הביקורות של פשוט מצויין

האפס הטהור. החולות הבלתי נגמרים. קיפודים.

ברומן הזה, הכתוב כפסיפס, משתרגים זה בזה שניים מנתיבי חייו של נצי: באחד אנו מתוודעים אליו כנער מתבגר בעיר קטנה בשפלת החוף של שנות השבעים. באחר – אדם צעיר הנודד ללא הרף במרחבי ארצות הברית בין מקומות ואנשים. ובד בבד, יותר ויותר, נפרש בפנינו עולמו הפנימי המיוחד של הנער המחונן והרגיש, בן לגיורת ולאב שמעולם לא הכיר, אאוטסיידר נצחי בעל כורחו ומבחירתו.

קולו של איתי איל הוא קול ייחודי בנוף הספרות העברית. קול המתנייד מבעד לגיבורו בין החומרה הריאליסטית הארצישראלית הסוגרת עליו לרוחב האקסטטי-נפשי שמאפשרים המרחבים והמוזיקה, אולי כמוצא יחיד. התנועה ביניהם מעמידה יצירה לירית מקורית מאין כמותה, המצליחה ללכוד לעומק נפש מיוסרת אחת רגע לפני שהיא נופלת לתהום, נפש שאינה חדלה להתעקש על פיכחונה. ועל אהבתה. לטבע האדם. לטבע העולם המקיף אותו. למוזיקה.

איתי איל הוא מוזיקאי ומורה, אב לשני בנים, מתגורר ברחובות. זהו ספרו הראשון.

הספר ימי בראשית - הורינו הקמאיים בו וגו מתאר פגישה היסטורית בין נקבה ניאנדרטלית וזכר הומו סאפיינס.
השניים עברו נדודים והרפתקאות רבות, ולבסוף נפגשו במערת האדם הקדמון שבכרמל.
ההומו סאפיינס נדד מאפריקה, ואילו האדם הניאנדרטלי הגיע מן הצפון הקר. 
ההומו סאפיינס היה כהה עור, ולעומתו היה הניאנדרטלי שעיר ואדמוני, בעל מוח גדול יותר.
לא ברור למי היה אינטלקט גדול יותר. 
ניסיתי לתארם כיד דמיוני.

אלי רון הוא חבר קיבוץ עין גדי. היה ממקימיו של גן הנוי בקיבוץ, שהפך לאחר מכן לגן בוטני. 
בנוסף - שימש כמורה לחינוך גופני בבית הספר היסודי והתיכון במקום.
לאלי ולרותי אשתו נולדו ארבעה בנים. הבן הבכור, גיורא, נפל במלחמת לבנון הראשונה. אחיו תומר נהרג בתאונת עבודה במטע התמרים. 
לאלי ולרותי ארבעה נכדים משני בניהם האחרים.
אלי פרסם עד עתה תשעה ספרים. את כולם כתב בהשפעת רוחם של בניו ודעותיהם.

במעמקי מערה בהרי ההימלאיה נחשף הגיבור, יהודי נודד, לטקסט קדמון של תורת הסוד הבודהיסטית. הדרך לפיענוח הטקסט תפגיש אותו עם יוגים בעלי כוחות על־טבעיים, הוגי דעות עילאיים ואנשים "רגילים" כביכול המתגלים כנדירים, ותהפוך למסע מרתק בין מקדשים נידחים בגבול טיבט לישיבות ארץ ישראליות, בין עולם הפילוסופיה המערבית להוויית עובדי כוכבים ומזלות, בין אדם למקום.

פסגות מושלגות ודלילות חמצן, אגמים קדושים וקפואים ומסע בין כוכבים הם התפאורה והרקע לשביל שבו מתקדם המספר – ותכופות רץ – לאחר שצעד בדרכים רבות ולא נותר לו לאן ללכת, אלא פנימה. זהו מסע הרפתקאות חובק עולם שתחילתו באמונה, המשכו באהבה וסיומו בחקירה עמוקה ולא מתפשרת, ששיאה בהתנגשות בלתי נמנעת בין מאוויי הלב וריבונות התבונה, בין קודש לחול ובין הלכה למעשה.

“השמיים נפלו.

נזרקתי למרתף הכלא האפל. אזיקי ידיי הוסרו והופשטתי מבגדיי עירום לגמרי. נצטוויתי לשבת על רצפת הבטון הקר והמזוהם. נכבלתי שוב בידיי וברגליי ואז באו המכות. הם בעטו בי בכל הגוף כאילו אין אלוהים, בגב, בבטן, בראש... לאחר שהתעייפו הלכו לדרכם.

הושארתי מדמם בנפשי ובגופי.

אני בשאול תחתיות, בעלטה, על הרצפה הקרה, בטון וסורגים. ניסיתי להפסיק לחשוב. ידעתי שבכוחן של המחשבות להמית, לקחת את שארית נשימתי...

גופי כבה מעייפות ויסורים... ניסיתי לעצום עיניים ולהיעלם, אבל היתושים כמו עבדו בשירות בית הכלא. הם שרפו את עורי, את כל גופי על אש קטנה...”

מי מאיתנו אינו נושא בלבו תשוקה להגשים חלום כמוס, לשנות את החיים מן הקצה אל הקצה, לנטוש את הביטחון, את המוכר והנוח ולצאת להרפתקה מסעירה, מפחידה ומסקרנת, להתמודד עם סכנות, מחלות, התקפות, חיות טרף מסוכנות. לגלות את העוצמה החבויה בתוכנו ולצִדה את החולשה והאימה?

ולמי יש אומץ להגשים חלום כזה?

זהו סיפורו של אדם יוצא דופן שעזב את אירופה הנוחה, השאיר מאחוריו בית, עבודה, משפחה וביטחון ובחר לחיות חיי נווד במדבריות ובג’ונגלים של אפריקה. כבר שש שנים הוא נודד לבדו בין מקומות נידחים, מסוכנים וקסומים, בטבע הפראי, הבתולי של אפריקה השחורה, וכל רכושו הוא רכב קרוואן, מצלמה וגיטרה.

חיי נווד – מפסגות של אושר עילאי ויופי עוצר נשימה – לתחתיות שאול, אימת המוות ופחדים קמאיים; ממפגש עם עדת צבועים רעבים במדבר השומם, צרעות קטלניות ונחשים ארסיים, עד רוך, טוב לב, אהבה, חסד וחמלה ואכפתיות של אנשים עניים החולקים אתך את מנתם הדלה. סוחף, מרתק, מצחיק, מפחיד, מפתיע, חושפני, מסעיר, עוצר נשימה, עשיר בסיפורים, בהרפתקאות ובתצלומים מרהיבי עין – ובין דפיו מסתתרת באביס המסתורית.

נווד באפריקה לוקח אותנו למסע מרתק ומסעיר מכפר לכפר, ממדינה למדינה, מסע הנערך לא רק בנופי הפרא הקסומים אלא גם בנבכי נפשו של האדם, יצריו וחלומותיו – מסתרי הגאות והשפל של בני אנוש.

הזמן הוא המאה ה־18, אירופה על סף מלחמה נוספת, ומשפחת בנאדי היהודית־מרוקאית, סוחרי נמל אמידים מגיברלטר, שולחת את אחד מבניה לפתוח סניף בפורטסמות', אנגליה. היא מתמקמת היטב, עסקית וחברתית, אך תקרית אלימה מאלצת את בן הזקונים, סם, לעזוב בחטף את הבית בגיל שלוש עשרה בלבד, ולהצטרף אל הצי הבריטי. החוק מאלץ את סם בנאדי להסתיר את יהדותו. אך כישרונותיו יוצאי הדופן גורמים לו להדהים את כל מפקדיו ולטפס בסולם הדרגות בגיל צעיר. הוא מגיע ללחום תחת פיקודו של קפטן סר סידני סמית המהולל, ולהשתתף בהבסת נפוליאון בונפרטה בקרב על עכו. בין לבין, הוא פוגש בדמויות מרתקות במסעותיו המסעירים בים בין שלוש יבשות. מסעות שהם במידה רבה גם מסעות אל תוך עצמו, אל התגבשות יהדותו וייעודו בחיים.

היהודי והים אינו רומן היסטורי שגרתי. במשך שנים רבות צלל יוסי גונדה בים של ספרים, תעודות, מכתבים, נאומים ועוד מסמכים הקשורים לתקופה. הללו היו תשתית לכינון העלילה האפית המשתרעת על חצי עולם, ושזורים בה אירועים אמיתיים שחלקם עולים על כל דמיון. דרך הדמויות המובילות את העלילה אנו חווים באופן אותנטי ובלתי אמצעי את עידן האימפריות הימיות הגדולות, ואת מקומן המיוחד של המשפחות היהודיות, הספרדיות והאשכנזיות, שחיו ושגשגו בהן. התוצאה היא רומן פתלתל, עשיר ומלא הפתעות, המהווה גם מסמך היסטורי חזק ומעורר פליאה שמפיח חיים, הן בעולם הימי והן בעולם היהודי של פעם. 

עמיחי שלו

הסיפור הקצר עצבים, הוא אחד מסיפוריו המפורסמים ביותר של ברנר ובו משולבים מוטיבים רבים, סגנוניים ותוכניים, המוכרים מכתבים אחרים של ברנר, בין אם נכתבו לפניו או אחריו. כמו ביצירות אחרות של ברנר, הסיפור עוסק מחד בעניין הציוני ומאידך בבחינת סוגיות קיומיות כלליות ובקשר שבניהם וגם פה מתנסה ברנר במבנה סיפור לא רגיל יחסית ובדמויות אנטי-גיבורים שהם גיבורים אף-על-פי-כן.

עצבים מספר סיפור בתוך סיפור. סיפור המסגרת, בו המספר מאזין לסיפור קורותיו של חברו בעת טיול בשעת בין ערביים במושבה בהרי יהודה, הוא סיפור פשוט יחסית ותואם לקונוונציות הסיפור הקצר: זמן קצר, מקום מוגדר, מיעוט דמויות, פעולה מועטה. הסיפור הפנימי לעומת זאת הוא סיפור רחב יריעה המתאר מסע נדודים מרובה תחנות: ניו-יורק, לונדון, אנטוורפן, ברלין, טריאסט, אלכסנדריה, קהיר, יפו וחיפה, ואף אוקראינה, שמוזכרת כשהמספר מדבר על ילדותו. זהו סיפור זיכרונות (ממואר), המסופר בגוף ראשון, שמתפרש על פני כמה חודשים ומכיל דמויות ואירועים לרוב. אלא ששני סיפורים אלו הם בעצם שני מבעים של אותו הדובר. שני המספרים הם הצד "המאזין" והצד ה"דובר" של אותו מספר מובלע, ויש מי שרואים בשניהם את ברנר עצמו, כאשר ה"דובר" מעוצב לפי דמותו של ברנר (כפי שראה את עצמו) וה"מאזין" נושא את חותם אישיותו בתוכן הפרובוקטיבי של הערותיו ובנימה האירונית שבהן. באמצעות תחבולת הסוואה כפולה זו, יכול ברנר לעצב ספרות ממוארית שבה הדברים מובעים בשני ממדים: גם בדרך של הידברות אדם עם עצמו וגם בדרך ראיית אדם את עצמו מחוץ ומפנים, מרחוק ומקרוב.
זהו סיפור מסע, אך היחס אליו בעצבים הוא פרודי. הוא אינו עוסק בנופים מרשימים או במקומות ייחודיים, אין בו פגישות או היתקלויות עם דמויות מעניינות, הרפתקאות או אירועים לא צפויים. למרות שהמסע עובר עולם ומלואו, הנוסעים כמעט שאינם יוצאים מן הרכבת או מן הספינה. בלונדון קורה אסון באכסניה, שמדכא את רוחו של המספר ומערער את עצביו. מברלין, זוכר המספר את ריחו הטוב של השלג, אך בעיקר את ההתמקחויות על כרטיסים למוסד צדקה. במצרים, לכלוך והתרוצצויות; נוכלים קטנים מנצלים את חוסר ההתמצאות ואי-ידיעת השפה של הנוסעים כדי לסחוט מהם כספים ובארץ היעד – ישראל – תלאות, עיכובים, שקרים. ובכלל, ה"אנטי-גיבורים" של הסיפור עסוקים בעיקר בעניינים בנליים וקטנים: פחד לאחר את הרכבת או את הספינה, פחד לאבד את הכרטיסים, להישאר ללא כסף במקום זר. דברים שנוסעים אכן עוסקים בהם, אך אין הם מעניינים אדם לא מעורב. ולבסוף כשהנוסעים מגיעים לבסוף למחוז חפצם הם נעלמים מן הסיפור ולא ידוע מה אירע בגורלם.

קלאסיקה עברית, שנכתבה בשנת 1910, על-ידי הציוני המתלבט והסופר הדגול יוסף חיים ברנר, שהשפיעה על כותבים ישראלים רבים.

רומן מקורי יפהפה, שזיכה את אולגה טוקרצ'וק, כלת פרס נובל לספרות ומחברת רב־המכר "על עצמות המתים", בפרס בוקר הבינלאומי לשנת 2018.

סופרת פולנייה המונעת מדחף לנוע ממקום למקום, לוקחת אותנו יחד איתה למסע בלתי נשכח. היא מגוללת זיכרונות מחייה, מעבירה אותנו בין חדרי פלאות, נמלי תעופה וחדרי מלון, וחולקת איתנו מעשיות מסמרות שיער. אנו נעים בין תקופות שונות, מבקרים באירועים היסטוריים (חלקם אמת וחלקם בדיה), נוסעים בין חיים ומוות, יבשות וימים, שמים וארץ, ואפילו צוללים אל תוך גופנו. אותה סופרת-מספרת פורשת בפנינו, כמו באוסף מוצגים נדיר, עולם מופלא – עולמנו, ומציגה לנו את נפלאותיו דרך המשונה, החריג, המוזר והחמקמק, ובהם היעלמות מסתורית באיי קרואטיה; אישה מוסקבאית העוזבת באחת את ביתה ומשפחתה ונעשית נוודת; גילויו של גיד אכילס וסיפורה של לודוויקה, אחותו המסורה של המלחין פרדריק שופן.

"נדודים" הוא יצירת מפתח בכתביה של אולגה טוקרצ'וק, שאין דומה לה. בלבו של הרומן, בתרגום נהדר של מרים בורנשטיין, שוכנים יצר הסקרנות והתנועה, המגבשים את הספר לכדי קריאת חובה לכל אדם היוצא לטייל או נוסע בדרכים. "נדודים" הוא הרהור על מסעות ועל משמעותם, על תנועה מתמדת ועל היותנו מטיילים, נוודים, גופים נעים בעולם. הוא עשיר בקסם ובדמיון, בהומור ובתובנות קולעות, ומהווה חוויית קריאה בלתי נשכחת. 

מנין אתה? מנין אתה מגיע עכשיו? לאן אתה נוסע? אלה שלוש השאלות שמגדירה טוקרצ'וק לנוסע, ומלוות את הקריאה. בדומה לספריה האחרים של טוקרצ'וק שתורגמו לעברית – "ספרי יעקב" (הוצאת כרמל) ו"על עצמות המתים" (הוצאת אחוזת בית) – "נדודים" הוא ספר ייחודי המציג את היכולת יוצאת הדופן של טוקרצ'וק לכתוב בכל פעם על נושא אחר, בסגנון ובסוגה שונים, ולעשות זאת בכישרון אדיר, בחן ובאופן פורץ גבולות.

"כתובת זיכרון מופלאה למשפחה מונומנטלית"
-וול סטריט ג'ורנל

"תחקיר יסודי ומעמיק"
-ניו יורק טיימס

לדָּוִד ששון לא היתה ברירה. כבנו של אחד ממנהיגי הקהילה היהודית בבגדד, הוא נרדף בידי שליט קנאי וצמא דם ונאלץ להימלט, חסר כל, ממולדתו. 25 שנה אחר כך, בבומביי של אמצע המאה ה־19, כבר עמד בראש אימפריית סחר חובקת עולם.

שושלת ששון הוא סיפור עלייתה ונפילתה של מי שכונתה "משפחת רוטשילד של המזרח". ג'וזף ששון מצייר ביד אמן את קורותיה המפותלות והמפתיעות של המשפחה שטוותה קשרים עסקיים ותרבותיים בין מזרח למערב; שסחרה בכסף ובזהב, במשי ובגומי, בתבלינים ובכותנה, בצמר ובחיטה, וגם — באופיום. "סיפורם של בני ששון הוא לא רק סיפור של משפחה ערבית־יהודית שהתיישבה בהודו, סחרה בסין ושאפה להיות בריטית", הוא כותב, "אלא גם הצצה לַעולם שבו חיו ושגשגו ולהתפתחויות המרעישות שבו". 

פרופ' ג'וזף ששון, נצר למשפחת ששון המורחבת, החל את מחקרו בספרייה הלאומית בירושלים, ומשם המשיך ללונדון, דלהי, דאלאס, שנגחאי ואיסטנבול. הספר מלוּוה במפות, בצילומי ארכיון ובמסמכים היסטוריים נדירים, ופורס אפוס עוצר נשימה.
שושלת ששון הוא זוכה פרס בורנשטיין מטעם הוצאת הספרים של אוניברסיטת תל־אביב.

ג'וזף ששון נולד וגדל בבגדד. הוא פרופסור להיסטוריה ולכלכלה פוליטית ועומד בראש המרכז ללימודים ערביים בני זמננו באוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון. שושלת ששון הוא ספרו הראשון שרואה אור בעברית. 

״איזה יופי החוף של עזה, אה, איתמר? תגיד, לפני עשרים שנה חשבת שתאכל ארוחת בוקר עם פלשתינאי על חוף הים של עזה?״ הוא שואל בחצי חיוך. 
״בטח״, אני עונה, ״ממסטינג״.
״ואני עם פלנלית על העיניים״, הוא צוחק.

עשרים שנה לאחר אירוע ברצועת עזה שהצית שינוי בעולם כולו נפגשים חברי הנפש איתמר, קובי ומחמוד בדרך לאירוע אזכרה לחברם טום שנהרג. אחרית הימים פורש לפני הקורא בחן, בפשטות ובכישרון תמונה אידילית של מזרח תיכון נטול מלחמות, תאונות דרכים או מחלות סופניות – תמונה של עולם טוב יותר, המשמשת רקע לכמה ימים שבהם מבלים החברים יחדיו, ומשוחחים בהומור וברגש על דברים קטנים, דברים גדולים ונושאים שעומדים ברומו של עולם, אך מעסיקים את כל אחד ואחד מאיתנו. 

מוטי גבע, איש מחשבים שזהו ספרו הראשון, מתגורר זה 17 שנה בהולנד עם אשתו ושלושת ילדיו. עוסק להנאתו בגלישת רוח, בגּ'וּ גּ'יטְסוּ ובכתיבה. 

הנה תיק. תיק הכתבים של וילם פלוסר, אחד מהוגי הדעות הפוריים, פרובוקטיבים ומקוריים של המאה ה-20. פלוסר סוחב את התיק שלו לכל מקום; מוסיף אליו טקסטים חדשים, ניירות, מכתבים. הוא מאבד אך במפתיע מוצא אותו מחדש. תוך כדי נדודיו בעולם, בין נסיעות לנסיונות להשתקע בנחלה חדשה שתשמש לו בית, פלוסר כותב, וסוחב: את התיק שלו ואת עצמו. 
מציאת התיק האבוד מאפשרת שלל נקודות מבט או קריאות. להלן: הקריאה הריאליסטית – זו של מהגר, יהודי, הנע ונד עם מטען היסטורי בחיפוש אחר בית; הקריאה הקיומית – זו של אדם המעשיר ומעבה את גופו הממשי במבחר תכנים; והקריאה הפסיכואנליטית – זו של סובייקט הסוחב על גבו משקל מצטבר של עברו. 
אלגוריה. מסה על משא. טקסט קיומי־קומי על גורלו של אדם, ועל הנפש האנושית.

הזמן נשם נשימה עמוקה על מנת להמשיך בסיפורו. הזדקף בגאווה ושאל, "איך לדעתך אני מספר את האירועים?" אמרתי לזמן היהיר, "אבל שלמה כתאני סיפר לי את הסיפור. תן לי לספר אותו בלשונו."

זהו רומן על זוועות המאה העשרים, על היהודי הפליט, הנודד מהעיר הכורדית סבלאח' אל בגדאד, מטהראן ומבומביי עד ההגירה לישראל, ועל תחושת הגלות שממשיכה לרדוף אותו עד מותו. ההתנצחות בין המספר לזמן בשאלה מי יספר את הסיפור וכיצד יסופר היא ציר מרכזי ברומן האפי, המגולל את מאה שנות נדודיו של שלמה הכורדי.

סמיר נקאש, יליד עיראק שהיגר בילדותו לישראל והתעקש לכתוב רק בערבית, נחשב לגדול הסופרים היהודים העיראקים במאה העשרים. הפרוזה של נקאש, שנכתבה בערבית ספרותית, אוצרת בתוכה ריבוי חסר תקדים של דיאלקטים ופורשת מניפות סמנטיות ולקסיקונים נדירים, וזאת הייתה ככל הנראה אחת הסיבות לעיכוב המתמשך בתרגומו לעברית. שלמה הכורדי ואני והזמן הוא הרומן הראשון של נקאש המתורגם לעברית.

סדרת מַכְּתוּבּ مكتوب, המביאה לקדמת הבמה סִפרות ערבית חיה ונושמת בפרוזה ובשירה, היא הפרויקט היחיד בארץ המוקדש לתרגום יצירות מהתרבות ומהספרות הערבית. הסדרה שואפת לפתוח פתח עבור השמעת המזרח התיכון בשפתו, ובכך לאפשר לקורא הישראלי להתוודע לקולות, לרעיונות ולחיים שנעדרים כמעט לחלוטין מהשיח הספרותי, החברתי והפוליטי בארץ.

סדרת מַכְּתוּבּ مكتوب היא יוזמה של מתרגמים וחוקרי השפה הערבית, יהודים ופלסטינים, והיא תוצר של חוג המתרגמים הפועל במכון ון ליר בירושלים. הסדרה פועלת לפי מודל תרגום ייחודי מסוגו, המבוסס על עיקרון של דו־לשוניות ודו־לאומיות, כך שבמקום התרגום האינדיווידואלי, עבודת התרגום נעשית בצוותים של יהודים וערבים. לבד מהשבחת איכות התרגום, תהליך זה מונע יצירת חיץ בין הערבית לעברית ומאפשר תנועה בין שתי השפות.

על תרגום שלמה הכורדי ואני והזמן זהו הרומן הראשון של סמיר נקאש המתורגם לעברית. את הרומן תרגמו שתי אחיותיו: רות נקאש־ויגיסר וסמירה (נקאש) יוסף – שתיהן עוסקות בעריכה ובתרגום. הרומן תורגם במתכונת התרגום הדו־לשוני במַכְּתוּבּ مكتوب, בצוות שכלל לבד מן המתרגמות גם את עורך התרגום ד"ר בנימין ריש שחיבר ספר מחקר על נקאש, העורך הספרותי ד"ר אלמוג בהר שכתב מסה עבור רומן זה עם ד"ר יובל עברי, עורכת הלשון אמירה בנימיני־נבו, ד"ר יונתן מנדל שריכז את עבודת הצוות ופרופ' יהודה שנהב־שהרבני, העורך הראשי של הסדרה.

על העטיפה: מרב סודאי מעויינים (40x56 (2010 ס"מ. מעורבת על דיקט. עיצוב העטיפה: אמל שופאני

גֶּשֶׁם הַכּוֹכָבִים, רומן מרתק בעל איכויות אנושיות ולשוניות יוצאות דופן, הוא אחת היצירות המשמעותיות ביותר שראו אור בספרותה של ספרד בעשור השני של המאה הנוכחית. הספר המעמיק לעסוק בטיב היחסים שמקיימים ביניהם אב בגיל העמידה ובנו שבתחילת גיל ההתבגרות, מתעד את מסעותיו של אדם משכיל, יצירתי ויצרי, שמחמת קשיי פרנסה וקשיי הסתגלות נאלץ לעבוד כמרצה אורח בשלל אוניברסיטאות ברחבי יבשת אירופה. תוך כדי כך נבחנים ביצירה סבך קשריו של אדם נע ונד עם מולדתו, זיקתו המורכבת אל עברו המשפחתי וטיב היחסים הממושכים והארעיים שנזדמן לו לפתח עם שפע נשים וגברים שפגש במִגוון המקומות שחייו המטלטלים זימנו אותו אליהם. האם ייתכן בכלל שיהיה לאדם בן זמננו בכפר הגלובלי מקום אחד ויחיד שישמש לו תבנית נוף מולדתו, שיוכל להיות לו באמת ובתמים חזון נכסף של חלקת אלוהים הקטנה? כיצד יעלה בידו של הנווד המודרני להתביית על איזושהי מטרה ולחוש שבתום המסעות אכן הצליח לבסוף לבוא אל המנוחה ואל הנחלה? שום עניין הקשור בגורל האנושי בימינו איננו זר לרומן מפעים זה, שיוצרו בחר להתמודד בו בפתיחוּת ובאמינוּת לא רק עם שאלות של זמניוּת ונצח, אלא גם עם תהיות תמידיות שעניינן הוא מהות האהבה ואופיה של התלישוּת. מכלול המחויבויות כלפי הזולת משתקף בספר גֶּשֶׁם הַכּוֹכָבִים במקביל לצורך העמוק במימוש עצמי ובמציאת סיפוק אישי בעבודה בפרט ובחיים בכלל. היצירה המסעירה מעניקה לקוראיה חוויה מעשירה ופותחת להם צוהר מרהיב ביופיו המאפשר התבוננות אמיתית, כנה וישירה בקיום העכשווי.

חוּלְיוֹ לְיָמָסָארֶס, מחשובי הסופרים הספרדים כיום, נולד בשנת 1955 בוֵגַמְיָאן, כפר נטוש במחוז קַסְטִילְיָה-לֵאוֹן שבצפון ספרד. מאז פרסום ספר הביכורים שלו בשנת 1979 ראו אור בארצו יותר מעשרים ספרים שכתב, ובהם רומנים, קבצים של סיפורים קצרים, שירה, מסות, אסופות של מאמרים בענייני השעה וספרי מסעות. רבים מספריו תורגמו למגוון לשונות, והוצאת כרמל פרסמה בתרגומו של רמי סערי לעברית את ספריו 'זיכרון השלג', 'ירח של זאבים', 'הגשם הצהוב' ו'קטעים מסרט אילם'.

"גם כאן עכשיו זה החיים," אומר אריה אלוני לאהוד בנאי בסיפור "תורנות שמירה", ואהוד בנאי, המספר השותק של הסיפור "זוכר כמעט הכול", מאזין בניו יורק לתוכניותיו של יוסף מונדי לעשות סרט על ברנר ונוצר אותן. בין שני הקטבים הללו, בין ההווה שמצווה לחיותו ובין העבר שנצבר בדממה, מתרחשים הסיפורים של אהוד בנאי.

רשמים ממסעות, יומנים ושברי ביוגרפיה: שיטוט בגוש דן, שליחות בהרי הקווקז, נדודים בהולנד ובגרמניה, ביקור בגוש חלב ונסיעה באוטובוס לצפת, שביניהם שזורות תמונות חדות של זיכרון וחלום - משפחה, בית חולים, ילדות, חברים שאינם, שומרים כולם על תחושת הדחיפות של החיים כאן ועכשיו ועל עוצמת השתיקה של מי שזוכר אותם.

אהוד בנאי, מבכירי היוצרים במוסיקה הישראלית, הוציא עד כה חמישה אלבומים. זוכר כמעט הכול הוא ספרו הראשון הרואה אור.

נדודים חסרי תכלית בין תל אביב, קראקוב וברלין לא עוזרים לגיבור-המספר להתמודד עם הבעיה הקיומית של ההתנהלות בעולם סתמי ומאכזב,  ועוד פחות מזה להצליח עם בנות. אחת התוצאות היא מאמר נרגן מאת "אדם קומן" על האוטופיה הברלינאית כפי שהיא מצטיירת בעיניים תל-אביביות משוחדות.  אלא שהמאמר גורר אחריו את  "ביקורת השנאה הטהורה", תגובתו הנזעמת של הפולני מבת ים פייסק גלודנה. וזאת רק תחנה אחת בסיפור הגרוטסקי רצוף העימותים והשערוריות הכרוך איכשהו לבלי התר בשאלה עם מי תיאות דפנה תאבת הדעת לשכב ועם מי לא, ולמה.

יצירה צעירה, אפלה ונושכת, הבנויה כשעטנז פרוע של טקסטים כביכול מלומדים ולמעשה אישיים מאין כמותם,  מאת קול חדש ומרתק, לשעבר סולן להקת הנויז המיתולוגית "המיותרים".

"אם זה ההומור היהודי שבא מישראל, אז יש עוד סיבה לפולנים להצטער על עזיבת יהודי פולין."
- גזטה ורשווסקיה

"ספר הקאלט הבא של הצעירים בישראל''
- יהודה טל

'נמר בהרים', ספר הביכורים של צור שיזף, הוא כניסה מרשימה לספרות העברית. את שני הרומאנים הקצרים שלו יש לקרוא, כמדומני, כיצירה אחת, רב - קולית, שה"מיתולוגיה" של מלכודת הנמרים היא בה צומת מלכדת. בשני החלקים - בדואים במידבר (הערבה; סיני), והשליטה מעוררת ההשתאות של שיזף בעוצמת הטבע וההווי (בנוסף למצבים החזקים של העלילה) קובעת הרבה בסיפור.

ובראיה ראשונה, שני החלקים גם עשויים להיקרא כשני הפכים: באחד, בדואי המגדל בסתר את בנו הלא - חוקי, כמין שמורה של הפראות הבדואית העתיקה, מכין במשך שנים את הצעקה הגדולה שלו, את המאבק הבלתי - נמנע ואת הקרבתו הידועה - מראש - בעוד בניו האחרים, והוא עצמו, הפכו להיות בדואים מזוייפים "של יהודים"; ואילו באחר - "הפרוייקט" הגדול בדיוק הפוך, חלום נדודים לעולם הגדול, שמטיל בדואי על נכדו ה"לא - חוקי" (שנולד מזיווג זמום של בתו ונזיר נוצרי), ופיסגת החלום היא דווקא להכריחו להיות "טייס בחיל - האוויר הישראלי": בדואי של יהודים.

אכן, פריצות גדר, אי - ציות לחוק של המדבר, הפרות טאבו ומאבק בחוק ובגבולות המדיניים, משותפים לאב - הסב הבדואים בשני הסיפורים. לכאורה - קריאת - תיגר של אדם נגד מחסומים ומסגרות: שתי "רומנטיקות" מנוגדות המתנגשות בחברה ומדינה. אבל אין זה ספר על בדואים, ופחות מכל זהו ספר המזדהה עם רומנטיקות נאיביות. לשני החלקים מיגרש תימאטי משותף: בדואים, ישראלים, נזירים - מעבר לכל מיתרס וזרות - מחפשים כולם משהו גדול, לגעת באיזו אמת גרעינית, להשיל קליפות - אבל כולם חיים, למעשה, "מיתולוגיות", מחוות סימליות, עושים מטאפוריזאציה של המציאות והזולת. השבר הסורי - אפריקני וסיני הקוסמופוליטית, המחליפה אדונים, מערבבים אותם זה בזה - אבל המיפגש עם האחר נידון להיות זרות של מיתולוגיות לא - מתיישבות, ולכן - כולם מרחפים, מנותקים, מגוחכים במישור הפראקטי, מסתערים בגמלים מקושטים. רפאל הבורח מעברו ומבקש "להתמלא" במידבר, פרדג' הבורח אל עתיד בנו, ועודד שכולו הווה וקלות פשוטה - הם אך שלוש וריאציות של ריחוף.

טכניקת המסירה של הסיפורים (מונולוגים של הדמויות) מיטיבה לשרתו. יש מערכת - כפולה של שמות מקומות, ואותן לבני מציאות עצמן מנוצלות כחומר - גלם למיתולוגיות מנוגדות. וגם זו את זו קולטות הדמויות לא כממשויות לעצמן, אלא כחלק מ"נופים מטאפוריים".

וכל מיתולוגיה שבויה כניגודיה. מיתוס המרחב הפתוח והחופש הפראי של הבדואי מגיע לפיסגתו במלכודת הנמרים הנסגרת: משמר המסורת מפר את חוק המידבר. הנמר - מוקד ההזדהות של הבדואי - הוא גם יריב שיש גאווה ללכוד אותו, כשם שהחופש בלי גבול עוקד את חייו של ראמאד, הבן הבדואי, בכבלים של יעוד. ולאנשי שמורות הטבע, המגדירים - ממפים - גודרים יש מיתולוגיה משלהם של חופש ומרחב ושל שמירת הצורות האמיתיות של הנוף, ובמסגרתה הבדואי הוא הפרעה מסיגת - גבול אך גם עצם מעצמי המדבר של "לורנס איש ערב". לכל צד - נמר בהרים משלו.

שוב ושוב יש "אבות" מנהלים - בסתר (מוסא - עלי, יונתן, פרדג', רפאל...) ויש בנים מנוהלים "נעקדים", ויש אדוני - מקום מתחלפים, ולכל אחד יש "סוד", "אמת" חבויה (ויש פארודיה על כל זה בדמות המשטרה החשאית ולחישותיה) - אבל המנהלים האמיתיים הוא המדבר הסבלני שהופך לחול את הסודות, הדראמות, החלומות, הסמלים; או שוטף אותם בשטפון שמיד נעלם. והאירוניה של הספר היא האירוניה של המדבר.

- מ.פ.