נדודים

נדודים

 
בלילה זורח הגיהינום על פני האדמה. קודם כול הוא מעַוות את המרחב: את הכול הוא עושה דחוס יותר, מגושם יותר ומקובע. הפרטים הולכים לאיבוד, והחפצים מאבדים את קווי המתאר שלהם והופכים שפופים ולא ברורים. מוזר שבשעות היום אפשר לומר עליהם שהם "יפים" או "שימושיים"; עכשיו הם מזכירים גושים גמלוניים, וקשה לנחש את ייעודם. אבל בגיהינום הכול עניין של הסכמה. כל מגוון הצורות שקיימות בשעות היום ונוכחות הצבעים והגוונים, מתבררים כעקרים לחלוטין — איזו תכלית יכולה להיות לריפוד בהיר של כורסה, לדוגמת עלים על טפט, לגדילי וילונות? מה המשמעות של הצבע הירוק של השמלה הזרוקה על מסעד הכיסא? קשה להבין כעת מדוע היא משכה אליה מבט חומד, כשהיתה תלויה בחלון הראווה של החנות. עכשיו אין לה כפתורים, קרסים או לחצניות; האצבעות פוגשות בחושך רק בליטות, חספוסים, גושים קטנים של חומר קשיח.
אחר כך בא הגיהינום ושולף אותנו ללא רחם מן השינה. לפעמים הוא מציע תמונות מטרידות, מבעיתות או לועגות: כמו ראש כרות, גוף אהוב מדמם, עצמות אדם באפר. כן־כן, הוא אוהב לזעזע. אבל על פי רוב הוא מעיר אותנו בלי כל גינונים — העיניים נפקחות אל החושך, ומיד מתחיל זרם של מחשבות; המבט, שמכוּון אל כלום שחור, הוא חיל החלוץ שלהן. המוח הלילי הוא פנלופה הפורמת בלילה את מרבד המשמעויות שארגה בקפידה בשעות היום. לפעמים זהו חוט בודד, ולפעמים יותר; דגם מורכב מתפרק לחלקיו — לחוטי שתי וערב. חוט הערב נפרם, ונותרות רק שורות אנכיות מקבילות, הברקוד של העולם.
ואז מבינים: הלילה מחזיר לעולם את מראהו הטבעי, הראשוני, נטול הפנטזיות. היום הוא תנועה פרועה, האור אינו אלא חריגה קלה, התרשלות, הפרעה לסדר. לאמיתו של דבר, העולם הוא אפל, כמעט שחור. נייח וקר.

*

היא מתיישבת במיטה, מזדקפת, חשה דגדוג של טיפת זיעה בין שדיה, כתונת הלילה שלה נדבקת לגופה כמו נשל שינשור עוד מעט קט. אנוּשקָה מאמצת את שמיעתה בחושך וקולטת יבבה חרישית מחדרו של פֶּטיָה. לרגע היא מגששת ברגליה אחר נעלי הבית, אבל מוותרת. היא תרוץ ברגליים יחפות לחדרו של בנה. לידה היא מבחינה בגוש אפל דמוי אדם שנע, נע ונאנח.
"מה קרה?" פולט הגבר המטושטש, ומיד מוותר וצונח חזרה אל הכרית, מובס.
"שום דבר. פטיה."
היא מדליקה מנורה קטנה בחדרו של הילד, ומיד רואה את עיניו. הן פקוחות ומביטות בה מן העמקים הכהים שהאור מקפיד לפסל על פניו. היא נוגעת במצחו, מוכנית, כרגיל. המצח אינו חם, אבל הוא דביק מזיעה, צונן. היא מרימה אותו בזהירות לישיבה ומעסה את גבו. ראשו של הילד נופל על כתפה. אנושקה חשה בריח זיעתו, מזהה בה כאב, דבר שכבר למדה לזהות: ריחו של פטיה משתנה כאשר כואב לו.
"תחזיק מעמד עד הבוקר?" היא לוחשת בחיבה, אבל מיד מבינה כמה טיפשית השאלה הזאת. למה שיחזיק מעמד? בשביל מה? היא שולחת יד לטבליות שעל שולחן הלילה, מחלצת אחת ומכניסה לפיו של הילד. אחר כך מגישה לו כוס מים פושרים. הילד שותה, משתנק, ואחרי רגע היא שוב נותנת לו לשתות, הפעם בזהירות רבה יותר. התרופה תפעל עוד מעט, היא מניחה את הגוף המשותק על צדו הימני, ומושכת את ברכיו אל בטנו. נראה לה שכך יהיה לו הכי נוח. היא נשכבת לידו על שפת המיטה, ומצמידה את ראשה לגבו הרזה. היא שומעת איך האוויר הופך לנשימה, ואיך הוא מגיע לריאות ונפלט אל תוך הלילה.
היא ממתינה עד שהתהליך הזה יהיה קצבי, קל, אוטומטי, ואז היא קמה בעדינות וחוזרת על קצות האצבעות למיטתה. היא היתה מעדיפה לישון בחדרו של פטיה, כמו שעשתה עד עכשיו, עד לרגע שבו בעלה שב הביתה. זה היה טוב יותר, היא היתה רגועה יותר כשהיתה נרדמת ומתעוררת כשפניה אל הילד. בלי לפתוח בכל לילה את המיטה הזוגית המתקפלת: שתעמוד לה שם נטושה. אבל בעל הוא בעל.
 
הוא שב לפני ארבעה חודשים, אחרי שנתיים. הוא שב בבגדים אזרחיים, באותה חליפה שבה יצא מן הבית, שנראית עכשיו מיושנת־משהו, אף שרואים שלא השתמשו בה. היא הריחה אותה מכל הצדדים — לא היה לה ריח, אולי קצת ריח של לחות, הריח הזה של חוסר תנועה, של מחסן סגור על מנעול ובריח.
הוא חזר שונה, היא הבחינה בכך מיד, ועד כה נשאר שונה. בלילה הראשון בדקה את גופו — גם הגוף היה שונה, נוקשה יותר, גדול יותר, שרירי יותר, אבל חלש בצורה מוזרה.
אצבעותיה חשו בצלקות על כתפו ותחת שערו, שהקליש בבירור והלבין. כפות ידיו נעשו כבדות, האצבעות התעבו כמו בגלל עבודת כפיים. היא הניחה אותן על שדיה העירומים, אך הן היססו. בידה ניסתה לגרום לו לאהוב אותה, אך הוא נותר לשכב דומם ונשם נשימות רדודות כל כך, עד שהיא חשה בושה.
בלילות היה מתעורר בצרחה גרונית, מוטרפת, היה מתיישב בחשיכה, וכעבור רגע קם והולך אל מדף המשקאות למזוג לעצמו וודקה. אחר כך היתה חשה בהבל פיו הפירותי, התפוחי. ואז הוא היה מבקש ממנה: "תיגעי בי, תיגעי בי."
"ספר לי איך היה שם, זה יקל עליך, ספר לי," היא היתה לוחשת באוזנו, מפתה אותו בנשימתה החמה.
אבל הוא לא סיפר.
כשטיפלה בפטיה, הוא היה מסתובב בדירה בפיג'מת פסים, שותה קפה חזק מאוד, מביט מבעד לחלון על השיכון. אחר כך היה מציץ אל חדרו של הילד, לפעמים כורע לידו, מנסה ליצור קשר. ואז הוא היה מדליק את הטלוויזיה וסוגר את הווילונות הצהובים, כך שאור היום נעשה חולני, סמיך וקודח. הוא לא היה מתלבש עד הצהריים, עד לבואה של האחות שטיפלה בפטיה, ולפעמים גם אז היה נותר בפיג'מה. לפעמים רק סגר את הדלת. קול הטלוויזיה היה נעשה עמום יותר, מטריד, אתגר לעולם שאיבד כל משמעות.
הכסף הגיע כסדרו, כל חודש. לא מעט — הוא הספיק לקניית תרופות לפטיה, לכיסא גלגלים חדש שבקושי השתמשו בו, לאחות.
 
היום אנושקה לא תטפל בילד. זה היום החופשי שלה. עוד מעט תגיע חמותה, ולאנושקה לא ברור למי היא באה, לבנה או לנכדהּ. במי מהם תטפל ברוך רב יותר. היא תניח ליד הדלת את סל הפלסטיק המשובץ שלה, ותשלוף מתוכו חלוק בית סינתטי וכפכפים — בגדי בית. היא תציץ לחדרו של בנה, תשאל משהו, והוא יענה כן או לא — בלי להתיק את עיניו מן המסך.
לא יהיה לה למה לחכות עוד, ועל כן תלך אל הנכד. צריך לרחוץ אותו, להאכילו, להחליף את מצעיו הספוגים בזיעה ובשתן, לתת לו תרופות. אחר כך צריך להפעיל מכונת כביסה ולהתחיל לבשל ארוחת צהריים. אחר כך היא תשחק עם הילד, ואם מזג האוויר יהיה יפה, אפשר להוציאו אל המרפסת, אם כי לא רואים משם שום דבר מעניין — רק שיכונים ענקיים, כמו שוניות אלמוגים אפורות בים שהתייבש, מאוכלסות בִּיצורים המתנועעים בחופזה, נשענים על האופק המטושטש של עיר גדולה, של העיר מוסקבה הענקית. אבל הילד שולח תמיד את מבטו אל השמים, תולה אותו על בטן העננים, ומשייט איתם זמן־מה עד שהם חומקים משדה הראייה.
אנושקה אסירת תודה לחמותה על היום האחד הזה בשבוע. בדרכה החוצה היא מרפרפת נשיקה על לחיה הרכה, הקטיפתית. זה כל פרק הזמן שהן שוהות זו במחיצתה של זו — תמיד על סף הדלת, ואז היא מיד תרד בריצה במדרגות, תחוש קלה יותר עם כל קומה. לפניה יום שלם. אבל היא לא תקדיש אותו לעצמה, אלא תעשה כמה סידורים. תשלם חשבונות, תעשה קניות, תאסוף את התרופות של פטיה, תבקר בבית הקברות, ולבסוף תיסע עד הקצה האחר של העיר הענקית והלא־אנושית הזאת כדי לשבת באפלה ולבכות. כל זה אורֵךְ הרבה זמן כי העיר פקוקה, ובעודה תחובה בין אנשים, היא מביטה מבעד לחלונות האוטובוס על המכוניות הענקיות בעלות השמשות הכהות, שמצליחות, מעשה שטן, להתקדם, אף שהכול עומד. היא רואה שדירות מלאות צעירים, ושווקים ניידים שבהם נמכרים מוצרים סיניים זולים.
היא תמיד מחליפה אוטובוס בתחנת הרכבת קייבסקי, חולפת על פני אנשים רבים שעולים ממעמקי הרציפים התת־קרקעיים ויוצאים מהתחנה. אבל איש אינו מושך את תשומת לבה, איש לא מבעית אותה כמו הדמות המוזרה הזאת שעומדת בסמוך ליציאה, ליד הגדרות הזמניות שמסתירות חפירות של איזה מבנה חדש; גדרות שצועקות ממש מרוב הפרסומות שמודבקות עליהן.
האישה הזאת מתהלכת סחור־סחור על רצועת אדמה שבין החומה לבין מרצפות המדרכה שהונחו זה עתה, וכך היא עדה לצעדה הבלתי פוסקת של האנשים, מקבלת את פניו של אותו מצעד עוברי אורח עייפים וממהרים, שבדרך כלל נמצאים רק באמצע מסעם מן העבודה הביתה או ההפך. מיד הם יחליפו אמצעי תחבורה, יעברו מן המטרו לאוטובוס.
האישה לבושה אחרת מכולם — היא נושאת על גופה המון פריטי לבוש: מכנסיים ומעליהם כמה חצאיות, המציצות האחת מתחת לאחרת, בשכבות; וכך גם בפלג הגוף העליון — הוא מורכב ממספר גדול של חולצות, סוודרים ומקטורנים. ומעל כולם מעיל צבאי מרופד, שיא הפשטות המעודנת, הד רחוק למנזר מזרחי מרוחק או למחנה עבודה. לכל המלבושים האלה יש איזה היגיון אסתטי שמוצא חן בעיני אנושקה. נראה שהצבעים מותאמים בקפידה, אף שלא ברור אם זאת בחירה של אדם או שמא אופנה עילית של אנטרופיה — גוונים מחווירים, מרופטים ומתפרקים.
המוזר ביותר הוא הראש — הוא מכוסה היטב בשארית של בד, מהודק בעזרת כובע עם מגיני אוזניים — וכן פניה המכוסות. רואים רק את הפה, שלא מפסיק לפלוט קללות. המראה מזעזע כל כך את אנושקה, ולכן היא אף פעם לא מנסה להבין את המשמעות של אותן הקללות. וגם עכשיו היא חולפת על פניה, מאיצה, חוששת שהאישה תפנה אליה; שבתוך מבול המילים המוטרפות היא עלולה לשמוע את שמה.
 
בחוץ שורר מזג אוויר נעים של דצמבר, המדרכות יבשות, נקיות משלג, ונעליה נוחות. אנושקה לא עולה לאוטובוס אלא חוצה את הגשר, ועכשיו היא צועדת לאורך כביש רב־נתיבי, מרגישה כמו צועדת על גדת נהר ללא גשרים. הצעידה הזאת משמחת אותה, היא תבכה רק כשתגיע לכנסייה שלה, בפינה האפלה, שם היא כורעת תמיד ברך ונותרת במנח הלא־נוח הזה, עד שתאבד לה התחושה ברגליים, עד שתגיע לשלב שאחרי ההירדמות, הצריבה והכאב, עד שתגיע לכלום הגדול. אבל עכשיו היא תולה את תיקה על הכתף ומחזיקה בחוזקה את שקית הניילון שממנה מציצים פרחי פלסטיק לבית הקברות. היא מנסה לא לחשוב על שום דבר, ובמיוחד על המקום שממנו הגיעה. היא מתקרבת לשכונה ההדורה ביותר בעיר, ויש לה במה לשמח את העיניים: המון חנויות עם בובות ראווה חלקות המציגות באדישות את היקרים שבמלבושים. אנושקה עוצרת כדי להתבונן בתיק מרוקם במיליון חרוזים קטנים, מקושט בתחרה; יצירה פלאית של ממש. לבסוף היא מגיעה אל בית המרקחת המיוחד, שם עליה להמתין בתור. בתמורה תקבל את התרופות הנחוצות. תרופות שווא, שרק בקושי משקיטות את התסמינים של בנה.
היא קונה שקית של כיסונים, ואוכלת אותם על ספסל בכיכר הקטנה.
בכנסייה הלא־גדולה שלה יש המון רב של תיירים. הכומר הצעיר, שבדרך כלל מתרוצץ במקדשו כמו סוחר בין סחורותיו, עסוק הפעם: הוא מספר לתיירים על תולדות המבנה ועל אגפיו השונים. בקולו המתנגן הוא מדקלם את מה שלמד, הראש מעל גופו הצנום והגבוה מתנשא מעל הקהל הקטן, וזקנו הבהיר והיפהפה מזכיר הילה מיוחדת שנשמטה מן הראש וצנחה אל החזה. אנושקה עוזבת בהליכה לאחור. איך תתפלל ותבכה בחברת התיירים האלה? היא ממתינה בחוץ, אבל הנה נכנסת לכנסייה עוד קבוצה, ולאור המצב היא מחליטה למצוא מקום אחר לדמעותיה — לא רחוק משם יש עוד כנסייה, קטנה וישנה, שבדרך כלל סגורה. היא ביקרה שם פעם, אבל המקום לא מצא חן בעיניה — דחו אותה הצינה וריח העץ הלח.
אבל עכשיו היא לא יכולה להיות בררנית, היא חייבת למצוא מקום שבו תוכל סוף־סוף לבכות, מקום שקט אבל לא ריק; מקום שבו מורגש קיומו של משהו גדול ממנה, של זרועות גדולות ופתוחות לרווחה, רטט של חיים. אנושקה צריכה גם לחוש במבטו של מישהו עליה, להרגיש שמישהו רואה את בכיה, שהיא לא מדברת אל חלל ריק. אלה יכולות להיות גם עיניים מצוירות על עץ, פקוחות תמיד, שלא מתעייפות לעולם, רגועות לנצח. עיניים שיעקבו אחריה בלי למצמץ.
היא לוקחת שלושה נרות ומשלשלת כמה מטבעות לתוך הקופסה. הנר הראשון למען פטיה, השני למען בעלה השותק, והשלישי למען חמותה בחלוק הבית הסינתטי. היא מדליקה את הנרות מלהבות בודדות שדולקות כאן, ומאתרת במבטה פינה בצד ימין, בגומחה אפלה, שבה לא תפריע לקשישות המתפללות. היא מצטלבת בתנופה, שלוש פעמים, ובכך נפתח פולחן הבכי שלה.
אבל כשהיא מרימה את עיניה בתפילה, עולות מולה מן האפלה פנים אחרות — פנים גדולות של איקונין אפל. זוהי פיסת עץ ריבועית התלויה גבוה, כמעט מתחת לכיפת הכנסייה, ועליה פניו הפשוטות של ישו, מצוירות בגוני חום ואפור. אלה פנים כהות על רקע כהה, ללא כל הילה, ללא כתר, רק עיניים בורקות הנעוצות בה, בדיוק כמו שרצתה. אלא שלא למבט כזה ציפתה אנושקה: היא רצתה עיניים רכות ומלאות אהבה. העיניים המהפנטות האלה משתקות אותה. גופה של אנושקה מתכווץ תחת מבטן. הוא הגיע לכאן רק לרגע, צנח מהתקרה, מרחוק, מן האפלה הגדולה ביותר — ממקום מושבו של אלוהים, שם הוא הסתתר. האל הזה אינו זקוק לגוף, יש לו רק פנים, שעליה להתייצב מולן עכשיו. המבט חודר, נכנס לתוככי גופה כמו בעזרת מברג, קודח חור במוחה. אלה יכלו להיות פניו לא של המושיע אלא של אדם טובע שלא גווע אלא הסתתר מתחת למים מפני המוות השורר בכול, ועכשיו, בעטיים של זרמים מסתוריים, צף אל פני המים, בהכרה מלאה, מודע היטב לכול, ואומר: הביטי, הנני. אבל היא אינה רוצה להביט בו. היא משפילה את עיניה, היא לא רוצה לדעת — שאלוהים חלש ומובס, שהוא גורש ומסתתר עכשיו בהררי הזבל של העולם, במדמנותיו המצחינות. אין טעם לבכות, זה לא מקום לדמעות. האל הזה לא יעזור, לא יתמוך, לא יעודד, לא יטהר, לא יושיע. מבטו של הטובע ננעץ בקצה קודקודה, היא שומעת נהמה, רעם תת־קרקעי רחוק, תנודות מתחת לרצפת הכנסייה.
היא כמעט לא ישנה בלילה, לא אכלה כמעט כלום היום, ולכן היא נתקפת חולשה. הדמעות לא זולגות, ועל פניה נותרים רק אפיקים צחיחים.
היא קמה ממקומה כמו קפיץ דרוך ויוצאת. הליכתה נוקשה, והיא צועדת היישר אל תחנת המטרו.
נראה שהיא חוותה משהו, שמשהו עבר דרכה, דבר שמתח אותה מבפנים כמו שמותחים מיתר, עד שהוא מפיק צליל נקי שאיש אינו יכול לשמוע; צליל חרישי שמיועד אך ורק לגופה — קונצרט קצר בקונכיית קונצרטים שבירה. אבל היא ממשיכה להטות לו אוזן, כל תשומת לבה מכוונת פנימה, אל תוכה, אך באוזניה היא שומעת רק את הלמות דמה שלה.
המדרגות נעות מטה, נדמה לה שזה נמשך לנצח, אנשים יורדים, אנשים עולים. בדרך כלל המבט שלה רק מחליק על פניהם, אך עכשיו עיניה של אנושקה, שהוכו במראה ההוא בכנסייה, הן חסרות אונים. הן מתעכבות על כל אדם שחולף על פניה, וכל פרצוף הוא כמו סטירת לחי חזקה, מהדהדת. בעוד רגע לא תוכל עוד לעמוד במראה הזה והיא תצטרך להסתיר את עיניה, כמו המשוגעת הזאת ליד תחנת הרכבת, וכמוה היא תתחיל לפלוט קללות.
"רחם־נא, רחם־נא," היא לוחשת ונועצת את אצבעותיה במעקה המדרגות הנעות, שנע מהר מן המדרגות עצמן; אם אנושקה לא תרפה ממנו מיד — היא תיפול.
היא רואה נחילי אדם שקטים נעים מעלה ומטה, שכם אל שכם, דחוסים. כל אחד מחליק למקומו כמו נע על מסילה, נע לעבר מקום כלשהו בפרוורים הרחוקים של העיר, לקומה עשירית, שם יוכל להסיר את הכיסוי מעל ראשו ולצנוח לתוך שינה עשויה מרסיסי ימים ולילות. ובעצם, גם בבוקר השינה לא חולפת: הרסיסים האלה יוצרים קולאז'ים, כתמים; חלקם מתוחכמים מאוד, כמו חשבו עליהם מראש.
היא רואה את שבריריות הכתפיים, עדינות העפעפיים, את קו השפתיים הלא־יציב של האנשים, היוצר בקלות העוויות. היא רואה כמה חלשות כפות הידיים, הרגליים — הן לא יובילו — ולא יכולות להוביל — את האנשים לשום יעד. היא רואה את הלבבות שלהם, פועמים בקצב איטי או מהיר, תנועה מכנית פשוטה; כיסי הריאות מזכירים שקיות ניילון מלוכלכות, היא שומעת את רשרוש הנשימות. הבגדים נעשו שקופים, והיא רואה איך חברו לאנטרופיה. הגופים שלנו המסכנים, המכוערים, מיועדים כולם להישחק עד דק.
המדרגות הנעות מסיעות את כל היצורים האלה היישר אל המצולה, אל המעמקים. הנה עיניו של קרברוס, שומר השאול, בתא הזכוכית שבתחתית המדרגות. הנה כזב השיש והעמודים, פסלי ענק של שדים — חלקם נושאי מגל, חלקם נושאי אלומות חיטה. רגליהם ענקיות כמו עמודים, כמו כתפי ענקים. טרקטורים — מכונות מן הגיהינום שמושכות כלי עינוי חדים ומשוננים, ופוצעות את האדמה בפצעים שלא יחלימו לעולם. מכל הצדדים נדחסות קבוצות של אנשים אחוזי תבהלה הנושאים ידיים בתחינה, פיהם פתוח להשמיע צעקה. יום הדין הוא כאן, במעמקי המטרו המואר בנברשות קריסטל שמטילות אור צהבהב כמו מוות. את השופטים אין רואים, אכן, אך נוכחותם מורגשת בכול. אנושקה רוצה לסגת ולרוץ למעלה, כנגד הזרם, אבל המדרגות הנעות לא ייתנו לה, היא חייבת לרדת לתחתית, התחתית לא תיחסך ממנה. פיהן של רכבות תת־קרקעיות ייפתחו בפניה בשריקה, ומנהרות אפלות ישאבו אותה לתוכן. אלא שהמצולה נמצאת בכל מקום, גם בקומות העליונות של העיר, אפילו בקומה עשר או שש־עשרה של מגדלי המגורים, במרומי הגגות המחודדים, בקצות האנטנות. אין ממנה מנוס, האם ייתכן שאת זה צעקה המשוגעת בין קללה לקללה?
אנושקה מתנודדת וכתפה נתמכת בקיר. על מעילה נותרים סימני טיח לבנים. הקיר משח אותה.
היא צריכה לרדת, כבר חושך, היא יורדת בלי לראות היכן היא, כי חלונות האוטובוס אטומים, הכפור כבר צייר עליהם זלזלים כסופים — אבל היא מכירה היטב את המסלול, והיא ירדה בתחנה הנכונה. רק כמה חצרות לפניה — היא עושה קיצור דרך — והנה כבר תגיע אל הבניין שלה. אבל היא מאיטה, הרגליים לא רוצות לשאת אותה אל היעד, הן מתנגדות, וצעדיה קטֵנים והולכים. אנושקה עוצרת. היא מרימה מבט, ורואה שבחלונות דירתה דולק האור. בוודאי מחכים לה — ועל כן היא שוב מתחילה לצעוד, אך כעבור רגע שוב עוצרת. הרוח הקרה חודרת מבעד למעילה, פורעת את שוליו, לופתת באצבעות של קרח את ירכיה. מגעה הוא כשל מגע הסכין, כשל זכוכית מנותצת. מרוב קור דמעות זולגות על לחייה, להנאתה של הרוח שמצאה סוף־סוף דרך לצבוט את פניה. אנושקה מטיחה את גופה קדימה, לעבר חדר המדרגות, אבל ממש לפני שהיא מגיעה אל סף הדלת, היא מסתובבת, מרימה את צווארון מעילה, וחוזרת בצעד מהיר אל המקום שממנו באה.
 
מעט חום אפשר למצוא רק באולם ההמתנה הגדול של תחנת הרכבת קייבסקי או בשירותים שבתחנה. היא עומדת, מהססת, וכשחולפים על פניה פטרולים (הם הולכים תמיד בצעד איטי, משוחרר, גוררים קצת רגליים, כמו שוטטו על שפת הים), היא מעמידה פנים שהיא מעיינת בלוח הזמנים של הרכבות. היא לא יודעת מדוע היא חוששת, הרי לא עשתה שום דבר רע. ובכלל, הפטרולים מתעניינים במשהו אחר — הם יודעים לשלוף במדויק מתוך ההמון גברים כהי פנים במעילי עור ונשים שעוטות מטפחות גדולות.
היא יוצאת מן הבניין ורואה מרחוק שהאישה החנוטה בסמרטוטיה עדיין מדשדשת שם הלוך ושוב, קולה נצרד מן הקללות, ובעצם גם את הקללות כבר אי־אפשר לזהות. הכול בסדר — אנושקה מהססת עוד רגע קט וניגשת אליה לאט ונעמדת מולה. האישה עוצרת רק לרגע, מן הסתם היא רואה אותה היטב דרך הבד המכסה את פניה. אנושקה עושה עוד צעד אחד, ועכשיו היא מספיק קרובה כדי להריח את ריחה — תערובת של אבק עבש ושמן ישן. קולה של האישה גווע לאיטו, עד שלבסוף היא משתתקת. במקום לדשדש מצד לצד, גופה מתחיל להתנדנד, כאילו אינה יכולה לעצור לגמרי וגם לא לנוע. הן עומדות רגע זו מול זו, עוברים ושבים חולפים על פניהן ולא מגלים עניין, ורק מדי פעם מישהו מעיף מבט. כולם ממהרים, הרכבות שלהם עוזבות בעוד רגע.
"מה את אומרת?" שואלת אנושקה.
האישה החנוטה נעצרת, נשימתה נעתקת מתדהמה, ואחר כך, מבוהלת, היא פונה ומתחילה לצעוד על בוץ שקפא, בדרכה למעבר שחוצה את אתר הבנייה. אנושקה הולכת אחריה, עיניה לא מרפות, היא רק צעדים ספורים מאחורי גבה, מאחורי מעילה המרופד, מאחורי מגפיה הטופפים בצעדים קטנים. היא לא תרשה לה לברוח. האישה מביטה לאחור ומנסה להאיץ את צעדיה, היא כמעט רצה, אך אנושקה צעירה וחזקה. שריריה איתנים — כל כך הרבה פעמים נשאה במדרגות את כיסא הגלגלים ואת פטיה, הורידה אותם לרחוב וגם העלתה אותם בכל פעם שהמעלית התקלקלה.
"חכי!" היא קוראת מפעם לפעם, אבל האישה לא מגיבה.
הן עוברות דרך חצרות בתים, חולפות על פני ערימות אשפה ופיסות דשא רמוּסוֹת. אנושקה לא חשה עייפות, היא רק מאבדת את השקית עם הפרחים לבית הקברות. חבל לה לחזור כדי לחפש אותם.
לבסוף האישה כורעת ומתנשפת, מתקשה לנשום. אנושקה עוצרת, כמה מטרים ממנה, ומחכה שתקום ותסב את ראשה אליה. היא הפסידה, היא חייבת להיכנע. ואמנם האישה מציצה מבעד לכתפה ורואים את פניה, היא הורידה את כיסוי הבד מעיניה. עיניה תכולות. הן מבוהלות, תקועות בנעליה של אנושקה.
"מה את רוצה ממני? למה את רודפת אחרי?"
אנושקה אינה עונה, היא מרגישה כאילו הצליחה לצוד חיה גדולה, דג שמן, לווייתן, ועכשיו אינה יודעת מה לעשות בו. חבל לה על האוצר שלה. האישה מפוחדת, ונראה שמרוב בהלה ברחו מפיה כל המילים.
"את מהמשטרה?"
"לא," משיבה אנושקה.
"אז מה את רוצה?"
"אני רוצה לדעת מה את אומרת. הרי את אומרת משהו כל הזמן, אני רואה אותך כל שבוע, כשאני נוסעת העירה."
האישה משיבה עכשיו ביתר אומץ:
"אני לא אומרת כלום. תעזבי אותי."
אנושקה רוכנת אליה ומושיטה לה יד כדי לעזור לה לקום, אבל היד משנה את כיוונה ומלטפת את לחיה של האישה. הלחי חמימה, נעימה, רכה.
"אין לי שום כוונות רעות."
האישה תחילה מתאבנת, מופתעת מן המגע, אבל נראה שהמגע מרכך אותה, כי היא עושה מאמץ ומתרוממת.
"אני רעבה," היא אומרת. "בואי, יש כאן תיכף דוכן, מוכרים שם סנדוויצ'ים בזול, תקני לי משהו לאכול."
הן הולכות בדממה, כתף אל כתף. ליד הדוכן אנושקה קונה שתי לחמניות מאורכות עם גבינה ועגבניות, וכל הזמן מביטה באישה ומוודאת שלא תברח. היא עצמה לא מסוגלת לאכול. היא מחזיקה את הלחמנייה לפניה כמו שמחזיקים חליל שבו תנגן תכף מנגינה של חורף. הן מתיישבות על גדר אבן. האישה אוכלת את הלחמנייה שלה, ואז, בלי מילים, לוקחת את הלחמנייה של אנושקה. היא אישה זקנה, זקנה יותר מחמותה. לחייה חרושות בתלמי קמטים אלכסוניים, מן המצח עד לסנטר. היא לועסת בקושי, כי אין לה שיניים. פלחי העגבנייה נשמטים מתוך הלחמנייה, והיא תופסת אותם בתנועה גמלונית ברגע האחרון ומחזירה אותם למקומם. היא קורעת פיסות גדולות בשפתיה בלבד.
"אני לא יכולה לחזור הביתה," אומרת פתאום אנושקה ומביטה אל כפות רגליה. היא אפילו מופתעת קצת שאמרה דבר כזה, ורק עכשיו היא נחרדת לגלות מה פירוש הדבר. האישה עונה במלמול לא ברור, אבל אחרי שבלעה את פיסת הלחם, היא שואלת:
"יש לך כתובת?"
"יש לי," אומרת אנושקה ומדקלמת, "רחוב קוזנייצקאיה 46, דירה 78."
"אז פשוט תשכחי אותה," זורקת האישה, פיה מלא.

*

ווֹרקוּטה. היא נולדה כאן בסוף שנות השישים, כשרק הקימו את הבלוקים שנראים עכשיו עתיקים. היא זוכרת אותם חדשים — טיח מחוספס, ריח של בטון ושל אזבסט ששימש לבידוד. החלקלקות המבטיחה של אריחי הפי־וי־סי. אלא שבאקלים קר הכול מתיישן מהר יותר, הכפור יוצר בקיעים בקירות, מאט אלקטרונים במאוצם האינסופי.
היא זוכרת את הלובן הבוהק של החורפים. את הלובן, ואת הקצוות החדים של האור הגולה. לובן כזה קיים רק כדי ליצור מסגרת לחשיכה, שהיא בוודאות רבה יותר.
אביה עבד כמַסיק במפעל חימום גדול ואמה עבדה במסעדה, ולכן מצבם לא היה רע כל כך — היא תמיד היתה מביאה משהו. עכשיו אנושקה חושבת שכולם שם סבלו ממחלה מוזרה גדולה, שטמונה עמוק בגוף, מתחת לבגדים, מחלת עצבות, או אולי משהו גדול יותר מעצבות, אלא שהיא לא מצליחה לחשוב על המילה המתאימה.
הם התגוררו בקומה השביעית של מגדל מגורים בן שמונה קומות, אחד מני רבים, אבל עם הזמן, ככל שהתבגרה, הלכו והתרוקנו הקומות העליונות, אנשים עברו למקומות ידידותיים יותר, בדרך כלל למוסקבה, ובכל מקרה — לכל מקום אחר, רחוק משם. אלה שנשארו ירדו להתגורר בקומות נמוכות יותר, תפסו ככל האפשר דירות ריקות שהיו חמות יותר, קרובות יותר לאנשים אחרים, לָאדמה. לגור בקומה השמינית במהלך חודשים רבים של עונת החורף הפולארי, היה כמו להישאר תלוי מגג הבטון של העולם בעודך לכוד בתוך טיפת מים קפואה, בלב של גיהינום קפוא. כאשר ביקרה בפעם האחרונה אצל אמה ואחותה, הן התגוררו בקומת הקרקע. אביה מת מזמן.
התמזל מזלה של אנושקה, והיא הצליחה להתקבל לסמינר מצוין למורים במוסקבה; לרוע מזלה, היא לא סיימה את לימודיה. אילו סיימה, היתה עכשיו מורה, ואולי מעולם לא היתה פוגשת את הגבר שהיה לבעלה. הגֶנים שלהם לא היו מתערבבים אלה באלה לכלל תערובת רעילה, שבאשמתה בא פטיה לעולם כשהוא סובל ממחלה חשוכת מרפא.
פעמים רבות ניסתה אנושקה לערוך עסקת חליפין עם כל מי שרק אפשר: עם אלוהים, עם אם האלוהים, עם פּאראסקֶבֶה האדוקה,20 עם כל הקדושים והקדושות, ואפילו עם יד הגורל הנעלמת. אני אתן את חיי במקום פטיה, אני אקח את מחלתו, אני אמות — רק תנו לו להחלים. יתר על כן, היתה מוסיפה אל כף המאזניים גם את חייהם של אחרים: של בעלה השותק (שימות שם במלחמה), של חמותה (שתקבל אירוע מוחי). אבל כמובן לא היתה כל היענות להצעתה.
 
היא קונה כרטיס ויורדת במדרגות. עדיין צפוף למטה, אנשים שבים מן העיר למיטותיהם, כדי לישון. יש מי שמנמנמים כבר בדרך, בקרון. נשימותיהם הישנוניות יוצרות מעטה קל של ערפל על השמשות. אפשר לצייר עליהן באצבע מה שמתחשק, כי ממילא זה לא חשוב, ממילא זה ייעלם תוך רגע. אנושקה מגיעה עד התחנה הסופית, תחנת יוּגו־זָאפָּאדנאיָה, והיא יוצאת מן הקרון ונעמדת על הרציף, רק כדי להבין כעבור רגע שהרכבת עומדת לשוב על עקבותיה, אותה הרכבת עצמה. היא תופסת שוב את מקומה, ומאותו הרגע נוסעת הלוך ושוב, עד שאחרי כמה סבבים כאלה היא מחליפה רכבת ועולה על קו קוֹלצֶבאיָה. עכשיו היא נוסעת במסלול מעגלי, עד שבסביבות חצות היא מגיעה לתחנת קייבסקי וכמו חזרה הביתה. שם היא יושבת על הרציף, עד שסדרנית חמורת סבר פוקדת עליה לצאת, כי סוגרים כבר את המטרו. היא יוצאת באי־רצון — הכפור בחוץ נשכני — אבל אחר כך היא מוצאת בית קפה קטן ליד התחנה, עם טלוויזיה תלויה מהתקרה ושולחנות שמאוכלסים בקומץ נוסעים אבודים. היא מזמינה כוס תה עם לימון, ואחר כך עוד כוס. לאחר מכן היא מזמינה חמיצת סלק איומה, מימית מדי, וראשה שעון על כף ידה היא מתנמנמת קלות. היא מאושרת, כי אין לה בראש שום מחשבה, שום דאגה, שום ציפייה או תקווה. זאת הרגשה טובה.
 
הרכבת הראשונה עדיין ריקה. אחר כך בכל תחנה עולים עוד ועוד אנשים, עד שלבסוף הדוחק רב מאוד, ואנושקה עומדת דחוסה בין שכמותיהם של שני ענקים. כיוון שאין היא יכולה להגיע לידיות האחיזה, היא נתונה לחסדיהם של גופים אנונימיים התומכים בה. אחר כך מידלדל פתאום ההמון, ובתחנה הבאה הרכבת מתרוקנת. רק נוסעים ספורים נשארים. אנושקה נוכחת לגלות שיש אנשים שלא יורדים בתחנה האחרונה. היא היחידה שיורדת, ומיד מחליפה קו. אבל היא רואה את האנשים האלה דרך החלונות, מחפשים לעצמם מקום בקצה הקרונות שלהם, ומציבים למרגלותיהם את השקיות שלהם או את תרמילי הגב, שהם בדרך כלל תרמילים מהוהים וישנים, עשויים מבד. הם שוקעים בנמנום בעיניים עצומות למחצה, או מקלפים אריזת נייר ממזון כלשהו, מצטלבים כמה פעמים, ממלמלים ולועסים בכובד ראש.
היא מחליפה רכבות כי היא חוששת שמישהו עלול להבחין בה, לתפוס בידה, לטלטל אותה או — במקרה הגרוע ביותר — לכלוא אותה איפשהו. לפעמים היא רק עוברת לצדו הנגדי של הרציף, לפעמים מחליפה רציפים; ואז נודדת במדרגות הנעות, במנהרות, לא קוראת שלטים, חופשייה לגמרי. היא נוסעת, למשל, בקו צ'יסְטיֶה פּרוּדי, עוברת מקו סוֹקוֹלניצֶ'סקאיָה לקו קָלוּז'סקוֹ־ריזֶ'סקאיָה, נוסעת עד תחנת מֶדוֶודקוֹבוֹ, ואז חוזרת אל צדה האחר של העיר.
היא נכנסת לחדרי השירותים כדי להתארגן, כדי להיראות מסודרת, לא מפני שיש לה צורך בכך (למען האמת, אין לה), אלא כדי שלבוש מרושל מדי לא ימשוך את תשומת לבן של השומרות בתאי הזכוכית המופקדות על הַסֵדר במדרגות הנעות. היא חושדת שהן למדו לישון בעיניים פקוחות. היא קונה בקיוסק תחבושות היגייניות, סבון, את משחת השיניים הזולה ביותר ומברשת שיניים. את כל שעות אחר הצהריים היא מעבירה בשינה על קו קולצֶבאיָה. בערב היא עולה במדרגות אל פני האדמה, כדי להיתקל אולי בחנוטה — אבל לא, היא איננה. קר בחוץ, יותר קר מאשר אתמול, ובהקלה היא חוזרת אל מתחת לפני האדמה.
 
ביום שלמחרת החנוטה נמצאת במקומה, מתנודדת על רגליה הנוקשות וצועקת קללות חסרות פשר. אנושקה נעמדת במקום שבו תוכל החנוטה לראותה, בצדו האחר של המעבר, אבל האישה לא רואה אותה, כנראה, בעודה שקועה בקינותיה. לבסוף אנושקה מנצלת רגע קצר שבו הצפיפות מידלדלת, ונעמדת ממש מולה.
"בואי, אני אקנה לך לחמנייה."
האישה קופאת במקומה, מתנערת מהטרנס שבו שקעה, משפשפת את ידיה הנתונות בכפפות, ורוקעת ברגליה כמו רוכלת בשוק שקר לה מאוד. הן הולכות יחד אל הדוכן. אנושקה באמת שמחה לפגוש אותה.
"איך קוראים לך?" היא שואלת.
האישה עסוקה בלחמנייה שלה ורק מושכת בכתפיה. ואולם כעבור רגע היא אומרת בפה מלא אוכל:
"גָלינה."
"ואני אנושקה."
זאת כל השיחה. לבסוף, כשהקור מבריח אותן שוב לכיוון התחנה, אנושקה שואלת עוד: "גלינה, איפה את ישנה?"
החנוטה אומרת לה לבוא לדוכן אחרי שסוגרים את המטרו.
כל הערב אנושקה נוסעת באותו הקו ובוחנת באדישות את פניה המשתקפות בחלון על רקע קירותיהן האפלים של המנהרות התת־קרקעיות. היא מזהה כבר שני אנשים לפחות. היא לא מעיזה לפנות אליהם בדברים. עם אחד מהם היא נוסעת כעת כמה תחנות — זהו גבר גבוה וצנום, לא זקן, אולי אפילו צעיר, קשה לומר. פניו מכוסות בזקן דליל ובהיר המגיע לו עד החזה. הוא חובש כובע מצחייה, כובע פועלים פשוט, לובש מעיל אפור ארוך שכיסיו תפוחים ממשהו, ולצדו תרמיל גב דהוי. הוא נועל נעליים גבוהות עם שרוכים, שמהן מציצים גרביים בסריגת יד התופסים היטב את החלק התחתון של מכנסיו החומים. נראה שהוא לא מבחין בשום דבר, ושקוע במחשבותיו. הוא קופץ במרץ אל הרציף, כמו אדם הממהר ליעד רחוק אך ברור. אנושקה ראתה אותו פעמיים גם בעומדה על הרציף: פעם הוא ישן ברכבת ריקה לגמרי, שהיתה כנראה בדרכה למנוחת לילה; ופעם שנייה ראתה אותו שוב מנמנם, כשמצחו שעון על השמשה. הבל נשימתו יצר עליה מעטה אדים שהסתיר מחצית מפניו.
הגבר השני שאנושקה זוכרת הוא גבר זקן. הוא מתנועע במאמץ מסוים, נתמך במקל הליכה, או מוטב לומר — במוט עץ עבה המעוקם קצת בחלקו העליון. כשהוא נכנס לקרון, עליו לתפוס את הדלת ביד אחת, ואז מישהו בא בדרך כלל לעזרתו. בתוך הקרון אנשים מפנים לו מקום, לא ברצון, אך עושים זאת. הוא נראה כמו קבצן. אנושקה מנסה לצוד אותו במבטה, כפי שצדה קודם לכן את האישה החנוטה. אבל היא מצליחה רק לנסוע איתו למשך זמן־מה באותו הקרון, נעמדת למולו במשך כחצי שעה, עד שהיא זוכרת היטב כל פרט בפניו, בלבושו. אך היא לא מעיזה לפנות אליו בדברים. ראשו של האיש נותר שפוף, והוא לא מתייחס למה שקורה סביבו. ואז סוחפים אותה ממקומה המוני החוזרים מן העבודה. היא מרשה לַזרם החם הזה של ריחות ונגיעות לשאת אותה. היא מצליחה להשתחרר ממנו רק אחרי שנישאה אל מחוץ לשערים המסתובבים של התחנה, כמו פלטו אותה התהומות כשם שפולטים גוף זר. עכשיו עליה לקנות כרטיס כדי לשוב ולהיכנס פנימה, והיא יודעת שבקרוב מאוד ייגמר לה הכסף.
מדוע היא זוכרת את שני אלה? אני חושבת שזה מפני שיש בהם איכשהו דבר־מה קבוע, כאילו הם נעים אחרת, לאט יותר. שאר האנשים הם כמו נהר, כמו זרם, מים שעוברים ממקום למקום, יוצרים מערבולות וגלים, אך כל תצורה נעלמת, בשל היותה בת חלוף, והנהר שוכח מקיומה. אבל שני אלה נעים נגד הזרם, ולכן הם נראים כל כך בבירור. ובשל היותם לא מחויבים לחוקי הנהר. אני חושבת שזה בדיוק מה שמושך כל כך את אנושקה.
אחרי סגירת המטרו היא ממתינה לחנוטה מול הכניסה הצדדית, וכשהיא כבר מאבדת תקווה, האישה מגיעה סוף־סוף. עיניה מכוסות, ומרוב שכבות בגדים דמותה מזכירה חבית קטנה. היא אומרת לאנושקה ללכת בעקבותיה, וזו מצייתת והולכת. היא עייפה מאוד, ולמען האמת ממש אין לה כוח והיא היתה רוצה לשבת איפשהו, לא חשוב איפה. הן פוסעות על גשר קרשים שהונח מעל החפירות, חולפות על פני גדר פח מכוסה כרזות ופרסומות, ואחר כך יורדות אל המעבר התת־קרקעי. למשך זמן־מה הן נעות במסדרון צר, שבו חם ונעים. האישה מצביעה על מקום על הרצפה, ואנושקה נשכבת מבלי להתפשט ומיד שוקעת בשינה. כשהיא כבר כמעט ישנה, כמו שרצתה תמיד — שינה עמוקה ללא כל מחשבות — חוזר ומופיע תחת עפעפיה המראֶה שראתה זה עתה כשצעדה במסדרון הצר.
חדר אפל ובו דלת פתוחה לחדר אחר, בהיר. יש שם שולחן, וסביבו יושבים אנשים. ידיהם מונחות על השולחן, גֵוויהם זקופים. הם יושבים ומביטים זה בזה בדממה וללא תנועה. נדמה לה שאחד הגברים הוא הגבר בכובע הפועלים.
 
אנושקה ישנה שינה איתנה. שום דבר לא מעיר אותה, שום רחש, שום יבבה מאחורי הקיר, שום חריקת מיטה או קולות טלוויזיה. היא ישנה כמו היתה סלע שעליו נשברים גלים עקשניים, כמו היתה עץ שנפל ועכשיו מכסים אותו טחב ופטריות. רגע קצר לפני שהיא מתעוררת היא חולמת חלום מצחיק: היא משחקת בנרתיק קוסמטיקה ססגוני, מעוטר בציורי פילונים וחתלתולים, ומסובבת אותו בידיה. ואחר כך היא עוזבת פתאום את הנרתיק, אבל הוא לא נופל, הוא תלוי באוויר בין כפות ידיה, ואנושקה מגלה שהיא יכולה לשחק בו מבלי לגעת בו. שהיא יכולה להזיז אותו בכוח רצונה. זאת חוויה נעימה מאוד, יש בה שמחה גדולה, שכמוה לא חשה זה זמן רב. בעצם, מאז ילדותה. היא מתעוררת במצב רוח טוב, וכעת מגלה שהמקום אינו מעון פועלים נטוש אלא פשוט חדר דוודים. לכן חם ונעים פה. והיא ישנה על קרטונים שנפרשו לצד ערימת פחם. על פיסת עיתון מונחים רבע כיכר לחם די מעופשת, וגוש לא קטן של שומן חזיר מתובל בפלפל חריף. היא מנחשת שזה מגלינה, אבל היא לא נוגעת באוכל, עד שלא תצליח להתפנות בחדר השירותים המוזנח ונטול הדלתות ולרחוץ את ידיה.
 
הו, כמה טוב, כמה טוב — להיטמע בתוך המון המתחמם לאיטו. מעילים ופרוות פולטים ריחות של בית — שומן, סבון כלים, בושם מתקתק. אנושקה עוברת את השער המסתובב, ומשם נותנת לגל הראשון לשאת אותה. הפעם זהו קו קאלינינסקאיה. היא עומדת על הרציף ואחר כך חשה בזרם אוויר חם, תת־קרקעי, שהרכבת מביאה עמה. הדלתות נפתחות, והנה היא כבר בפנים, דחוסה בין גופים עד שהיא לא צריכה להיאחז בשום דבר. כשהרכבת מסתובבת בעיקול, היא נכנעת לתנועה הזאת, מתנועעת כמו עשב בין עשבים אחרים, כמו גבעול חיטה בין גבעולים אחרים. גם בתחנה הבאה עולים אנשים, אף שכעת אי־אפשר לדחוס פנימה ולו גפרור. אנושקה עוצמת את עיניה וחשה כאילו אוחזים אותה בשתי ידיה, כאילו ידיים טובות אוחזות בה מכל הצדדים ומנענעות אותה נענוע נוסך שלווה. אחר כך, פתאום, יורדים רוב האנשים באחת התחנות, ועכשיו היא כבר צריכה לעמוד בכוחות עצמה על רגליה שלה.
כשהקרון מתרוקן כמעט לחלוטין, קרוב לתחנה הסופית, היא מוצאת עיתון. תחילה היא מביטה בו בחשדנות, אולי בכלל שכחה איך קוראים, אבל אחר כך לוקחת אותו לידיה ומעיינת בו בדאגה. היא קוראת על דוגמנית שמתה מאנורקסיה, וכעת השלטונות שוקלים לאסור על נערות רזות מדי להופיע בתצוגות אופנה. היא קוראת גם על טרוריסטים — שוב סוכל פיגוע. בדירתם נמצאו חומרי נפץ ונפצים. היא קוראת על לווייתנים שאיבדו את חוש הכיוון והם שוחים אל החוף ומתים. על המשטרה שעלתה על עקבותיה של כנופיית פדופילים. על ההתקררות הצפויה במזג האוויר. וגם על ניידות שהופכת למציאות.
משהו לא בסדר עם העיתון הזה, הוא ודאי מזויף, שקרי. כל משפט בלתי נסבל, לדעתה, כואב. עיניה של אנושקה מתמלאות בדמעות, ועכשיו טיפות גדולות צונחות על העיתון. הנייר הזול סופג אותן מיד.
 
במקטעים שבהם הרכבת נוסעת על פני האדמה, אנושקה מדביקה את פניה לשמשה. העיר מתגלה בפניה בכל גוני האפר: מלבן־מלוכלך ועד שחור. היא מורכבת ממלבנים ומגושים לא מוגדרים, מריבועים ומתסבוכת של קווים ישרים. היא עוקבת במבטה אחרי קווי מתח גבוה וכבלי תקשורת, אחר כך מסיטה אותו אל הגגות וסופרת אנטנות. היא עוצמת עיניים. כשהיא פוקחת אותן היא מגלה שהעולם דילג ממקום אחד לאחר. ממש לפני החושך, כשהיא עוברת עוד פעם ועוד פעם באותו מקום, היא רואה לרגע קצר איך קרני השמש החיוורת מצליחות לבקוע מבעד למצבורי עננים לבנים ולהאיר את הבלוקים בזוהר אדום, אבל רק את קצותיהם העליונים, רק את הקומות העליונות; ונראה כאילו הודלקו לפתע לפידים ענקיים.
אחר כך היא יושבת על ספסל ברציף מתחת לשלט פרסומת גדול. היא אוכלת את מה שנשאר לה מהבוקר. היא מתרחצת בשירותים וחוזרת למקומה. מיד תתחיל שעת העומס. אלה שנסעו בשעות הבוקר בכיוון אחד, ייסעו עכשיו חזרה בכיוון האחר. הרכבת שעוצרת לפניה מוארת היטב וכמעט ריקה. רק אדם אחד נמצא בכל הקרון — האיש בכובע הפועלים. הוא עומד זקוף כמו חייל. כשהרכבת מתחילה לנוע, הוא מתנודד לרגע, ואחר כך הרכבת נבלעת בתוך פה שחור ונעלמת במעמקים.
 
"אני אקנה לך לחמנייה," אומרת אנושקה לחנוטה — והאישה שהתנועעה במקומה עוצרת לרגע, כאילו רק כך, בעומדה חסרת תנועה, היא מסוגלת לעכל משפט. כעבור רגע היא מתחילה ללכת לכיוון דוכן הכריכים.
הן עומדות שעונות על הקיר האחורי של הדוכן ואוכלות, לא לפני שהאישה החנוטה הצטלבה שוב ושוב, פעמים רבות, וגם קדה קידה.
אנושקה שואלת אותה על האנשים שישבו אתמול שותקים בחדר הדוודים, והאישה שוב קופאת על מקומה, הפעם עם ביס מהלחמנייה בפיה. היא אומרת משהו לא ברור, משהו כמו "מה פתאום?" ואחר כך פולטת בכעס:
"תעופי לי מהעיניים, נקבה מפונקת."
והיא מתרחקת. עד אחת בלילה אנושקה נוסעת במטרו, ואחר כך, כאשר מסיימים את פעילות הרכבות והשומרות מגרשות את כולם, היא מסתובבת סביב המקום שבו נמצאת, כך נדמה לה, הכניסה לחדר הדוודים החמים, אבל היא לא מוצאת אותה. היא חוזרת אפוא לתחנה, ושם, בפרוטותיה המעטות, מעבירה את הלילה בשתיית תה וחמיצה מכוסות חד־פעמיות, כשמרפקיה שעונים בנחישות על משטח השולחן העשוי עץ לבוד.
 
מיד עם הישמע חריקתה של סבכת הברזל הנפתחת, היא קונה כרטיס במכונה ויורדת למטה. בשמשת הרכבת היא רואה שהשיער שלה נעשה שמנוני, שום שריד לא נותר מהתסרוקת הישנה, וכעת נוסעים אחרים לא ששים לשבת לידה. לפעמים עולה בראשה לרגע מחשבה מבעיתה שהיא עלולה לפגוש במכר. אמנם מכריה בדרך כלל אינם נוסעים בקו הזה, אך ליתר ביטחון היא מחפשת לה פינות נסתרות, ממש ליד הקיר. ובעצם, איזה מכרים יש לה? הדוורית, האישה מהחנות למטה, השכן ממול. היא אפילו לא יודעת את שמותיהם. מתחשק לה להסתיר את פניה כמו החנוטה. זה בעצם רעיון טוב — להניח מסכה על העיניים כדי לראות כמה שפחות ולהיראות כמה שפחות. הנוסעים דוחפים אותה, אבל זה נעים לה שמישהו נוגע בה. אישה מבוגרת מתיישבת לידה, מוציאה תפוח משקית ניילון ומגישה לה אותו בחיוך. כאשר היא עומדת ליד דוכן כיסונים בתחנת פארק קוּלטוּרי, בחור צעיר בתספורת קצוצה קונה לה מנה. היא מנחשת אפוא שהיא לא נראית במיטבה. היא מודה לו ולא מסרבת, אף שנותרו עוד כמה פרוטות בארנקה. היא עדה לאירועים רבים: המשטרה עוצרת איש במעיל עור; זוג רב בקולי קולות, שניהם שתויים; נערה צעירה עולה לרכבת בתחנת צֶ'רקיזוֹבְסקאיה, ובעודה מתייפחת היא חוזרת ואומרת: אמא, אמא. אבל לאיש אין אומץ לעזור לה, ורגע לאחר מכן זה כבר מאוחר מדי, כי הנערה יורדת בתחנת קוֹמסוֹמוֹלסקאיה. היא רואה מישהו בורח, גבר נמוך וכהה עור שנתקל בעוברים והשבים עד שהוא נקלע לתוך המון אדם, ושם תופסים אותו שני גברים אחרים ואוחזים בזרועותיו. אישה מקוננת לרגע — גנבו לה הכול, הכול — אך קולה מגיע ממרחק הולך וגדל, נחלש ולבסוף גווע. פעמיים באותו היום היא רואה זקן נוקשה שעל פניו מבט ריק, חומק על פניה ברכבת המוארת היטב.
היא אפילו לא מבחינה בכך שכבר מזמן ירד החושך, ושלמעלה כבר הדליקו את כל המנורות והפנסים, ומהם דולף אור צהוב לתוך האוויר הקפוא והדחוס; היום חמק ממנה לחלוטין אור השמש. היא יוצאת אל פני האדמה בתחנת קייבסקי והולכת אל מעבר הולכי הרגל הארעי שליד אתר הבנייה בתקווה לפגוש את החנוטה.
האישה אכן נמצאת במקומה הקבוע, עושה את מה שהיא עושה תמיד: צועדת בצעדים קטנים, נעה במעגלים ובשמיניות, צועקת את קללותיה, נראית כמו צרור סמרטוטים רטובים. אנושקה עומדת לפניה שעה ארוכה, עד שהאישה מבחינה בה ומשתתקת. אחר כך, אף שלא סיכמו ביניהן דבר, שתיהן צועדות בצעד מהיר, ללא מילה, כמו מיהרו לאיזה יעד אשר יחמוק מהן לנצח אם לא יזדרזו. על הגשר מכה הרוח בשתי הנשים, כמו גבר אלים.
בדוכן שברחוב אַרבָּט מוכרים חביתיות מצוינות, לא יקרות, נוטפות שומן, והמוכרת גם מוסיפה שמנת מלמעלה. החנוטה מניחה מטבעות על צלוחית הזכוכית, והן מקבלות שתי מנות חמות. הן מוצאות להן מקום לאכול את המטעמים האלה — על גדר אבן סמוכה. אנושקה מביטה כמו מהופנטת בצעירים שיושבים על הספסלים, למרות הקור, מנגנים בגיטרות ושותים בירה. הם מרעישים יותר מאשר שרים, מתחרים מי שר יותר חזק, משתטים. שתי נערות צעירות מאוד רוכבות על סוסים; אכן מראה נדיר. הסוסים גבוהים, מטופחים, אין ספק שבאו מאורווה טובה. אחת הנערות מברכת לשלום את הנערים, יורדת בחן מן האוכף, אוחזת במושכות היטב בסמוך לפי הסוס, ומשוחחת איתם. השנייה מנסה לשנורר מתיירים מאחרים בנשף כסף לאוכל בשביל הסוס — זה מה שהיא אומרת להם — אבל הם מבינים שהיא בעצם רוצה לקנות בכסף בירה. הסוסים לא נראים רעבים.
החנוטה נועצת בה מרפק:
"תאכלי."
אבל אנושקה לא מסוגלת להתיק את מבטה מן התמונה שלפניה. היא מתבוננת בצעירים בשקיקה, כשהחביתיות שבידיה מעלות אדים. בכולם היא רואה את פטיה שלה, הם בני אותו גיל. פטיה חוזר לגופה, כמו מעולם לא הוציאה אותו לאוויר העולם. הוא תקוע שם, מכווץ, כבד כמו אבן, מכאיב, מתנפח בתוכה, גדֵל — נראה שתצטרך ללדת אותו, הפעם דרך כל נקבובית בעורה, להזיע אותו החוצה. ובינתיים הוא מגיע עד גרונה, נכלא בתוך ריאותיה, והוא לא יֵצא משם בשום צורה למעט התייפחות. לא, אין ספק, היא לא תאכל שום חביתית, היא מלאה. פטיה נתקע בגרונה, אף שיכול היה לשבת שם, ובדיוק ברגע זה להושיט את ידו האוחזת פחית בירה, להגיש אותה לנערה עם הסוס, להטות את כל גופו לאחור ולפרוץ שוב ושוב בצחוק. הוא יכול היה לזוז, להתכופף ממש עד הנעליים, ואז להרים את ידיו לגובה, להכניס רגל אחת לארכובה ולהניף גבוה את רגלו השנייה. להתיישב על גב החיה הזאת, לרכוב לאורך הרחוב זקוף, מחייך, עם שפם שמתחיל לבצבץ על שפתו העליונה. הוא יכול היה לרוץ במעלה המדרגות, ולרדת כמו סופה, הרי הוא בגילם של הנערים האלה, והיא, אמו, היתה דואגת שהוא עלול לקבל ציון נכשל בכימיה, לא לעבור את בחינות הכניסה לאוניברסיטה ולגמור כמו אביו. שהוא יתקשה למצוא עבודה, שאשתו לא תמצא חן בעיניה, שייוולד להם ילד מוקדם מדי.
ים העופרת הכבד הזה שבתוכה הולך ומצטבר, עד שאין להכילו עוד, גואה ועולה כמו תנועת ידה של אחת הנערות המנסה לרסן את הסוס חסר הסבלנות, ומושכת ברתמת ראשו כדי לאלץ אותו לא לזוז. וכשהסוס מנסה להשתחרר, היא מכה על גבו בַּשוט שבידה וצורחת: "עמוד, כולירה! עמוד כבר!"
ברגע זה נשמטות החביתיות עם השמנת מידה של אנושקה, והיא מתנפלת על הנערה הנאבקת בסוס, מכה אותה באגרופים, עיוורת מכעס.
"תעזבי אותו בשקט! תעזבי אותו!" קולה יוצא בשריקה מן הגרון החנוק.
עובר רגע עד שהנערים המופתעים מגיבים, ומנסים למשוך ולהרחיק את האישה במעיל המשובץ שדעתה נטרפה פתאום, אבל לעזרתה מגיעה מיד משוגעת חנוטה, כולה סמרטוטים, ושתיהן מנסות לקחת את המושכות מידי הנערה ולדחוף אותה הצדה. הנערה צווחת, מסתירה את ראשה בידיה, היא לא ציפתה להתקפה מוטרפת כזאת. הסוס מרים רגליים, צונף, משתחרר מאחיזתה של הנערה ורץ מבוהל באמצע רחוב ארבט (מזל שבשעה הזאת המדרחוב כמעט ריק); קול פרסותיו מהדהד מקירות הבניינים ומזכיר קרבות רחוב, שביתות. חלונות הבתים נפתחים. בקצה הרחוב מופיעים שני שוטרים, שהתנהלו עד לאותו הרגע לאיטם ושוחחו על משחקי מחשב — כי הרי לא קורה שום דבר — אבל אז הם מבחינים במהומה, שולפים אלות ויוצאים בריצה לעבר האירוע.
 
"תתנודדי," אומרת החנוטה, "תזוזי."
הן יושבות בתחנת המשטרה וממתינות לתורן, עד ששוטר לא חביב בעל פנים אדומות ירשום את עדותן.
"תתנודדי." ובמשך כל השעות האלה היא מדברת ללא הפסק, בטירוף, ללא ספק מרוב פחד. האדרנלין שיחרר את לשונה של החנוטה. היא לוחשת היישר לתוך אוזנה של אנושקה, כדי שאיש לא ישמע — לא הגבר שנשדד, לא שתי הזונות כהות הפנים, לא האיש שראשו פצוע ושמצמיד ביד אחת את התחבושת למקומה. ואילו אנושקה בוכה, הדמעות זולגות על פניה ללא הרף, ונראה שהמאגר שלה יתרוקן בקרוב.
אחר כך, כשמגיע תורן, השוטר אדום הפנים צועק מעבר לכתפו למישהו בחדר האחר:
"זאת הבורחת." וקול מן הצד האחר עונה לו:
"תן לה ללכת, אבל תרשום את השנייה על הפרעה לסדר."
ועל כן אומר השוטר לאישה החנוטה:
"אישה, בפעם הבאה נוציא אותך מהעיר, לפחות מאה קילומטר, את מבינה? אנחנו לא רוצים פה כתות."
ואילו מאנושקה הוא לוקח את תעודת הזהות שלה, ומאלץ אותה — כאילו לא ידע לקרוא — לחזור בקול על שמה הפרטי, שם אביה, שם המשפחה שלה, וכתובתה. הוא מבקש לדעת מהי כתובתה. אנושקה נוגעת בשולחן בקצות אצבעותיה, ובעודה עוצמת את עיניה כאילו דיקלמה שיר, היא מוסרת לו את פרטיה. על הכתובת היא חוזרת פעמיים:

"קוזנייצקאיה 46, דירה 78."

הם משחררים אותן בהפרש של שעה זו מזו. קודם את החנוטה, ועל כן כשאנושקה יוצאת, אין ממנה זכר. לא פלא. הקור נורא. היא משוטטת בסביבות תחנת המשטרה, הרגליים מאיצות בה ללכת, והן היו נושאות אותה במורד הרחובות הרחבים האלה עד למקור כל הרחובות כולם, עד למקום נביעתם מן הפרוורים ההרריים, וּמֵעבר להם — אל המקום שבו נפתחים נופים חדשים ושונים, של מישור ענקי ורחב נשימה. אבל הנה מגיע האוטובוס של אנושקה, והיא רצה אליו ועולה עליו ברגע האחרון ממש.
האנשים כבר יצאו לדרכם, וברחוב ניכרת תכונה של בוקר, אף שהשמש עדיין לא עלתה. אנושקה נוסעת זמן רב באוטובוס, עד לפרוורים, ואחר כך היא עומדת לפני הבלוק שלה ומביטה גבוה אל חלונות ביתה. הם עדיין חשוכים, אבל כאשר השמים מתחילים להתבהר, היא רואה שבמטבח שלה נדלק האור, ואז היא הולכת לעבר הכניסה.