נצי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

תקציר

האפס הטהור. החולות הבלתי נגמרים. קיפודים.

ברומן הזה, הכתוב כפסיפס, משתרגים זה בזה שניים מנתיבי חייו של נצי: באחד אנו מתוודעים אליו כנער מתבגר בעיר קטנה בשפלת החוף של שנות השבעים. באחר – אדם צעיר הנודד ללא הרף במרחבי ארצות הברית בין מקומות ואנשים. ובד בבד, יותר ויותר, נפרש בפנינו עולמו הפנימי המיוחד של הנער המחונן והרגיש, בן לגיורת ולאב שמעולם לא הכיר, אאוטסיידר נצחי בעל כורחו ומבחירתו.

קולו של איתי איל הוא קול ייחודי בנוף הספרות העברית. קול המתנייד מבעד לגיבורו בין החומרה הריאליסטית הארצישראלית הסוגרת עליו לרוחב האקסטטי-נפשי שמאפשרים המרחבים והמוזיקה, אולי כמוצא יחיד. התנועה ביניהם מעמידה יצירה לירית מקורית מאין כמותה, המצליחה ללכוד לעומק נפש מיוסרת אחת רגע לפני שהיא נופלת לתהום, נפש שאינה חדלה להתעקש על פיכחונה. ועל אהבתה. לטבע האדם. לטבע העולם המקיף אותו. למוזיקה.

איתי איל הוא מוזיקאי ומורה, אב לשני בנים, מתגורר ברחובות. זהו ספרו הראשון.

פרק ראשון

חלק ראשון

באחד מימי הקיץ הצורבים, ימים של קיץ משתהה — זכור לי שהדבר קרה בזמן העבודה בחצר המשותפת, שכניי ואני, הנשים, הילדים, כמעט כולם שהו שם באותה השעה, במאמצים קטנים אחרונים להתקין את הסוכה בַּזמן — באחד מאותם ימי אוקטובר שרוצים עוד להיאחז בָּאוגוסט שלהם, קרה הדבר.

הראשונים שהבחינו בכך היו הילדים, ואני. ייתכן שהפעם אף הקדמתי את הילדים.

אני לא אוהב לתת להם לנצח אותי.

"נֵצִי!"

"נֵצִי?"

"נֵצִי!"

קודם סימן הקריאה. אחר כך, אם בכלל, יבוא סימן השאלה. לבסוף, אם היה סימן שאלה ואם לאו, שוב סימן קריאה. כך זה אצל אימא, אבל לא רק אצלה. אני מתפתה לומר, "כך זה אצל כולם," אבל זה לא יהיה נכון. ובכל זאת.

1.

"איינהורן, תובל."

"כאן, המורָה."

"ארבל, דן."

"כן, המורה."

"לא 'כן' — 'כאן'...! 'כאן'! כמה פעמים אפשר לחזור על זה?!"

"כאן, המורה."

"כל הכבוד, ארבל, אני גאה בך. איזה תענוג להתחיל ככה את היום עם כיתת הגאונים של ו' 2. טוב, איפה היינו... בוכבינדר, יוסף."

"כאן, המורה."

"בן ישראל, נצח ישראל."

——

"בן ישראל, נצח ישראל!!!"

——

"המורה?"

"מה יש, נחמני?"

"פשוט הוא לא אוהב שקוראים לו ככה, המורה."

2.

"שלום, גברת בן ישראל."

"שלום."

"רציתי לדבר איתך על נֵצִי."

"נו, ברור, אלא מה."

"כן. יש כבר הרבה זמן עניינים בינו לבין המורה לאנגלית, הגברת נחשון."

"ומה עוד?"

"פחות או יותר זה הכול."

"זה הכול?"

"פחות או יותר."

"נו, אז מה לגבי אותה הגברת, איך קראת לה?"

"גברת נחשון."

"כן, אז מה העניין?"

"האמת היא... תראי, אני רוצה להיות גלויה איתך. הרי בלי זה לא נגיע לשום מקום."

"כן?"

"תראי... איך להגיד... היא אומרת שהיא פשוט לא יודעת מה לעשות איתו."

"ומה זה אומר במילים פשוטות?"

"תראי, כבר הרבה זמן אני שומעת ממנה שנצי לא עושה כלום בשיעור."

"הוא מפריע? מתחצף?"

"לא, לא. בכלל לא."

"נו, ברור שלא... אז מה בדיוק הבעיה?"

"היא אומרת שהוא פשוט לא עושה שום דבר."

"ומה זה נקרא 'לעשות'? מה צריך לעשות?"

"הוא... כאילו לא שם בכלל, בכיתה."

"זאת אומרת, הוא בורח?"

"לא, אבל... הוא לא... תראי, מאז תחילת השנה עברו... מה, ארבעה חודשים, בערך? היא אומרת שאפילו פעם אחת הוא לא עשה שיעורי בית. איפה, יותר מזה... לא מזמן היא לקחה את המחברת שלו לבדיקה. חוץ מכל מיני ציורים של קיפודים היא לא ראתה אפילו מילה אחת באנגלית כתובה שם. את כל הבחנים והמבחנים שהיו הוא החזיר ריקים. אפילו את השם שלו הוא לא כתב עליהם. מה שכן, גם שם היו בלי סוף קיפודים, מאחורה."

3.

שופנהאואר צודק. אם נניח, רק נניח, שמשהו באמת קיים בעולם הזה, אז הוא מוכרח להיות קיים כדבר רע. ואם גם יש כוונות מאחורי מעשים, אז גם הן מוכרחות להיות רעות. ואם אין כוונות, זה אפילו יותר גרוע. מילא יותר גרוע, אותי זה בעיקר יותר מפחיד. ויותר מפחיד זה יותר גרוע מיותר גרוע.

שופנהאואר עשה לכולנו טובה גדולה. על כך שחשף עקְרון יסוד פשוט כל כך, ועמוק כל כך, של העולם הזה, הזה, לא "הבא" ולא בטיח, על כך צריך להודות לו, וזאת גם אם מדי פעם מגיחות להן אשליות משכנעות יותר מאחרות.

אימא ילדה אותי כמה חודשים אחרי שהגיעה לארץ. היא לא אוהבת לדבר על מה שהיה לפני. לא בהכרח בגלל מה שהיה לפני. אולי לפעמים ה"לפני" חסר לה, אולי לא. היא פשוט מעדיפה לא לדבר על זה. בן אדם, הכי חשוב שיסתדר, איפה שלא זורקים אותו, יורקים אותו, תמיד שינחת על שתי הרגליים ולא ישאל שאלות ולא יעשה בעיות. ואם יש לו רק רגל אחת ליפול עליה, שיגיד תודה שיש לו אחת יותר ממה שיש לאחרים, ואחרים כאלה תמיד תמצא בעולם, איפה שלא תחפש, תמצא. רק אל תשכח לחפש. לא, בעצם עדיף לא לחפש שום דבר. אבל אם כבר לחפש, אז רק את הדפוק ממך, ולעולם לא להפך; עד היום אני לא בטוח אם לכך התכוונה: לא רק שלא טוב לחפש את הטוב ממך, אלא שגם טוב שהדפוק ממך לא יחפש אותך. מעולם לא שאלתי אותה, ועכשיו כבר מאוחר מדי.

4.

"תלמידים יקרים, כידוע לכם, היום צפויה לכולנו חוויה מיוחדת במינה. זו שנה ראשונה שהחלטנו, אני וצוות המורות והמורים המסורים והנפלאים, לפתוח את בית ספרנו בפני ההתפתחויות העדכניות ביותר בשדה החינוך, לרענן ולהתאים אותו לרוח הזמן. נכון, מבקרים לא מעטים קמו, ועוד יקומו, ומנגד..."

"מוּסוֹ?"

"מה?"

"מתי היא תגמור?"

"מאיפה אני יודע?"

"חַדְגָה, עשה טובה, תביא מסטיק."

"אין לי."

"נו, תביא, תביא."

"עזובְ'תי כבר, אין לי."

"נצי, הבאת היום?"

"אוֹי."

"אוף, מעצבן אחד!"

"מה אני יעשה, שכחתי."

"חרא אחד... תביא כבר!"

"מחר, מחר, אל תדאג."

"חרא אחד."

"אנחנו נצא מהכיתה, באופן מסודר, זוגות־זוגות, החל מן הטור הימני, שולחן קדמי, ולפי הסדר, עד לטור השמאלי ולשולחן האחרון. כל הילדים יושבים בשקט ומחכים עד שאקרא בשמם. יעל ומירה, קדימה. יפה מאוד. רמי ואלעד, בבקשה. לילך ועפרה. יוני וגיורא... גיורא, חזור למקומך בבקשה."

"אבל המורָה!"

"שקט! חזור למקומך. אף ילד לא יוצא מפה עד שגיורא מרים את המחדד שלו מהרצפה."

"אבל המורה, זה לא שלי בכלל."

"שקט! אל תענה לי. הרם את המחדד והכנס אותו לקלמר."

"אבל הוא לא שלי, המורה! אני לא יודע של מי הוא בכלל!"

"שקט מיד! אתה עונה לי כבר פעם שנייה, חצוף אחד! ילדים, עד שגיורא לא יואיל ברוב טובו להרים את המחדד, אף אחד כאן לא יראה שום..."

"שְ'תמות. מי בכלל רוצה לראות את התוכנית המפגרת שלהם."

"נכון."

נצי איתי איל

חלק ראשון

באחד מימי הקיץ הצורבים, ימים של קיץ משתהה — זכור לי שהדבר קרה בזמן העבודה בחצר המשותפת, שכניי ואני, הנשים, הילדים, כמעט כולם שהו שם באותה השעה, במאמצים קטנים אחרונים להתקין את הסוכה בַּזמן — באחד מאותם ימי אוקטובר שרוצים עוד להיאחז בָּאוגוסט שלהם, קרה הדבר.

הראשונים שהבחינו בכך היו הילדים, ואני. ייתכן שהפעם אף הקדמתי את הילדים.

אני לא אוהב לתת להם לנצח אותי.

"נֵצִי!"

"נֵצִי?"

"נֵצִי!"

קודם סימן הקריאה. אחר כך, אם בכלל, יבוא סימן השאלה. לבסוף, אם היה סימן שאלה ואם לאו, שוב סימן קריאה. כך זה אצל אימא, אבל לא רק אצלה. אני מתפתה לומר, "כך זה אצל כולם," אבל זה לא יהיה נכון. ובכל זאת.

1.

"איינהורן, תובל."

"כאן, המורָה."

"ארבל, דן."

"כן, המורה."

"לא 'כן' — 'כאן'...! 'כאן'! כמה פעמים אפשר לחזור על זה?!"

"כאן, המורה."

"כל הכבוד, ארבל, אני גאה בך. איזה תענוג להתחיל ככה את היום עם כיתת הגאונים של ו' 2. טוב, איפה היינו... בוכבינדר, יוסף."

"כאן, המורה."

"בן ישראל, נצח ישראל."

——

"בן ישראל, נצח ישראל!!!"

——

"המורה?"

"מה יש, נחמני?"

"פשוט הוא לא אוהב שקוראים לו ככה, המורה."

2.

"שלום, גברת בן ישראל."

"שלום."

"רציתי לדבר איתך על נֵצִי."

"נו, ברור, אלא מה."

"כן. יש כבר הרבה זמן עניינים בינו לבין המורה לאנגלית, הגברת נחשון."

"ומה עוד?"

"פחות או יותר זה הכול."

"זה הכול?"

"פחות או יותר."

"נו, אז מה לגבי אותה הגברת, איך קראת לה?"

"גברת נחשון."

"כן, אז מה העניין?"

"האמת היא... תראי, אני רוצה להיות גלויה איתך. הרי בלי זה לא נגיע לשום מקום."

"כן?"

"תראי... איך להגיד... היא אומרת שהיא פשוט לא יודעת מה לעשות איתו."

"ומה זה אומר במילים פשוטות?"

"תראי, כבר הרבה זמן אני שומעת ממנה שנצי לא עושה כלום בשיעור."

"הוא מפריע? מתחצף?"

"לא, לא. בכלל לא."

"נו, ברור שלא... אז מה בדיוק הבעיה?"

"היא אומרת שהוא פשוט לא עושה שום דבר."

"ומה זה נקרא 'לעשות'? מה צריך לעשות?"

"הוא... כאילו לא שם בכלל, בכיתה."

"זאת אומרת, הוא בורח?"

"לא, אבל... הוא לא... תראי, מאז תחילת השנה עברו... מה, ארבעה חודשים, בערך? היא אומרת שאפילו פעם אחת הוא לא עשה שיעורי בית. איפה, יותר מזה... לא מזמן היא לקחה את המחברת שלו לבדיקה. חוץ מכל מיני ציורים של קיפודים היא לא ראתה אפילו מילה אחת באנגלית כתובה שם. את כל הבחנים והמבחנים שהיו הוא החזיר ריקים. אפילו את השם שלו הוא לא כתב עליהם. מה שכן, גם שם היו בלי סוף קיפודים, מאחורה."

3.

שופנהאואר צודק. אם נניח, רק נניח, שמשהו באמת קיים בעולם הזה, אז הוא מוכרח להיות קיים כדבר רע. ואם גם יש כוונות מאחורי מעשים, אז גם הן מוכרחות להיות רעות. ואם אין כוונות, זה אפילו יותר גרוע. מילא יותר גרוע, אותי זה בעיקר יותר מפחיד. ויותר מפחיד זה יותר גרוע מיותר גרוע.

שופנהאואר עשה לכולנו טובה גדולה. על כך שחשף עקְרון יסוד פשוט כל כך, ועמוק כל כך, של העולם הזה, הזה, לא "הבא" ולא בטיח, על כך צריך להודות לו, וזאת גם אם מדי פעם מגיחות להן אשליות משכנעות יותר מאחרות.

אימא ילדה אותי כמה חודשים אחרי שהגיעה לארץ. היא לא אוהבת לדבר על מה שהיה לפני. לא בהכרח בגלל מה שהיה לפני. אולי לפעמים ה"לפני" חסר לה, אולי לא. היא פשוט מעדיפה לא לדבר על זה. בן אדם, הכי חשוב שיסתדר, איפה שלא זורקים אותו, יורקים אותו, תמיד שינחת על שתי הרגליים ולא ישאל שאלות ולא יעשה בעיות. ואם יש לו רק רגל אחת ליפול עליה, שיגיד תודה שיש לו אחת יותר ממה שיש לאחרים, ואחרים כאלה תמיד תמצא בעולם, איפה שלא תחפש, תמצא. רק אל תשכח לחפש. לא, בעצם עדיף לא לחפש שום דבר. אבל אם כבר לחפש, אז רק את הדפוק ממך, ולעולם לא להפך; עד היום אני לא בטוח אם לכך התכוונה: לא רק שלא טוב לחפש את הטוב ממך, אלא שגם טוב שהדפוק ממך לא יחפש אותך. מעולם לא שאלתי אותה, ועכשיו כבר מאוחר מדי.

4.

"תלמידים יקרים, כידוע לכם, היום צפויה לכולנו חוויה מיוחדת במינה. זו שנה ראשונה שהחלטנו, אני וצוות המורות והמורים המסורים והנפלאים, לפתוח את בית ספרנו בפני ההתפתחויות העדכניות ביותר בשדה החינוך, לרענן ולהתאים אותו לרוח הזמן. נכון, מבקרים לא מעטים קמו, ועוד יקומו, ומנגד..."

"מוּסוֹ?"

"מה?"

"מתי היא תגמור?"

"מאיפה אני יודע?"

"חַדְגָה, עשה טובה, תביא מסטיק."

"אין לי."

"נו, תביא, תביא."

"עזובְ'תי כבר, אין לי."

"נצי, הבאת היום?"

"אוֹי."

"אוף, מעצבן אחד!"

"מה אני יעשה, שכחתי."

"חרא אחד... תביא כבר!"

"מחר, מחר, אל תדאג."

"חרא אחד."

"אנחנו נצא מהכיתה, באופן מסודר, זוגות־זוגות, החל מן הטור הימני, שולחן קדמי, ולפי הסדר, עד לטור השמאלי ולשולחן האחרון. כל הילדים יושבים בשקט ומחכים עד שאקרא בשמם. יעל ומירה, קדימה. יפה מאוד. רמי ואלעד, בבקשה. לילך ועפרה. יוני וגיורא... גיורא, חזור למקומך בבקשה."

"אבל המורָה!"

"שקט! חזור למקומך. אף ילד לא יוצא מפה עד שגיורא מרים את המחדד שלו מהרצפה."

"אבל המורה, זה לא שלי בכלל."

"שקט! אל תענה לי. הרם את המחדד והכנס אותו לקלמר."

"אבל הוא לא שלי, המורה! אני לא יודע של מי הוא בכלל!"

"שקט מיד! אתה עונה לי כבר פעם שנייה, חצוף אחד! ילדים, עד שגיורא לא יואיל ברוב טובו להרים את המחדד, אף אחד כאן לא יראה שום..."

"שְ'תמות. מי בכלל רוצה לראות את התוכנית המפגרת שלהם."

"נכון."