התרשמתי מאד מיכולתה של אוונס לתאר תיאורי נוף ובעלי חיים באופן הגורם לנופים של ביצות צפון קרוליינה לקום לתחייה בדמיון הקורא. אולם התיאורים המקסימים רק מעצימים את הפער בין כשרונה של הסופרת לתאר טבע ובין חולשתה לספר סיפור. הספר מספר את סיפור התבגרותה של קאיה בביצות בבדידות מוחלטת ובמקביל מספר על חקירת רצח בעיירה הקרובה. אם סיפור ההתבגרות מצליח עדיין ליצור אצל הקורא רגשות הזדהות כל שהן עם דמות הילדה הנחושה והבודדה שננטשה לנפשה לשרוד לבד בביצות, הרי שסיפור חקירת הרצח והמשפט שמגיע בעקבותיו כל כך מופרך וחסר הגיון, עד שהותיר בי בעיקר תחושת אי נוחות. כל הדמויות מלבד של קאיה הן כה סטראוטיפיות ושטוחות, עד שהן כמעט נדמות לקריקטורה, והגילוי ה"מסעיר" בסוף הספר השאיר אותי רק עם שאלה אחת - עד כמה חושבת הסופרת את קוראיה למטומטמים?