הביקורות של מיטל

זוג או פרא הוא רומן חושפני העוסק בחקירה מעמיקה של מערכות יחסים, אהבה ותשוקה, לצד התמודדות עם אתגרי האימהות והמורכבויות הבין-משפחתיות.

תוך כדי מסעה של הגיבורה אל השגת האיזון בין משיכתה לחיים משוחררים ונטולי עכבות לבין מחויבויות הזוגיות והמשפחה, היא מחוקרת את עולמה הפנימי בטיפול הפסיכולוגי שאליו היא הולכת, מתעמתת עם שאלות על זהות, רגשות אשם ומשמעות החיים, ומשתפת זיכרונות מסיפורם המרגש של סביה, ניצולי השואה, שעליהם היא כותבת ספר.
הרומן משלב עומק פסיכולוגי ומבט אישי נוגע ללב על רגעים משמעותיים של כאב ותקווה, ומעניק משמעות ייחודית להשפעת העבר על ההווה, ועל המאבק להגדיר חיים שמציעים חופש אישי ומשמעות.

זהו ספר הביכורים של איריס סולומון, פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית. איריס משלבת בעבודתה ובחייה תהליכים של ליווי רוחני, הילינג ותקשור, ורואה בכתיבה ובחיבור לטבע כוח ריפוי ודרך חיים.

אושוויץ...

כל הזיכרונות מצטמצמים לזיכרון ההוא, המנוול מכולם:

אז,
ב-17 בנובמבר לשנת 1943 הארורה, המקוללת, ביום ההוא, שבו מרוב רעב (גוויעה איטית ומוחלטת של הגוף, כזו שלא ניתן להסבירה בשום אופן, בשום דרך שהיא, שלא הומצאו לה מילים...), ובכן, אכלתי את החרא של עצמי.

פיסה קטנה, אומנם, חתיכה חומה־אדמדמה, גועל נפש בלתי ניתן לתיאור...

ועדיין...

הייתי רעב כל כך, אתם מבינים, רעב – שאי אפשר לתאר במילים.

הטעם היה נורא, כמובן, (חרא הוא איננו מעדן)
ועדיין – סיימתי את כל החתיכה – עד הסוף.

*

ביום הארור ההוא, המקולל, בקור־המוות הנצחי של אושוויץ, כשהעשן המסרטן מהקרמטוריומים, בהם גופות היהודים 
(נשים, גברים, וטף – ללא כל הבחנה: כולם שווים בעיני הגרמנים בעליבותם, כולם מקבלים את אותה מתנת פרידה מהעולם: קמצוץ דל שבדלים, קטלני להדהים, של ציקלון בי) הנשרפות בקצב רצחני, ממלא את הריאות כמו ניקוטין מהשטן, עם הידיעה הזו – המחולחלת כמו מי תהום עכורים שבעכורים, מורעלים ושכוחים מן העולם כולו, בלתי נחשבים בעליל, אבודים בתוך תופתו של לוציפר, בן זוגו של פאוסט הנורא, עד עמקי הנשמה – שבכל רגע זה יכול להיות אתה.

"ואיפה יהלי? השתוממה רקפת שלא ראתה את אחיה. "הרשית לו ללכת לחברים בשעה כזו?" "אוי אלוהים אדירים" נזעקה גלית. היא הסירה את הסינר שרק רכסה, משכה את התיק שלה מהשולחן, תפסה בידה את צרור המפתחות שעדיין לא הוכנס לתוכו והחלה לרוץ לכיוון הדלת החוצה. "מה קרה?" לא הבינה רקפת. "שכחתי את יהלי. השארתי אותו מלקק גלידה כשנכנסתי לבית המרקחת ופשוט שכחתי אותו."

"אבא שלך כנראה מאשים אותי בהתנהגות המוזרה שלך והחליט לנקום בי. והוא כפי שאתה כבר מכיר אותו, לא בוחל בשום דרך כדי למלא את משאלותיו... והנה לא מזמן הגיעה לאבי תביעה משפטית מוזרה, עליה חתום אביך, המציג עצמו כמדען ובתביעה נטען, שאבי גנב ממנו חומר מדעי חסוי ושהודות לתרמית הזו, זכה אבי לטענתו במלגה היקרה."

הדמויות ברומן הזה הן של אנשים מוסריים מלאי לבטים, המשתדלים לקדם את עצמם מקצועית, מעמדית וכלכלית ולא פעם, שלא בכוונה, גורמים כאב ליקרים להם מכול ומערערים את שלמות משפחותיהם. הספר מתמודד גם עם הצורך לטפל בנשים נפגעות אלימות במסגרות שונות.

זהו ספרה החמישי של המחברת והוא עוסק בקשיים ובלבטים בהם מתמודדים אנשים בכל מערכות החיים, כאשר הם אמורים להחליט בעניינים החשובים להם.

עולמה של תמר, דור שלישי לשואה, מתרגמת במקצועה, הכותבת בעצמה למגירה, מזדעזע יום אחד, כאשר היא מתגברת על עכבותיה, ופותחת מעטפה חומה שהפקידה בידיה דודתה הנוטה למות, כשנה קודם לכן.

כניסת המעטפה החומה לחייה מסמנת את תחילתו של מסע התמודדות עם חור שחור מעברה הרחוק של המשפחה. המסע רצוף סידרה של אירועים מרגשים – מציאותיים והזויים – שבמהלכם צומחת זהותה ומתכוננים יחסיה עם הסובבים אותה – קרובים כרחוקים. המסע לפתרון התעלומה מזניק אותה מן הקיום הממולכד, הסוגר עליה מכל עבר, שבו אנו מוצאים אותה בתחילת העלילה – אל עבר מאבקים מעצימי נפש וסיכויים חדשים. עלילת הספר רוקמת עולמות חיים מגוונים, החוצים מרחבי זמן ומקום, תרבות וסגנון, ומספרת את סיפורן של משפחות רבות, שחיות דור אחרי דור בצלו של סוד מאיים.

"רוח" מאת מיכל בן-נפתלי מגולל את קורות התוודעותה המאוחרת, הַזהירה והספקולטיבית של המחברת אל סבתה, שהשואה הפכה אותה מנערה צעירה שהיגרה לארץ-ישראל לניצולה בעל-כורחה, אחרי שהוריה ואחיה נספו במלחמת העולם השנייה. כעת נכדתה מבקשת לפענח את דמותה המוכרת-זרה, ולהחיותה מחדש מתוך שברי תמונות, זיכרונות וסיפורים משפחתיים שנחרתו בתודעתה. אך האם ניתן לבודד מתוך הסיפור ההיסטורי הגדול על השואה את מהלכיה ופיתוליה של הרוח בחייה של אישה דכאונית ושתקנית? האם ניתן לדובב את הדיכאון?

ב"רוח" מבצעת מיכל בן-נפתלי, בהכרה שלמה, מהלך מופרך מעיקרו: היא מעניקה מילים ומובן להכרעותיה הקיומיות של אישה שהתקיימה במשך שנים ארוכות כחיה-מתה; אישה שהפנתה עורף לחיים, אבל הקפידה לשרוד ולהתקיים כצל. בן-נפתלי נעה בכתיבתה במיומנות ובחירות בין מִשלבים שונים של מחשבה ותודעה, צוללת אל זיכרונות עבר ויוצאת מתוכם לחקירות פילוסופיות ופואטיות מרגשות. ההתחקות אחר המעשים והמחדלים של סבתה מובילה אותה אל עבר התבוננויות נוקבות בחייה שלה, ואלו מאפשרות לה לעמוד מקרוב על קשרי הנפש וכאבי הגוף המשותפים לשתיהן.

מיכל בן-נפתלי היא סופרת, מתרגמת ועורכת, זוכת פרס ראש הממשלה לשנת תשס"ז. בין ספריה: "כרוניקה של פרידה" ו"ספר, ילדות". בין תרגומיה: "נפתולי בבל" מאת ז'אק דרידה ו-"סיפורי אהבה" מאת ז'וליה קריסטבה. "רוח" הוא ספרה הראשון הרואה אור בהוצאת אחוזת בית.

עכו, העיר בה גדלתי, היא עיר שההיסטוריה מחבקת את אבניה ומנהרותיה. בעיר הזו בבית שיכון קטן וצנוע עם חלון שממנו אפשר היה להשקיף ולראות פיסת שמיים ורצועת חוף ים כחולה, התגוררו הסבים שלי. בארון הוויטרינה בסלון ביתם נחו תמונות בשחור-לבן, ששוליהן דהו בחלוף הזמן. כל אחת מהתמונות נושאת פנים ושמות ובעיקר זיכרונות.
סיפורה של משפחתי שהתגוררה בטשרנוביץ', בירת מחוז בוקובינה, הוא סיפורה של משפחה יהודית אחת מיני רבבות, שנאבקה על חייה, חלקה נגדע וחלקה ממשיך וזוכר. אני מקדישה ספר זה למי שסיפורם גווע עימם ולבני משפחתי שמצבתם היא מילים אלו, למי שבזכותם קמה ומתקיימת הארץ הזו שהיא ביתנו הלאומי, מתוך הגשמה, עשייה ואמונה מלאה בצורך להמשיך ולבסס בה את עתידנו.
ממליצים:
ד"ר יוליה ברגר-  הסיפור המשפחתי אותו מספרת ליאת, הוא סיפורו של העם היהודי משואה לתקומה. הסיפור מרתק, מרגש וכתוב בכישרון רטורי יוצא דופן, ההיסטוריה עטופה ברגישות ואהבה ! הספר מומלץ בחום ואף חובה לקריאה למען הדורות הבאים.
ד"ר יעקב פלקוב, מומחה להיסטוריה סובייטית- זהו ספר מרתק וחשוב מאוד. דרך הפריזמה של סיפור משפחתי שובה לב המתאר באופן ציורי אך מדויק את חווית היהודים שנותרו בשטחי הכיבוש הנאצי בברית המועצות ופעלו למען הישרדותם האישית וכדי לנקום את מות יקיריהם, הן בכוחות עצמם והן בשורות הצבא, המחתרות, הפרטיזנים והמודיעין של הסובייטים.
מרים דוד, מנהלת משלחות פולין במשרד החינוך- הספר מומלץ ומרגש ביותר. הסופרת הצליחה להעביר לנו את עוצמת המשפחה, את האהבה, את מסירות הנפש ובעיקר את הבית שהיה בעבר, בהווה ואת הערכים אותה קיבלה לעתיד.
ליאת כהן בלכר, תושבת היישוב גילון במועצה אזורית משגב, סגנית מנהלת מחוז חיפה והעמקים בחברה למתנ"סים, דור שלישי לניצולי שואה. 
ליאת מספרת את סיפור משפחתה, סיפור של כאב עמוק, אומץ, תושייה ואהבה גדולה במשך 23 שנה ברחבי הארץ: במתנ"סים, בסיסי צה"ל, ארגונים שונים ומפגשי זיכרון בסלון, המפגשים זכו להדים ושבחים רבים.

שני פותחת בלוג ומעלה בו את אשר על ליבה.
לפעמים עוברת בה מין מחשבה "רעה" כזו, שאם תתנהג כמו אלה... שיורקים לה בתיק, היא תשתחרר ותרגיש על הגובה...
אבל איך תעמוד מול סבא שלה שעבר את השואה? 
היא מחליטה יחד עם חברתה היחידה, נועה, לתכנן כפרויקט בית-ספרי משחק מחשב ייחודי בהשראת סבה - ניצול שואה ולוחם נועז בארגון הבריחה, בתקווה שהצלחה בפרויקט תהווה כרטיס כניסה לבית ספר יוקרתי, ויהפוך אותה מִשָּׁנִי ה"מלשנית" והמושפלת לנערה גאה ובטוחה בעצמה שתגשים את כל חלומותיה בעתיד.
אבל הכול הולך ומסתבך...
שני עוברת מסע מטלטל ותובנות חדשות על עצמה ועל החברה בה היא נמצאת.
ומיהי הדמות הצבעונית, המתריסה והעוקצנית, שמגיבה לבלוג שלה בסיפורה המופלא והמורכב?
ומה הקשר בין הילדה ה"שחורה" לילד ה"צהוב"?
ובין עוגיות לסרט אדום?
האם הם יפגשו אי-פעם???
גם אתמול הוא יום חדש - ספר מרגש ומעצים לנוער ומעלה, המחבר בין העבר, ההווה והעתיד, בכל הקשור לצורות המשתנות של האפליה והגזענות, ולחיפוש זהות ומקום בחברה.
הדמויות שבספר - צברים ילידי הארץ, ניצולי שואה, עולים מאתיופיה ומספרד ועוד, משקפות את פסיפס החברה הישראלית. את הפערים והניגודים, מול התקווה ליצור חיבורים בין השונים, לקבל ולהעריך את האחר כשווה מתוך היכרות מקרוב, סובלנות, הכלה ואהבה.
 
הסופרת יעלה אברהם כותבת בעיקר ספרי ילדים ונוער העוסקים בתחום האישי והחברתי, במטרה לעודד אותם לבטא את עצמם, את הכישרונות והיכולות החבויים בהם, ולפעול וליזום למען אחרים.
ספרים נוספים שכתבה:  "להיות מקובלת או לאמץ אוגר – היומן" מתוך "סדרת יומניה של שירי",      "עצמאי בשטח – סיפורו של ירון" , "אין כאן חייזרים",  ועוד מבחר ספרים למגוון הגילאים.
  קריאה מהנה!!!

באביב 1944 נרצחה משפחה יהודית בכפר אוקראיני נידח. מי הם היו? מי רצחו אותם?
שלושה דורות לאחר מכן, אישה ישראלית וגבר בריטי ממוצא אוקראיני מנסים לחקור את מעורבות משפחותיהם במעשה הפשע הזה. במהלך החיפושים הם מגלים עד כמה אותו רצח לא מתועד חלחל מדור לדור ועיוות את חייהם. מדוע עד היום נמנעים המקומיים מן האחוזה הפולנית הנטושה בשולי הכפר, שאלפי פרפרים מרחפים סביבה עם בוא האביב?
מסופר בידי היסטוריון עלום שם, ומבוסס על שברי זכרונות, עדויות, יומנים, מכתבים ווידויים, הפרפר והגרזן ממלא חלל בתיעוד ההיסטורי של השואה בכך שהוא מעלה מאוב השכחה את אלה שנרצחו ונמחקו מן הזיכרון, ומשליך אור על השפעותיה חוצות הדורות של טראומה.

פרופ' עמר ברטוב נולד בקיבוץ עין החורש ומלמד היסטוריה בארה״ב. אמו עלתה מגליציה שנים ספורות לפני מלחמת העולם השנייה; שאר בני משפחתו נרצחו בנסיבות לא ידועות במהלך השואה. הוא מחברם של ספרי המחקר צבאו של היטלר, היהודי בקולנוע ואנטומיה של רצח עם, והרומנים פתיחת ציר וקרֵב יום

בילדותו היה מוקף חבורת יֶקיות, שעשו הכול כדי להצחיק אותו: טָנטֶה ליזֶה, שתלתה דובדבנים על אוזניה כמו עגילים; אוֹמָה, שידעה לחצצר בגבעול דשא לחוץ בין שני אגודלים; אמא שלו, עם שורת מחץ לכל אירוע (לפני השְלאפשטוּנדֶה הייתה מכריזה: "אם מישהו מתקשר, תגידו שמתתי"). 
הייתה לו ילדות מאושרת. הוא ידע שסבו וסבתו נסעו לגרמניה ב-1956, אבל לא ידע שסבו קפץ אל מותו אחרי שחזרו לתל אביב. הוא ראה את אמו מתקתקת במרץ במכונת הכתיבה, אבל לא ידע על המאבק שלה לאלץ את גרמניה ליטול אחריות על מות אביה, ובוודאי לא על הפסיכיאטר הנאצי שמינה בית המשפט לפסוק בנושא. 
בקיצור, הוא לא ידע הרבה, עד שמצא קופסה עם מכתבים שסבו וסבתו שלחו לאמו מאותה נסיעה. כמעט חמישים שנה לאחר נסיעתם, מנו רוזן יצא למסע בעקבותיהם.

עמנואל (מנו) רוזן גדל בתל אביב וחי בקליפורניה. לאחר לימודי תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת סן פרנסיסקו, שימש קרוב לעשור סגן נשיא לשיווק בסטארט-אפ בברקלי. לאחר מכירת החברה פנה לכתיבה. ספריו המקצועיים בענייני עסקים תורגמו לשלוש-עשרה שפות.

אלכסנדר רוזנברג היה נער מתבגר נבון וסקרן שדיבר שפות רבות, אסף בולים, ניגן בכינור, וחי חיים מפונקים עם הוריו האמידים בעיירה צ'כוסלובקית שלווה. עלייתה של גרמניה הנאצית גרמה להתמוטטות הקיום המוגן הזה, יחד עם האשליה של היטמעות יהודית חילונית באירופה של שנות השלושים. 
אחרי שניצלו את יתרות העושר וההשפעה שעמדו לרשותם כדי להימלט מהשמדה, הרוזנברגים ירדו למחתרת בניסיון להינצל מן הגסטאפו. בסופו של דבר הם נחשפו, נתפסו ונשלחו לבוכנוואלד, מחנה הריכוז הגדול ביותר בגרמניה. אלכסנדר ואביו שיתפו פעולה כדי לשרוד כל יום מחדש. שרשרת אירועים כאוטית הציבה את אלכסנדר הצעיר במוקד של מזימה מקיפה לחבלה בכלי נשק. כאשר אביו נפצע קשות בהפצצה אווירית ונעלם אחריה, היה על אלכסנדר החרוץ ובעל התושייה להשתמש בתחבולות, כישרון טבעי והרבה יצירתיות כדי להציל את אביו. 
הסיפור האמיתי והאוניברסלי הזה, של עוצמה פנימית, תושייה ואופטימיות, תועד ונכתב על ידי אורן שניידר, נכדו של אלכסנדר. הוא מוקדש לשורדי השואה באשר הם, חיים או מתים, שגילו אומץ לב ובחרו לא לוותר. 

״קִראו את היצירה הזאת והקשיבו למסָרים שהועברו חיים מן הסבא לנכדיו ולניניו, מסרים בעלי משמעות רלוונטית לעם היהודי כיום כפי שהיו כאשר אלכסנדר רוזנברג אחז בנשק כדי להקים את מדינת ישראל. הֱיוּ אסירי תודה לחיים. האמינו במה שאתם יכולים להגשים. ולעולם אל תסמכו על העולם שידאג לביטחונכם.״ 
-אלישע ויזל, בנם של מריון ואלי ויזל

״השוליה מבוכנוואלד הוא יותר מאשר סיפורו של צעיר שגבר, כנגד כל הסיכויים, על הפתרון הסופי, אשר בבת אחת שם קץ לחייו הבורגניים. זו גם התבוננות מעמיקה במורכבותו של הזכרון, עבור אלו שחוו את הטראומה ועבור אלו שגדלו בצילה.״ 
-עמיר גולדברג, פרופסור להתנהגות ארגונית וסוציולוגיה, בית הספר למנהל עסקים, אוניברסיטת סטנפורד

"סיפורה של שורדת שואה גיבורה, ששרדה את השִפלוּת האיומה ביותר שנאלצה התרבות האנושית לשאת מאז ומעולם." הרב מאיר ה' מאי, מנכ"ל מרכז שמעון ויזנטל

תמיד אמרו לרוזי, שהשיער הג'ינג'י שלה הוא קללה, אך היא מעולם לא האמינה בזה. לא פעם חלמה איך יֵיראה תחת הינומה לבנה, כשהיא ניצבת לצד גבר חלומותיה. אבל חייה סופגים תפנית טראגית ב-1944, כאשר היא מגורשת מביתה ונשלחת לאושוויץ.
עם הגעתה מגלחים את ראשה, ובצד שערה היפה היא מאבדת גם את החיים שהוקירה. בתוך הכאוס וחוסר התקווה הסובבים אותה, היא קולטת שהדבר היחיד שהנאצים אינם יכולים לגזול ממנה הוא החוסן הג'ינג'י העז שלה, ומודיעה בנחישות לכל חברותיה, שמאושוויץ היא חוזרת הביתה. 
הביוגרפיה חדורת הניצחון הזו, שכתבה נחמה בירנבאום לכבוד סבתהּ, מעלה על נס את האמונה בעצמך כנגד כל הסיכויים. סיפור על נערה ג'ינג'ית קטנה שהחליטה שהיא יכולה, ויכלה.

"סיפור עוצמתי חשוב המסופר בחן ובאהבה!" מייקל ברנבאום, פרופסור ללימודי יהדות

"הג'ינג'ית שהבטיחה לעצמה שהיא הולכת הביתה משאירה מורשת מדהימה של 5 ילדים, 28 נכדים, 120 נכדים ו-7 נינים!" אלכס גרובמן, ד"ר להיסטוריה יהודית בת זמננו, חוקר וסופר

לילך לא ביקשה שילכו אחריה. היא רק הלכה בדרך שלה.
היא נעלה נעליים הגדולות בהרבה ממידתה והתחילה לצעוד, וכל השאר פשוט הצטרפו.
זו לא תחילתו של הסיפור, ולבטח לא סופו, אבל זו הנקודה שבה הכול התחיל להשתנות.

אישה צעירה, מורה ליוגה מופנמת ושקטה, חווה אירוע שמטלטל אותה ואת בני משפחתה. 
ביד עדינה ורגישה מקלפת הכותבת פיסות קיום ושברי זיכרונות ופורשת לפנינו את עלילת חייהם, את התפרקות המשפחה ואת גילויה מחדש, את פריצת הגבולות המאפשרת פריצת שבילים חדשים. אט־אט נחשף סיפור של ילדות בשנות השמונים, של טראומות שואה ומלחמה, הנמתח בין מלחמות התרבות המשסעות את המדינה הזאת מראשיתה.   
הסיפור מוביל אותנו דרך גזרות הגורל המתגלות גם כפתח לבחירה חופשית חדשה ומקורית. אך האם כאשר תחצה לילך את הגבולות שהציבה לעצמה, תוכל להפוך סוף־סוף למי שרצתה להיות?
זהו רומן משפחתי המתקיים במציאות הבועטת והלא פשוטה של חיינו כאן ועכשיו. לעיתים ריאליסטי, לעיתים לירי, לעיתים קומי, אבל תמיד אמיץ ומישיר מבט. 

ליטל זלצברג גדלה בירושלים ומתגוררת כיום ביישוב קטן בהרי יהודה. "אקס־טריטוריה", ספר הביכורים שלה, נכתב בהשראת סיפורה האישי.

סינופסיס ודמויות:

המחזה, המתרחש כמעט כולו בניו יורק של שנת 1954, מתאר בעיקרו את חייו של הרמן ישראל רוזנצווייגר, יהודי הומוסקסואל, יליד רוסיה, 1919, שהיגר עם משפחתו לברלין בהיותו בן עשר, נשלח לאושוויץ בשנת 1942 וסבל שם סבל בלתי נתפש, בל-יתואר.

על אף הקשיים האיומים - הבלתי ניתנים לתיאור, הלכה למעשה - שחווה באושוויץ - ו"כמעט מוות" שחווה שם כמה וכמה פעמים - בדרך-לא-דרך הוא שרד, ולבסוף שוחרר - יחד עם שחרור המחנה כולו - בינואר 1945. הרמן הוא כיום (בניו יורק של שנת 1954, כאמור) צייר אבסטרקטי ומעצב תפאורה בברודוויי ובאוף-ברודוויי.

בהיותו באושוויץ פגש - באמצעות "שידוך" שנעשה על ידי פרדי הירש, ספורטאי ואיש חינוך יהודי-גרמני הומוסקסואל שעזר רבות לילדים באושוויץ וניסה להצילם (ובעצמו נמצא מת ב-1944 באושוויץ - כאשר עד היום לא ברור בדיוק אם הוא נרצח או התאבד) - את ארווין פורמרנץ, יהודי הומוסקסואל, רואה חשבון ובנקאי, יליד גרמניה, 1907, שגדל בעיירה טריברג אים שוורצוואלד בגרמניה ובהמשך עבר לברלין. השניים התאהבו "ממבט ראשון" באושוויץ וביחד היגרו לניו יורק עם שחרור המחנה.

(הערה: פרדי הירש הכיר הן את הרמן, הן את ארווין, עוד בגרמניה, אך מעולם לא הפגיש ביניהם בימים שלפני המלחמה. רק באושוויץ הוא שידך ביניהם.)

***

הרמן וארווין התמקמו בניו יורק בדירת שני חדרים קטנה הממוקמת ברחוב אורצ'ארד 193 בשכונת הלואר איסט סייד - שבה גרים יהודים רבים בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה-20 - והיא למעשה מעין "גטו אמריקאי מודרני": מעוז צפוף, יהודי מאוד עד-כדי-שטייטעלי במהותו ובמבנהו - הן הפיזי, הן החברתי, הן התרבותי, הן העסקי.

בזמן שארווין הצליח, כדבריו, "להשאיר את העבר בעבר", הרמן איננו מצליח להשתחרר מ"הצל הכבד" של אושוויץ שמלווה אותו כמו עננה שחורה משחור במשך כל חייו. הוא סובל מסיוטי לילה חוזרים ונשנים אודות זיכרונותיו מאושוויץ - אשר בחלקם הוא בטוח בהיותם זיכרונות של מקרים שחווה שם ממש על בשרו, ובחלקם הוא לא בטוח אם הם אכן קרו או שזהו רק דמיונו שמתעתע בו - מטופל בכדורים פסיכיאטריים, נפגש עם הפסיכולוג שלו מייקל ברנרד אפשטיין אחת לשבוע, אך עדיין מצליח איכשהו ליצור את האמנות שלו - שלמענה ולמען ארווין הוא למעשה חי - לצייר את ציוריו האבסטרקטיים ולעצב תפאורות.

הרמן וארווין התיידדו ב"זמן אושוויץ" שלהם עם פרדריק (עמנואל) שטרייכמן, יהודי הומוסקסואל, יליד גרמניה, 1903, ושמרו עימו על קשר הדוק גם לאחר המלחמה. פרדריק המתבודד, גר בעיירה פוקיפסי שבמדינת ניו יורק. הוא חי חיים פרטיים מאוד, מובדלים ומופרדים מבחירה מחברת בני אדם - ככל שהוא רק יכול - סגפניים ונזיריים.

ג'קי הוא מלצר שחור בן 17, נוצרי, אשר נראה מבוגר מכפי גילו, גבוה וחסון מאוד, גברי וחתיך, יליד ברמינגהאם, אלבמה. הוא המלצר של הרמן וארווין בכל ארוחת ערב במסעדה הקבועה שלהם, בה הם אוכלים באופן כמעט יום-יומי - מסעדת "כץ דליקטסן" - מסעדה יהודית כשרה מפורסמת, המתמחה בכריכי פסטרמה, רוסטביף וכו', ובמרק עוף בסגנון יהודי - הממוקמת ברחוב איסט האוסטון 205, בשכונה שבה הם גרים, הלואר איסט סייד.

טימות'י קלרקסון - הבוס של ג'קי ב"כץ דליקטסן". גבר לבן בן 32, קתולי אדוק ומאמין (עובדה שמקשה עליו עד מאוד בקבלת מיניותו), נשוי לאישה, אב לילד בן שנתיים, הומוסקסואל עמוק בארון המתחבט עם מיניותו כל חייו.

מייקל ברנרד אפשטיין - הפסיכולוג של הרמן. יהודי הומוסקסואל, בן 47, יליד הברונקס בניו יורק. הקליניקה שלו ממוקמת באפר ווסט סייד במנהטן. חש קירבה אל הרמן ואף אשמה על כך שבזמן שהרמן נפגע אנושות - הן בגופו, הן בנפשו - באושוויץ, יחד עם אחיו ואחיותיו היהודים, הוא עצמו חי בניו יורק בחופש, בשלווה ובנוחות.

איפה אלוהים היה בשואה?

זאת שאלה מצוינת.

אני באמת
לא יודע.
 
ועדיין,
למרות זאת,
אני מאמין בו
מאוד.

אז...
איך אפשר
להסביר את זה?

נפלאות דרכי העולם
הזה.
 
ואני בטוח:
נפלאות גם דרכי
העולם הבא.

עברתי דברים
מזעזעים
בשואה.

דברים שאין
להם 
מילים.
בזכות זה,
אני מי שאני,
 בגלגול הזה.

הנשמה 
נשארת
אחרי
הגוף.

ואז,
הנשמה
חוזרת,
שוב,
ושוב...
המילים שלי 
הן 
נצח
(בדרכן...).

המילים שלי
הן
המים,
הן הזרע,
הביצית,
והדם.
 
מלמעלה 
מכתיבים לי
את כל
המילים.

אני
נבחרתי.

אין לי
כל
ספק
בכך.

יום אחד שאלתי את סבתא:
"מה זה השואה?"

אנחנו קצת לומדים בכיתה א' על זה
אבל אני לא כל כך מבינה.

זאת אומרת...

איך בן אדם אחד יכול
לשנוא כל כך בן אדם
אחר?

בגלל מה?

איך זה בכלל אפשרי? 
סבתא חיבקה אותי חזק.

"את יודעת, הללי,"
היא אמרה,
"אבא ואמא שלי,
שהם סבתא רבתא וסבא רבא שלך,
היו בשואה.

הם,
מה שנקרא,
ניצולי שואה.

הם גדלו במדינה
שנמצאת ביבשת אירופה, 
שנקראת פולין, 
ואז,
יום אחד,
הגרמנים,
שהיו שייכים למפלגה הנאצית -
מפלגה נוראית ששנאה ושנאה ושנאה
את כל מי שבעיניה
לא היה הם עצמם -
באיומי רובה סילקו אותם
מהבית שלהם,
ובכוח ובאלימות
זרקו אותם אל תוך גטו."

"גטו?" שאלתי.
"מה זה גטו, סבתא?"

"גטו," סבתא לקחה נשימה כבדה וענתה,
"זאת שכונה
צפופה מאוד וענייה,
שהייתה מיועדת אך ורק ליהודים.

לגטו שבו סבתא הרמינה וסבא ישעיהו היו בו,
קראו 'גטו וארשה'."

"גטו וארשה?" שאלתי.
"זה נשמע לי...
מפחיד."

"נכון.
זה היה באמת מאוד מאוד
מפחיד
לחיות שם.

היה רעב.

היה פחד. כל הזמן.

הגרמנים, את מבינה, הללי,
התעללו ביהודים.

הם שלטו בגטו -
כמו שהם שלטו אז בפולין כולה -
ועשו בו וביושביו
דברים נוראיים.

את רק בת שש, 
עוד קטנה,
ולכן אני לא חושבת
שזה נכון לספר לך הכל."

יש לי עוד הרבה
מה לומר
ומה לכתוב
על השואה.

שישה מיליון סיפורים
המהווים, מבחינתי,
חיים של
שישה מיליון

יהודים

ויהודיות.

קדושים.
וקדושות.

אבל אני מעדיף כעת
להחריש.

אתם מבינים,
קשה לי נורא עם הזיכרון.

וליתר דיוק:
עם אינסוף הזיכרונות, ושברי הזיכרונות,
ורסיסי הזיכרונות, וקרעי הזיכרונות, שאין להם מילים,
שאין כל דרך טקסטואלית, ורבאלית, 
הגיונית,
לתאר אותם.
קשה לי כל כך,
יום וליל,
יום וליל...
לשאת אותם בתוכי.

לחיות עם כולם בי.

כמו מוות על גבי מוות, בתוך מוות,
מסובך במוות, מלופף כל כך - בקשרים אינסופיים,
בלתי ניתנים להתרה -
במוות...

כמו עצים כבדים מדי,
אינני יכול לסחוב את כולם עוד על
גבי, 
בנשמתי.

אני רק אדם אחד, רגיש מאוד,
חלש.

למזלי יש לי את הציפרלקס -
אינסוף ציפרלקס -
וכך אני שורד.

בדרכי,
כך אני קיים.

ציפרלקס ועוד ציפרלקס,
זיכרון ועוד זיכרון,
סיפור ועוד סיפור,
חיים ועוד חיים,
סוף ועוד סוף,
עד אינסוף - ואז עוד -

עד אינסוף.

עד אינסוף.

עד אינסוף...

ויום אחר יום
(ולילה אחר לילה...)
אני שואל את עצמי את
אותה השאלה:
המנקרת,
המבלבלת,
הברורה-בתשובתה-רק-לכאורה:

על מה אנחנו
מדברים
כשאנחנו מדברים על
השואה?

בר מזל אני. כך מתחיל ג’ון את סיפור חייו בצל האימה והאובדן שחוותה אמו בנעוריה. ביומניו מגולל ג’ון את קורות חייו וחיי אמו השלובים אלה באלה, ואת ניסיונותיו לחשוף את זהות אביו הנעלם ואת חידת החייל האנגלי שחילץ את אמו ואותו מצריף הרפאים בברגן בלזן. את סיפור חייה של מרים ממשיך לתאר נכדה יואל, המצרף את יומניו ליומני אביו. יואל מתבגר גם הוא בצל עברה של סבתו, אך שלא כמו אביו, הוא פחות כבול לזיכרונותיה ההולכים ומתעמעמים ולעיתים אף נדחקים לשוליים, והוא חי כבני דורו האחרים במדינה למודת קרבות, שבין מלחמה למשבר אחר מתנהלים בה חיי שגרה. בעוד השניים מנסים לחשוף את עברה הלוט בערפל של מרים, נשזר סיפור חייהם באירועים הדרמתיים והטרגיים המתחוללים במדינה כשברקע ניצבת מרים כעדה שותקת.

קלוד כהן בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. סיים תואר שני בחוג לרדיו וטלוויזיה בסן פרנסיסקו. ספריו הקודמים: “שמעון” (הוצאת חלונות) ו”חצות בגריניץ’” (הוצאת מודן).

“קוראים לי אלמה ואף פעם לא עברתי מלחמה. כשהתבגרתי, האזנתי לדאפט פאנק, שתיתי קוקה קולה ושיחקתי משחקי וידאו בפלייסטשן. יום אחד גיליתי שסבא שלי ברח מפולין כמה שנים לפני מלחמת העולם השנייה, לפני השואה. הרבה זמן המילה עצבנה אותי, כי היא דיברה על משהו שאי-אפשר לתאר. אבל בשישי בערב, כשמצאתי את עצמי פנים אל פנים עם הנכדה של אדולף אייכמן והיא לא הצליחה לזכור את שם המחנה אושוויץ, חשתי צביטה של כאב שנמשכה כמה רגעים. זכרתי את הציטוט מהזהו אדם מאת פרימו לוי: “לעולם אל תשכח מה קרה, לא, לעולם לא תשכח.” נדמה לי שאני רוצה לעשות בדיוק ההפך. אני רוצה לשכוח הכול.”

הספר הזה על תשעה-עשר פרקיו עניינו במסע מחקרי אל נבכי הנפש, ובמוקד שלו נמצאים חוקרים – בני הדור השני והשלישי, צאצאים לשורדי שואה, שבחרו להקדיש את חייהם למחקר ולחקירה מדעית. בפרקים האישיים, המתכנסים לאסופה דוקומנטרית עוצמתית מסוגה, הם נקראים לראשונה לחשוף את טיב הזיקה בין העבר של הוריהם לייעוד המדעי-המחקרי שנטלו על עצמם – חיים של שליחות מדעית, שככל הנראה החלו להיווצר ברגע שבו כבתה אש המשרפות.

העורכים – פרופ' יהודית (ג'ודי) תידור באומל-שוורץ ופרופ' שמואל רפאל – מעידים על עצמם, שהמסע שלהם אל הזירה האקדמית-המחקרית החל במחנה אושוויץ-בירקנאו, שם אבותיהם יחזקאל תידור יליד בוכניה וחיים רפאל יליד סלוניקי עבדו כאסירים במחנה בונה-מונוביץ (אושוויץ III). היום, ג'ודי היא ראש המכון לחקר השואה באוניברסיטת בר-אילן ומאחוריה עשייה מחקרית ענפה בתחום חקר השואה, ושמואל הוא דיקן הפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטת בר-אילן, ומי שאחראי על פיתוח תחום לימודי הלאדינו בישראל ומחוצה לה. העבודה המשותפת על אסופת המאמרים שבספר הזה היתה עבורם חוב של כבוד כלפי דור העבר והבטחת הזיכרון כלפי דור העתיד. 

הרומן גשרים של זכוכית פורש סאגה היסטורית רחבת יריעה המשתרעת על פני שלוש יבשות, ובלבה שלושה דורות של נשים בנות משפחה אחת, משפחתה של הלנה.

הלנה, סופרת יהודייה-אמריקנית מצליחה, רעיה ואם, עוזבת בסערה את ביתה, את בעלה ואת ילדיה אל שמורת טבע מרוחקת בעקבות משבר משפחתי שפוקד אותה. צללים מעברהּ והצורך להתמודד עמם חושפים אט-אט זיכרונות מוחשיים עד כאב שמשוועים להיכתב. רחוקה מכולם ומנותקת היא מגוללת על הכתב את סודותיה ואת תולדות חייה וחיי משפחתה הענפה, שמלחמת העולם השנייה קרעה לגזרים, במאמץ כן לבנות גשרים, הגם שהם שבירים כזכוכית, אל עברה, אל ילדיה, אל בעלה ואל אהוביה שאינם. את רצף זיכרונותיה קוטעים מכתבים שהיא כותבת לדמויות מפתח בחייה, שרובם לא נשלחים לעולם.

מתוך חייה הסוערים של משפחה אחת, של אישה יוצאת דופן, עולה טפח מגורלו המורכב והעשיר של העם היהודי במאה העשרים.
ספר הביכורים של טלי אסנין-בראל מחייה בשפה רהוטה, נקייה וקולחת את הרומן ההיסטורי הקלאסי, שבליבתו אמת אנושית עמוקה: ההיסטוריה אינה כמוסה בין דפי העבר אלא ממשיכה ונכתבת לעד.

להרוג את היהודון הוא סיפור מסע בעקבות המהות היהודית, רומן שנע בשני נתיבים מקבילים. האחד הוא הניסיון לכפר על טעויות עבר ולהתנקות מאשמה; השני הוא היהדות, שאינה דת, כך מתברר, אפילו לא תרבות, אלא מצב נפשי אנושי שכלל אינו שייך למי שרק נולד לאם יהודייה. זהו סיפורם של שני צעירים עם מצלמה: נעמה, במאית בתחילת דרכה, יוצאת מתל אביב לצלם סרט דוקומנטרי בגרמניה בעקבות אמיר, דתי לשעבר שעובד כניצב שדוף בסרטי שואה; באותה העת יוצא תומאס, סטודנט לצילום מהעיר מינכן, כדי לתעד בסתר את אביו, ואולי להצליח לסדוק מעט את דמותו המושלמת מדי לטעמו.

שי צלר, 41, נשוי ואב לשניים, בוגר בית הספר לקולנוע ולטלוויזיה על שם סם שפיגל בירושלים ובוגר אוניברסיטת תל אביב (ספרות ופילוסופיה יהודית). במשך שנים היה תסריטאי בערוצים שונים וכתב בעיתונים "כל העיר", "מעריב" ו"מקור ראשון". כיום הוא מלמד ספרות ומחשבת ישראל בתיכון החילוני-דתי "יחד" במודיעין. להרוג את היהודון הוא ספרו השני. ספרו הראשון, "המסע לאורקולי", יצא ב-2007 ואחד הסיפורים בו זכה בפרס הסיפור הקצר של "הארץ".

"צלר מיטיב ליצור עולמות סיפוריים שמתנהלים על פי היגיון ייחודי ומרענן." (ענבל מלכה, ynet)

שואה שלנו מסופר מבעד לעיניהם של צמד ילדים ישראלים. זהו ספר שבורא עולם, ובה בעת מתעד אותו; זהו ספר שגיבוריו – ניצולי שואה טראגיים, מופלאים, ססגוניים – מצטלבים בו למסע היזכרות חושפני ועוצר נשימה. זהו ספר רציני ומצחיק ומלא דמיון – והכול עד דמעות. וזהו גם ספר – ובזה כישרונו העצום של גוטפרוינד – שמצליח לא רק להכניס את הקורא אל תוך הבלתי-נתפס, אלא גם לכבול אותו שם, ולו לרגע, ואז לחלצו חזרה.

"מאז עיין ערך אהבה של דוד גרוסמן... לא ראינו ספר המטפל ב'חוויית השואה' במידה כזאת של העזה."
-מנימוקי חבר השופטים להענקת פרס בוכמן
"גוטפרוינד כתב ספר יוצא מן הכלל על החוויה הזאת – על דור ההורים ועל דור הבנים והבנות... הישג מרשים..."
-אביעד קליינברג, הארץ
"ספר חכם, מעורר מחשבה ומצחיק..."
-אברהם בלבן, מאזנים
"הדמויות שלו נראות לפעמים כאילו נלקחו מסרטים של פליני... נדיר להתיקל בספר ביכורים שעשוי במיומנות כזו, ברגישות מופלאה כל כך... נדיר למצוא מגע כזה, כל כך אוהב וכל כך מסור, שמצליח לרדת במעלית הלב אל עומק החשיכה ולהגביה עוף משם כשהוא מזוכך וצלול כל כך."
-שירי ארצי, העיר
"...אחד [הספרים] החשובים והיפים שראו אור בתקופה האחרונה."
-בתיה גור, הארץ
"ספרו של גוטפרוינד הוא בעל עוצמה שכמותה לא הכרנו בסיפורת מאז זיכרון דברים מאת יעקב שבתאי ועיין ערך אהבה מאת דוד גרוסמן."
-אלכס זהבי, ארץ אחרת

אמיר גוטפרוינד, יליד חיפה, 1963, שירת כסגן אלוף בחיל האוויר. שואה שלנו זיכה אותו בפרס בוכמן לשנת 2001. הספר ראה אור בקרוב בהוצאת הספרים הגרמנית BerlinVerlag , ואף נבחר להיות כותר מוביל שלה. ב-27 בנובמבר 2015 נפטר גוטפרוינד בגיל 52 בבית החולים רמב"ם, לאחר שחלה בסרטן.