אנטישמיות כאן ועכשיו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אנטישמיות כאן ועכשיו

אנטישמיות כאן ועכשיו

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: גיל שמר
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: פברואר 2019
  • קטגוריה: עיון, שואה
  • מספר עמודים: 284 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 44 דק'

דבורה א׳ ליפשטדט

דבורה ליפשטדט (באנגלית: Deborah Lipstadt; נולדה במנהטן ב-18 במרץ 1947) היא היסטוריונית יהודיה-אמריקאית.
 
משיקולי פרנסה היגר אביה לארצות הברית מגרמניה בשנות ה-20 של המאה ה-20. המשפחה השתייכה לזרם היהודי האורתודוקסי-מודרני, ודבורה התחנכה בבתי-ספר יהודיים. באמצע שנות ה-60 גרה בסמוך לסופר היהודי הנודע יצחק בשביס זינגר, והושפעה מהתנועה לשוויון זכויות למען השחורים באמריקה.
 
ליפשטדט סיימה את לימודיה לתואר ראשון בחוג למדע המדינה ובחוג להיסטוריה. היא שהתה במשך שנה שלמה בישראל (בין השאר, בזמן מלחמת ששת הימים ביוני 1967). עם חזרתה לארצות הברית, היא השתתפה בתוכנית לימודי יהדות באוניברסיטת ברנדייס, ושם היא סיימה את לימודי הדוקטורט שלה.
 
ליפשטדט למדה יהדות מודרנית באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. היא הרצתה בכל רחבי העולם, וכהיסטוריונית שימשה ליועצת למוזיאון האמריקאי להנצחת השואה. בשנת 1994 היא מונתה ליועצת המוזיאון על ידי הנשיא דאז - ביל קלינטון.
 
בשנת 1996 מינה מזכיר המדינה האמריקאי את ליפשטדט ליועצת הוועדה לחופש הדת וליועצת הממשלה בענייני תגובות מדיניות להכחשת השואה. ליפשטדט מופיעה רבות בתקשורת כדי לנתח אירועים העוסקים ביהודים, ונודעת לה השפעה עצומה על מדיניות הממשל האמריקאי.
 
ליפשטדט מכהנת כפרופסור בחוג ללימודי יהדות מודרנית ובחוג לימודי השואה באוניברסיטת אמורי שבאטלנטה בג'ורג'יה.
 
דבורה ליפשטדט מסרבת בתוקף להתעמת באופן פומבי עם מכחישי שואה מפני שלדעתה עימות שכזה יעניק להם אמינות שקרית.

תקציר

אנטישמיות כאן ועכשיו הוא ספר מפתיע, שכן על אף הנושא הכבד, ואולי אפילו שחוק, הוא קל לקריאה, פוקח עיניים, ומעל לכול – מעניין.
 
הוא כתוב כסדרת מכתבים בין המחברת, פרופסור להיסטוריה של היהדות, לבין תלמידתה באוניברסיטה, יהודייה צעירה, ובינה לבין פרופסור עמית, לא יהודי. שני מכותביה מוטרדים מגילויים של אנטישמיות בפרט ושל שנאת זרים בכלל, ופונים אליה להבהרה ולעצה.
 
פרופ' דבורה ליפשטדט סוקרת את כל הקשת של מפגני האנטישמיות בימינו — הברורים, הגלויים ואלה שמתחת לפני השטח, הלובשים כסות של ליברליזם ודאגה למוחלשים. ומאחר שמדובר במכתבים, יש בהם יחס אישי, אמפתיה ולפעמים גם ביטויי כעס — לא כלפי מכותביה, אלא כלפי המתיימרים להיות אוהבי יהודים ולמעשה הם שונאי יהודים במסכה.
 
 
"אחרי שניצחה בדיון משפטי שניהל נגדה אנטישמי ידוע, דבורה ליפשטדט מסבירה לנו מהי אנטישמיות בימינו. זהו ספר בעל ערך רב, שאפשר ללמוד ממנו שיעורים רבים."
 
אנתוני ג'וליוס, מחבר: Trials of the Diaspora: A History of Anti-Semitism in England
 
"זהו ספר חובה לקריאה בעת הזאת, המתאפיינת בגל עולה בעולם של לאומנות ושנאת זרים תוקפניות."
 
יאן ט' גרוס, מחבר: of Neighbors: The Destruction of the Jewish Community in Jedwabne, Poland
 
 
"כדי לומר משהו בעל ערך על אנטישמיות, יש להיות ניחן בשלווה, בבהירות, באינטליגנציה ובמצפון מוסרי מושלם, כאשר כל אלה מועצמים על ידי רגש של צדק בנוגע לגזע. לדבורה ליפשטדט יש ארגז הכלים המלא הזה. וזו הסיבה שספרה החדש חשוב כל כך, מגיע בזמן הנכון כל כך, והוא ברור כל כך."
- דייוויד הייר
 
"לאנטישמיות גוונים שונים, כולם מכוערים, ולא מעט כאשר היא באה לידי ביטוי דווקא אצל אלו המחשיבים את עצמם נושאי דגל השחרור. כדי להילחם בתועבה זו, נותנת בידינו דבורה ליפשטדט 'מדריך שימושי' חכם, רציני ובהיר, שיהיה לעזר לנבוכים וגם לעיוורים מרצון. זהו ספר שימושי מאין כמוהו."
- טוד גיטלין, מחבר: The Sixties Years of Hope, Days of Rage
 
 
דבורה ליפשטדט, ילידת ניו יורק 1947, היא היסטוריונית של היהדות שעיקר עיסוקה הוא גילויי אנטישמיות והכחשת השואה.
 
מאבקיה הציבוריים הבולטים ביותר היו נגד ההיסטוריון הבריטי דייוויד אירווינג, אשר בשנת 1998 הגיש נגדה תביעת דיבה על שכינתה אותו מכחיש שואה. היא פעלה לחשיפת השקרים והרעיונות הגזעיים של אירווינג עד שבית המשפט העליון של בריטניה קבע כי אירווינג הוא אכן מכחיש שואה.
 
נוסף על כך, פרופ' ליפשטדט מפעילה את אתר האינטרנט www.hdot.org, החושף מכחישי שואה ברחבי העולם.

פרק ראשון

הנבוכים
 
פרופסור ליפשטדט היקרה,
 
אני כותבת לך כי אני מודאגת ומבולבלת. אני מקווה שתסלחי לי על ההטרדה, אבל אחרי שלמדתי אצלך בשנים האחרונות, אני חשה שאת האדם שאליו אני צריכה לפנות.
 
במהלך החודשים האחרונים ניהלתי כמה וכמה שיחות נרחבות על אנטישמיות עם חברי ללימודים, שרובם אינם יהודים. ביקשתי מהם לדבר בחופשיות, וכך הם עשו. אחד מהם טען, בהיסוס כלשהו, שמאחר שהאנטישמיות התקיימה זמן כה רב, אזי לפחות ברובד כלשהו, היהודים ודאי אחראים לה. אחר המשיך לפתח את הנושא, ולאחר התלבטות תהה אם עם שהיה שנוא תקופה ארוכה כל כך לא עשה משהו שגרם לזה. שניהם חזרו ואמרו שהם רואים בי חברה טובה ולא היתה להם כל כוונה אישית. ואני מאמינה להם. אבל הרגשתי אי־נוחות. החלק הכי מציק בכל המפגש הזה היה שלא ידעתי מה לומר להם מבלי שאֵשמע הגנתית. אני מניחה שאני מבקשת את עזרתך גם בהבנה של מה שקורה וגם כדי לחשוב על איך להגיב.
 
הם הקשיבו בכובד ראש כשסיפרתי להם שיהודים צריכים לנקוט אמצעי זהירות בבריסל, בפריז ובהרבה ערים אחרות. הסברתי איך בטיול לאירופה לפני שנים אחדות ביקרתי באתרים יהודיים בלי לחשוב פעמיים. בקיץ הזה, לעומת זאת, אצטרף לקבוצה קטנה של סטודנטים יהודים לסיור באתרים מרכזיים באירופה. חבר אחד בקבוצה שלנו חובש כיפה ובלי שהתבקש אפילו, הוא הבטיח לנו שיחבוש קסקט בייסבול במהלך הסיור. הבחורים האחרים, מתוך הפגנת סולידריות, הסכימו לחבוש קסקטים אף הם. הבטחתי שלא אקח איתי את תיק הגב שלי, ששם תנועת הנוער היהודית שלי מתנוסס עליו. העובדה שגילויים חיצוניים של יהדות נעשו דבר שצריך להסוותו במקומות רבים בעולם המערבי מטרידה וגם מביכה בעיני.
 
אין לי כל סיבה לחשוש לביטחוני הפיזי כאן בקמפוס. אני מרגישה בנוח כיהודייה, אולי פרט למקרים שבהם ישראל היא נושא הדיון. אבל המפגש הזה עם ידידי הותיר אותי בתחושה של מבוכה וקצת, אני מודה, חוסר ביטחון. אני לא בטוחה מה בדיוק אני מבקשת שתגידי לי, אבל חשבתי שאחרי שלוש שנים של לימוד ושיחות איתך, אוכל לבקש את עזרתך בהבהרת כל זה.
 
שלך,
 
אביגייל
 
 
 
דבורה היקרה,
 
היה טוב לראות אותך בקמפוס, קצרה ככל שהיתה הפגישה. צדקת בהבחנתך שלא נראיתי ממש כתמול שלשום. אף שהסמסטר שלי היה פורה, שקעתי בדכדוך ככל שהרהרתי בנטייה ההולכת וגוברת למחלוקות בארצות הברית ובחלקים כה נרחבים של העולם. אף שאני מודע זה מכבר לתופעות של אי־צדק במדינה שלנו, אני מאמין שרמת הבוז שרוחשות קבוצות שונות זו לזו נעשתה גלויה ומקובלת הרבה יותר במהלך השנים האחרונות. אני מייחס הרבה מזה למסע הבחירות לנשיאות מ־2016. המסע והאירועים שבאו בעקבותיו לא יצרו את האיבה הזאת, אבל הם בפירוש עודדו אותה. נראה שביטויים של גזענות, הומופוביה, אסלאמופוביה, ואנטישמיות, כמובן, מסלימים מיום ליום.
 
יש לי בקשה מוזרה. אנטישמיות היא דבר שאני מתעב מאז ומעולם, אבל גם דבר שאני פוחד ממנו ולא מבין לאשורו. אני יודע שאת עסוקה מאוד, אבל אם תהיי מוכנה לעזור לי לנסות להבין אותה, אודה לך עד מאוד.
 
שלך,
 
ג’ו
 
 
 
ג’ו ואביגייל היקרים.
 
ג’ו, תכיר את אביגייל רוס, שמסיימת את לימודיה והיתה אחת מהסטודנטים שלי בשנים הקודמות. היא לקחה כמה קורסים הקשורים להיבטים שונים של השואה. אביגייל, הכירי את ג’ו וילסון, מרצה בפקולטה למשפטים שמלמד על חוק ודת. ג’ו ואני מנהלים לעתים קרובות שיחות על דעות קדומות ושנאה.
 
שניכם הפניתם אלי שאלות בנוגע למה שנראה כעלייה של אנטישמיות בארצות הברית ומעבר לה ושאלתם אם נוכל להחליף דעות על הנושא. אני אשמח לעשות זאת, לא רק משום שהנושא מטריד שני אנשים הקרובים ללבי, אלא גם מפני שאני מאמינה שחילופי דעות כאלה יעזרו לכולנו להבין לעומק את המצב המעיק הזה. מאחר שלוחות הזמנים שלנו שונים כל כך אלה מאלה, הבה נעשה זאת בכתב. ואם שניכם מוכנים, הבה נחלוק את כל המכתבים שלנו זה עם זה. כך נוכל כולנו לקחת חלק בשיחה מתמשכת.
 
וכיוון שאני מאמינה שלדברים צריכים להיות התחלה, אמצע וסוף, בואו נציב לחילופי הדעות האלה מסגרת זמן שתיקח אותנו אל סוף הסמסטר.
 
שלכם,
 
דא’ל

דבורה א׳ ליפשטדט

דבורה ליפשטדט (באנגלית: Deborah Lipstadt; נולדה במנהטן ב-18 במרץ 1947) היא היסטוריונית יהודיה-אמריקאית.
 
משיקולי פרנסה היגר אביה לארצות הברית מגרמניה בשנות ה-20 של המאה ה-20. המשפחה השתייכה לזרם היהודי האורתודוקסי-מודרני, ודבורה התחנכה בבתי-ספר יהודיים. באמצע שנות ה-60 גרה בסמוך לסופר היהודי הנודע יצחק בשביס זינגר, והושפעה מהתנועה לשוויון זכויות למען השחורים באמריקה.
 
ליפשטדט סיימה את לימודיה לתואר ראשון בחוג למדע המדינה ובחוג להיסטוריה. היא שהתה במשך שנה שלמה בישראל (בין השאר, בזמן מלחמת ששת הימים ביוני 1967). עם חזרתה לארצות הברית, היא השתתפה בתוכנית לימודי יהדות באוניברסיטת ברנדייס, ושם היא סיימה את לימודי הדוקטורט שלה.
 
ליפשטדט למדה יהדות מודרנית באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. היא הרצתה בכל רחבי העולם, וכהיסטוריונית שימשה ליועצת למוזיאון האמריקאי להנצחת השואה. בשנת 1994 היא מונתה ליועצת המוזיאון על ידי הנשיא דאז - ביל קלינטון.
 
בשנת 1996 מינה מזכיר המדינה האמריקאי את ליפשטדט ליועצת הוועדה לחופש הדת וליועצת הממשלה בענייני תגובות מדיניות להכחשת השואה. ליפשטדט מופיעה רבות בתקשורת כדי לנתח אירועים העוסקים ביהודים, ונודעת לה השפעה עצומה על מדיניות הממשל האמריקאי.
 
ליפשטדט מכהנת כפרופסור בחוג ללימודי יהדות מודרנית ובחוג לימודי השואה באוניברסיטת אמורי שבאטלנטה בג'ורג'יה.
 
דבורה ליפשטדט מסרבת בתוקף להתעמת באופן פומבי עם מכחישי שואה מפני שלדעתה עימות שכזה יעניק להם אמינות שקרית.

סקירות וביקורות

בספר חדש, חוקרת הכחשת השואה מזהירה מהאנטישמיות החדשה, המנומסת יותר עופר אדרת הארץ 15/02/2019 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: גיל שמר
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: פברואר 2019
  • קטגוריה: עיון, שואה
  • מספר עמודים: 284 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 44 דק'

סקירות וביקורות

בספר חדש, חוקרת הכחשת השואה מזהירה מהאנטישמיות החדשה, המנומסת יותר עופר אדרת הארץ 15/02/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
אנטישמיות כאן ועכשיו דבורה א׳ ליפשטדט
הנבוכים
 
פרופסור ליפשטדט היקרה,
 
אני כותבת לך כי אני מודאגת ומבולבלת. אני מקווה שתסלחי לי על ההטרדה, אבל אחרי שלמדתי אצלך בשנים האחרונות, אני חשה שאת האדם שאליו אני צריכה לפנות.
 
במהלך החודשים האחרונים ניהלתי כמה וכמה שיחות נרחבות על אנטישמיות עם חברי ללימודים, שרובם אינם יהודים. ביקשתי מהם לדבר בחופשיות, וכך הם עשו. אחד מהם טען, בהיסוס כלשהו, שמאחר שהאנטישמיות התקיימה זמן כה רב, אזי לפחות ברובד כלשהו, היהודים ודאי אחראים לה. אחר המשיך לפתח את הנושא, ולאחר התלבטות תהה אם עם שהיה שנוא תקופה ארוכה כל כך לא עשה משהו שגרם לזה. שניהם חזרו ואמרו שהם רואים בי חברה טובה ולא היתה להם כל כוונה אישית. ואני מאמינה להם. אבל הרגשתי אי־נוחות. החלק הכי מציק בכל המפגש הזה היה שלא ידעתי מה לומר להם מבלי שאֵשמע הגנתית. אני מניחה שאני מבקשת את עזרתך גם בהבנה של מה שקורה וגם כדי לחשוב על איך להגיב.
 
הם הקשיבו בכובד ראש כשסיפרתי להם שיהודים צריכים לנקוט אמצעי זהירות בבריסל, בפריז ובהרבה ערים אחרות. הסברתי איך בטיול לאירופה לפני שנים אחדות ביקרתי באתרים יהודיים בלי לחשוב פעמיים. בקיץ הזה, לעומת זאת, אצטרף לקבוצה קטנה של סטודנטים יהודים לסיור באתרים מרכזיים באירופה. חבר אחד בקבוצה שלנו חובש כיפה ובלי שהתבקש אפילו, הוא הבטיח לנו שיחבוש קסקט בייסבול במהלך הסיור. הבחורים האחרים, מתוך הפגנת סולידריות, הסכימו לחבוש קסקטים אף הם. הבטחתי שלא אקח איתי את תיק הגב שלי, ששם תנועת הנוער היהודית שלי מתנוסס עליו. העובדה שגילויים חיצוניים של יהדות נעשו דבר שצריך להסוותו במקומות רבים בעולם המערבי מטרידה וגם מביכה בעיני.
 
אין לי כל סיבה לחשוש לביטחוני הפיזי כאן בקמפוס. אני מרגישה בנוח כיהודייה, אולי פרט למקרים שבהם ישראל היא נושא הדיון. אבל המפגש הזה עם ידידי הותיר אותי בתחושה של מבוכה וקצת, אני מודה, חוסר ביטחון. אני לא בטוחה מה בדיוק אני מבקשת שתגידי לי, אבל חשבתי שאחרי שלוש שנים של לימוד ושיחות איתך, אוכל לבקש את עזרתך בהבהרת כל זה.
 
שלך,
 
אביגייל
 
 
 
דבורה היקרה,
 
היה טוב לראות אותך בקמפוס, קצרה ככל שהיתה הפגישה. צדקת בהבחנתך שלא נראיתי ממש כתמול שלשום. אף שהסמסטר שלי היה פורה, שקעתי בדכדוך ככל שהרהרתי בנטייה ההולכת וגוברת למחלוקות בארצות הברית ובחלקים כה נרחבים של העולם. אף שאני מודע זה מכבר לתופעות של אי־צדק במדינה שלנו, אני מאמין שרמת הבוז שרוחשות קבוצות שונות זו לזו נעשתה גלויה ומקובלת הרבה יותר במהלך השנים האחרונות. אני מייחס הרבה מזה למסע הבחירות לנשיאות מ־2016. המסע והאירועים שבאו בעקבותיו לא יצרו את האיבה הזאת, אבל הם בפירוש עודדו אותה. נראה שביטויים של גזענות, הומופוביה, אסלאמופוביה, ואנטישמיות, כמובן, מסלימים מיום ליום.
 
יש לי בקשה מוזרה. אנטישמיות היא דבר שאני מתעב מאז ומעולם, אבל גם דבר שאני פוחד ממנו ולא מבין לאשורו. אני יודע שאת עסוקה מאוד, אבל אם תהיי מוכנה לעזור לי לנסות להבין אותה, אודה לך עד מאוד.
 
שלך,
 
ג’ו
 
 
 
ג’ו ואביגייל היקרים.
 
ג’ו, תכיר את אביגייל רוס, שמסיימת את לימודיה והיתה אחת מהסטודנטים שלי בשנים הקודמות. היא לקחה כמה קורסים הקשורים להיבטים שונים של השואה. אביגייל, הכירי את ג’ו וילסון, מרצה בפקולטה למשפטים שמלמד על חוק ודת. ג’ו ואני מנהלים לעתים קרובות שיחות על דעות קדומות ושנאה.
 
שניכם הפניתם אלי שאלות בנוגע למה שנראה כעלייה של אנטישמיות בארצות הברית ומעבר לה ושאלתם אם נוכל להחליף דעות על הנושא. אני אשמח לעשות זאת, לא רק משום שהנושא מטריד שני אנשים הקרובים ללבי, אלא גם מפני שאני מאמינה שחילופי דעות כאלה יעזרו לכולנו להבין לעומק את המצב המעיק הזה. מאחר שלוחות הזמנים שלנו שונים כל כך אלה מאלה, הבה נעשה זאת בכתב. ואם שניכם מוכנים, הבה נחלוק את כל המכתבים שלנו זה עם זה. כך נוכל כולנו לקחת חלק בשיחה מתמשכת.
 
וכיוון שאני מאמינה שלדברים צריכים להיות התחלה, אמצע וסוף, בואו נציב לחילופי הדעות האלה מסגרת זמן שתיקח אותנו אל סוף הסמסטר.
 
שלכם,
 
דא’ל