הנבוכים
פרופסור ליפשטדט היקרה,
אני כותבת לך כי אני מודאגת ומבולבלת. אני מקווה שתסלחי לי על ההטרדה, אבל אחרי שלמדתי אצלך בשנים האחרונות, אני חשה שאת האדם שאליו אני צריכה לפנות.
במהלך החודשים האחרונים ניהלתי כמה וכמה שיחות נרחבות על אנטישמיות עם חברי ללימודים, שרובם אינם יהודים. ביקשתי מהם לדבר בחופשיות, וכך הם עשו. אחד מהם טען, בהיסוס כלשהו, שמאחר שהאנטישמיות התקיימה זמן כה רב, אזי לפחות ברובד כלשהו, היהודים ודאי אחראים לה. אחר המשיך לפתח את הנושא, ולאחר התלבטות תהה אם עם שהיה שנוא תקופה ארוכה כל כך לא עשה משהו שגרם לזה. שניהם חזרו ואמרו שהם רואים בי חברה טובה ולא היתה להם כל כוונה אישית. ואני מאמינה להם. אבל הרגשתי אי־נוחות. החלק הכי מציק בכל המפגש הזה היה שלא ידעתי מה לומר להם מבלי שאֵשמע הגנתית. אני מניחה שאני מבקשת את עזרתך גם בהבנה של מה שקורה וגם כדי לחשוב על איך להגיב.
הם הקשיבו בכובד ראש כשסיפרתי להם שיהודים צריכים לנקוט אמצעי זהירות בבריסל, בפריז ובהרבה ערים אחרות. הסברתי איך בטיול לאירופה לפני שנים אחדות ביקרתי באתרים יהודיים בלי לחשוב פעמיים. בקיץ הזה, לעומת זאת, אצטרף לקבוצה קטנה של סטודנטים יהודים לסיור באתרים מרכזיים באירופה. חבר אחד בקבוצה שלנו חובש כיפה ובלי שהתבקש אפילו, הוא הבטיח לנו שיחבוש קסקט בייסבול במהלך הסיור. הבחורים האחרים, מתוך הפגנת סולידריות, הסכימו לחבוש קסקטים אף הם. הבטחתי שלא אקח איתי את תיק הגב שלי, ששם תנועת הנוער היהודית שלי מתנוסס עליו. העובדה שגילויים חיצוניים של יהדות נעשו דבר שצריך להסוותו במקומות רבים בעולם המערבי מטרידה וגם מביכה בעיני.
אין לי כל סיבה לחשוש לביטחוני הפיזי כאן בקמפוס. אני מרגישה בנוח כיהודייה, אולי פרט למקרים שבהם ישראל היא נושא הדיון. אבל המפגש הזה עם ידידי הותיר אותי בתחושה של מבוכה וקצת, אני מודה, חוסר ביטחון. אני לא בטוחה מה בדיוק אני מבקשת שתגידי לי, אבל חשבתי שאחרי שלוש שנים של לימוד ושיחות איתך, אוכל לבקש את עזרתך בהבהרת כל זה.
שלך,
אביגייל
דבורה היקרה,
היה טוב לראות אותך בקמפוס, קצרה ככל שהיתה הפגישה. צדקת בהבחנתך שלא נראיתי ממש כתמול שלשום. אף שהסמסטר שלי היה פורה, שקעתי בדכדוך ככל שהרהרתי בנטייה ההולכת וגוברת למחלוקות בארצות הברית ובחלקים כה נרחבים של העולם. אף שאני מודע זה מכבר לתופעות של אי־צדק במדינה שלנו, אני מאמין שרמת הבוז שרוחשות קבוצות שונות זו לזו נעשתה גלויה ומקובלת הרבה יותר במהלך השנים האחרונות. אני מייחס הרבה מזה למסע הבחירות לנשיאות מ־2016. המסע והאירועים שבאו בעקבותיו לא יצרו את האיבה הזאת, אבל הם בפירוש עודדו אותה. נראה שביטויים של גזענות, הומופוביה, אסלאמופוביה, ואנטישמיות, כמובן, מסלימים מיום ליום.
יש לי בקשה מוזרה. אנטישמיות היא דבר שאני מתעב מאז ומעולם, אבל גם דבר שאני פוחד ממנו ולא מבין לאשורו. אני יודע שאת עסוקה מאוד, אבל אם תהיי מוכנה לעזור לי לנסות להבין אותה, אודה לך עד מאוד.
שלך,
ג’ו
ג’ו ואביגייל היקרים.
ג’ו, תכיר את אביגייל רוס, שמסיימת את לימודיה והיתה אחת מהסטודנטים שלי בשנים הקודמות. היא לקחה כמה קורסים הקשורים להיבטים שונים של השואה. אביגייל, הכירי את ג’ו וילסון, מרצה בפקולטה למשפטים שמלמד על חוק ודת. ג’ו ואני מנהלים לעתים קרובות שיחות על דעות קדומות ושנאה.
שניכם הפניתם אלי שאלות בנוגע למה שנראה כעלייה של אנטישמיות בארצות הברית ומעבר לה ושאלתם אם נוכל להחליף דעות על הנושא. אני אשמח לעשות זאת, לא רק משום שהנושא מטריד שני אנשים הקרובים ללבי, אלא גם מפני שאני מאמינה שחילופי דעות כאלה יעזרו לכולנו להבין לעומק את המצב המעיק הזה. מאחר שלוחות הזמנים שלנו שונים כל כך אלה מאלה, הבה נעשה זאת בכתב. ואם שניכם מוכנים, הבה נחלוק את כל המכתבים שלנו זה עם זה. כך נוכל כולנו לקחת חלק בשיחה מתמשכת.
וכיוון שאני מאמינה שלדברים צריכים להיות התחלה, אמצע וסוף, בואו נציב לחילופי הדעות האלה מסגרת זמן שתיקח אותנו אל סוף הסמסטר.
שלכם,
דא’ל
