אביגיל קנטורוביץ׳ לא מאמינה בפרות קדושות. בכתיבה שנונה, חשופה מאין כמוה, מצחיקה אבל גם נוגעת ללב, היא כותבת על הורים, ילדים ומשפחות לא מתפקדות, על רומנים אסורים ומותרים, על זיכרון השואה ועל זיכרון בכלל.