הביקורות של שיר

נירית צור־מגיד היא, כהגדרתה, Late bloomer. משוררת שציפתה זמן רב עד שתופיע יצירתה ותתגשם במלוא יופייה הנרעד. בפריחה המאוחרת הזאת יש אופטימיות גדולה, אך יש בה גם סכנה, והמשוררת מודעת לכך היטב. "מָה חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי / כְּשֶׁנָּעַצְתִּי / מַסְרֵגָה בְּשֶׁקַע הַחַשְׁמַל", היא כותבת בשיר "מסרגה" (עמוד 51), המספר לכאורה על מאורע מפחיד בילדותה, אך למעשה חושף טפח מתחושותיה כמשוררת מתחילה־בוגרת, שאינה חוששת ללכת בגדולות, ונכונה ליטול על עצמה סיכונים לא משוערים.

מלכתחילה בחרה נירית צור־מגיד לכתוב את רוב שיריה בתוך תבניות קלאסיות הדוקות, והיא פיתחה מיומנות נדירה בשימוש בהן. ״אֲנִי נִשֵּׂאת עַל פְּנֵי רוּחוֹת מִשְׁקָל, אֲנִי לוֹפֶפֶת סְבִיב עַצְמִי כְּבָלִים / יוֹצֶקֶת כָּל מִלָּה אֶל תּוֹךְ תַּבְנִית, / תּוֹחֶמֶת אֶת שׁוּלֶיהָ בִּקְפִידָה", כהגדרתה בשיר הארספואטי "חרוזופוביה" (עמוד 63). אך הכבלים האמיתיים אינם כבלי הצורה הפואטית, אלא החיים הטרום־שיריים, ישימון היומיום שקדם להווייתה כמשוררת. "הַמַּפְתֵּחַ נִשְׁבַּר וְהֵבַנְתִּי – / לֹא אֶחְזֹר לַמַּנְעוּל הַכּוֹבֵל", כפי שהיא כותבת בשיר "צלצול" (עמוד 20).

רגע הטרנספורמציה הזה – התהפוכה הפלאית שבה הגולם (האישה ה"רגילה") הופך לפרפר (האישה המשוררת) – מצוי בלב יצירתה של נירית צור־מגיד, בשלל מלבושים ותחפושות. זהו הרגע שבו "שֶׁבֶר עָנָן נִבְקַע / אֶל תּוֹךְ שֶׁבֶר אִשָּׁה" (עמוד 9), והרגע שבו "הָעִבְרִית כְּבָר מְשַׁיֶּטֶת / בָּךְ, בּוֹהֶקֶת / כְּמוֹ כְּנָפוֹ שֶׁל הַבַּרְבּוּר" (עמוד 23). הפרפרה־המשוררת מביטה כעת על יקיריה ועל אהוביה – בן הזוג, הילדים, ההורים, החברים – במבט חדש לגמרי. מבט אוהב לא פחות, אך כזה המאפשר לה לפזר עליהם מן הקסם האבקני והמפרה שכעת, כ־Late bloomer היודעת לתת שם לדברים, היא מסוגלת לבזוק על סביבותיה ביד אומן.

ד״ר דורי מנור, עורך הספר

הַשַּׂקְנַאי, פרי עטו של טוֹמִּי פַּרְקּוֹ, יליד הָמִינָה שבפינלנד (1969), הוא אוצר שירה ייחודי. שירי הקובץ מתייחסים במגוון דרכים להתבוננות היוצר בחיי הים ובהיסטוריה.

הַשַּׂקְנַאי מוגש לקוראים העברים בלוויית מבוא והערות מאת מתרגמו, המשורר רמי סערי. טוֹמִּי פַּרְקּוֹ נחשב לאחד הקולות הבולטים בשירה הפינית בת־זמננו, והוא עוסק לא רק בכתיבה, אלא גם בהוראה, בחינוך, בהוצאה לאור, בעריכה ובעשייה חברתית ופוליטית.

ספרי שירה נוספים בהוצאת כרמל ובתרגום רמי סערי מפינית:
מהר, לבד ועכשיו מאת סירקה טורקה (1999) , דלת לחלום מאת אונו קיילאס (2003), עמוק בלב היער מאת סירקה טורקה (2006) , הפרפר חוצה את הכביש מאת אווה קילפי (2007), כנסיית כלבים מאת סירקה טורקה (2016), מעגן מאת פנטי הולפה (2017) , צלול, אפלולי, צלול מאת אווה-ליסה מנר (2020), חסד ויערות – אסופה מיצירת משוררים פינים צעירים (2020) , אצביע בעד האביב מאת פאבו האביקו (2022)

עֵץ שֶׁשֵּׂיבָתוֹ טוֹבָה עָלָיו.
זֶה הַכֹּל.
רָאִיתִי. רָשַׁמְתִּי.
עוֹד יוֹם חָלַף.

צלילים ורחשים ולחישות ורמשׂים; וקולות העולים מחדריו של בית יָשֵׁן ומשדות תעופה צוננים; ניחוח  פרדסים וריחם של ספרים ישנים; הכפר של ס. יזהר והגיהינום האורבני של צ'רלס בוקובסקי; קרירותו של כרם וחום המדבר;  פליאתו של ילד קטן ותובנות של אדם בוגר המתבונן לאחור על חייו. ספרו של המשורר דרור מזרחי מחזיק את כל אלה, ועוד, מתוך עמדה כפולה, לא שכיחה: הוא חקלאי במקצועו, איש אדמה, הכותב דווקא מתוך הספרות ועליה, מונע על ידי אהבה לעברית הכתובה ואמונה בכוחה לשמש כתמוכות לחייו.

עולמו הפואטי של מזרחי עדין, רווי הומור, תבונה ותקווה. חיי הכפר ניכרים בשיריו, ברומנטיקה הלא־נאיבית שבהם, בחושניות הממלאת אותם, אבל גם בחידלון, באובדן ובהתחדשות שמניעים אותם כל העת. משחקי הצורה של מזרחי, ההרמזים הספרותיים, אינם רק סימן לגמישות לשונית ולהשכלה רחבה, אלא גם ליכולת משחק, למין שובבות בוגרת, מפוכחת, אנושית, העושה את צלילים ורחשים ולחישות ורמשׂים  לספר ביכורים שכולו הפתעה. 

מגיל צעיר מאוד אני כותבת את עצמי.

ביומן אישי, בדפים האחרונים של מחברות בית הספר, בפתקים, בבלוקים צהובים שאני מחזיקה בכל מקום, במחשב בפלאפון. בשנים האחרונות כותבת גם סיכום של חוויה מרגשת או סיכום פגישה טיפולית. כותבת ברכות בחרוזים, או בקצב של שיר, מסכמת טיולים אתגריים או מבטאת את הלכי נפש.

במלאות לי שבעים, אני מבינה שכדי שלא אישאר לבד עם הכתיבה, מגיע הרגע לארוז אותה באופן שתוכל להתגלות על ידי אחרים. החשיפה לא מובנת מאליה, אך היא ממלאת אותי בהתרגשות גדולה. מקווה שההתרגשות הזו תגיע גם לקוראים.

שרה

מאחורי הדלת

הָיִיתִי מִתְפַּצֶּלֶת לִשְׁתַּיִם
אַחַת בְּסַכָּנַת חַיִּים
הַשְּׁנִיָּה בְּאַשְׁמַת שׂוֹרְדִים
עַד הַיּוֹם אֵינֶנִּי יוֹדַעַת אִם
נִצַּלְתִּי
הַאִם אֲנִי מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת
מִן הַצַּד הַזֶּה
אוֹ הַזֶּה.

ספר הביכורים הבשל של יעל חורי כהן משרטט היטב את קווי המתאר של הסף, ולא משום שהיא מסרבת להיכנס פנימה: "רֶגַע לִפְנֵי שֶׁנִּסְגֶּרֶת הַדֶּלֶת / שָׁלַחְתִּי רֶגֶל".

שיריה של חורי כהן מציעים כי התבגרות איננה חתימת גולל על העבר אלא דווקא פתח למגע מיוחד עם מה שהוא טומן בחובו. כך הַמַּרְצָה מביטה בבת דמותה התלמידה, המטפלת מביטה בחוויותיה כמטופלת והאם בילדה שהייתה: "היַּלַדְָּה / שֶׁלֹּא הִסְפּקְַתִּי / בּוֹכָה / עַל הַסַּפָּה, אִתְּךָ / אִמּאָ / אִמּאָ / אִמּאָ". חוויות הילדות העולות בזיכרונה כרוכות פעמים רבות בכאב, אך חורי כהן מעניקה לעצמה ולקוראים את האפשרות להתבונן מתוך חמלה עצמית בעמדתה כילדה וכאם. זאת מבלי לוותר על הפניית ביקורת בתגובה לחוויות שעברה ולמוסכמות חברתיות שהגבילו את חירותה. לבסוף, פוחתת חשיבותה של היכולת להכריע "מִן הַצַּד הַזֶּה / אוֹ הַזֶּה" ונחשף ברגישות קו התפר עצמו, המתגלה כנקודת הגישה הטובה ביותר אל הבית שאבד אי-שם בילדות: "אֲנִי חֲתוּכָה אַךְ לִבִּי מִתְפַּקֵּעַ / מִבֵּין הָרְוָחִים הַצָּרִים אָרַגְתִּי שָׁמַיִם".

 יוני דוד

יעל חורי כהן, נשואה ואמא לארבעה ילדים, היא פסיכותרפיסטית ומרצה לחסידות. על סף הבית הוא ספרה הראשון.

מדוזות

הַמֶּדוּזוֹת וַאֲנִי שׂוֹחוֹת
לְלֹא מִדָּה וְלֹא בָּעוֹנָה.
אֲנִי נִזְהֶרֶת בְּיָפְיָן הָעֲנָק, הַלָּבָן.
זֶהוּ הַיָּם שֶׁלִּפְעָמִים בּוֹלֵעַ
אוֹתָן, כְּמוֹ מָזוֹן לֹא אֻכָּל.
מֵקִיא אוֹתָן תְּלוּשׁוֹת, פְּרוּקוֹת,
גּוּף רַךְ עַל הַחוֹף
בְּקֶבֶר אֲחָיוֹת. 

אֲנִי נִזְהֶרֶת גַּם בִּטְרָגֶדְיוֹת. 
אֲנִי לֹא רוֹצָה לְבַיֵּת בְּתוֹכָן
מֶדוּזוֹת מֵתוֹת, 
אֶת הָאָבִיב הַזֶּה, הָאָיֹם.

שירתה של כרמית רוזן היא בת המקום ומראת המקום. היא עולה בקול צלול וייחודי מהים של בת גלים וזולגת אל הקזינו הישן, אל העיר התחתית, אל ביתה הפרטי אבל גם אל חופיה של עזה והלאה עד אילת או ספרד. בזרימה סמיכה, פועמת, עולים הגלים ומציפים חלק אחר חלק בעולמה הגאוגרפי, המטאפורי אבל גם הנפשי של המשוררת. הים שוטף ונשטף עם נוזלי הגוף: הרוק והדם, הזיעה, הדמעות וחלב האם. בהסתכלות אישית מחד אך אקולוגית ופוליטית מאידך, מצליחים השירים לגאות ולחשוף לסירוגין איים של מציאות ובבואתה. אלו משקפים אוזלת יד, חמלה, חרדה, אהבה אמיתית ותקווה לגבי עתידם של שוכני הים והשוכנים לחופיו. אם המשוררת היא בת ים בעצמה, אז שיריה הם בת קול המכשפת את הקורא.ת במתיקות ובאימה, ובעושר השפה, עד אין רצון לחזור אל חוף המבטחים שבטרם הקריאה. טביעת הרגל של הספר גם על שום סכנת הטביעה, אבל היא המותירה חותם פואטי שאינו נמחה. 
                                                                                                מאיה ויינברג

כרמית רוזן, משוררת, סופרת וביבליותרפיסטית. חיה וכותבת בחיפה. חזירי בר, סיפור קצר פרי עטה, זכה בפרס הראשון בתחרות של עיתון הארץ ולצידו זכו יצירותיה בפרסי פרויקט בן יהודה וקרן תרבות חיפה. טביעת רגל הוא ספר שיריה השני. קדם לו ספר הביכורים קהל יחיד (2013, הקיבוץ המאוחד) שזכה בשבחי הביקורת. מלמדת במחלקה לספרות, לשון ואמנויות באוניברסיטה הפתוחה. 

זוהי אסופת שירה מתורגמת מזמנים שונים ומאת משוררים שונים, ביניהם ברטולט ברכט ולנארד כהן, ארתור רמבו ובוב דילן, אנה אחמטובה וז'ורז' מוסטקי, וויליאם שקספיר וג'ון מילטון. בלב הכרך עשרות שירים שזועקים נגד המלחמה, משאוֹל ועד שמיים, כאשר השירה מתייצבת לצד החיים. בנוסף להם גם שירים שעוסקים במלכוּת הרוע ובאסתטיקה של האופל; שירה שמתארת גלוּת וגוֹלים; שירה שבמרכזה אובדן וזיכרון שנטמע בדמיון; שירי אהבה מפוכחת ומסונוורת, גואלת ומכשפת; שירי געגוע שנכתבו מתוך מדמנה וכאב בחזיונות של תקווה; שירים שנכתבו למען האל, בנוגע לאל ובפנייה אליו; ואוסף מרהיב של סונטות שקספיריות שטומנות בחובן עומק חדש של חיים אנושיים. 

ברגישות צלילית ובהעמקה פרשנית תרגם פרופ' אברהם עוז את השירים במשך שנים רבות, כי השירה צדה את לבו. עכשיו היא מבקשת לבבות אחרים.

אברהם עוז, יליד תל אביב 1944. חוקר, מחזאי, במאי ומתרגם. שימש ראש החוג לתיאטרון באוניברסיטאות תל אביב וחיפה, ופרופסור אורח באוניברסיטה העברית, קולומביה ועוד; לימד ב"בית צבי", סמינר הקיבוצים, ספיר ואורנים. פרסם ספרים ומאמרים על תיאטרון הרנסנס, תיאטרון פוליטי וישראלי; ערך כתבי עת, תוכניות תרבות ברדיו ובטלוויזיה, וסדרת כתבי שקספיר של המפעל לתרגומי מופת; תרגם מחזות ואופרות, בהם משל שקספיר, ברכט ופינטר; היה חבר ההנהלה האמנותית של התיאטרון הקאמרי, דרמטורג תיאטרון חיפה, מנהל אמנותי של תיאטרון האוניברסיטה בחיפה, ובמאי בית בתיאטרון אלפא; בין מחזותיו: הר תפארת על העלייה הראשונה והולדת הציונות, וצינורות על פרשת רצח דה האן. ביים מחזות שקספיר, פינטר, פוגארד ועוד.

בכתיבה שהיא תמה וכואבת, רגישה וחדה, יוצאת עדי סגל ויסברגר למסע פואטי שקט ועמוק אל תוך נפשה ואל תוך נפש העולם שסביבה. בספר השירים בין תום לתהום – ספר שיריה הראשון – היא מבקשת לזקק, בעזרת מילים מעטות, אך מדויקות, תחושות מורכבות של התבגרות, פגיעוּת, כאב, געגוע, התבוננות ואהבה.

השירים נכתבו מתוך תנועה פנימית רציפה – של עיבוד, של עדות, של חיפוש אחר מקום בטוח – ומוענקים לקורא לא כבשורה או כאמירה חותכת, אלא כהזמנה לשהות בתוך השאלות. "אני בן אדם שואל", היא מעידה על עצמה, והשאלות שלה חוצות את גבולות הדף: שאלות על המקום בעולם, על התרומה לאחר, על מה יוותר אחריה. בשיריה ניתן להבחין ביכולת להקשיב למה שלא נאמר ולתת קול לאלו שלא נשמעים.

סגל ויסברגר, ילידת 1973, גדלה בתל אביב וחיה היום במזכרת בתיה. היא מרפאה בעיסוק, בעלת קליניקה פרטית לילדים, מדריכת הורים, מרצה, מנחת קבוצות כתיבה ובעלת המיזם #שירה_גלויה ברשתות. כתיבתה שורשית ומורכבת, ניזונה ממקורות השראה מגוונים: טבע, צבע, אומנות, יחסים, אובדן, וגם – מעבודתה היומיומית עם ילדים בעלי אתגרים התפתחותיים.

הספר מחולק לארבעה שערים, כארבעת היסודות – מים, אש, אדמה ואוויר – וכל שער הוא תמה רגשית ורוחנית אחרת. לצד שירים אישיים מאוד העוסקים ביציאה מתום ובהבשלת המבט אל העולם, כוללת היצירה גם שירה חברתית המגיבה לעוולות ומבקשת חמלה.

בין תום לתהום הוא ספר ביכורים מרגש, הניחן באומץ רגשי ובכישרון פואטי יוצא דופן. השירה שבו אינה מתנחמדת, אינה מבקשת לפייס – אלא לחשוף, לזקק, לעורר.

ספר הביכורים של עירית זהר, פריחה מאוחרת, כולו עדות חיה לכך שלעולם לא מאוחר מדי. אחרי קריירה ארוכה ומספקת כמרפאה בעיסוק לילדים, ולאחר למעלה מ־50 שנות כתיבה למגירה, החליטה זהר, בגיל 70 פלוס, להוציא לאור את שיריה – שירים רגשיים ונוקבים שנכתבו במהלך עשורים של חיים, אהבות, אובדנים ותקוות.

בלב הספר ניצבת החוויה המטלטלת של אובדן אחיה במלחמת יום הכיפורים, חוויה שהטביעה חותם עמוק על חייה האישיים ועל קול המשוררת שלה. דרך שירים אישיים ונוגעים ללב, מציעה זהר מבט אינטימי אך אוניברסלי על האפשרות שלנו כבני אדם להחלים מטראומות, לפרוח מתוך השבר ולמצוא משמעות מחודשת גם במקומות הכואבים ביותר.

הספר הוא גם מחווה מרגשת לעצם המעשה היצירתי, ולכוחן המרפא של מילים. בעדינות, בכנות ובתבונה של חיים שלמים, מציעה עירית זהר לקוראיה קרן אור בתוך החושך – ונחמה במציאות לא פשוטה.

פריחה מאוחרת הוא ספר ביכוריה של זהר, ילידת 1954, תושבת ישראל, בעלת תואר ראשון בריפוי בעיסוק מאוניברסיטת חיפה והטכניון. כתיבתה מלווה אותה מילדות, אך רק לאחר עשר שנות תהליך איטי ובשל, החליטה להוציא את הספר לאור. בכך היא מעניקה השראה לאחרים – לפרוח, גם אם באיחור.

בגיל 70, רגע לפני חגיגות העשור השמיני לחייה, נורית ברמן – יושבת ראש של חברה מובילה לאיתור וגיוס מנהלים – חושפת צד מפתיע, אישי ועמוק שלא רבים זכו להכיר: ספר שירה ראשון, אינטימי, נועז ונוגע ללב.

עירומה יותר מביום היוולדי הוא מסע פיוטי ונפשי של אישה לאורך תחנות חייה, מסע שנע בין קצוות של זרות ושייכות, אינטימיות וריחוק, חיים ומוות. זהו ספר שבו הדוברת צועדת – לעיתים זוחלת, לעיתים עפה – מבור אפל אל צמרות עצים מלאות אור. שירה המבקשת לא רק לגעת, אלא גם לחשוף, לבקוע מתוך החיים המוכרים ולשבור את המסגרות המצופות.

ברמן, ילידת חיפה, מתגוררת בהרצליה, אימא לבת ולשלושה בנים וסבתא לחמישה ,עוסקת בעולמות של ייעוץ ניהולי. בעלת תארים בספרות כללית ובעבודה סוציאלית, אך בעיקר מוכרת כאשת מקצוע מוערכת בעולם של בניית הנהלות ודירקטוריונים, ודווקא מהמקום הזה – של סמכות, ניהול, תכליתיות – נולד ספר השירה שלה, שהפתיע את כל מי שקרא בו. לדבריה, הספר נולד מתוך צורך עמוק לבטא צד אחר, חבוי, שקט, רגשי – והוא עבורה חגיגה פנימית ואישית במיוחד.

עירומה יותר מביום היוולדי הוא ספר ביכורים מרגש, אינטימי וחושפני – לא רק משום תוכנו, אלא גם בזכות הנסיבות שבהן נכתב ופורסם. זהו קול נשי בשל, עמוק ומעודן, המבקש מקום של שקט בעולם רועש.

לאן ייצא תושב העיר הצפופה המבקש מפלט מסאון הכרך, מתרבות המסכים, מעול הפרנסה? הוא יכול לטוס אל המפלים העצומים של העולם, הוא יכול לפסוע בטרק בהרים הגבוהים של מזרח אסיה, אבל ביום־יום קל לו יותר לרדת אל פיסת האדמה שהיתה מַעֲזֵבָה ועכשו היא "גינה קהילתית", או להתרחק אך מעט ולצאת אל מרחב טבעי הגובל בעיר עצמה. אולי יימצא שם שיח שֶׁיַלדוֹ שתל ועכשו הוא פורח? ואולי יתאפשר לבתו לחוות שם לראשונה את עבודת האדמה, שהמגע איתה מרפא ומשיב אל השפיות? אולי יטעם שם פרי בשל או ימצא רגע של התבוננות ושקט על שפת מעיין?

גינה קהילתית ואזורי סְפָר טבעיים עומדים במרכז ספרו זה של עמנואל הר, המעניק לקוראיו הצצה לאפשרויות – ארץ־ישראליות במובהק - של שהות בטבע, של היות חלק מחיי האדמה גם בקיום אורבני, גם על רקע מעמסת הקיום וקולות המלחמה.

בארבעה שערי שירה מתאר המשורר בוסתן, שבילים, מתקני קומפוסט, נקודות מפגש שכונתיים, מעיינות, נקיקים, טרסות של צמחייה ים־תיכונית. כל המקומות האלה, המתקיימים בתוך העיר ובקרבתה, מהדהדים גם את העבר, את ההיסטוריה ואת התנ"ך, אבל לא פחות מכך, הם משקפים את סערת נפשו של המשורר, המבקש לשוב בעזרתם אל עצמו, ואולי אף לנסות להשיב את החיים לתיקונם.

שמו של שלמה בורנשטיין מוכר בעיקר מתחום המוסיקה והדידקטיקה ללימודי כינור. הוא פרסם בנושא ספרים שזכו בהכרה והוקרה בין לאומיים, ויצירות מוסיקליות פרי עטו זכו לביצוע פומבי על ידי כנרים ידועי שם. פעילותו זו זיכתה אותו בפרס הוקרה מטעם רוטרי על תרומתו לתרבות המוסיקה.

הספר שלפנינו, מילים ומחשבות בהשתקפותן, מהווה מפנה בחייו. זהו ספר הביכורים של בורנשטיין בתחום ההגות והשירה, ובו המילה הכתובה, הכול יכולה, מחליפה את הצליל ככלי ביטוי. "ספר שירה ראשון אחרי חיים שלמים בשירות המוסיקה, מזכיר ומדגיש לנו את מקומה של השירה בין האמנויות", כותב הסופר והמשורר זאב סמילנסקי. 

השירים בספר מאופיינים בשפה עשירה ורבת שכבות ובמטאפורות יצירתיות.  מה שמייחד את הקובץ, זו הבחירה ללוות כל שיר בניתוח קצר שנעשה בעזרת בינה מלאכותית. בהקדמה מכנה המחבר את הבינה המלאכותית "האל החדש התורן", ונוצר מהלך מסקרן שמעמיד במרכז הספר את הדיאלוג שבין האדם למכונה. 

בין השירים ממוקם לו מחזה קצר, המתאר אדם שמייצג את שולי החברה ודרכו הוא בוחן באופן סאטירי עוקצני וסוריאליסטי, את הניגודים שבין חלום למציאות. זוהי יצירה מורכבת, נועזת ועמוקה שנועדה לעורר מחשבה על נושאים מהותיים בעולמנו ובנפשנו.

אֲנָשִׁים הַיּוֹם 
מְחַפְּשִׂים דְּרָמוֹת לֹא דְּרָמָתִיּוֹת

אַתְּ אוֹמֶרֶת 
אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁאֲנִי מְיֻתֶּרֶת
אֲנִי אוֹמֵר הִתְעַסְּקוּת הִיא עִנְיָן

אַתְּ אוֹמֶרֶת
הָיִיתִי יְכוֹלָה לִהְיוֹת גַּם כָּל אַחַת אַחֶרֶת
אֲנִי אוֹמֵר אַל תִּהְיִי דְּרָמָטִית
בְּלִי מִלָּה מְיֻתֶּרֶת

דרמה מיותרת הוא ספר השירים הראשון של שעיה קהאן. שם הספר, מרמז על הכפילות המצויה ביסוד הספר, ואשר ממנה הוא משגשג. כידוע לכל ילדה וילד (ולכל המתקשים להכיל את רגשותיהם) דרמה מיותרת היא ההתנהגות שיש להימנע ממנה, בין היתר, משום שהיא הופכת מובחנת ובולטת דווקא דרך הפרזה. אולם זוהי בדיוק כוונתו של ספר זה: חגיגה ולא הימנעות, הן מן הדרמה והן מן האופי העודף שלה. הצבתה בראש המעשה השירי טוענת לגבי נחיצותה עבור הכותב, שצריך לקיים אותה ולהתקיים ממנה. 

בדרמה מיותרת קשה לחזות כיצד תסתיים שורת השיר, היות והמשורר מתנגד לחיזוי, מרחיק אותה מכיוון ההתפתחות הצפוי לה ומחפש אחר הפתעה, שינוי וחריגה. לבסוף שירי הספר מציעים לחשוב על השירה עצמה כעל דרמה מיותרת שחיי היומיום מבקשים לדחות החוצה, ולאמץ תחתיה עמדה בוגרת, מאופקת ומשתלמת יותר.

מהי כתיבה נשית? האם אפשר לאפיין אותה? במה היא שונה מכתיבה גברית, אם בכלל? לפנינו ניסיון להשיב באופן חלקי על שאלות אלה אגב עיון באחד מנושאי השירה השכיחים ביותר והנשגבים ביותר: אהבה.

במוקד הספר שירת האהבה רבת הפנים של לאה גולדברג, יוצרת שבעשורים האחרונים זוכה לאהדת הקוראים ולעניין מחקרי רב.

תיאוריות פסיכולוגיות ותיאוריות מתחום התרבות משמשות כאן כמצע לדיון הפואטי ביצירתה של גולדברג ולהשוואתה עם יצירתן של שתי משוררות נוספות: רחל בלובשטיין ואסתר ראב.

ד"ר יפעת דרורי היא עורכת לשון. בוגרת תואר ראשון בפילוסופיה, ספרות ומדעי היהדות, ותואר שני ושלישי בתוכנית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן.

הָאֹמֶץ לִהְיוֹת בִּלְתִּי מֻשְׁלֶמֶת הוא ספר שירים שכל אישה תוכל לקרוא בו את ליבה ומחשבותיה.

ספר השירים הראשון של מיכל ילובסקי פטרבורג מקבץ בתוכו את כל מה שחשוב לנו, הנשים, בחיים לצד האתגרים, משאלות הלב וכאביו.

הספר ידבר אל כל אישה באשר היא וכל אחת לבטח תוכל למצוא בו את עצמה ולהרגיש מחוברת למילים הכתובות.
השירים עוסקים במגוון רחב של נושאים המעסיקים אותנו, הנשים, יום אחר יום, ביניהם: אהבה, אכזבה, משמעות, פגיעות, הורות, זוגיות, משברים, אמהות, חברות, בדידות, הגשמה, אובדן ועוד.

נעים להכיר, אני מיכל, בת 40, אישה, אמא, משוררת, עורכת דין, מרתוניסטית, אופטימיסטית, מאמינה באדם, במה שיבוא, חולמת ומגשימה סדרתית.

איה סומך היא משוררת וקולנוענית זוכת פרסים בינלאומיים. ממקימי כתב העת לשירה משיב הרוח, למדה תואר משולב בספרות עברית ובמשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, וסיימה בהצטיינות תואר בקולנוע.

זוכת המקום הראשון בקטגורית שירה, בתחרות הארצית של הליקון .2023 שירים וסיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו עד כה באנתולוגיות ובכתבי עת.

שני ספרי שירה ראשונים פרי עטה יומנה של זונה ועל התרבות, בהם שירים שנכתבו בשנים ,2020 יוצאים עתה במקביל.

איה סומך היא משוררת וקולנוענית זוכת פרסים בינלאומיים. ממקימי כתב העת לשירה משיב הרוח, למדה תואר משולב בספרות עברית ובמשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, וסיימה בהצטיינות תואר בקולנוע.

זוכת המקום הראשון בקטגורית שירה, בתחרות הארצית של הליקון. 2023 שירים וסיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו עד כה באנתולוגיות ובכתבי עת.

שני ספרי שירה ראשונים פרי עטה יומנה של זונה ועל התרבות, בהם שירים שנכתבו בשנים, 2020 יוצאים עתה במקביל.

לצד שיריה, ובמשך רוב שנותיה, העמידה זלדה (1914–1984) רשימות רבות – חיבורים בפרוזה לירית – שדובבה בהן בגילוי לב חוויות מעולמה, מחייהָ. רבות מרשימות אלו שימשו מצע לשיריה, אך הן עומדות בפני עצמן ונותנות ביטוי לקול ייחודי של המשוררת־המספרת.

בספר זה נאסף מבחר נרחב וממצה מן הרשימות שנמצאו בעיזבונה הספרותי. הקריאה בהן מציירת ביוגרפיה ספרותית, הנעה בין תחנות חייה העיקריות של זלדה, מילדותה ברוסיה ועד שנותיה המאוחרות בירושלים, תוך הבלטת דמויות ורשמים מכוננים. ברובד נוסף, הרשימות שופכות אור חדש על רבים משיריה ומאפשרות להתחקות אחר צמתים בחייה שהובילו להתגבשותם, מן הפשט אל הסוד – ובחזרה. 

"קְחִי לָךְ רֶגַע כָּזֶה שֶׁל שִׁעֲמוּם 
קְחִי לָךְ רֶגַע כָּזֶה שֶׁאֵין בּוֹ כְּלוּם ..
רֶגַע קָטָן שֶׁל חֹסֶר שְׁלִיטָה 
רֶגַע אֵינְסוֹפִי שֶׁל חֲלִימָה בְּהָקִיץ בַּמִּטָּה 

קְחִי לָךְ רֶגַע כָּזֶה בְּלִי מַטָּרָה..
כְּשֶׁבֵּין הַיֵּשׁ לְאֵין רַק חוּט הַשַּׂעֲרָה 
רֶגַע סָתוּם שֶׁל אֵין בְּרֵרָה 
רֶגַע עָמוּם שֶׁל אֵין בְּחִירָה 
רֶגַע מֻחְלָט שֶׁל עֲצִירָה 

וּבָרֶגַע הַזֶּה הַקָּסוּם
בָּרֶגַע הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ כְּלוּם
תִּבְדְּקִי שׁוּב בַּגּוּף שֶׁלָּךְ אֵיזֶה אֵבָר רָדוּם..
תִּתְבּוֹנְנִי בְּשָׁלֵם וְגַם בַּפָּגוּם ..
זֶה בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל
חוּץ מִזֶּה אַתְּ לֹא צְרִיכָה לַעֲשׂוֹת כְּלוּם …"

פתחו את הספר ותמצאו מילים שהן ריפוי. שירה שנוגעת, מתריסה, מחבקת – ושואלת הכול מחדש.
בין הדפים מסתתרת אנרגיה נשית רוטטת – אנרגיית חיים, גוף, תשוקה, אהבה, הורות, והמרווח הדק והמתוח שבין כולם.

השירים נכתבו מתוך עולמה הפנימי של אישה אחת – ובתוכם תמצא כל אישה את הקול שלה.  ולגברים? זו הצצה נדירה, מרגשת, מסקרנת – אל תוך עולמה העשיר, הסוער והעמוק של הנשיות. בספר שוכנת אנרגיה נשית חיה — מתמסרת, זועקת, בוראת.

בכנות חדה, בחמלה רכה, המשוררת מתלבטת באמיתות שמובנות מאליהן, ומציעה לשאול אותן מחדש. לא מתוך מרד, אלא מתוך חיים. שירים שנולדים מתוך פעימות הלב, מתוך סדקי היומיום, מתוך התשוקה לגעת באמת — ולהעז לומר אותה בקול.
אבל לא רק מילים.

בספר משובצות גם תמונות – מהשוק, מהרחוב, מנופי ילדות, ומרגעים כואבים– כמו השבעה באוקטובר.  כולן נלכדו דרך עדשה אחת – אישית.

זוהי שירה, אינטימית, בועטת ונושמת הנובעת מהמקום שבו החיים פוגשים את הדמיון, והמציאות פוגשת את הרגש.

דנה אדרי פינבלט משוררת, סופרת, אמנית ואשת תוכן. מנחת סדנאות כתיבה רגשית־אינטואיטיבית, עצמאית בתחום הפרסום וההנחיה. בעלת תואר ראשון בתקשורת המונים (B.A) ותואר שני במנהל עסקים (MBA), עם התמחות בייעוץ ארגוני מאוניברסיטת תל אביב. זוכת פרס "הסיפור הקצר" של עיתון הארץ, שיריה פורסמו בין היתר בספר יומן החלמה של האוצרת איילת רון ובאסופות נוספות. כתיבתה נעה בין חוויות אוטוביוגרפיות לדמיון חופשי, בין רגש גולמי למילה מדויקת. 

איך נראים געגועים בשפה שאינה מובנת לאדם שלצידך? מה הכוח של שיר אהבה כשבן הזוג אינו דובר עברית? עירוב, ספר השירה השלישי של נדב ליניאל, בוחן את המרחק, את השייכות ואת הדיסוננס של חיים ישראליים־עבריים בלב המרחב האמריקאי.

נדב ליניאל, יליד ירושלים, מרצה לספרות עברית ותרבות ישראלית באוניברסיטת קייס וסטרן, מביא ביצירה זו מבט אינטימי ועמוק על חיים של בין לבין – בין שפות, בין מקומות, בין אהבות. זוהי יצירה המשלבת שירי אהבה עם שברי זהות, שאלות של זרות לצד מחוות אינטימיות לזיכרונות ילדות, לארץ שנותרה קרובה־רחוקה.

עירוב הוא ספרו השלישי של ליניאל. קדמו לו הלל (פרדס, 2021) ו־תקרת האדמה (קשב לשירה, 2010). הספר הנוכחי מעמיק את הקו הפואטי שמאפיין את יצירתו: שירה שיש בה מוזיקליות לשונית, הרחבה מבנית ותמטית, ולעיתים גם פרעות לשונית המבקשת לפרק מוסכמות צורניות ולשוניות. התוצאה היא ספר המייצר חוויה רגשית רבת־עוצמה.

נדב ליניאל, משורר, עורך וחוקר ספרות, ומרצה בחוג לשפות וספרויות זרות באוניברסיטת קייס וסטרן בקליבלנד, אוהיו. זוכה פרס טבע לשירה ופרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכם.

הספר יריה אחת חושף בפנינו, במסע פואטי-אוטוביוגרפי מטלטל ומכמיר לב, מקרה אחד של רצח בתוך המשפחה, מזווית שלא נראתה עד כה בשירה העברית, מפי הבת. אודליה מאיר היתה ילדה קטנה, בת שש בלבד, כשחזרה מבית הספר בשביל הסביונים ומצאה את אימה ירויה בידי אביה החורג. 

מתוך סיפור אישי בוקעת אמת אוניברסלית ומאפשרת לקורא התבוננות אמפטית ומאלפת ברכיבי טראומה וזיכרון, אובדן ותהליכי אבל, יחסי אם-ילד, מטפל-מטופל, העברות בין-דוריות ועוד, בהקשר של רצח בתוך המשפחה.

הספר יריה אחת הוא עדות מצמררת ורבת מבטים של ילדה-אישה, עדות אמיצה למהלך התמודדות רב שנים עם משא כבד, מהלך שרק השירה יכולה לו.

שירתה של מאיר מצליחה ביד רכה ועדינה לשרטט זירת רצח, יתמות, ילדות מוכה וננטשת.  
שירתה משרטטת את הדרך, משביל הסביונים, בו פסעה אל מיטת אימה המדממת, ועד לצמיחה פוסט טראומתית, לצמיחה מעוררת השתאות והשראה. 

בישראל נרצחות מדי שנה כעשרים נשים ויותר. רובן המוחלט בתוך המשפחה על ידי בני זוגן. רבבות בני משפחה, אנשי מקצוע, חינוך-בריאות ורווחה, נמצאים במעגל קרוב למקרים אלה, וחווים זעזוע משני. 

יש חשיבות בספר פורץ דרך בשירה זה, אשר מאפשר לקוראיו להישיר מבט אל הפצע המדמם בקרבנו, אל פגיעתו המתמשכת של הדף הירייה. 
 
אורית קלופשטוק

"יש כאלה שמשתחררים מהבסיס ויש כאלה שמשתחררים מבית חולים - ויש כאלה שלא, כי הם לא שורדים, ולא נשארים עוד. יש כאלה שגוזרים חוגר ויש כאלה שגוזרים צמיד זיהוי מהבית חולים - ויש כאלה שלא, כי הם לא שורדים, ולא נשארים עוד. יש כאלה שיוצאים לשבת, ויש כאלה שיוצאים לשבת מבית החולים ויש כאלה שלא, כי הם לא שורדים, ולא נשארים עוד.ומה נשאר בסופו של דבר? מה כבר נשאר? מדינה נשארה, אך הינך לא נשארת, הנה כל כך מהר הלכת."

‭"‬הוא‭ ‬המלאך‭ ‬הוא‭ ‬בימים‭ ‬של‭ ‬אור‭,‬
הוא‭ ‬המלאך‭ ‬והוא‭ ‬תמיד‭, ‬תמיד‭ ‬גיבור‭.‬
הוא‭ ‬המלאך‭ ‬ורק‭ ‬איתך‭ ‬תמיד‭ ‬יודע‭,‬
שבשבילך‭ ‬הוא‭ ‬גם‭ ‬חבר‭, ‬גם‭ ‬רע‭"‬

לקחתם‭ ‬לידכם‭ ‬ספר‭ ‬שירים‭ ‬שהוא‭ ‬גם‭ ‬ספר‭ ‬ריפוי‭ ‬ומסרים‭.‬ תמיד‭ ‬הייתי‭ ‬ידועה‭ ‬במשפחה‭ ‬ובין‭ ‬החברות‭ ‬כמי‭ ‬שכותבת‭ ‬שירים‭ ‬וברכות‭,‬ מנגנת‭ ‬בגיטרה‭ ‬ומלחינה‭ ‬שירים‭ ‬מהלב‭.‬

מאז‭ ‬שגיליתי‭ ‬את‭ ‬עולם‭ ‬המדיטציה‭ ‬ואת‭ "‬מהר‭ ‬באבא" (‬בסנסקריט‭ ‬"האב‭ ‬החומל")‭ , ‬שיריי‭ ‬הפכו‭ ‬לתיקשור‭ ‬מהמלאכים‭ ‬ומהר‭ ‬באבא‭, ‬שליח‭ ‬אלוהים‭.‬ השירים‭ ‬נולדו‭ ‬מחוויות‭ ‬מכוננות‭ ‬‮–‬‭ ‬מדיטציה‭, ‬שהות‭ ‬בטבע‭, ‬טיפול‭ ‬הילינג‭ ‬או‭ ‬שיעור‭ ‬ביודנסה‭, ‬וכן‭ ‬מתובנות‭ ‬רוחניות‭ ‬על ‭"‬שיעורים‭ "‬שהנשמה‭ ‬שלי‭ ‬עוברת‭.‬ התחלתי‭ ‬לשתף‭ ‬את‭ ‬שיריי‭ ‬עם‭ ‬חברות‭,‬ משפחה‭ ‬ובפייסבוק‭ ‬וקיבלתי‭ ‬תגובות‭ ‬נלהבות‭.‬ התגובות‭ ‬דחפו‭ ‬אותי‭ ‬להוציא‭ ‬את‭ ‬הספר‭ ‬הזה‭ ‬כדי‭ ‬להצית‭ ‬אור‭ ‬ואהבה‭ ‬איתנה‭ ‬בלבבות‭.‬

במרכזו של ספר השירה כעת עומד המזבח והעקדה. סביב שני מוטיבים אלה נכרכים חמשת שערי הספר. השער הראשון ששמו "שבעה בתי קינה" לבו בשבעה באוקטובר. השער השני "התכהות" מציב את האישי בחיי המשוררת מול יקירי לבה שמתו. השער השלישי "מזבח" והרביעי "עקודים" במרכזם שאלות על האופן שבו החברה הישראלית מקדשת את הצבאיות ועוקדת את ילדיה במעגל אין סופי. השער החמישי "המתים" בוחן סוגיות של זמן ומרחב בחיינו האישים ובחברה הישראלית.

כעת הוא ספרה השני של שילה ויינברג. עורך: אלי הירש בהוצאת עיתון 77. 
קדם לו הספר אתחול, 2021. עורכת: דר' נוית בראל. הוצאת שופרא לספרות יפה. גם הוא נמצא ברשימת הספרים באתר עברית.   

תן לי פואמה ב־###F

לִכְלִי אֶחָד.
לֹא סִימְפוֹנְיָה מֻרְכֶּבֶת.
חַד־פְּרָקִית.
רְצִיפָה,
מִתְמַשֶּׁכֶת.

בספר שיריה השני ממשיכה האמנית, שרי פישמן להציג בפנינו את העוצמה הרגשית של שירתה. במשיכות מכחול פיוטיות המשלבות דימויים עשירים וביטוי גרפי, היא חוקרת באהבה, באובדן, ביחסים בינאישיים ובאי־ודאות רגשית. 

במוזיקה נשית ופנימית מאוד, היא משקפת את ההתמודדות הפנימית והכמיהה האינטימית והפשוטה, אל מול הערעור והכאב בקיומנו היומיומי. כמו ביצירת הביכורים שלה דיוקן פנימי, גם במינון יתר אנו נחשפים לטכניקה המעורבת והיחודית של המשוררת, אשר הופכת את מילותיה למופע הנפש, העז והמסתורי.

נמרוד שיין

שבע פואמות ושני שירים קצרים מרכיבים את הֵלִית הֵלִית, ספרה של חדוה הָרֵכָבִי, המאגד שירים שנכתבו בשנים 2024-2014. הֵלִית הֵלִית חותם את הטרילוגיה שנפתחה בספרים רָאנָה ומִיגוֹ, ויש הרואים בה לא רק את מיטב יצירתה של הרכבי, אלא גם את אחת מפסגות השירה העברית של העשורים האחרונים. 

שירי הספר:

- אֲנִי רוֹצָה לְהוֹדוֹת לָךְ
- אַתְּ הַיֹּפִי הַנּוּגֶה שֶׁל דִּמְדּוּמִים בְּכָל לִפְנוֹת עֶרֶב שֶׁלִּי
- הַלְוַאי שֶׁתָּבִינִי, כָּל כָּךְ חָשׁוּב לִי שֶׁתָּבִינִי
- הֵלִית הֵלִית
- זֶה הַפָּרָדוֹקְס
- "קְחִי אֶת הַדֶּרֶךְ שֶׁעָשִׂינוּ יַחַד וְהִפְכִי אוֹתָהּ לְיוֹנַת הַשָּׁלוֹם הַלְּבָנָה שֶׁלָּךְ וְהַמְשִׁיכִי הָלְאָה"
- אוֹ שֶׁלִּפְעָמִים כְּמוֹ אָז וְאָז כְּמוֹ הַיּוֹם
- הַפְּלָנֶטָה שֶׁל הַיּוֹצְאִים מִן הַכְּלָל
- וְאָהַבְתִּי אוֹתָךְ יוֹתֵר מִתָּמִיד

שמיים

עַכְשָׁו כְּשֶׁאַתָּה שָׁם
גַּם אַתָּה חָשׁ בְּחֶסְרוֹנִי?
אַתָּה בַּשָּׁמַיִם שֶׁל מַעְלָה,
וַאֲנִי בַּשָּׁמַיִם שֶׁל מַטָּה
מְחַכָּה שֶׁתָּשׁוּב.
עָנָן שָׁט מֵעָלַי,
הַשֶּׁמֶשׁ כְּבָר לֹא זוֹרַחַת עָלַי.
עֵץ הַשָּׁקֵד – נִקְטָף פִּרְיוֹ,
וְלִי נִגְמַר הָ אֲ וִ י ר.

ספר שיריה הראשון של ד"ר לירון שלומוביץ הינו אסופה של זכרונות וגעגועים לאביה, אך עם זאת, זהו מסע לירי ועקשני אל המשמעות בקיומו היומיומי של האדם. הקוראים המהלכים בין דפי הספר יצליחו לראות הרחק; המביטים אחור, יגלו את העבר, ויהיו עדים לזכרונות הדוהים בגבם. למביטים קדימה, תתגלה שירה חזותית, ישירה ומלאת רגש - המובילה אל התקווה, אשר זרעה טמון בכל צער.

מעל לכל אלה, עיניך צבעו נפשי הינו שירה רבגונית, עזה ומתעתעת. כזו הנכתבת בכף יד זהירה, בשבח החיים, הטבע האנושי הפשוט, והאהבה.

נמרוד שיין

לירון שלומוביץ היא ד"ר לשפה וספרות ערבית, מרצה בכירה באוניברסיטת חיפה, חוקרת שירה וסופרת.

אוהבים שירים? מעולה. נשברו לכם פעם חלומות לרסיסים? אתם לא לבד. היו לכם תכניות רק עד גיל 27 ומאז אתם בעיקר מאלתרים? הגעתם למקום הנכון. ספר זה מיועד לכל מי שחלם לו ונגמר לו החלום, לכל מי שנשבר לו הלב פעם אחת יותר מדי, כל מי שקיווה לזרוח הכי גבוה שרק אפשר, אבל החיים לקחו אותו למקומות אחרים לגמרי, הרבה פחות נוצצים. אם הכל מאושר אצלכם בחיים, לא בטוח שהספר הזה בשבילכם. 

אוסף שירים עצובים ומצחיקים על אנשים עם חלומות שבורים ששרדו כדי לספר, חלקם מסתובבים בינינו אבודים כמו האימבציל האציל, מחפשים הוראות הפעלה לחיים ולא מוצאים. חלקם הופכים כנועים וצייתנים לעולם שלא מפסיק לדפוק אותם, ממש כמו תקווה, זונת החלומות. חלקם לנצח יסתובבו בסמטאות זועמים וחסרי מנוחה, כמו ג'יימס אלקסלסי הראשון, האנרכיסט המרוקאי האחרון.

ומחלום לסיוט, החלק המסיים של הספר עוסק בטבח ה-7 באוקטובר, האסון שגרם לכל כך הרבה חלומות להיעלם ולכל כך הרבה סיוטים להתגשם. השיר "קדיש" שנכתב ימים ספורים לאחר הטבח זכה לאלפי שיתופים ברשתות החברתיות, הופיע ביצירה "דרום אדום" של התזמורת הסימפונית הישראלית ובאנתולוגיית השירים הדו-לשונית "שבעה" ותורגם לשפות רבות. 

אסף גור הוא עיתונאי ואיש תקשורת שהעביר יותר מדי שנים במערכות חדשות בתור עורך וכתב לענייני פלילים. הוא גם עורך דין, אבל רק של הטובים. והוא גם משורר ומוזיקאי עם שש גיטרות, אבל לא כוכב הרוק שפעם חלם להיות. "אדן החלום" הוא ספר הביכורים שלו. 

״אני תינוק שוחר גן עדן" מכריז רמי בקיש בשורה האחרונה בשירו זקנת הזיקית ופותח בפנינו צוהר לעדן פואטי של ספר ביכורים מרשים ויוצא דופן. 

ברגש, בכנות, בשובבות ובצבעוניות קרנבלית מוביל אותנו בקיש בגן הפלאות של משורר, שזיכרונותיו אהבותיו פחדיו וגעגועיו משמשים לו חומרי גלם לשירים עזי מבע ועתירי דמיון. 

בלשון קולחת ציורית משחקית ואוהבת משרטט בקיש עולמות קטנים ורגישים של מחוות לקרובי משפחה שהלכו לעולמם, נותן לעצמו לחבק את הילד שהיה ועודנו, מפליא בשירי רגש עדינים לבן זוגו, ומהרהר הרהורים פוליאמורים פילוסופים המאתגרים את דפוסי האהבה המקובלים.

זהו ספר שובה לב שאף קורא לא יוכל להישאר אדיש אליו.  

עדי עסיס, משורר ועורך 

ורתר הצעיר ואני

רוֹקְדִים
מִתְיַסְּרִים אֶל תּוֹךְ הַצָּהֹב
מִתְעַנְּגִים אֶל תּוֹךְ הַכָּחֹל
נוֹקְשִׁים אַהֲבָה זֶה בָּזֶה
כְּמוֹ שְׁנֵי אֶקְדָּחִים

תִּרְאֶה אֲנִי אוֹמֶרֶת לוֹ
מִי הָיָה מַאֲמִין
הַלַּיְלָה הַזֶּה נִמְשָׁךְ כְּבָר 
מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים שָׁנִים

יצירתה של האומנית שרי פישמן הינה בשלה ונועזת, והיא יונקת מעולם הבדיה, באותה קלות בה היא נוגעת בחיי היומיום. שירתה רומנטית, אך חצופה ובקולה היחודי היא חוקרת סקרנית באירוטיקה של השפה. השירים בספר נעים בקלות מפתיעה מן החללים של העיר המודרנית ועד הקלאסיקנים הישנים, ומעולמות הכאב אל מחוזות העונג.

נמרוד שיין