אדן החלום

פתח דבר
 

אם עברתם את גיל 27, פספסתם את המועדון. מועדון החולמים.

אם כבר לחלום, אז בגדול. אם כבר לגעת בחלום, אז למות באותו הרגע בדיוק. לעוף הכי רחוק שרק אפשר, ואז להתרסק בצלילה חופשית מהפסגה. לחיות את החלום ולא להתעורר לעולם, לא לקום לבוקר שאחרי, לא להזדקן, לא להזדקק, לא להתבגר, לא להתפשר, לא להתכער, לא להסתפר. להישאר שעיר לנצח.

וכל אחד חולם להיות כוכב. בשמיים שלי נצצו תמיד שלושה כוכבים, יפים ועצובים מהם אין - ג’ניס ג’ופלין, ג’ימי הנדריקס, ג’ים מוריסון. הם קבעו את הרף, הם המייסדים של המועדון היחיד שאי פעם חלמתי להגיע אליו - מועדון ה-27.

ג’ניס, ג’ימי וג’ים, שלושת ה-J אם תרצו, באו לעולם הזה ולא בזבזו שניה, מלאכים שירדו מהשמיים לתקופה קבועה, קצובה. מהרגע שהם נחתו על הכוכב שלנו עם עיניים נוצצות וכנגד כל הסיכויים, מלאכי הרוק עשו הכל במהירות מופרזת כדי להדהים את העולם ולמחוק את עצמם. ג’ימי השחור, הדפוק והעני ליקק אוקיינוס של LSD ולעס גיטרה בשיניים, ג’ניס הנלעגת, המופקרת המחוצ’קנת של השכבה תפסה מיקרופון ביד אחת ובקבוק סאות’רן קומפורט ביד השנייה, וקרעה לכולם את הלב עם הקול הכי מיוסר והכי מנוסר בסביבה, וג’ים הנרקומן לקח כמויות מסחריות של סמי הזיה בשביל לפתוח לכל העולם עוד כמה דלתות בראש. לקח להם בדיוק 27 שנה לזרוח ולהאיר את כל הגלובוס במופע אורקולי עם מוזיקה אלוהית מהשמיים, ובדיוק אז להתפוצץ מכישרון והרס עצמי, באורגיה מוטרפת של סמים ואלכוהול שנשפכים על כאב שלא נגמר, לא משנה כמה כסף יש בבנק וכמה עיניים מעריצות בפארק.

ועד שמתו מוקדם מדי ממנת יתר של חלומות, הם שרו למיליונים בכל עולם על כל החלומות האבודים והחלומות שלא נגמרים, על טירוף עד אין קץ של שמחה ועצב, על אהבות שתמיד הולכות יד ביד עם פחדים, על הכיעור של החיים והיופי של המוות. ולהפך.

וככה דהרו המלאכים קדימה עם כבד מנופח, ורידים מחוררים ועיניים פקוחות לרווחה, שלא עמדו במראות הקשים. עשו לכולנו עונג, אבל לא יכלו להתמודד עם הכאב. נסקו הכי גבוה שרק אפשר ואז התפוגגו כמו כוכב נופל, שלעולם אינו נוחת באמת.

הנדריקס, האיש שהמציא מחדש את הגיטרה החשמלית, גמר את מופע חייו בדירה בלונדון כמו אחרון הנרקומנים, אחרי קוקטייל של כדורי שינה ואלכוהול. בגיל 27 הוא נרדם, הקיא מתוך שינה ונחנק למוות מהקיא של עצמו. ג’ופלין גמרה את הסיפור שלושה שבועות אחרי הנדריקס, במוטל זול בלוס אנג’לס עם הרואין טהור. מוריסון התעופף אל השמיים תשעה חודשים אחרי ג’ופלין, עם מנת יתר של הרואין ודום לב באמבטיה בפריז. בגיל 27, זה נגמר.

ואצלי גיל 27 כבר עבר. הרבה חלומות התנפצו מאז. יותר מדי. מעטים כל כך התגשמו. כבר אין מלאכים. לא בשמיים שלי. אבל אני כאן, שורד את שארית הסתמיות של החיים מחוץ למועדון ה-27, משוטט בסמטאות של החיים וכמוני מסתובבים ברחובות עוד רבים, כל מי שחלם לו ונגמר לו החלום. מבט אחד מספיק כדי לזהות שגם הם חלמו פעם להתפוצץ, לשנות, לגרום לאנשים לעצור נשימה, להיות מלאכים שירדו לתקופה קצובה, ופתאום הגיעו אל אדן החלום. והם עדיין כאן.

חלקם מסתובבים בינינו אבודים כמו האימבציל האציל, מחפשים הוראות הפעלה לחיים ולא מוצאים. חלקם הופכים כנועים וצייתנים לעולם שלא מפסיק לדפוק אותם, ממש כמו תקווה, זונת החלומות האולטימטיבית. חלקם לנצח יסתובבו בסמטאות זועמים וחסרי מנוחה, כמו ג’יימס אלקסלסי הראשון, האנרכיסט המרוקאי האחרון.

ומה שנשאר אחרי כל החלומות הגדולים זה רק הבוקר שאחרי והרבה רסיסים. וחלומות מנופצים דוקרים עמוק יותר משברי זכוכית נוצצת. אז אתה כותב.

*
אחרון בתור
בקופת חולמים
וכך הלך האימבציל, רפה שרירים ושכל,
בתור בקופת חולמים לבקש מזור לסבל

עולמו האכזר של האימבציל
 

פגשתם פעם אימבציל?

לאימבציל יש שערות בגב וכרס קטנה, אף שבור ובלורית עקומה, מבט מהורהר מתחת לגבה מחוברת, צליעה קלה וצלקת מכוערת וחיוך טיפשי קבוע מרוח לו על הזיפים. תמיד סיפרו לו שהחיים יפים. הוא ילדותי, הוא מריר, הוא חרמן והוא שעיר והכי גרוע - על כל דבר יש לו מה להעיר. על כל שטות, הוא כותב שיר. אם תשאלו אותי, יש לו גם מה להסתיר. כל מי שמכיר אותו יגיד שהוא אמנם דביל אבל הוא אימבציל אציל ויש לו לב זהב, אפילו שהוא קצת שבור עכשיו. בחורות שאהבו אותו הלכו, אהבות שבחרו אותו ברחו, כולם מסביבו מתחתנים כל הזמן, מתרגשים, מתגרשים, מפסידים ומרוויחים, הולכים ותופחים. והוא נשאר בשלו, תמיד מתבונן מהצד, נחמד אבל לבד. לא יודע מה לשאול, לא יודע מה לענות. הוא אפילו לא הערת שוליים בהיסטוריה, בקושי סימן שאלה אחד גדול. ואין בסוף הספר פתרונות.

האימבציל לא יודע.

האימבציל אינו יודע פירוש שמו. הוא לא יודע שאפילו אבן שושן כתב במילון שהוא רפה שכל, דביל. הוא לא יודע מתי ואיפה הוא נולד (לפחות הוא לא זוכר), לא יודע מתי הוא ימות ואיפה ייקבר. הוא לא יודע מתי להתחיל, לא יודע מתי לעצור, לא יודע מתי ללכת, גם לא מתי לגמור. לא יודע למה תמיד ברגע הכי שמח דווקא בא לו לבכות, למה תמיד ברגע הכי עצוב, הוא פורץ בצחוק. הוא לא יודע למה הוא אוהב ברווזים, ולמה הוא אוהב נורא לכתוב בחרוזים, ולמה לפעמים הוא מגזים וזה נהיה קצת לא נעים. כזה הוא, האימבציל, לא קשור לכלום ולא ממש יעיל, תמיד מופיע ברגע הלא נכון. לא יודע למה. האידיוט.

האימבציל לא מבין.

לא מבין למה אנשים צוחקים ממנו, למה צוחקים עליו, למה לפעמים בא לו לעמוד באמצע הרחוב ולצרוח כמו משוגע ככה סתם, שכל העולם ישמע, למה דווקא עכשיו. האימבציל לא מבין למה הוא רוצה לחיות, לא מבין למה הוא רוצה למות. הוא לא מבין למה הוא מאמין לאנשים, למה הם משקרים גם כשלא חייבים. לא מבין מה רוצים ממנו, לא מבין חוכמות, מסתובב אבוד בלי הוראות הפעלה לחיים, לכוד בתוך כסילותו המתסכלת, משוטט במרחבי הזמן בלי הזמנה בין המון אנשים הרבה יותר חכמים, שתמיד מבינים הכל הרבה יותר טוב ממנו, ואף פעם לא טועים. הכי הוא לא מבין איך זה שתמיד הוא מחייך, גם כשאין סיבה. אימבציל, מה הוא מבין. אולי הוא בכלל משוגע. אולי בגלל זה הוא עוד מאמין.

האימבציל עוד מאמין.

עוד מאמין בחלומות, מאמין להבטחות, מאמין באהבה ומאמין לכותרות. הוא מאמין באלוהים ומאמין שאלוהים לא הכי אמין ולא תמיד זמין ובכל זאת הוא ממשיך להמתין. הוא מאמין בשדים ומאמין בגמדים ומאמין שילדים לא סתם רואים דברים, המבוגרים עיוורים. האימבציל עוד מאמין שיום אחד הוא יצליח להבין, למצוא היגיון. שיום אחד, ככה פתאום באמצע היום, כבר לא יהיה אימבציל. שיום אחד יהיה כמו כולם. רגיל.