ארבעה סיפורים אוטוביוגרפיים רוויי הומור אנגלי ואירוניה עצמית ומסה הגותית אחת משתף אותנו מחבר "חוות החיות", "1984" ויצירות רבות אחרות ג'ורג' אורוול (1950-1903) בהשקפת עולמו על הספרות והעוסקים בה ויחסי הסופרים עם המדינה. טקסטים רלוונטיים בכל ולכל הזמנים.
ארבעה סיפורים אוטוביוגרפיים רוויי הומור אנגלי ואירוניה עצמית ומסה הגותית אחת משתף אותנו מחבר "חוות החיות", "1984" ויצירות רבות אחרות ג'ורג' אורוול (1950-1903) בהשקפת עולמו על הספרות והעוסקים בה ויחסי הסופרים עם המדינה. טקסטים רלוונטיים בכל ולכל הזמנים.
אומרים כי קשה לאדם לשחזר את ההתפעלות המאפיינת את הקריאות הראשונות בספרים של תקופת הילדות. ומדוע? משום שהיקסמות חד פעמית זו אשליה ביסודה. היא נובעת מהעובדה כי עבור ילדים, בקסם ובחוסר-המובנות טמונים יופי ומשיכה; הצמא לדעת ולהתפתח מושך אותם לתור אחר הבלתי מוסבר שבו מסתתר יופי מאגי מקורי וחד פעמי.
בחלוף השנים, האדם הבוגר מאבד מן היופי המוחלט הקיים בטקסטים שנקראים בילדות, ומן החיים בכלל.
ג'ורגי'ו אגמבן מפרש את תחושת האובדן של האדם הבוגר בטקסט מכונן הנוגע בשאלה (המופלאה) והמפוקפקת: מדוע עצובים הילדים? מאין נובע העצב הילדי העמוק הפוקד אותם ברגעים מסוימים בשנות חייהם הראשונות?
הטענה המרכזית של אגמבן המובאת בטקסט משמשת נקודת זינוק מרתקת למסה: הילדים עצובים משום שהם מגלים שהקסם לא קיים. מרגע התפכחות מאכזב זה ואילך, הילד ההולך וגדל מבלה את מרבית חייו בדכדוך קיומי אמנם, אך לפחות הוא רשאי לפנטז ולחפש אחר אותו קסם אבוד.
*מחשבות על הקרפדה המצויה*
ג'ורג' אורוול תרם לאנושות מספר רב של מסות מופתיות. אין מדובר בכתיבה בדיונית, וגם לא ביצירות הגותיות. המסות של אורוול שוכנות על גבול הסוגות השונות; הן כוללות התבוננות ופואטיקה אישיות ביותר, לצד הארות פוליטיות ותובנות אנושיות. המשמעויות הטמונות ברומנים ובנובלות פרי עטו מוצאות במסותיו זיקוק רעיוני יפהפה.
כך קורה עם "מחשבות על הקרפד המצוי". מסה זו מעניקה לנו את ההזדמנות לחוש ולחוות יחד עם אורוול את עוצמת החיים ואת התחדשותם בראשית האביב, וזאת דרך זווית הקיום של קרפדות המתעוררות לחיים מחדש לאחר תרדמת החורף בהן היו שקועות.
*נגד האספירין*
המסה הנפלאה שלפניכם התפרסמה בראשונה כחלק מהספר "כתבים למובטלים", שבו הסופרת המקסיקנית ויויאן אבן-שושן פורשת תורת חיים שלמה בנושאי תרבות, שוטטות, עבודה ופנאי, חופש והיפוכו.
מושפעת מאישים כמו סטיבנסון, הזליט, סיורן, ת'ורו, אך גם מהטריות המחשבתית השוררת במדינתה, הטקסט הזה משרטט תמונת עולם רחבה והומוריסטית, שבה האספירין משמש ראי לקיומנו העכשווי.
*אחרי ההתמוטטות: שלושה הרהורים על אודות היום שאחרי*
ביפו ברארדי הוא לטעמנו הוגה הדעות המעניין בתקופתנו. הוא מעולם לא תורגם לעברית. איש מלבדו לא ניתח כך את מצב החרדה הקולקטיבי בחברה שלנו, את נזילות הזמן, את אמצעי המדיה ואת העתיד המחכה לנו בדרך נהירה ומבריקה יותר.
אנו מתחילים את מסע התרגום שלנו ליצירותיו של ביפו במאמר קצר מתחילת תקופת הקורונה. ביפו מנסה לדמיין אותנו אחרי. הוא מטייל בין פסיכולוגיה, סוציולוגיה ופילוסופיה בדרך כה פשוטה וסובטילית, עד שאת הטקסט שלפניכם אפשר לקרוא כמניפסט: כמכתב בבקבוק המושלך אל העתיד, מלא תקווה. שבע דקות קריאה, זמן לא מוגבל של תובנות.
*מניפסט הליגה הסוציאליסטית*
מי היה חושב שמניפסט הליגה הסוציאליסטית משנת 1885 יהיה אקטואלי כל כך כעבור 127 שנים ממועד פרסומו? נאומו האגדי של ויליאם מוריס – הסופר הפנטזיונרי, אבי תנועת "הארטס אנד קרפטס", האקטיביסט הפוליטי – מציג שחור על גבי לבן את מכלול הליקויים שיצרה החברה הקפיטליסטית, זו שעתידה הייתה להכחיד את שרידי מדינת הרווחה האחרונים על בסיס התחמושת הנאו-ליברלית.
אם ניקלע לשיחות על מצב החברה, על יוקר המחייה, על התהומות המעמדיים שנפערו בקרבנו, הבה נשלוף את ויליאם מוריס מתחת לכפפה: אין ספק שננצח בוויכוח!
אומרים כי קשה לאדם לשחזר את ההתפעלות המאפיינת את הקריאות הראשונות בספרים של תקופת הילדות. ומדוע? משום שהיקסמות חד פעמית זו אשליה ביסודה. היא נובעת מהעובדה כי עבור ילדים, בקסם ובחוסר-המובנות טמונים יופי ומשיכה; הצמא לדעת ולהתפתח מושך אותם לתור אחר הבלתי מוסבר שבו מסתתר יופי מאגי מקורי וחד פעמי.
בחלוף השנים, האדם הבוגר מאבד מן היופי המוחלט הקיים בטקסטים שנקראים בילדות, ומן החיים בכלל.
ג'ורגי'ו אגמבן מפרש את תחושת האובדן של האדם הבוגר בטקסט מכונן הנוגע בשאלה (המופלאה) והמפוקפקת: מדוע עצובים הילדים? מאין נובע העצב הילדי העמוק הפוקד אותם ברגעים מסוימים בשנות חייהם הראשונות?
הטענה המרכזית של אגמבן המובאת בטקסט משמשת נקודת זינוק מרתקת למסה: הילדים עצובים משום שהם מגלים שהקסם לא קיים. מרגע התפכחות מאכזב זה ואילך, הילד ההולך וגדל מבלה את מרבית חייו בדכדוך קיומי אמנם, אך לפחות הוא רשאי לפנטז ולחפש אחר אותו קסם אבוד.
*מחשבות על הקרפדה המצויה*
ג'ורג' אורוול תרם לאנושות מספר רב של מסות מופתיות. אין מדובר בכתיבה בדיונית, וגם לא ביצירות הגותיות. המסות של אורוול שוכנות על גבול הסוגות השונות; הן כוללות התבוננות ופואטיקה אישיות ביותר, לצד הארות פוליטיות ותובנות אנושיות. המשמעויות הטמונות ברומנים ובנובלות פרי עטו מוצאות במסותיו זיקוק רעיוני יפהפה.
כך קורה עם "מחשבות על הקרפד המצוי". מסה זו מעניקה לנו את ההזדמנות לחוש ולחוות יחד עם אורוול את עוצמת החיים ואת התחדשותם בראשית האביב, וזאת דרך זווית הקיום של קרפדות המתעוררות לחיים מחדש לאחר תרדמת החורף בהן היו שקועות.
*נגד האספירין*
המסה הנפלאה שלפניכם התפרסמה בראשונה כחלק מהספר "כתבים למובטלים", שבו הסופרת המקסיקנית ויויאן אבן-שושן פורשת תורת חיים שלמה בנושאי תרבות, שוטטות, עבודה ופנאי, חופש והיפוכו.
מושפעת מאישים כמו סטיבנסון, הזליט, סיורן, ת'ורו, אך גם מהטריות המחשבתית השוררת במדינתה, הטקסט הזה משרטט תמונת עולם רחבה והומוריסטית, שבה האספירין משמש ראי לקיומנו העכשווי.
*אחרי ההתמוטטות: שלושה הרהורים על אודות היום שאחרי*
ביפו ברארדי הוא לטעמנו הוגה הדעות המעניין בתקופתנו. הוא מעולם לא תורגם לעברית. איש מלבדו לא ניתח כך את מצב החרדה הקולקטיבי בחברה שלנו, את נזילות הזמן, את אמצעי המדיה ואת העתיד המחכה לנו בדרך נהירה ומבריקה יותר.
אנו מתחילים את מסע התרגום שלנו ליצירותיו של ביפו במאמר קצר מתחילת תקופת הקורונה. ביפו מנסה לדמיין אותנו אחרי. הוא מטייל בין פסיכולוגיה, סוציולוגיה ופילוסופיה בדרך כה פשוטה וסובטילית, עד שאת הטקסט שלפניכם אפשר לקרוא כמניפסט: כמכתב בבקבוק המושלך אל העתיד, מלא תקווה. שבע דקות קריאה, זמן לא מוגבל של תובנות.
*מניפסט הליגה הסוציאליסטית*
מי היה חושב שמניפסט הליגה הסוציאליסטית משנת 1885 יהיה אקטואלי כל כך כעבור 127 שנים ממועד פרסומו? נאומו האגדי של ויליאם מוריס – הסופר הפנטזיונרי, אבי תנועת "הארטס אנד קרפטס", האקטיביסט הפוליטי – מציג שחור על גבי לבן את מכלול הליקויים שיצרה החברה הקפיטליסטית, זו שעתידה הייתה להכחיד את שרידי מדינת הרווחה האחרונים על בסיס התחמושת הנאו-ליברלית.
אם ניקלע לשיחות על מצב החברה, על יוקר המחייה, על התהומות המעמדיים שנפערו בקרבנו, הבה נשלוף את ויליאם מוריס מתחת לכפפה: אין ספק שננצח בוויכוח!
ג'ורג' אורוול תרם לאנושות מספר רב של מסות מופתיות. אין מדובר בכתיבה בדיונית, וגם לא ביצירות הגותיות. המסות של אורוול שוכנות על גבול הסוגות השונות; הן כוללות התבוננות ופואטיקה אישיות ביותר, לצד הארות פוליטיות ותובנות אנושיות. המשמעויות הטמונות ברומנים ובנובלות פרי עטו מוצאות במסותיו זיקוק רעיוני יפהפה.
כך קורה עם "מחשבות על הקרפד המצוי". מסה זו מעניקה לנו את ההזדמנות לחוש ולחוות יחד עם אורוול את עוצמת החיים ואת התחדשותם בראשית האביב, וזאת דרך זווית הקיום של קרפדות המתעוררות לחיים מחדש לאחר תרדמת החורף בהן היו שקועות.
ג'ורג' אורוול תרם לאנושות מספר רב של מסות מופתיות. אין מדובר בכתיבה בדיונית, וגם לא ביצירות הגותיות. המסות של אורוול שוכנות על גבול הסוגות השונות; הן כוללות התבוננות ופואטיקה אישיות ביותר, לצד הארות פוליטיות ותובנות אנושיות. המשמעויות הטמונות ברומנים ובנובלות פרי עטו מוצאות במסותיו זיקוק רעיוני יפהפה.
כך קורה עם "מחשבות על הקרפד המצוי". מסה זו מעניקה לנו את ההזדמנות לחוש ולחוות יחד עם אורוול את עוצמת החיים ואת התחדשותם בראשית האביב, וזאת דרך זווית הקיום של קרפדות המתעוררות לחיים מחדש לאחר תרדמת החורף בהן היו שקועות.
כל החיות שוות אבל יש חיות ששוות יותר
זוהי חווה ככל החוות עד שהחיות בה מתקוממות. הן נפטרות ממר ג'ונס, ואת מקומו תופסים שני חזירים צעירים,סנובול ונפוליאון. שאר דרי החווה בטוחים שמעתה והלאה הם יחיו חיי שוויון ואחווה, בלי ניצול והתעמרות.
אבל מערכת נצלנית אחת רק מתחלפת במערכת מסואבת אחרת, אמיתות משתנות תדיר ומופצות ללא הרף, אויב נוח מומצא, והיררכיה חדשה שולטת עתה בכול...
סיפור האגדה של ג'ורג' אורוול, שראה אור לראשונה באנגליה ב־1945 והפך לקלאסיקה, נודע כאלגוריה למשטר הדיקטטורי של ברית המועצות. אולם הוא רלוונטי מתמיד כמשל מבריק על תעמולה וכוח, על שררה וחמדנות. קריאה עכשווית בו תגלה שכל מה שארב לחיות החווה ומִלכד אותן אינו זר גם בימינו אלה.
הסיפור הבלתי נשכח של חוות החיות מוגש בתרגום חדש ועדכני, בליווי איוריו הנפלאים של כריס מוֹלְד, שמפליאים לבטא את הפָּן ההומוריסטי והאפֵל גם יחד.
כל החיות שוות אבל יש חיות ששוות יותר
זוהי חווה ככל החוות עד שהחיות בה מתקוממות. הן נפטרות ממר ג'ונס, ואת מקומו תופסים שני חזירים צעירים,סנובול ונפוליאון. שאר דרי החווה בטוחים שמעתה והלאה הם יחיו חיי שוויון ואחווה, בלי ניצול והתעמרות.
אבל מערכת נצלנית אחת רק מתחלפת במערכת מסואבת אחרת, אמיתות משתנות תדיר ומופצות ללא הרף, אויב נוח מומצא, והיררכיה חדשה שולטת עתה בכול...
סיפור האגדה של ג'ורג' אורוול, שראה אור לראשונה באנגליה ב־1945 והפך לקלאסיקה, נודע כאלגוריה למשטר הדיקטטורי של ברית המועצות. אולם הוא רלוונטי מתמיד כמשל מבריק על תעמולה וכוח, על שררה וחמדנות. קריאה עכשווית בו תגלה שכל מה שארב לחיות החווה ומִלכד אותן אינו זר גם בימינו אלה.
הסיפור הבלתי נשכח של חוות החיות מוגש בתרגום חדש ועדכני, בליווי איוריו הנפלאים של כריס מוֹלְד, שמפליאים לבטא את הפָּן ההומוריסטי והאפֵל גם יחד.
“ימי בורמה“ הוא רומן המתאר חבורה של אנשי פקידות אנגלים שחיו בעיר קִיאּוקְטָאדָה שבצפון בורמה בין שתי מלחמות העולם, כחלק מהשלטון הקולוניאלי האנגלי בתקופה זו. הספר מתאר את חייהם שם, ומספק הצצה לזמנים אחרים, זמנים שבהם הפוליטיקלי-קורקט של ימינו לא היה קיים כמעט. בהומור סרקסטי ובהבנה עמוקה לנבכי נשמותיהם של הגיבורים, אורוול מצליף ביקורת נוקבת על האימפריאליזם, על הגזענות, על השחיתות ועל הערכים החברתיים – הן של החברה האנגלית והן של החברה הבורמזית.
אורוול עצמו שירת בצעירותו כשוטר אנגלי בבורמה, והתמונה שהוא מספק לקורא על נופיה של הארץ הזאת ועל מנהגי תושביה חיה ורוטטת. דמותו של הגיבור הראשי ברומן מבוססת, ככל הנראה, על דמותו של הסופר, והקורא אינו יכול להימנע מלהזדהות איתו ולכאוב את כאבו.
אורוול השתמש בספר במונחים בורמזיים והודיים (עד 1937 בורמה הייתה חלק בלתי נפרד מהראג’ – הממשל הבריטי בהודו) שקרוב לוודאי אינם מוכרים לקורא העברי. בצמוד להופעתו הראשונה של כל מונח כזה, צירפתי הערת הסבר, אך מכיוון שמונחים מסוימים מופיעים בספר יותר מפעם אחת, ומכיוון שהנחתי שהקורא לא בהכרח יזכור את ההסבר שצירפתי להופעתם הראשונה (אף אני לא תמיד זכרתי את ההסברים שצירפתי), הכנתי בסוף הספר לקסיקון למונחים אלה, והקורא מוזמן להיעזר בו (המתרגמת).
“ימי בורמה“ הוא רומן המתאר חבורה של אנשי פקידות אנגלים שחיו בעיר קִיאּוקְטָאדָה שבצפון בורמה בין שתי מלחמות העולם, כחלק מהשלטון הקולוניאלי האנגלי בתקופה זו. הספר מתאר את חייהם שם, ומספק הצצה לזמנים אחרים, זמנים שבהם הפוליטיקלי-קורקט של ימינו לא היה קיים כמעט. בהומור סרקסטי ובהבנה עמוקה לנבכי נשמותיהם של הגיבורים, אורוול מצליף ביקורת נוקבת על האימפריאליזם, על הגזענות, על השחיתות ועל הערכים החברתיים – הן של החברה האנגלית והן של החברה הבורמזית.
אורוול עצמו שירת בצעירותו כשוטר אנגלי בבורמה, והתמונה שהוא מספק לקורא על נופיה של הארץ הזאת ועל מנהגי תושביה חיה ורוטטת. דמותו של הגיבור הראשי ברומן מבוססת, ככל הנראה, על דמותו של הסופר, והקורא אינו יכול להימנע מלהזדהות איתו ולכאוב את כאבו.
אורוול השתמש בספר במונחים בורמזיים והודיים (עד 1937 בורמה הייתה חלק בלתי נפרד מהראג’ – הממשל הבריטי בהודו) שקרוב לוודאי אינם מוכרים לקורא העברי. בצמוד להופעתו הראשונה של כל מונח כזה, צירפתי הערת הסבר, אך מכיוון שמונחים מסוימים מופיעים בספר יותר מפעם אחת, ומכיוון שהנחתי שהקורא לא בהכרח יזכור את ההסבר שצירפתי להופעתם הראשונה (אף אני לא תמיד זכרתי את ההסברים שצירפתי), הכנתי בסוף הספר לקסיקון למונחים אלה, והקורא מוזמן להיעזר בו (המתרגמת).
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
