נולדה ברוסיה ועלתה לארץ בגיל שמונה. אחרי הצבא נסעה לאילת. אחרי חמש שנים, התחילה לשתות ולהשתמש בסמים קשים, במעין תהליך התאבדות איטי.
בגיל 27 יצאה לטיול טרמפים ברחבי אירופה. אחרי שלוש שנים חזרה לאילת, ואז נסעה לתל אביב ולמדה תכנות מחשבים. בערב שבו קיבלה את התואר, הלכה לחגוג בפאב, ושם פגשה את דוסון סימונדס, בריטי, מבוגר ממנה ב־16 שנה. הוא הציע לה משקה, ומאז לא נפרדנו. אחרי החתונה, החליטו לעבור לחיות בלנזרוטה, האי הכי צפוני באיים הקנריים, שמורכב מהרי געש ולכן זכה לכינוי 'אי השטן'. חמש שנים אחר כך, דוסון נהרג בתאונת דרכים.
היא נשארה אלמנה בת 44, בודדה ואומללה. התחילה לשתות עד אובדן חושים, ואז חברים קנו לה כרטיס ארצה. חזרה לישראל, ועבדה כמתכנתת בארץ 11 שנה. בגיל 56, החליטה לחזור ללנזרוטה. נשארה במשך חמש שנים.

ביום הולדתה ה־60 הרגישה נורא בודדה. התיישבה על המחשב לפרוק את רגשותיה, ולא יכולה להפסיק לכתוב. התוצאה הייתה ספר, 'בחזרה לאי השטן'.

היום וייס סימנדס חיה בישראל.