תירגמה מגרמנית והוסיפה אחרית־דבר: אילנה המרמן

מבחר מסיפוריו של אחד מגדולי הסופרים של המאה העשרים, שיצירותיו מבטאות את אי־הוודאות הקיומית של האדם בעת־החדשה בעוצמה ובדייקנות שלא פגו עד היום. המבחר, כולו בתרגום חדש, כולל חטיבה מוקדמת מיצירתו של קפקא, "התבוננות", את הסיפור הידוע – מגולות הכותרת של יצירות קפקא – "גזר־הדין", וחטיבה מאוחרת יותר ביצירתו, "רופא כפרי". אלה הם סיפורים שככל שמוסיפים וחוזרים לקרוא בהם, מגלים בהם עוד ועוד פנים ודקויות.

"מישהו העליל כנראה איזו עלילה על יוזף ק', שכן אף על פי שלא עשה שום דבר רע, בוקר אחד עצרו אותו." כך נפתח הרומן, וכך נפתח סיפורה של שנה מוזרה אחת בחייו של אותו יוזף ק', שביום מעצרו מלאו לו שלושים. הוא נעצר ומואשם, אבל אינו יודע במה, ובו ביום גם רשאי להמשיך בחייו הרגילים – חיים מסודרים של איש עירוני צעיר, בעל קריירה מצליחה של פקיד בכיר בבנק, שגר בפנסיון נוח, יוצא בערבים לבלות עם ידידים ויש לו מאהבת שהוא פוקד פעם בשבוע. אלא שלרוע מזלו השגרה הזאת משתבשת והולכת ומתחלפת בסיוט. ק', שמחליט תחילה להתעלם מהאירוע הזה ואף ללגלג עליו, מגלה בהדרגה, ספק מתוך בחירה ספק מתוך כפייה פנימית או חיצונית, שהוא לכוד בתוך מבוך איום שאין ממנו מוצא.

המשפט, הרומן האחרון שכתב פרנץ קפקא, אף על פי שהסופר לא הצליח להשלים אותו, הוא יצירת מופת מהגדולות והנקראות שנכתבו במאה העשרים. גדולתו עומדת לו עד היום בזכות חיוניותו של הסיפור שעודנו מסקרן, מרתק, משעשע ומפחיד בין שמחפשים בו משמעות סמלית – כפי שעשו רוב פרשניו – ובין שקוראים אותו כסיפור ריאליסטי של איש רגיל
אחד ושמו יוזף ק'.

*

התרגום של אילנה המרמן, שגם הוסיפה אחרית דבר, הוא תרגום ראשון לעברית שנעשה על פי המהדורה הביקורתית
המחקרית, המבוססת על כתב היד המקורי.

“לֵך, לֵך לךָ, מי יודע מה צפוי לך שם, הרי הכול פה שופע הזדמנויות. אמנם חלקן גדולות, אפשר לומר, מכדי שאפשר יהיה לנצלן; יש דברים שֶמה שמכשיל אותם הוא רק הם עצמם.“

הרומן “הטירה״, מאת פרנץ קפקא, מגולל את סיפורו של ק׳, אשר מגיע אל כפר השוכן בתחומה של טירה כדי לשמש בו כמודד קרקעות. שוב ושוב מנסה ק׳ להבקיע לו דרך אל הטירה ולקבל אישור והכרה במעמדו, אולם לשווא: אף שהשתדלויותיו ומאמציו גוברים, לא עולה בידו להשיג את מבוקשו, וככל שנפרשים תיאורי ניסיונותיו – כך מתרקמת תמונת עולמו הזר והבלתי מובן של הרומן, תמונה המושתתת, עם זאת, על היגיון חמור מאין כמותו.

“הטירה״, הרומן האחרון של קפקא, מגדולי הסופרים במאה העשרים, מוגש לקורא העברי בתרגום חדש ועדכני. זהו תרגומה האחרון של כלת פרס ישראל, נילי מירסקי (2018-1943). מירסקי הלכה לעולמה במהלך מלאכת התרגום של ספר זה, והמתרגם רן הכהן תירגם את שני הפרקים האחרונים ובכך השלים את התרגום.

בשנות חייו האחרונות, כשכבר היה חולה בשחפת, התכתב קפקא עם אישה צ'כית צעירה, מילנה יסנסקה, שתרגמה את יצירותיו הראשונות מגרמנית לצ'כית. ההתכתבות המנומסת בתחילתה היתה לחליפת מכתבים סוערת בין השניים, רומן אהבה במכתבים בין איש ואישה שכמעט אינם נפגשים זה עם זה והם כמהים למשהו שנבצר מהם להשיגו: אהבה, אושר, ואולי פשוט קרבה והבנה וחום אנושי. מן ההתכתבות הזו נשמרו רק מכתביו של קפקא, מכתבים פרטיים ואף אינטימיים מאוד, שלא נועדו לפרסום, כמובן – כמוהם כרוב הדברים שכתב קפקא, וציווה להשמידם אחרי מותו.
בקשתו לא נענתה, כידוע, ולא רק היצירות הספרותיות כי אם גם המכתבים והיומנים שכתב ראו אור בהדרגה. ביניהם המכתבים האלה אל מילנה, שמחזיקים, אולי אף יותר ממכתביו  האחרים, פיסות וקרעים מכל אישיותו ועולמו, געגועיו וייסוריו וסיוטיו, ובייחוד את הרצון לחלוק אותם עם זולתו:
"מכתבַי הם אמת," הוא כתב למילנה, "או לפחות הם בדרך לָאמת, מה בכלל הייתי עושה לנוכח תשובותייך אילו היו מכתבַי שקר? התשובה קלה: הייתי משתגע. בזה שאני אומר בהם את האמת אין אפוא גדוּלה רבה, הלוא זה גם מעט כל כך, אני רק מנסה תמיד לחלוק משהו שאי אפשר לחלוק, להסביר משהו שאי אפשר להסביר, לספר על משהו שיש לי בעצמוֹת ושרק בעצמוֹת האלה אפשר לחוות אותו. "
 
התרגום החדש לעברית של המכתבים אל מילנה הוא תרגום ראשון של הנוסח השלם, על פי המהדורה הגרמנית המעודכנת והמתוארכת מחדש. המתרגם, יונתן ניראד, הקפיד על נאמנות לסגנון המיוחד להם - ישיר, אישי, נחפז ונסער.
 
התרגום מלווה באחרית דבר של גלילי שחר.
 
אילנה המרמן

הספר מחזיק מבחר מן המכתבים שכתב פרנץ קפקא לפֶליצֶה בָּאוּאֶר, צעירה ברלינאית, במשך כחמש שנים – מספטמבר 1912 ועד שלהי 1917. בפרק הזמן הזה התארס עימה פעמיים ופעמיים ביטל את האירוסים, בפעם השנייה לאחר שנקבע שהוא חולה במחלת השחפת. השנים האלה היו מן הפוריות ביצירתו הספרותית של קפקא. כיומיים לאחר שכתב לפֶליצֶה את מכתבו הראשון חיבר, בלילה אחד, בנשימה אחת, את סיפורו הידוע "גזר הדין", והקדיש אותו לפֶליצֶה. בשנים הבאות עבד בין השאר על הרומן "הנעדר", כתב את "הגלגול", התחיל בכתיבת "המשפט" וחיבר רבים מן הסיפורים וקטעי הפרוזה הקצרים שלו. מכתביו אל פֶליצֶה, המגוללים את סיפורה המיוסר של אהבה בלתי-אפשרית, הם כמין דיאלוג-מונולוג אשר ליווה את התקופה הזאת, יריעה רחבה ומפורטת עד בלי די של עדות אישית ישירה, אינטימית ממש, על חייו של המחבר באותן שנים מכריעות – על כתיבתו, על עולמו הנפשי והרוחני הסבוך, על בריאותו הלקויה וחרדתו לה, על לבטיו וחיבוטיו, כמיהותיו, ייאושו וחוסר-האונים שלו. כל אלו, וסגנון הכתיבה הקדחתני, הנפתל, שכמו פורט על כל המיתרים האפשריים של הקול האנושי (ועם זאת קולו של קפקא הוא, שאין לטעות בו), מעמידים תעודה מרתקת, שהיא גם יצירה וידויית יחידה במינה.