העניין שלי במילים התחיל בגיל מאוד צעיר. אם נעיין במחברות ישנות נוכל למצוא סיפורים קצרים ושירים שכתבתי בשלהי גיל שבע, כשהייתי בטוחה שאני הולכת להיות המשוררת הלאומית הבאה של ישראל. חוץ מזה, גם אהבתי לקרוא. גמעתי בשקיקה כל ספר שמצא את דרכו אל ידי, והרעב הזה לעולם לא ידע שובע. אני זוכרת את עצמי בגיל שש, מבינה לראשונה שגם ילדים צריכים להתבגר יום אחד ולמצוא עבודה, ויודעת מיד שאני רוצה להיות עורכת דין. העיסוק הזה, הן בצדק והן במילים, משך אותי כמו ששום דבר אחר לא משך אותי מעולם. במילים מצאתי חופש שהתקשתי למצוא במקום אחר. החיים על כיסא הגלגלים לא תמיד היו פשוטים, והם הובילו אותי להתמודד עם אתגרים שלא אאחל לאף אחד, אבל הם גם זרקו אותי הישר אל עולמה המנחם של הכתיבה, שהרי עצם כך שהרגליים נועדו לשבת על כיסא הגלגלים אין אומר שגם המחשבה מקורקעת, או הדימיון, או המילים.

אם יש משהו אחד שלמדתי בשבע עשרה שנותיי, זה שלפעמים אפשר לרוץ גם בלי רגליים.