שתי כפות ידיים ומלה

1/ חריש

דווקא עכשיו, בשבת לפנות־בוקר, אחת מאותן שבתות שגם בהן היה יוצא לחרוש אצל בֶּרגֶר או גֶבֶלבֶר, כשהיה חבל לו על כל רגע - הפִּרדה החדשה ברחה. הוא פרשׂ את הרתמה על גבה, אבל לא הספיק לקשור אותה. רגלו מעדה על שרוך נעל שלא היה קשור היטב, הפִּרדה חשה שהוא הִרפה לרגע, אולי גם פגע בה, והיא בעטה בפראות ברגליה האחוריות, חבטה בשק דוּרה גדול וקרעה אותו. מפל של גרגירים חומים־אדמדמים ניגר על החול, הוא לא ידע לאן לגשת קודם, והפִּרדה השתופפה, הזדקפה, ובשעטה פרצה מן החצר.

"אל תצא מהבית", קראה אמו של יוֹליק. "בוא הנה". היא יצאה מהמטבח. שׂערה היה פרוע, חלוק־לילה לבן כיסה את גופה.

יוֹליק שמע את הרעש בחוץ, פתח את דלת הבית ויחף רץ אחרי אביו. הוא עוד ראה את הפִּרדה לרגע, לפני שנעלמה דוהרת אל הסמטה הצרה שבין הגדרות, חולפת על־פני הצריף של אשכנזי, מתיזה אחריה מִמטרים של חול. הרתמה הלא־רכוסה כמעט נופלת, מיטלטלת על גבה.

הרחוב היה ריק מאדם. גם משכימי־קום לתפילה עוד לא עברו בו. לא היה את מי לשאול, ואביו רץ באמצע הכביש הצר, חולצת החאקי שלו בחוץ, צופֶה לעֵבר החצרות והמחסנים, לעֵבר הלולים ועצי הפרי העטופים טל, שורק מדי פעם ומכה בכף ידו על ברכו החשופה, לוחש, בואי בואי, אף־על־פי שאת הפרדה־עצמה כבר לא ראה. הוא חלף על־פני הבתים הנמים והמוסך הגדול והדומם של "אגד", על־פני התחנות הריקות, הקפה הסגור של פִידלֶר, השען, החייט, חנות הספרים והעיתונים של זְוַיִין והכיכר, מתנשף ומזיע לאורך גזעי הפיקוסים הצעירים והאפורים. נקישות פרסותיה של הפרדה לא נשמעו עוד. דממה ירדה על הרחוב.

רק מתחת לסבך הבּוּגֶנוויליות, שמבין ענפיו הציצו קשתות המרפסת של דוקטור ריכטר, ראה אביו את הרתמה. כלבי רחוב אחדים עָטוּ עליה, תחבו את אפם אל בין הרצועות החומות ונגסו בהן. הוא התקדם לעֵבר הכלבים. "אֶטלַע", השליך עליהם אבן, אבל רק כשהיה ממש קרוב אליהם, כמעט נגע בהם, הם נסוגו, והוא הרים את הרתמה, ניער אותה, והעמיס אותה על כתפו. סוליות נעליו חבטו באספלט הלח מטל, להקת הכלבים עוד רדפה אחרי רצועות העור שהיטלטלו על גבו, ריחרחה לפעמים את קצות נעליו. אבזמי המתכת של הרתמה התנדנדו והיכו ברגליו השזופות. אבל כשחצה את רחוב התקווה ועלה לעֵבר בית־הספר־העממי החדש וחורשת האיקליפטוסים, נבחו הכלבים שוב ועזבו אותו. חתול צהוב, שפרוותו מנומרת בכתמים אדומים של עור חשוף, הסתתר ליד חבית אשפה בפינה של אחת החצרות, והם התנפלו עליו.

אמו שוב קראה לו. צעקתה הידהדה בין הבתים, צרמה באוזניו של יוליק. הוא כבר השיג את אביו, רץ על הכביש, מאחוריו.

"תחזור הביתה", עצר אביו והסתכל לאחור.

"לפרדס היא ברחה. עוד פעם", אמר יוליק.

"תלך הביתה".

"היא מתגלגלת שם כמו אז, אני יודע".

על הגבעה מולם, ממש לפני חורשת האיקליפטוסים, התנשאה בריכת המים הגדולה. דרורים התרוצצו על כיפת הבטון שסגרה עליה. אביו עמד ליד הבריכה חסר־אונים. צלו הנמוך, הסבוך מהרתמה, מוטל על קיר הבטון. הקסקט השטוח והאפור דבוק לראשו, פניו מתוחים, לא מגולחים, מכנסיו הקצרים חושפים את רגליו הצנומות והשריריות. ענף של איקליפטוס רכן מעליו. הוא מרט ממנו עלה, מולל אותו באצבעותיו, הריח אותו מדי פעם והסתכל סביבו. רוח נשבה בין העצים. הענף התנועע מעל ראשו, כיסה וגילה את צלו. השדה מולו היה ריק, כך גם הכביש.

"היא לא פה". רק יוליק עמד לידו. "היא עוד פעם שם, אני בטוח".

אביו השליך מידו את העלה שנשחק בין אצבעותיו, משך את הרתמה שגלשה מכתפו, "שקט", אמר.

גם בחצר בית־הספר לא היתה נפש־חיה. בולי־עץ ארוכים, יבשים ומכורסמים, גזעי האיקליפטוסים שנכרתו בַּחלקה שבה בנו את בית־הספר, עוד היו מוטלים בשדה הקוצים שהפריד בין החורשה לפרדס של סְקוֹרוֹחוֹד ולבית־הקברות של מגדיאל. גדר הברושים שהקיפה את הפרדס הסתירה את העצים. רק הקברים החשופים נצצו באור השחר העמום.

בית־הקברות הקטן נפרשׂ במורד של גבעה נמוכה. בראש הגבעה, משני צידיו, עמדו עוד שתי בריכות מים גדולות. מדרום־מזרח, בתוך הפרדס של סְקוֹרוֹחוֹד, ניצבה בריכת ההשקיה הפתוחה, שבקיץ שחו בה הילדים. צינור עבה בצורת וי"ו התרומם מעל למעקה הבריכה. מים צלולים קלחו ממנו אל הבריכה, כדי למלא אותה. סולם ברזל צר טיפס אל מעקה הבריכה וחזר וירד אל תוכה ונבלע במים. לפעמים גם יוליק וגיורא רוֹזנר היו הולכים לבריכה, לבדם. פושטים את בגדיהם, ועירומים עולים בסולם ויורדים פנימה. גם כשלא החליפו את המים בבריכה, ופה־ושם נוצרו בהם כתמים של ירוקת מעופשת, היו יוליק וגיורא נכנסים אליה. אוחזים חזק בשלב הסולם הראשון שמעל למים, מותחים את גופם, חותרים ברגליהם בכל כוחם ומתיזים מים. הירוקת שצפה לידם היתה מסתלקת, והם היו מרפים לרגע מאחיזתם בסולם, לוחצים עליו בידיהם והודפים את עצמם לאחור. מתרחקים מעט מקיר הבריכה, וחוזרים מיד. מרפים שוב, מתרחקים עוד קצת, חובטים בידיהם במים, בולעים מים, וחוזרים מיד. ככה, פעם ועוד פעם, הם למדו לשחות.

יום אחד הסתובב שם סבא של גיורא יחד עם מר גוּטֶר, נופף בבגדיהם שהיו מונחים לרגלי הבריכה וקרא להם לצאת ממנה. מיד. גופם היה בתוך המים, רק ראשיהם וכתפיהם צצו מתוכם נוצצים ולחים. תלתליו של גיורא רוזנר, רטובים ושחורים, היו דבוקים למצחו. גם שׂערו החלק של יוליק גלש אל עיניו. הם הסתכלו זה בזה, לא יצאו מהבריכה, רק החזיקו חזק יותר בשלב הסולם, ארבע כפות ידיים, וחתרו ברגליהם עוד ועוד. הם צלפו חזק במים. קול שקשוק תופף באוזניהם, בועות קצף לבנות ניתזו סביבם. רק אחרי ששני הזקנים השליכו את בגדיהם לכל הרוחות והסתלקו, הם עלו אל מעקה הבריכה, התיישבו עליו זה ליד זה, עירומים וצוחקים, צועקים לעֵבר הפרדס ומגדל המים של מגדיאל והדקלים הרחוקים: לִיפְּמן גְבִירְצְמן, מַטְרָנִי אשכנזי, פּוֹטוֹצְקִי וזוּבּרוֹבְסְקִי, שרעבי וצרפתי, מחכים להד כלשהו שיתגלגל מעל לעצים ויחזור אליהם, אבל שום הד לא חזר. הרוח החמה ייבשה את עורם, והם ירדו בסולם, ליקטו את בגדיהם הזרוקים על העשב היבש ותלויים על ענפי העצים, והתלבשו.

עכשיו, בבוקר־השכם, כשעבר כאן יוליק יחד עם אביו, היה העשב לח, וכמו טבעת בטון עבה, אילמת, היתה הבריכה הפתוחה שרועה לה במעלה הגבעה. הסולם היה ריק.

מצפון לבית־הקברות, בצל איקליפטוסים וברושים גבוהים, עמדה עוד בריכת מים גדולה, שכיפת בטון קמורה סוגרת עליה - בריכת מאגר, כמו זו שליד החורשה. ביתו של גיורא רוזנר, בית חום־צהבהב, ארוך, גגו שטוח, עמד לא הרחק ממנה, בקצה רחוב הרצל. תריסי הבית עוד היו סגורים. רק סבו של גיורא, איש מזוקן, שפוף, מגבעת בהירה לראשו ותיק טלית בידו, יצא מהבית. הוא עבר לאורך בוסתן של גויאבות ושסק, לימונים ורימונים, עלה לכביש, ובשדרת הפיקוסים הצעירה ירד לעֵבר בית־הכנסת הגדול. יוליק השליך אחריו אצטרובלים של ברוש, אבל הזקן היה בגבו אליו, רחוק מדי, ולא ראה דבר.

אביו המשיך ללכת. הוא חצה את שדה הקוצים והגזעים הכרותים ועלה לדרך העפר, שעברה לאורך הפרדס של סְקוֹרוֹחוֹד. הרתמה שנשא על כתפו, סבך של רצועות, אבזמים ושרשרות, עטפה אותו, נדה על גבו בקצב פסיעותיו.

גללי צאן שחורים, עקבות של רגלי אדם ובהמה, נימרו את החול. הם הלכו בצל הברושים, לאורך החריצים החדים של גלגלי העגלות. האדמה עוד היתה לחה, רסיסי טל כיסו את העשב בשולי הדרך. צינה דקרה את ירכיו של יוליק, שנשרך חסר־מנוחה אחרי אביו, עוקב אחר צעדיו, עיניו מתרוצצות על־פני השדה, שטות עם ענני הבוקר הלבנים־אפורים מזרחה.

חוגלות מנתרות מתוך הפרדס, חוצות בריצה את הדרך ונבלעות בשדה הפתוח. הן מסתתרות בחגורות של עשב, סביונים וקחוונים, ויוליק מתרחק מאביו ומיידה לעֶברן גוש אדמה. החוגלות מזנקות ממחבואן, משקשקות בכנפיהן הקצרות, והוא רודף אחריהן, קופץ יחד איתן, מניס אותן, עד שהן מתרוממות ומתעופפות נמוך, רגליהן החשופות אדומות, נושקות לחצבים השקופים והזקופים, ושוב נוחתות ונעלמות.

"לאן אתה רץ", צועק אביו, "בוא הנה", אבל יוליק כבר לא שומע דבר. "עוד פעם היא מתגלגלת", הוא קורא פתאום, רץ בשדה אחרי החוגלות ומול עיניו נוחתת מאי־שם קרחת הפרדס. החול שלה רך, חלק ונקי מעקבות ומגומות, ורק הפרדה החומה גולשת אליה מבין העננים, מתפלשת בעפר הצהוב־אדמדם. פס שחור עובר לאורך חוט־השדרה של הפרדה, הוא רוצה להחליק עליו בידו, רץ אליה, אבל ככל שהוא מתקדם לקראתה היא בורחת, משתוללת מול עיניו, רגליה מתעופפות, מתכווצות ומתמתחות, הפס השחור חותך את עור גבה, נוגע בזנבה, מתפתל מעלה־מטה עם גופה, לא נח. הפרדה מרחפת באוויר, ציפור, טסה מתחת לשמיים ולעננים, נעלמת מעיניו ושוב חוזרת, נוחתת, עיניה מרצדות, גבה נלחץ לאדמה, מתחכך בה ושוקע, ראשה מתנדנד ומתפרע, לועה פעור, גונח וצוהל, פניה הארוכים זרויים חול, מתעוותים, מאבדים את צורתם. יוליק עוצר. גם הפרדה רגועה לרגע. זבובים רוחשים על עיניה זבות המוגלה והדמעות.

"אם באת לשחק כאן, אז תלך הביתה. אל תחלום. תלך על־ידי ותסתכל", קורא אביו, אבל יוליק לא שומע. "היא שם, אני יודע", הוא מתפתל בשדה, מדלג על הגזעים הכרותים, עולה עליהם, קופץ מהם, חוזר אל הרחוב, חוצה אותו, חולף על־פני אביו, נדחק בין שני ברושים רחבים ונכנס בריצה אל תוך הפרדס, כושל בין הגומות ונופל.

גופו שקוע בגומה, בין העלים היבשים. רגבים מתפוררים דוקרים את גבו, קורי עכביש ניגרים על פניו, יתושים פוגעים בו ועוקצים אותו. ריח של אדמה לפני גשם ממלא אותו. הוא תוחב את ידיו בין גושי האדמה, נשען עליה, מתרומם, מתכופף, פורץ החוצה מתוך עַלוַת העץ, מזדקף ורץ רץ, רץ הלאה בין גומות וגזעים, בין ענפים עמוסי תפוזים ירוקים ועלים. הפרדה, בִּטנה בהירה וגדולה, שוב דוהרת מולו, זנבה מתפתל, מתחמק, והיא מתגלגלת ומתכתשת עם גופה בחול. תפוזים קטנים מכים בראשו ובזרועותיו, אבל ניצנים ראשונים של פריחת התפוזים, לבנים וצהובים, רחוקים רחוקים, מציפים את עיניו, נופלים על שׂערו השחור והחלק ונושרים על כתפיו. הוא עוצר לרגע, נושם אותם אל ריאותיו, ושוב רץ, חולף ליד הקיר של בית־האריזה העזוב, מתנשף ונשרט, יוצא מבין העצים אל האוויר החופשי, מועד ארצה וקם, ניצב על מקומו, לא זז. מתחת לשמיים מזדקר מולו מגדל המים של מגדיאל. הכל פתוח מול עיניו. השדות, העצים, ההרים הכחולים והרחוקים. בית אבן שקומת בטון מעליו מגיח מבין ענפיו החשופים של עץ־תות גבוה ומסועף. הענפים רוכנים מעל דרך לא־נראית, מעל משוכות צבר ארוכות וסבוכות, מעל בתי חומר נמוכים, תרנגולות ועזים, מכלאות, עשן דק ומסתלסל, גדרות עץ רעועות ובתי בוץ. ריח של גללים ואפר תנורים, קליפות רקובות וזבל בהמות, סמרטוטים ספוגי לכלוך וזיעה, שוטף אותו, ורק קרחת הפרדס, שכמו פעם הוא רץ לקראתה, חצה את כל העצים ואת כל פריחת התפוזים למענה, נפרשת באחת אל מול עיניו. חֲלָקה, רחבה, צהובה־אדמדמה. קווצות של עשב ירוק מעטרות את שוליה. ארגזי עץ אחדים, אפורים, פזורים עליה. ידיו פשוטות לצידי גופו, יתושים מזמזמים באוזניו. הרוח טיאטאה את הכל. האדמה מולו ריקה, חֲלָקה, ללא סימן. כל גופו שרוט. הפרדה איננה....