חיים על נייר זכוכית

luck be a lady

היתה מלחמה ונפצעתי. כשחזרתי ישבתי מנותק מהכול ולא דיברתי ימים וציירתי על הקירות כי הרגתי אנשים לפני שנישקתי בחורה. שתינו בפילץ עם מנשק'ה בהרב שניגן את "בערבות הנגב" ויצאתי לטיילת הישנה מול הים. עמדתי וחשתי נפש חיה בסמוך. ניחוח חריף ומתוק. והצצתי, והיתה שם צדודית של אשה. אט אט התקרבנו זה לזה. בסוף, בלי לומר מלה, התנשקנו. רגלי היתה חבושה בגבס וגררתי את עצמי יחד איתה במעלה גן לונדון לאקצלסיור, מלון מצחיק לחיילים, ועלינו לחדר. היתה בו מיטת נוער וכמה תפוחים רקובים. בחלון היה הים. וירח מלא. היא צעקה בגרמנית ונישקה את הנעל שלי וחשבה שאני גסטאפו. היא היתה כה טובה ולימדה אותי איך עושים את זה. בבוקר הבטנו זה בזה. לא היה אפשר פתאום לשאול מה שְׂמך, מה שִׂמך, עמדנו, רחוב בן יהודה, אכלנו בייגלה והיא מביטה בי באהבה ואני בה, ולא ידעתי מה לומר, והתחלתי ללכת צפונה מבוגרשוב לכיוון בית הורי והכביש התמלא בעגלות, אוטובוסים, אופניים, מעט מכוניות. פתאום הבנתי שאני רוצה אותה, היא הביטה בי מרחוק בכאב וסבה והלכה, מובסת בארץ החדשה שלי. נזכרתי בריח של חוץ-לארץ שנדף ממנה, בבגדיה שהדיפו ניחוח זר. ניסיתי לפסוע אחריה אבל צלעתי, והיא נעלמה בשאון הבוקר, נזופת עיניים. היתה לי אהבה לבחורה שקודם לכן היתה חברה של גבר אחר וחדלה לאהוב אותו לפני שהספיק למות והיתה חייבת לשבת עם המשפחה, מתאבלת כחברתו. היינו מתגנבים לגינה הציבורית להיות יחד. היא חשה רגשי אשם ובסוף עזבה אותי אבל התאהבה בידיד שלי.
חוצפה לתקוע ראש בכותל. אלה הדברים שאני משאיר. שמחה הוליד את שרה, יוסף ואלכסנדר. מרדכי הוליד את משה ואת בלומה. סבת סבתו, מלכה יהודייה, רכבה עירומה על סוס להביא ישועה. בשנת 1970 אמר ח': דני מת, ביל מת, הדור שלנו מתחיל שוב פעם למות. שרה, אמי, אמרה בבית-הקברות הישן, כאשר הלכה לבקר את חבריה, שהיא זוכרת איך במאי 1921 הביאו את ברנר וחבריו לגימנסיה. הם היו שסועים, התעללו בהם, עשרים ושניים היו. אני, אמרה, כיסיתי את הגופות המרוטשות בסדינים. והם נקברו יחד כי לא היה אפשר לזהות מי הוא מי. סלח לי שזאת המורשת שאני משאירה לך.
עבדתי באוניית עולים וצחקו עלי כשהלכתי לראות את המוזיאון בנאפולי במקום את 69 שהיה בית-הזונות הכי טוב בעיר. בחוץ מכרו ילדות במחיר עשר סיגריות הילדה. צעירה שהחזיקה ילדה קטנה בידה אמרה: My sister. Clean. Shaved. young. נתתי כסף והלכתי למוזיאון. הצעירה התפללה למדונה, שכומר יחף שאסף גללי סוסים להסקה הניח מאחוריה מנורת כוהל כדי שתבכה. במוזיאון היו הפרסקאות של פומפיי. הייתי רעב. איש רזה עם סיר ענק תלוי על בטנו עמד ומכר ספגטי. ביקשתי מנה. שאל: עם או בלי. אמרתי, עם. שלף שני בקבוקים מכיסיו, הערה לפיו, עירבב בגרגור והתיז על הספגטי. הלכתי כמה צעדים שלא יראה והשלכתי את החבילה. קפצו המוני ילדים וטרפו אפילו את נייר העיתון. נסעתי במונית מיושנת לחברי ב-69 שצחקו, סוציאליסט מגיע ללב הרקב הקפיטליסטי. היתה שם אשה עירומה שהסתובבה על כיסא של פסנתר, ונערות מאופרות שהוצגו למכירה ישבו ועשו העוויות. חבר הביא צעירה צנומה מבוהלת. זאת, רק מיום שלישי כאן, אמר. לקחתי אותה וקניתי לה נוצצים שהביטה בהם בחלון הראווה ונעליים וגם מעיל. הלירה היתה שווה ארבעה דולר והיינו כעשירים. לקחתי אותה לסנטה לוצ'ייה למסעדה, אחת מעשרות מסעדות ריקות שחיכו ללקוחות שלא באו. האכלתי אותה. היא אכלה כמו נמרה. המלצרים, ששרווליהם מוכתמים, עשו בפיהם תזוזות של לעיסה והזמנתי גם אותם, בא השף והזמנתי גם אותו ואת העוזר שלו. וגם את בעל המקום, שישב כמו מפקד והשגיח על הכול והם פחדו ממנו, אך גם הוא היה רעב וביקשתי שיצטרף. שתינו יין. הווזוב נראה בוהק באיזה אור שבקע מספינה. לקחתי אותה לטייל. אמרה, שם שלי אנג'לינה, וביקשה שרוכי נעליים. קניתי לה. קשרה מהם חוט ארוך וחיברה לידי ואמרה, אני כלב שלך אל תעזוב אותי. העולים חיכו כבר באונייה. נסענו בלַנְטְש לפַּאן יוֹרק ואנג'לינה בכתה בנמל. סבתא מתה. סבים וסבות מתו. הורי, משה ושרה מתו. חברים מתו. שנה בירושלים על גג של בית-ספר ישן של מנזר. עץ ענק בחצר. אמרו שישב לידו הירונימוס הקדוש.
אחרי כן שנה בפריז. ציירנו. קפה לה-דוֹם. היו כמה רומנים והיה הסיפור עם פלורה. למה דווקא הסרט ברנשים וחתיכות, שראיתי במאי 2002 ברחוב ביל"ו בתל-אביב בבית הישן ממני בשנה ושרו בו: Luck be a lady tonight, למה דווקא הסרט הזה היה הקטליזטור שהחל את המסע הזה. בפתיחת התערוכה הראשונה שלי ב-1952 בגלריית פַייגֶל ברחוב 57 בניו יורק, ניו יורק, קנתה אשה בשם בּיוֹלה שאחר-כך נהיה קרובים מאוד ואז לא הכרנו, ציור אחד. הייתי נרגש כי היו לי מאתיים דולר. הבנתי שאם מכרתי ציור אחד בפתיחה אמכור ציורים רבים בשבועיים שבהם התערוכה תהיה תלויה. בסוף נשארנו כעשרה חברים, אולי יותר. היינו שתויים מהיין שפייגל המתוק, שגילה את קוֹקוֹשקה בפראג, חילק לקרואים. הזמנתי את כולם למסעדה לבנונית שלרוב היתה כמעט ריקה. בעל המקום, אנטון, היה קרב אל השולחן, מציע מה לאכול, מקבל את ההזמנות, רושם אותן בקפידה, נעמד ליד החלון הקעור בקיר המטבח, צועק פנימה את ההזמנה כולה, נכנס למטבח, מכין את האוכל, צועק מן המטבח את כל המנות המוזמנות ואז יוצא החוצה, נוטל את המגש שהניח קודם על אדן החלון מבפנים ובא להגיש ובשקט חוזר להדיח את הכלים ולקראת יציאה היה מנגב את השולחן. אחרי שאכלנו קניתי לכולם כרטיסים לברנשים וחתיכות שהוצגה אז בפעם האחרונה אחרי שנים. ביזבזתי את כל הכסף שקיבלתי עבור הציור. החיים כמיוזיקל; מצחיק, אנושי, מתעתע, ובאחת-עשרה וחצי בלילה הלכנו לרחוב 42. היה שם בית קולנוע לסרטים קומיים. בכניסה היו קבועות מראות מקוערות שעיוותו את מראהו של כל מי שנכנס. שתינו מבקבוק בֶּרבֶּן שסיריל ג'ונסון המתופף קנה, ועמדה מכונת מוזיקה ענקית, מכנית, ירקה גיצים, הסתובבה, היו לה חיצים בראש, השמיעה קולות נפץ וצחוק איום, וסיריל אמר לה, אני מהמאדים, מה בחורה יפה כמוך עושה במקום כזה? אינני זוכר איזה סרט ראינו, בעצם שני סרטים, וגם את השני אינני זוכר. היה קר, התחיל לרדת שלג, הלכנו לבתינו. לא שהיו לנו באמת בתים. שרנו Luck be a lady tonight ואחר-כך הגעתי למיטה עם או בלי מישהי אבל את החלק הזה אינני זוכר.
בבוקר הלכתי לדרגסטור בפינת השדרה השישית ורחוב 8. אכלתי ביצייה Once over lightly וחשבתי, מי בעולם יכול היה להמציא שם יותר מקורי. ישב אדם מבוגר, שתוי כבר בבוקר, ראיתי איך הוא משתדל ברצינות בידו למצוא את פיו כדי לחבר אותו עם הלחמנייה ואינו מצליח. האכלתי אותו. הוא ביקש סיגריה, נתתי לו והדלקתי אותה בשבילו. במכונת המוזיקה השמיעו את Moonlight in Vermont. האיש אמר שאני בטח צייר מחורבן. סיפרתי לו מה קרה אמש כי לא היה לי למי לספר שכן מי שהיא היתה כן או לא, חלקה או לא חלקה איתי את המיטה ואם אכן היתה, נעלמה לפנות-בוקר ולא יצא לנו לדבר. הוא ניסה ליהנות מן הסיפור ושאל כמה כסף זה היה ואמרתי מאתיים דולר ונזכרתי ששלוש שנים קודם לכן בפריז, קטְיָה גְרנוֹף שסוּטין היה בשבילה כמו דת, הציגה בגלריה שלה ברוּ דה סֵן כמה ציורים שלי. אמריקאי בא וקנה אחד. כולם ישבו אז בקפה לה-דום על כוס מים ושני קפה. פתאום היו לי ביד שלושים-אלף פרנקים שהיו שווים משכורת חודשית של פקיד. ניגשתי למונית שחנתה באמצע בּוּלבר מונפּרנַס. נכנסתי ואמרתי לנהג, סע! אמרתי את זה כמו גדול. הוא נשמע תמֵה ושאל לאן. אמרתי, לכל היום. נסענו. ראיתי את פריז בעיני מיליונר אמריקאי. קניתי לנהג יין וגבינות. הוא שר לי שירים. היה לו קול מחוספס ומוזיקליות מפוקפקת אבל הוא היה נחמד ואדיב. כל כמה שעות הוספתי לו עוד כסף. נסענו למסעדת מקסים ונכנסנו. רצו לעצור בנו כי לא נראינו כלקוחות אפשריים אבל פריז היתה ענייה, רמזור אחד היה בעיר, בַּטְרוֹקוֹדרוֹ, ונתתי למלצר הראשי מאה והתיישבנו ואכלנו בכמה אלפי פרנקים את הארוחה המפוארת בחיי. הנהג היה במצב של עילפון, וצעק לעבר חבריו הנהגים שחלפו על פניו, אמריקה אמריקה! עלינו לגשרים, ירדנו, עצרנו בקפה דה לה אופרה, שתינו קפה ואכלנו עוגה. בסוף היה ערב, הגענו ללה דוֹם, החברים ראו אותי יוצא מהמונית, הנהג חיבק אותי ונשק לי. נכנסתי לקפה ושמתי לב שלא נשארו לי חמישה סוּ לקפה. מי שקנה ממני את הציור היה אמריקאי עשיר שהביא איתו לפריז מניו יורק את הקדילק הראשון שהצרפתים ראו. יחד איתו הביא את אשתו ואת בתו ריסה הגבוהה.
למחרת באה ריסה לקחת את הציור בשביל אביה. היא ראתה את חדרי העלוב, דיברה עם הקוֹנְסייֶרג' שצעקה לה, אמרתי לו: אין לי שמיכות בשבילו, שיתכסה בבחורות. ריסה הלכה לחנות והביאה אוכל ויין. היא ראתה בי איזשהו אמן כמו בסרטים והיו לנו יום ולילה. שפת הגוף שלה היתה רכה אך גם כועסת. אולי כעס רטרואקטיבי. רשמתי אותה בפחם. אביה לא ידע. אמה כן. לאמה היו פנים חדות, אף קצר, שיער שופע ומבט של ינשוף. לא חלף זמן רב וגם היא הכניסה אותי למיטה. המשכתי כמה ימים עם האם והבת לסירוגין. לא הייתי גאה בזה במיוחד אבל המצפון שלי היה אז, וגם שנים רבות לאחר מכן, חלש יותר מן הצורך להיות עם נשים, רווקות, אלמנות, צעירות ומבוגרות. בסוף נפגשו שתיהן אצלי והיו צעקות, בכיות, אבל עשו קנוניה נגד האב, הוא הסכים לקנות עוד ציור ונהג בקדילק שלו ונהנה לראות את הצרפתים שתיעב מאז שירת בצבא האמריקני בפריז מתפעלים מהמכונית שלו וקרא להם משתפי פעולה. בניו יורק חיפשתי את ריסה. היתה גבוהה כמו רוב נשותי. סירבה להתראות איתי, אמה כן רצתה. הייתי לה בחור חיוור, יהודי, ועם זאת שונה ממנה. צער עמוק ותאווה והרפתקנות שאמרה שיש בי. נפגשנו פה ושם במלונות שבחרה והיינו מקללים זה את זו. היא שנאה אותי ואני אהבתי להיות איתה וקנתה לי שלוש חולצות יפות ומעיל חורף ויום אחד נעלמה. הבת לא הסכימה לדבר בטלפון. בפריז היתה פלורה. במראהּ ובתנועותיה הזכירה את אַרלֶטי בילדי גן-העדן.
ארלטי, השחקנית היפה, צדקת גדולה לא היתה, ובמשפט שערכו לה הצבועים הצרפתים, כעסה והכריזה על יחסיה עם הגרמנים: "ליבי שייך לצרפת, אבל התחת שלי שייך רק לי." הגעתי לביסטרו במונפרנס. מי שלא היה עצוב לא קיבל רשות שהִייה שם. פלורה נראתה עיוורת ליפי עצמה. הבטתי בה והיא בי. אחרי כמה ימים כבר ידעתי ששמה פלורה. היה לה חיוך מבויש אבל גם איזשהו קור סודי היה נסוך על פניה; עצב זר ניבט מעיניה ושררה בינינו מבוכה מביכה. אחרי חיזור גולמני היא הצילה את הסיפור כאשר דאגה לכך שנעמוד חבוקים מול הסֶן. אחר-כך בחדרי. בימים היתה באה. בלילות היתה נעלמת. כל העת חנתה ליד הבית מכונית רולס רויס וגבר מבוגר וחמור-סבר לבוש במעיל פרווה ישב בה. הנהג בקסקט היה יוצא, זוקף את ראשו, מעיף מבט לעבר החלון שלי וחוזר למכונית. היא אמרה שהאיש הוא הארוס שלה. הבנתי שבגלל משהו שקרה לפני זמן רב היא חייבת להינשא לו. היא ביקשה ממני שוב ושוב שאצווה עליה להישאר איתי. אמרה שישנם סודות, קשרים אפלים, דיברה על מכות, על מוות, שרה איזה הימנון, אולי אוקראיני, הכריזה שהיא מתחרטת על כך שהיא אוהבת אותי. אמרה משהו על איזה מקום שירו שם. על כלבי ציד והאיש שקנה אותה. לא הבנתי באהבה כי עוד בתנועת-הנוער של ארץ-ישראל העובדת הבנתי שאהבה היא משהו שהוא או מוסבר או מושר. לא הבנתי איך אני יכול לצווֹת? לא הבנתי סודות הנטווים ממבוכי הביוב של היסטוריה אפלה. אמרתי שאינני יכול לאהוב אותה, ובטח לא לצוות עליה. היא ביקשה שאלמד אותה לומר בעברית "זאבי" ולמדה לומר "אל תחסום שור בדישו".
המיסטיקה של שנת 1950 בפריז היתה ברית המועצות. "כשגודעים עצים ניתזים שבבים", טרחו לומר בכל פעם ששמעו על עוד חצי מיליון טבוחי סטלין. טוֹרז, המנהיג שינהיג את המהפכה בצרפת, סטלין, יונת השלום, תרבות מתקדמת, ריאליזם סוציאליסטי; ואילו המיסטיקה של פלורה היתה המזלות. הטעיה פטלית של קפיטליזם מנוון שיומו הלוא קרב. פתאום באה בלבוש כבד, מעיל פרווה, נעלי לכה, דיברה על גורל, עושר כחופש, גועל מפני ההמון, בוז לבטלנים, הביאה איתה ריח של ריקבון. פחד מחתולים שחורים. פחד מלשבת על מזוודה. היתה חוזרת שוב ושוב על המלה זאבי, ועל הפסוק הסקסי שלימדתי אותה, "אל תחסום שור בדישו". אמרה שהיא חייבת לקבל תשובה. עמדה בחדר הקטן שבעליית-הגג ואמרה שזה הרגע לצווֹת. אמרתי, השתגעת? שאני אשפיל בן-אדם? האדם הוא צלם הבריאה. היא נראתה מאוימת ובוז ניתז מעיניה ואז התנתקה ממני. באה בלבוש כבד אבל היה חם. יולי. ירדה לרו דרן והתחילה ללכת. הרולס רויס נסע בעקבותיה וזרקה את מעיל הפרווה לתוכו. בראותי אותה מלמעלה זכיתי להתגלוּת. נזכרתי בשיר הכי עצוב של ביאליק: "מן החלון פרח עציץ/ כל היום הגנה יציץ/ כל חבריו שם בגן/ הוא לבדו עומד כאן". בהארה שהיתה לי הרחתי בצל מעורב בשושנה וראיתי הינומה. תפשתי שאני אוהב אותה. שאני כן יכול להסביר לה מדוע. הבנתי שהיא שור שאין לחסום בדישי. ירדתי במהירות אך היא נעלמה מן העין. רצתי עד סן ז'רמן, וכמו עם הנערה הפְּלִיטָה בתל-אביב ליד הים, וכמו בסרט ילדי גן-העדן, בסצינת הסיום הבלתי נשכחת והטרגית שבה נעלמת ארלטי לז'אן לואי בּארוֹ, זיהיתי אותה בתוך ההמון, וצעקתי. מכיווּן סן מישל הגיעה פתאום תהלוכה ססגונית גדולה. הפעם היא היתה לכבוד הארבעה-עשר ביולי. היא לא שמעה ונעלמה. חיפשתי אחריה בכל פריז, זוכר את הבעת הזלזול השמיימי שלה. כמו של ארלטי. לא נגעה בדברים. תמיד נשאר אוויר בין מה שנגעה בו לחפץ עצמו. אהבה בהכנעה ובכעס.
אחר-כך קרו דברים. ראיתי את מאנֶה כץ מצייר דוגמנית נוסח רוּבֶּנס והיא לבנה, בוהקת, שמנה, ועונדת צלב על חזהּ ויושבת עם התחת שלה על פרוכת. האיש הקטן הסביר לי שזאת פרוכת שניצלה מבית-כנסת שרוף בלודג'. אינני דתי אבל הכיתי אותו. הדוגמנית צעקה. בא כושי גדול וסילק אותי. הלכתי אל הפסלת חנה אורלוב שגרה בבית סמוך לאקדמיה גרנד שוּמֵייר וכִּיירה ראש שלי שאחר-כך עשתה אותו בברונזה, וסיפרתי לה. היא צחקה. הראתה לי רישום של מודיליאני שנתן לה עם הקדשה בעברית. היה חורף קשה והתעלפתי בשל הפציעה מן המלחמה. אמרו לי לנסוע לניו יורק כי שם מחכים לראות חייל עברי ראשון. היה לי כרטיס ימאי O.S. מהימים שעבדתי באוניית העולים "פַּן יוֹרק". עליתי לאונייה איטלקית שהניפה דגל פנאמי והובילה איכרים גרמנים לאלברטה בקנדה. העבודה היתה קשה. הים סער. היו אולי עשרים נוסעים בקבינות למגורים כי זאת היתה אוניית משא. בעומק רבץ עדר הפרות והפרים הגרמנים ששרצו בתוך האונייה. המלחים, רובם איטלקים, היו עומדים על הגשר ומתיזים על הגרמנים ששכבו מקופלים בעצמם על הסיפון שתויים, וצעקו. בקבינה לידי היתה בחורה אמריקאית שחזרה מפריז אחרי אהבה נכזבת. היא ליקקה שוקולד ושכבנו ליד החלון העגול וגלי הים התנפצו בחלון וזה הלהיב אותה. היא לא היתה נאה ולא לא-נאה, היה לה קעקוע על התחת. היתה מאלה שטוב איתם אך שוכחים מהר וסיפרה שבאה ממַיינוֹט, צפון-דקוטה. השם מיינוט, אמרה, בגלל תשעה חורים שהיו בבקתה הראשונה והיו עשרה חלוצים וירו על הבקתה אינדיאנים ואחד צעק איפה החור שלי, איפה הנוט שלי. לא ראיתי אותה עוד, אבל פעם קראה בעיתון ביקורת על תערוכה שלי ושלחה צילום שלה עם גבר וחמישה ילדים, ומשום-מה לא הייתי בטוח אם זו היתה משפחתה או ששכרה אותם. אולי התאכזרתי אליה וחשבתי כמה אינה מיותרת מול גלי הים שלא יכלו להיכנס בחלון. הגעתי לניוּ פאוּנלֶנְד. מצאתי עבודה על ספינת דיג ששטה לניו יורק והגענו להוֹבוֹקן ניו-ג'רסי.
גַנְדי בּרוֹדי שפגשתי בפריז חיכה לי. בפריז הביא אותי למועדון ג'ז שנקרא שֶׂה אינֶז. אינֶז, בעלת המקום, היתה זמרת, נשואה לגבר דני. גנדי היה מצייר קריקטורות של אנשים שרובם טענו שזה אינו דומה והיה מחזיר את הכסף, אבל תמיד היו כמה שלא היה להם נעים להתלונן וכך הרוויח מעט.
במקום ההוא עשיתי היכרות עם ג'ז. הוא השמיע לי תקליט של בילי הולידיי ואמר שהקול שלה הוא כמו מי חרב. לא ידעתי מה זה, אבל מצא חן בעיני. הוא כתב לי מכתב לפריז ועל המעטפה כתב: ליורם קניוק, אזרח ישראלי בפריז. יעץ לי לבוא. כשהגעתי שאל כמה כסף יש לי. אמרתי, שמונה דולר וארבעים סנט. נראה מאוכזב, כי אף שהיה יהודי היה מאלה הסבורים שכל יהודי, מלבדו, הוא עשיר. נסענו באוטובוס למנהטן ומשם, בסביבות רחוב מאה ומשהו, הלכנו ברגל. השמש זרחה. היה יום יפה של סתיו. ריח נעים של קפה קלוי ופרחים ומכל החנויות והמסעדות בקעו ממכונות המוזיקה שני שירים: Somewhere over the rainbow; Stormy weather והרגשתי שבאתי הביתה. התאהבתי אהבה נכזבת בעיר שאתגורר בה עשר שנים. גנדי ענד צעיף צבעוני סביב צווארו. היה איש צעיר בעל פנים נאות עם שיער מדובלל, תנועות כבדות אך בה-בעת מסוגננות בגמלוניותן. סלומון גבריאל ברודי נולד בברונקס בימים שאביו לקח חגורה, לעס אותה, ונתן לכל המשפחה ללעוס ואז, אמר גנדי, נגמרו הימים הטובים והתחיל המשבר הגדול. הוא היה משולח. נועז. הכיר כל מקום בניו יורק, בעיקר כל מקום שאפשר לאכול בו בזול. היו לו רומנים עם נשים זקנות שסייעו לו כי היה אמן, והיה לו איזה קשר מסתורי שמעולם לא הבנתי את מהותו עם איש יפני שהיה נעלם אצלו מדי פעם לכמה ימים. חבריו הטובים היו נגני ג'ז. לפני שנפגשנו בפריז היו עושים לו מפעם לפעם מסיבות שבהן אספו כספים כדי שייסע לפריז שכה רצה לנסוע אליה. אבל אחרי המסיבות היה מבזבז את הכסף ולא נוסע עד המסיבה הבאה. ויום אחד כן נסע. הוא הגיע לפריז לבוש באוברול ומייד כשירד מהאונייה רצה לשוב. אז פגשתי אותו. הוא אמר שאחרי ניו יורק פריז היא כמו מחנה קיץ. קראו לו גנדי מפני שרקד ריקוד שנקרא ריקוד גנדי: פעם היה קוף שהובל על-ידי הודי ורקד בפני הפועלים הסינים שעבדו למוות בהנחת מסילות הרכבת. לא היה איש בניו יורק שרקד את הריקוד כמוהו. כמו חסיד מוכלא ביווני מכפר נידח. הוא רקד זמן-מה אצל מרתה גרהם אבל היא הציעה לו לחדול כי הוא כבד מדי. מאז צייר. הוא לא ידע לצייר, אבל הציורים שלו היו כמו הריקוד שלו, כמו האישיות המרתקת שלו, מלאי חתחתים, כמיהה. הוא היה לש צבעים למין קלחת רכה, אך בה-בעת ביד חזקה, ומרח חול על הציורים וצייר שכבה על גבי שכבה. גנדי היה פתוח, אך בה-בעת נצר סודות מן העבר שלא הִרבה לדבר עליו. אמרו שפעם היה מעורב בתגרה וכי מישהו ניסה להרוג אותו. אמרו שהיה מקבץ נדבות ואהב להזמין אנשים לקפה או וויסקי. נהיינו קרובים ואהבנו זה את זה. הוא שימש לי מורה-דרך לתעלות הביוב האנושי והכלכלי של ניו יורק, לכל פינה נידחת, לאנשי המאפיה באיטליה הקטנה שאהבו לראות אותו רוקד ולזרוק לעברו כסף. פעם החליט שהוא חייב לפגוש את צ'רלי צ'פלין. נסע באוטובוס גרייהונד ללוס אנג'לס. הלך בסנסֶט ומצא את הבית של צ'פלין. דפק על הדלת ואמר, אני גנדי ברודי מניו יורק, והמשרת טרק לו את הדלת בפניו. הוא יצא החוצה והרגיש מלוכלך מההליכה הארוכה בשמש. נכנס לחצר, התרחץ בצינור השקיה שמצא שם, וכאשר החל לצחצח את שיניו מצאה אותו המשטרה שאיזה שכן ביקש שתבוא כי בסנסט לא הולכים ברגל ולא מצחצחים שיניים בגינות. עצרו את גנדי והוא אמר שהוא מתפלא על מעצרו כי ציחצח שיניים ורצה לומר לצ'פלין משהו ושהוא גנדי ברודי מניו יורק. הוא חזר לניו יורק מאושר. ללכת איתו ברחוב היה כמו להיכנס לבר בעיירה קטנה שחיים בה מאתיים איש. כולם הכירו אותו. מישהו היה אומר, היי גנדי, והוא היה שואל, יש לך חמישה דולר בשבילי, במקרה נקלעתי לחובות כבדים, ולפעמים היו נותנים לו. הוא לא האמין בעבודה ולכן חוץ מפעם אחת לחודש ימים לא עבד מימיו. הוא התקיים מדברים שלא היה לי מושג מה הם וידע לדרוש מאנשים, כי הוא אמן. גנדי הביא אותי לגריניץ' וילג' והושיב אותי על ספסל בוושינגטון סקוור ואמר שהוא חייב ללכת ושיחזור היום או מחר. ישבתי שם לבדי עם שק שבו חפצי שהבאתי מפריז וחיכיתי. לא הכרתי נפש חיה וירד ערב. כנראה לא דאגתי.
כלב פודל קטן וצווחני התחכך ברגלי. ליטפתי אותו. לכלב היתה מחוברת צעירה שאינני זוכר אם היתה יפה ונדמה לי ששמה היה גלוריה. בתחילה הביטה בי בבוז כי נראיתי כמו סחבה. לא נשאר לי אפילו סנט אחד. אמרתי משהו, היא אמרה, ואמרתי לה Taketh me to thy ped מפני שבשֶׂה אִינֶז בפריז למדתי מה שקראו אז בַּפּ-טוֹק שאחר-כך נהיה הסלנג של האמריקאים, ואילו אז היה שפה סמויה וסודית של נגני ג'ז. כיוון שבבית-הספר התיכון למדתי את יוליוס קיסר, חיברתי את שתי הלשונות. גלוריה נדלקה מהמשפט ושאלה מה זה Ped והסברתי לה שזאת דירה, היא לא שמעה על זה קודם ונראתה משועשעת. דיברנו קצת, ליטפתי שוב את הכלב. היא לקחה אותי לדירתה ליד הפארק בשדרה החמישית בבית מספר אחת קומה עשרים. האכילה אותי. סיפרתי סיפורים שאני מהמדבר ואמי רועת-צאן ורכבתי על גמלים כי גמלים, הבנתי מגנדי עוד בפריז, הם סחורה טובה בניו יורק. סיפרתי לה על בחורה שאהבתי בישראל וגירשה אותי. אמרתי לה שבני משפחתי הם איכרים בעמק הירדן והכירו את האבות אברהם, יצחק ויעקב באופן אישי. נכנסנו למיטה ענקית ועשינו מה שעושים במיטה והיא אמרה, אתה הלוא יכול עכשיו לקחת סכין ולהרוג אותי, ואמרתי שמבחינה אובייקטיבית זה נכון. היא אמרה, אתה לא מכיר אותי סובייקטיבית, ואמרתי שגם היא לא. היא קמה והלכה אחורנית בעיניים עצומות ולא נתקלה בשום חפץ שהיה בחדר השינה הגדוש בכל מיני בגדים, כדורי משחק, כיסאות, והכלב הקטן והמאיים שלה, והיו המוני זוגות נעליים פזורים על רצפת העץ היפה. היה שם מגהץ. הטלפון היה מונח על הרצפה. היא חזרה והלכה אחורנית בעיניים עצומות וכל העת אומרת לי, תראה כמה אני נפלאה! כשנרדמה עדיין לא יכולתי להירדם והבטתי בה. היא ישנה כמו חייל במסדר, ממושמע וצייתני, ידיה לצידי גופה. אבל על פניה ראיתי ארשת של צער חסר-ישע. זה הכאיב לי. היה לי די משלי. כמעט יצאתי, אך היה בה סוג חדש של בדידות בקומה העשרים או השלושים או החמש-עשרה של הבית המהודר, בדידות שעדיין לא הכרתי. ואז מישהו טילפן אליה, היא קפצה, ענתה, שנאה רשפה לה מן העיניים, דחפה לידי עשרים דולר וגירשה אותי. ליד ביתה בפינת רחוב 8 והשדרה החמישית היה דרגסטור. נכנסתי ואכלתי ארוחת-בוקר וחזרתי לפארק והתיישבתי על אותו ספסל. גנדי בא ולא התנצל. אמר שהוא ידע שאהיה כאן.

היתה מלחמה ונפצעתי. כשחזרתי ישבתי מנותק מהכול ולא דיברתי ימים וציירתי על הקירות כי הרגתי אנשים לפני שנישקתי בחורה. שתינו בפילץ עם מנשק'ה בהרב שניגן את "בערבות הנגב" ויצאתי לטיילת הישנה מול הים. עמדתי וחשתי נפש חיה בסמוך. ניחוח חריף ומתוק. והצצתי, והיתה שם צדודית של אשה. אט אט התקרבנו זה לזה. בסוף, בלי לומר מלה, התנשקנו. רגלי היתה חבושה בגבס וגררתי את עצמי יחד איתה במעלה גן לונדון לאקצלסיור, מלון מצחיק לחיילים, ועלינו לחדר. היתה בו מיטת נוער וכמה תפוחים רקובים. בחלון היה הים. וירח מלא. היא צעקה בגרמנית ונישקה את הנעל שלי וחשבה שאני גסטאפו. היא היתה כה טובה ולימדה אותי איך עושים את זה. בבוקר הבטנו זה בזה. לא היה אפשר פתאום לשאול מה שְׂמך, מה שִׂמך, עמדנו, רחוב בן יהודה, אכלנו בייגלה והיא מביטה בי באהבה ואני בה, ולא ידעתי מה לומר, והתחלתי ללכת צפונה מבוגרשוב לכיוון בית הורי והכביש התמלא בעגלות, אוטובוסים, אופניים, מעט מכוניות. פתאום הבנתי שאני רוצה אותה, היא הביטה בי מרחוק בכאב וסבה והלכה, מובסת בארץ החדשה שלי. נזכרתי בריח של חוץ-לארץ שנדף ממנה, בבגדיה שהדיפו ניחוח זר. ניסיתי לפסוע אחריה אבל צלעתי, והיא נעלמה בשאון הבוקר, נזופת עיניים. היתה לי אהבה לבחורה שקודם לכן היתה חברה של גבר אחר וחדלה לאהוב אותו לפני שהספיק למות והיתה חייבת לשבת עם המשפחה, מתאבלת כחברתו. היינו מתגנבים לגינה הציבורית להיות יחד. היא חשה רגשי אשם ובסוף עזבה אותי אבל התאהבה בידיד שלי.
חוצפה לתקוע ראש בכותל. אלה הדברים שאני משאיר. שמחה הוליד את שרה, יוסף ואלכסנדר. מרדכי הוליד את משה ואת בלומה. סבת סבתו, מלכה יהודייה, רכבה עירומה על סוס להביא ישועה. בשנת 1970 אמר ח': דני מת, ביל מת, הדור שלנו מתחיל שוב פעם למות. שרה, אמי, אמרה בבית-הקברות הישן, כאשר הלכה לבקר את חבריה, שהיא זוכרת איך במאי 1921 הביאו את ברנר וחבריו לגימנסיה. הם היו שסועים, התעללו בהם, עשרים ושניים היו. אני, אמרה, כיסיתי את הגופות המרוטשות בסדינים. והם נקברו יחד כי לא היה אפשר לזהות מי הוא מי. סלח לי שזאת המורשת שאני משאירה לך.
עבדתי באוניית עולים וצחקו עלי כשהלכתי לראות את המוזיאון בנאפולי במקום את 69 שהיה בית-הזונות הכי טוב בעיר. בחוץ מכרו ילדות במחיר עשר סיגריות הילדה. צעירה שהחזיקה ילדה קטנה בידה אמרה: My sister. Clean. Shaved. young. נתתי כסף והלכתי למוזיאון. הצעירה התפללה למדונה, שכומר יחף שאסף גללי סוסים להסקה הניח מאחוריה מנורת כוהל כדי שתבכה. במוזיאון היו הפרסקאות של פומפיי. הייתי רעב. איש רזה עם סיר ענק תלוי על בטנו עמד ומכר ספגטי. ביקשתי מנה. שאל: עם או בלי. אמרתי, עם. שלף שני בקבוקים מכיסיו, הערה לפיו, עירבב בגרגור והתיז על הספגטי. הלכתי כמה צעדים שלא יראה והשלכתי את החבילה. קפצו המוני ילדים וטרפו אפילו את נייר העיתון. נסעתי במונית מיושנת לחברי ב-69 שצחקו, סוציאליסט מגיע ללב הרקב הקפיטליסטי. היתה שם אשה עירומה שהסתובבה על כיסא של פסנתר, ונערות מאופרות שהוצגו למכירה ישבו ועשו העוויות. חבר הביא צעירה צנומה מבוהלת. זאת, רק מיום שלישי כאן, אמר. לקחתי אותה וקניתי לה נוצצים שהביטה בהם בחלון הראווה ונעליים וגם מעיל. הלירה היתה שווה ארבעה דולר והיינו כעשירים. לקחתי אותה לסנטה לוצ'ייה למסעדה, אחת מעשרות מסעדות ריקות שחיכו ללקוחות שלא באו. האכלתי אותה. היא אכלה כמו נמרה. המלצרים, ששרווליהם מוכתמים, עשו בפיהם תזוזות של לעיסה והזמנתי גם אותם, בא השף והזמנתי גם אותו ואת העוזר שלו. וגם את בעל המקום, שישב כמו מפקד והשגיח על הכול והם פחדו ממנו, אך גם הוא היה רעב וביקשתי שיצטרף. שתינו יין. הווזוב נראה בוהק באיזה אור שבקע מספינה. לקחתי אותה לטייל. אמרה, שם שלי אנג'לינה, וביקשה שרוכי נעליים. קניתי לה. קשרה מהם חוט ארוך וחיברה לידי ואמרה, אני כלב שלך אל תעזוב אותי. העולים חיכו כבר באונייה. נסענו בלַנְטְש לפַּאן יוֹרק ואנג'לינה בכתה בנמל. סבתא מתה. סבים וסבות מתו. הורי, משה ושרה מתו. חברים מתו. שנה בירושלים על גג של בית-ספר ישן של מנזר. עץ ענק בחצר. אמרו שישב לידו הירונימוס הקדוש.
אחרי כן שנה בפריז. ציירנו. קפה לה-דוֹם. היו כמה רומנים והיה הסיפור עם פלורה. למה דווקא הסרט ברנשים וחתיכות, שראיתי במאי 2002 ברחוב ביל"ו בתל-אביב בבית הישן ממני בשנה ושרו בו: Luck be a lady tonight, למה דווקא הסרט הזה היה הקטליזטור שהחל את המסע הזה. בפתיחת התערוכה הראשונה שלי ב-1952 בגלריית פַייגֶל ברחוב 57 בניו יורק, ניו יורק, קנתה אשה בשם בּיוֹלה שאחר-כך נהיה קרובים מאוד ואז לא הכרנו, ציור אחד. הייתי נרגש כי היו לי מאתיים דולר. הבנתי שאם מכרתי ציור אחד בפתיחה אמכור ציורים רבים בשבועיים שבהם התערוכה תהיה תלויה. בסוף נשארנו כעשרה חברים, אולי יותר. היינו שתויים מהיין שפייגל המתוק, שגילה את קוֹקוֹשקה בפראג, חילק לקרואים. הזמנתי את כולם למסעדה לבנונית שלרוב היתה כמעט ריקה. בעל המקום, אנטון, היה קרב אל השולחן, מציע מה לאכול, מקבל את ההזמנות, רושם אותן בקפידה, נעמד ליד החלון הקעור בקיר המטבח, צועק פנימה את ההזמנה כולה, נכנס למטבח, מכין את האוכל, צועק מן המטבח את כל המנות המוזמנות ואז יוצא החוצה, נוטל את המגש שהניח קודם על אדן החלון מבפנים ובא להגיש ובשקט חוזר להדיח את הכלים ולקראת יציאה היה מנגב את השולחן. אחרי שאכלנו קניתי לכולם כרטיסים לברנשים וחתיכות שהוצגה אז בפעם האחרונה אחרי שנים. ביזבזתי את כל הכסף שקיבלתי עבור הציור. החיים כמיוזיקל; מצחיק, אנושי, מתעתע, ובאחת-עשרה וחצי בלילה הלכנו לרחוב 42. היה שם בית קולנוע לסרטים קומיים. בכניסה היו קבועות מראות מקוערות שעיוותו את מראהו של כל מי שנכנס. שתינו מבקבוק בֶּרבֶּן שסיריל ג'ונסון המתופף קנה, ועמדה מכונת מוזיקה ענקית, מכנית, ירקה גיצים, הסתובבה, היו לה חיצים בראש, השמיעה קולות נפץ וצחוק איום, וסיריל אמר לה, אני מהמאדים, מה בחורה יפה כמוך עושה במקום כזה? אינני זוכר איזה סרט ראינו, בעצם שני סרטים, וגם את השני אינני זוכר. היה קר, התחיל לרדת שלג, הלכנו לבתינו. לא שהיו לנו באמת בתים. שרנו Luck be a lady tonight ואחר-כך הגעתי למיטה עם או בלי מישהי אבל את החלק הזה אינני זוכר.
בבוקר הלכתי לדרגסטור בפינת השדרה השישית ורחוב 8. אכלתי ביצייה Once over lightly וחשבתי, מי בעולם יכול היה להמציא שם יותר מקורי. ישב אדם מבוגר, שתוי כבר בבוקר, ראיתי איך הוא משתדל ברצינות בידו למצוא את פיו כדי לחבר אותו עם הלחמנייה ואינו מצליח. האכלתי אותו. הוא ביקש סיגריה, נתתי לו והדלקתי אותה בשבילו. במכונת המוזיקה השמיעו את Moonlight in Vermont. האיש אמר שאני בטח צייר מחורבן. סיפרתי לו מה קרה אמש כי לא היה לי למי לספר שכן מי שהיא היתה כן או לא, חלקה או לא חלקה איתי את המיטה ואם אכן היתה, נעלמה לפנות-בוקר ולא יצא לנו לדבר. הוא ניסה ליהנות מן הסיפור ושאל כמה כסף זה היה ואמרתי מאתיים דולר ונזכרתי ששלוש שנים קודם לכן בפריז, קטְיָה גְרנוֹף שסוּטין היה בשבילה כמו דת, הציגה בגלריה שלה ברוּ דה סֵן כמה ציורים שלי. אמריקאי בא וקנה אחד. כולם ישבו אז בקפה לה-דום על כוס מים ושני קפה. פתאום היו לי ביד שלושים-אלף פרנקים שהיו שווים משכורת חודשית של פקיד. ניגשתי למונית שחנתה באמצע בּוּלבר מונפּרנַס. נכנסתי ואמרתי לנהג, סע! אמרתי את זה כמו גדול. הוא נשמע תמֵה ושאל לאן. אמרתי, לכל היום. נסענו. ראיתי את פריז בעיני מיליונר אמריקאי. קניתי לנהג יין וגבינות. הוא שר לי שירים. היה לו קול מחוספס ומוזיקליות מפוקפקת אבל הוא היה נחמד ואדיב. כל כמה שעות הוספתי לו עוד כסף. נסענו למסעדת מקסים ונכנסנו. רצו לעצור בנו כי לא נראינו כלקוחות אפשריים אבל פריז היתה ענייה, רמזור אחד היה בעיר, בַּטְרוֹקוֹדרוֹ, ונתתי למלצר הראשי מאה והתיישבנו ואכלנו בכמה אלפי פרנקים את הארוחה המפוארת בחיי. הנהג היה במצב של עילפון, וצעק לעבר חבריו הנהגים שחלפו על פניו, אמריקה אמריקה! עלינו לגשרים, ירדנו, עצרנו בקפה דה לה אופרה, שתינו קפה ואכלנו עוגה. בסוף היה ערב, הגענו ללה דוֹם, החברים ראו אותי יוצא מהמונית, הנהג חיבק אותי ונשק לי. נכנסתי לקפה ושמתי לב שלא נשארו לי חמישה סוּ לקפה. מי שקנה ממני את הציור היה אמריקאי עשיר שהביא איתו לפריז מניו יורק את הקדילק הראשון שהצרפתים ראו. יחד איתו הביא את אשתו ואת בתו ריסה הגבוהה.
למחרת באה ריסה לקחת את הציור בשביל אביה. היא ראתה את חדרי העלוב, דיברה עם הקוֹנְסייֶרג' שצעקה לה, אמרתי לו: אין לי שמיכות בשבילו, שיתכסה בבחורות. ריסה הלכה לחנות והביאה אוכל ויין. היא ראתה בי איזשהו אמן כמו בסרטים והיו לנו יום ולילה. שפת הגוף שלה היתה רכה אך גם כועסת. אולי כעס רטרואקטיבי. רשמתי אותה בפחם. אביה לא ידע. אמה כן. לאמה היו פנים חדות, אף קצר, שיער שופע ומבט של ינשוף. לא חלף זמן רב וגם היא הכניסה אותי למיטה. המשכתי כמה ימים עם האם והבת לסירוגין. לא הייתי גאה בזה במיוחד אבל המצפון שלי היה אז, וגם שנים רבות לאחר מכן, חלש יותר מן הצורך להיות עם נשים, רווקות, אלמנות, צעירות ומבוגרות. בסוף נפגשו שתיהן אצלי והיו צעקות, בכיות, אבל עשו קנוניה נגד האב, הוא הסכים לקנות עוד ציור ונהג בקדילק שלו ונהנה לראות את הצרפתים שתיעב מאז שירת בצבא האמריקני בפריז מתפעלים מהמכונית שלו וקרא להם משתפי פעולה. בניו יורק חיפשתי את ריסה. היתה גבוהה כמו רוב נשותי. סירבה להתראות איתי, אמה כן רצתה. הייתי לה בחור חיוור, יהודי, ועם זאת שונה ממנה. צער עמוק ותאווה והרפתקנות שאמרה שיש בי. נפגשנו פה ושם במלונות שבחרה והיינו מקללים זה את זו. היא שנאה אותי ואני אהבתי להיות איתה וקנתה לי שלוש חולצות יפות ומעיל חורף ויום אחד נעלמה. הבת לא הסכימה לדבר בטלפון. בפריז היתה פלורה. במראהּ ובתנועותיה הזכירה את אַרלֶטי בילדי גן-העדן.
ארלטי, השחקנית היפה, צדקת גדולה לא היתה, ובמשפט שערכו לה הצבועים הצרפתים, כעסה והכריזה על יחסיה עם הגרמנים: "ליבי שייך לצרפת, אבל התחת שלי שייך רק לי." הגעתי לביסטרו במונפרנס. מי שלא היה עצוב לא קיבל רשות שהִייה שם. פלורה נראתה עיוורת ליפי עצמה. הבטתי בה והיא בי. אחרי כמה ימים כבר ידעתי ששמה פלורה. היה לה חיוך מבויש אבל גם איזשהו קור סודי היה נסוך על פניה; עצב זר ניבט מעיניה ושררה בינינו מבוכה מביכה. אחרי חיזור גולמני היא הצילה את הסיפור כאשר דאגה לכך שנעמוד חבוקים מול הסֶן. אחר-כך בחדרי. בימים היתה באה. בלילות היתה נעלמת. כל העת חנתה ליד הבית מכונית רולס רויס וגבר מבוגר וחמור-סבר לבוש במעיל פרווה ישב בה. הנהג בקסקט היה יוצא, זוקף את ראשו, מעיף מבט לעבר החלון שלי וחוזר למכונית. היא אמרה שהאיש הוא הארוס שלה. הבנתי שבגלל משהו שקרה לפני זמן רב היא חייבת להינשא לו. היא ביקשה ממני שוב ושוב שאצווה עליה להישאר איתי. אמרה שישנם סודות, קשרים אפלים, דיברה על מכות, על מוות, שרה איזה הימנון, אולי אוקראיני, הכריזה שהיא מתחרטת על כך שהיא אוהבת אותי. אמרה משהו על איזה מקום שירו שם. על כלבי ציד והאיש שקנה אותה. לא הבנתי באהבה כי עוד בתנועת-הנוער של ארץ-ישראל העובדת הבנתי שאהבה היא משהו שהוא או מוסבר או מושר. לא הבנתי איך אני יכול לצווֹת? לא הבנתי סודות הנטווים ממבוכי הביוב של היסטוריה אפלה. אמרתי שאינני יכול לאהוב אותה, ובטח לא לצוות עליה. היא ביקשה שאלמד אותה לומר בעברית "זאבי" ולמדה לומר "אל תחסום שור בדישו".
המיסטיקה של שנת 1950 בפריז היתה ברית המועצות. "כשגודעים עצים ניתזים שבבים", טרחו לומר בכל פעם ששמעו על עוד חצי מיליון טבוחי סטלין. טוֹרז, המנהיג שינהיג את המהפכה בצרפת, סטלין, יונת השלום, תרבות מתקדמת, ריאליזם סוציאליסטי; ואילו המיסטיקה של פלורה היתה המזלות. הטעיה פטלית של קפיטליזם מנוון שיומו הלוא קרב. פתאום באה בלבוש כבד, מעיל פרווה, נעלי לכה, דיברה על גורל, עושר כחופש, גועל מפני ההמון, בוז לבטלנים, הביאה איתה ריח של ריקבון. פחד מחתולים שחורים. פחד מלשבת על מזוודה. היתה חוזרת שוב ושוב על המלה זאבי, ועל הפסוק הסקסי שלימדתי אותה, "אל תחסום שור בדישו". אמרה שהיא חייבת לקבל תשובה. עמדה בחדר הקטן שבעליית-הגג ואמרה שזה הרגע לצווֹת. אמרתי, השתגעת? שאני אשפיל בן-אדם? האדם הוא צלם הבריאה. היא נראתה מאוימת ובוז ניתז מעיניה ואז התנתקה ממני. באה בלבוש כבד אבל היה חם. יולי. ירדה לרו דרן והתחילה ללכת. הרולס רויס נסע בעקבותיה וזרקה את מעיל הפרווה לתוכו. בראותי אותה מלמעלה זכיתי להתגלוּת. נזכרתי בשיר הכי עצוב של ביאליק: "מן החלון פרח עציץ/ כל היום הגנה יציץ/ כל חבריו שם בגן/ הוא לבדו עומד כאן". בהארה שהיתה לי הרחתי בצל מעורב בשושנה וראיתי הינומה. תפשתי שאני אוהב אותה. שאני כן יכול להסביר לה מדוע. הבנתי שהיא שור שאין לחסום בדישי. ירדתי במהירות אך היא נעלמה מן העין. רצתי עד סן ז'רמן, וכמו עם הנערה הפְּלִיטָה בתל-אביב ליד הים, וכמו בסרט ילדי גן-העדן, בסצינת הסיום הבלתי נשכחת והטרגית שבה נעלמת ארלטי לז'אן לואי בּארוֹ, זיהיתי אותה בתוך ההמון, וצעקתי. מכיווּן סן מישל הגיעה פתאום תהלוכה ססגונית גדולה. הפעם היא היתה לכבוד הארבעה-עשר ביולי. היא לא שמעה ונעלמה. חיפשתי אחריה בכל פריז, זוכר את הבעת הזלזול השמיימי שלה. כמו של ארלטי. לא נגעה בדברים. תמיד נשאר אוויר בין מה שנגעה בו לחפץ עצמו. אהבה בהכנעה ובכעס.
אחר-כך קרו דברים. ראיתי את מאנֶה כץ מצייר דוגמנית נוסח רוּבֶּנס והיא לבנה, בוהקת, שמנה, ועונדת צלב על חזהּ ויושבת עם התחת שלה על פרוכת. האיש הקטן הסביר לי שזאת פרוכת שניצלה מבית-כנסת שרוף בלודג'. אינני דתי אבל הכיתי אותו. הדוגמנית צעקה. בא כושי גדול וסילק אותי. הלכתי אל הפסלת חנה אורלוב שגרה בבית סמוך לאקדמיה גרנד שוּמֵייר וכִּיירה ראש שלי שאחר-כך עשתה אותו בברונזה, וסיפרתי לה. היא צחקה. הראתה לי רישום של מודיליאני שנתן לה עם הקדשה בעברית. היה חורף קשה והתעלפתי בשל הפציעה מן המלחמה. אמרו לי לנסוע לניו יורק כי שם מחכים לראות חייל עברי ראשון. היה לי כרטיס ימאי O.S. מהימים שעבדתי באוניית העולים "פַּן יוֹרק". עליתי לאונייה איטלקית שהניפה דגל פנאמי והובילה איכרים גרמנים לאלברטה בקנדה. העבודה היתה קשה. הים סער. היו אולי עשרים נוסעים בקבינות למגורים כי זאת היתה אוניית משא. בעומק רבץ עדר הפרות והפרים הגרמנים ששרצו בתוך האונייה. המלחים, רובם איטלקים, היו עומדים על הגשר ומתיזים על הגרמנים ששכבו מקופלים בעצמם על הסיפון שתויים, וצעקו. בקבינה לידי היתה בחורה אמריקאית שחזרה מפריז אחרי אהבה נכזבת. היא ליקקה שוקולד ושכבנו ליד החלון העגול וגלי הים התנפצו בחלון וזה הלהיב אותה. היא לא היתה נאה ולא לא-נאה, היה לה קעקוע על התחת. היתה מאלה שטוב איתם אך שוכחים מהר וסיפרה שבאה ממַיינוֹט, צפון-דקוטה. השם מיינוט, אמרה, בגלל תשעה חורים שהיו בבקתה הראשונה והיו עשרה חלוצים וירו על הבקתה אינדיאנים ואחד צעק איפה החור שלי, איפה הנוט שלי. לא ראיתי אותה עוד, אבל פעם קראה בעיתון ביקורת על תערוכה שלי ושלחה צילום שלה עם גבר וחמישה ילדים, ומשום-מה לא הייתי בטוח אם זו היתה משפחתה או ששכרה אותם. אולי התאכזרתי אליה וחשבתי כמה אינה מיותרת מול גלי הים שלא יכלו להיכנס בחלון. הגעתי לניוּ פאוּנלֶנְד. מצאתי עבודה על ספינת דיג ששטה לניו יורק והגענו להוֹבוֹקן ניו-ג'רסי.
גַנְדי בּרוֹדי שפגשתי בפריז חיכה לי. בפריז הביא אותי למועדון ג'ז שנקרא שֶׂה אינֶז. אינֶז, בעלת המקום, היתה זמרת, נשואה לגבר דני. גנדי היה מצייר קריקטורות של אנשים שרובם טענו שזה אינו דומה והיה מחזיר את הכסף, אבל תמיד היו כמה שלא היה להם נעים להתלונן וכך הרוויח מעט.
במקום ההוא עשיתי היכרות עם ג'ז. הוא השמיע לי תקליט של בילי הולידיי ואמר שהקול שלה הוא כמו מי חרב. לא ידעתי מה זה, אבל מצא חן בעיני. הוא כתב לי מכתב לפריז ועל המעטפה כתב: ליורם קניוק, אזרח ישראלי בפריז. יעץ לי לבוא. כשהגעתי שאל כמה כסף יש לי. אמרתי, שמונה דולר וארבעים סנט. נראה מאוכזב, כי אף שהיה יהודי היה מאלה הסבורים שכל יהודי, מלבדו, הוא עשיר. נסענו באוטובוס למנהטן ומשם, בסביבות רחוב מאה ומשהו, הלכנו ברגל. השמש זרחה. היה יום יפה של סתיו. ריח נעים של קפה קלוי ופרחים ומכל החנויות והמסעדות בקעו ממכונות המוזיקה שני שירים: Somewhere over the rainbow; Stormy weather והרגשתי שבאתי הביתה. התאהבתי אהבה נכזבת בעיר שאתגורר בה עשר שנים. גנדי ענד צעיף צבעוני סביב צווארו. היה איש צעיר בעל פנים נאות עם שיער מדובלל, תנועות כבדות אך בה-בעת מסוגננות בגמלוניותן. סלומון גבריאל ברודי נולד בברונקס בימים שאביו לקח חגורה, לעס אותה, ונתן לכל המשפחה ללעוס ואז, אמר גנדי, נגמרו הימים הטובים והתחיל המשבר הגדול. הוא היה משולח. נועז. הכיר כל מקום בניו יורק, בעיקר כל מקום שאפשר לאכול בו בזול. היו לו רומנים עם נשים זקנות שסייעו לו כי היה אמן, והיה לו איזה קשר מסתורי שמעולם לא הבנתי את מהותו עם איש יפני שהיה נעלם אצלו מדי פעם לכמה ימים. חבריו הטובים היו נגני ג'ז. לפני שנפגשנו בפריז היו עושים לו מפעם לפעם מסיבות שבהן אספו כספים כדי שייסע לפריז שכה רצה לנסוע אליה. אבל אחרי המסיבות היה מבזבז את הכסף ולא נוסע עד המסיבה הבאה. ויום אחד כן נסע. הוא הגיע לפריז לבוש באוברול ומייד כשירד מהאונייה רצה לשוב. אז פגשתי אותו. הוא אמר שאחרי ניו יורק פריז היא כמו מחנה קיץ. קראו לו גנדי מפני שרקד ריקוד שנקרא ריקוד גנדי: פעם היה קוף שהובל על-ידי הודי ורקד בפני הפועלים הסינים שעבדו למוות בהנחת מסילות הרכבת. לא היה איש בניו יורק שרקד את הריקוד כמוהו. כמו חסיד מוכלא ביווני מכפר נידח. הוא רקד זמן-מה אצל מרתה גרהם אבל היא הציעה לו לחדול כי הוא כבד מדי. מאז צייר. הוא לא ידע לצייר, אבל הציורים שלו היו כמו הריקוד שלו, כמו האישיות המרתקת שלו, מלאי חתחתים, כמיהה. הוא היה לש צבעים למין קלחת רכה, אך בה-בעת ביד חזקה, ומרח חול על הציורים וצייר שכבה על גבי שכבה. גנדי היה פתוח, אך בה-בעת נצר סודות מן העבר שלא הִרבה לדבר עליו. אמרו שפעם היה מעורב בתגרה וכי מישהו ניסה להרוג אותו. אמרו שהיה מקבץ נדבות ואהב להזמין אנשים לקפה או וויסקי. נהיינו קרובים ואהבנו זה את זה. הוא שימש לי מורה-דרך לתעלות הביוב האנושי והכלכלי של ניו יורק, לכל פינה נידחת, לאנשי המאפיה באיטליה הקטנה שאהבו לראות אותו רוקד ולזרוק לעברו כסף. פעם החליט שהוא חייב לפגוש את צ'רלי צ'פלין. נסע באוטובוס גרייהונד ללוס אנג'לס. הלך בסנסֶט ומצא את הבית של צ'פלין. דפק על הדלת ואמר, אני גנדי ברודי מניו יורק, והמשרת טרק לו את הדלת בפניו. הוא יצא החוצה והרגיש מלוכלך מההליכה הארוכה בשמש. נכנס לחצר, התרחץ בצינור השקיה שמצא שם, וכאשר החל לצחצח את שיניו מצאה אותו המשטרה שאיזה שכן ביקש שתבוא כי בסנסט לא הולכים ברגל ולא מצחצחים שיניים בגינות. עצרו את גנדי והוא אמר שהוא מתפלא על מעצרו כי ציחצח שיניים ורצה לומר לצ'פלין משהו ושהוא גנדי ברודי מניו יורק. הוא חזר לניו יורק מאושר. ללכת איתו ברחוב היה כמו להיכנס לבר בעיירה קטנה שחיים בה מאתיים איש. כולם הכירו אותו. מישהו היה אומר, היי גנדי, והוא היה שואל, יש לך חמישה דולר בשבילי, במקרה נקלעתי לחובות כבדים, ולפעמים היו נותנים לו. הוא לא האמין בעבודה ולכן חוץ מפעם אחת לחודש ימים לא עבד מימיו. הוא התקיים מדברים שלא היה לי מושג מה הם וידע לדרוש מאנשים, כי הוא אמן. גנדי הביא אותי לגריניץ' וילג' והושיב אותי על ספסל בוושינגטון סקוור ואמר שהוא חייב ללכת ושיחזור היום או מחר. ישבתי שם לבדי עם שק שבו חפצי שהבאתי מפריז וחיכיתי. לא הכרתי נפש חיה וירד ערב. כנראה לא דאגתי.
כלב פודל קטן וצווחני התחכך ברגלי. ליטפתי אותו. לכלב היתה מחוברת צעירה שאינני זוכר אם היתה יפה ונדמה לי ששמה היה גלוריה. בתחילה הביטה בי בבוז כי נראיתי כמו סחבה. לא נשאר לי אפילו סנט אחד. אמרתי משהו, היא אמרה, ואמרתי לה Taketh me to thy ped מפני שבשֶׂה אִינֶז בפריז למדתי מה שקראו אז בַּפּ-טוֹק שאחר-כך נהיה הסלנג של האמריקאים, ואילו אז היה שפה סמויה וסודית של נגני ג'ז. כיוון שבבית-הספר התיכון למדתי את יוליוס קיסר, חיברתי את שתי הלשונות. גלוריה נדלקה מהמשפט ושאלה מה זה Ped והסברתי לה שזאת דירה, היא לא שמעה על זה קודם ונראתה משועשעת. דיברנו קצת, ליטפתי שוב את הכלב. היא לקחה אותי לדירתה ליד הפארק בשדרה החמישית בבית מספר אחת קומה עשרים. האכילה אותי. סיפרתי סיפורים שאני מהמדבר ואמי רועת-צאן ורכבתי על גמלים כי גמלים, הבנתי מגנדי עוד בפריז, הם סחורה טובה בניו יורק. סיפרתי לה על בחורה שאהבתי בישראל וגירשה אותי. אמרתי לה שבני משפחתי הם איכרים בעמק הירדן והכירו את האבות אברהם, יצחק ויעקב באופן אישי. נכנסנו למיטה ענקית ועשינו מה שעושים במיטה והיא אמרה, אתה הלוא יכול עכשיו לקחת סכין ולהרוג אותי, ואמרתי שמבחינה אובייקטיבית זה נכון. היא אמרה, אתה לא מכיר אותי סובייקטיבית, ואמרתי שגם היא לא. היא קמה והלכה אחורנית בעיניים עצומות ולא נתקלה בשום חפץ שהיה בחדר השינה הגדוש בכל מיני בגדים, כדורי משחק, כיסאות, והכלב הקטן והמאיים שלה, והיו המוני זוגות נעליים פזורים על רצפת העץ היפה. היה שם מגהץ. הטלפון היה מונח על הרצפה. היא חזרה והלכה אחורנית בעיניים עצומות וכל העת אומרת לי, תראה כמה אני נפלאה! כשנרדמה עדיין לא יכולתי להירדם והבטתי בה. היא ישנה כמו חייל במסדר, ממושמע וצייתני, ידיה לצידי גופה. אבל על פניה ראיתי ארשת של צער חסר-ישע. זה הכאיב לי. היה לי די משלי. כמעט יצאתי, אך היה בה סוג חדש של בדידות בקומה העשרים או השלושים או החמש-עשרה של הבית המהודר, בדידות שעדיין לא הכרתי. ואז מישהו טילפן אליה, היא קפצה, ענתה, שנאה רשפה לה מן העיניים, דחפה לידי עשרים דולר וגירשה אותי. ליד ביתה בפינת רחוב 8 והשדרה החמישית היה דרגסטור. נכנסתי ואכלתי ארוחת-בוקר וחזרתי לפארק והתיישבתי על אותו ספסל. גנדי בא ולא התנצל. אמר שהוא ידע שאהיה כאן.