הכלה הצעירה, שהסתגרה בשתיקה מוחלטת בחדר השינה בבית הוריה במשך יותר מחמש שעות, הודיעה לבסוף מה שהודיעה וחזרה שלוש פעמים על הצהרתה המדהימה מבעד לדלת המוגפת, שארבעה זוגות אוזניים היו כרויים אליה בחרדה ובמסירות אין קץ. ״לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת,״ שבה וקראה הכלה בקול שטוח, כמעט משועמם, שבקע מבעד לדלת רחוק ונמוג כל כך, כמו אדי ריח אחרונים של תרסיס ניקוי.
הם נדחקו שלושתם במסדרון העצוב (הסבתא הושבה על שרפרף קלוע מול הדלת לאחר שתששו רגליה מההמתנה הממושכת) ונמנעו מלהביט זה בזה דקה ארוכה, כאילו עלול היה קשר המבטים ביניהם להפוך את ההצהרה שנשמעה זה עתה מפי הכלה לעובדה מוצקה בעולם ולהוות אישור, לא רק לתוכנה של ההצהרה אלא חמור מזה — למשמעותה, ורק המשיכו לתלות עיניים בדלת הסגורה המחופה עץ כהה בסגנון עתיק, מצפים כביכול להפשרה, להתרככות ולהמסה נִסית, אם לא של הכלה — אז לפחות של הדלת, מקווים לעוד משהו, להמשך של משפט, רעיון או מילה שיבצבצו מן הדלת ויגיחו אליהם, כמו ראש רטוב של עובר שבעקבותיו מחליק הגוף החוצה.
״קר לי,״ בקע פתאום קולה של נדיה, אם הכלה. היא ניסתה להקיף בזרועותיה את כתפיה הבשרניות העטופות בשרוולי התחרה הצמודים והדוקרניים של שמלת הערב האפרפרה שמדדה אותה קודם, לבקשת הספרית, ונשארה לבושה בה, בעוד רגליה נתונות בהיסח דעת בנעלי הבית המשובצות החורפיות, עם הרוכסן מלפנים. בלורית השיער שלה, הצבועה בלונד, הזדקרה בתימהון מוחלט מעל מצחה, ותימהון ציעף את מבטה כשנפל בלי כוונה על הסבתא, אִמה הקשישה, תוהה על הימצאותה שם כמו על רהיט חדש ולא מוכר, שלא הוזמן בכלל והוצב פתאום בביתה על ידי הסבלים.
״מה אמרה מַרְגי?״ התעניינה עכשיו בקול מתרונן הסבתא, שהייתה כבדת שמיעה ובאופן כללי ״לא אתנו״ (נדיה אמרה), מחזיקה על פניה כל אותן שעות המתנה את החיוך המרהיב והגדוש בשיניים צחורות שהתקין הרופא בפיה שבוע קודם, לכבוד החתונה. ״מה אמרה?״ חזרה ושאלה הסבתא, תולה את מבטה העגול בידית הדלת המוכספת, שניצבה בקו ישר מול עיניה.
היא ישבה על השרפרף כשירכיה ישרות וצמודות זו לזו בצייתנות, כמו ילדה בשעת הריכוז בגן, ממששת את זוג פלחי התפוח המקולפים (שניים כבר אכלה) המונחים על גבי מגבת המטבח שכיסתה את ברכיה. נדיה רכנה אליה ולפתה את מרפקה: ״לכי, לכי, תנוחי שמה בסלון בינתיים. נגיד לך כשיהיו חדשות.״ הסבתא גרסה את אחד מפלחי התפוח שנותרו, וקילוח דק וצהבהב של עסיס תפוחים זלג מקצה פיה עד סנטרה. ״עדשות? למה עדשות? היא לא צריכה עדשות, מרגי, עם הראייה שלה. הלוואי על כולנו הראייה שלה, איזה כלה, איזה!״ סיכמה, מוחה את קצות אצבעותיה במגבת המטבח.
הטלפון צלצל בכיס הז'קט של מתִי, החתן, הושתק מיד, וכעבור כמה שניות צלצל שוב וכובה. ״זה לא היא?״ שאלה נדיה. ״זה לא היא,״ השיב. ״הטלפון שלה אצלי, שכחת?״ נדיה עצמה את עפעפיה המאופרים בכבדות. ״לא שכחתי. לא ידעתי שהוא אצלך, הטלפון. איך יכולתי לשכוח מה שלא ידעתי?״ שתקה רגע. ״מה נעשה?״ שאלה, ושוב חזרה בהנמכת קול, כביכול נזהרת שלא להפריע את שנתו של מישהו: ״מה נעשה?״
מתִי התבונן בה בריכוז, אפוף במשהו ועם זאת ערני לגמרי, כביכול תוהה על שאלתה, אבל לא באמת. היא חשה את הדקירה של מבטו בעורה ממש, באמצע הרווח שבין גבותיה העשויות, את ההזרקה הזאת של ייאוש, ציפייה דרוכה, ועוד דבר מה שלא ידעה לקרוא לו בשמו, שהביאה דקירת מבטו. פתאום נבהלה ונפנתה בחדות ימינה, לעבר אילן, בן הדוד, שרכן על אוזנה ולחש לה משהו. ״מה? מה אמרת?״ התבלבלה.
״תיקנתי אותך. אמרתי: 'אלוהים, מה נעשה,' זה מה שאמרתי שהיית צריכה להגיד: 'אלוהים, מה נעשה?'״ אילן עטה על פניו את גיחוכו המכוער ביותר, המוגזם בכוונה, וחזר להתעסק בחמדנות מלאת שקיקה בששת צמידיה המוזהבים של נדיה. גלגל אותם על מפרק ידה, ספר אותם שוב ושוב, העלה את הצמידים כמעט עד למרפקה וחזר ושלשל אותם, אחד אחד, עד למפרק היד. ״מה קשור אלוהים?״ משכה ממנו נדיה את זרועה בקוצר רוח, ״מה הבאת את אלוהים עכשיו?״
״נכון. אלוהים לא שוכח אף אחד, אללה מא בּיִנסאש חַד, זה מה שאומרים, ״ הודיעה בסיפוק מהורהר הסבתא, מתנודדת מעט מצד לצד על השרפרף, מחלצת את ישבנה. נדיה כיסתה את עיניה בכפות ידיה. ״אין לי כוח אליה. אין. תסביר לה מה קורה,״ מלמלה לעבר אילן בלי להביט לעברו, נשענת בגבה על קיר המסדרון.
אילן מחה בשולי מכנסיו את כפות ידיו היבשות, התקרב לשרפרף של הסבתא, התיישב על ברכיו מולה, עיניו בגובה עיניה, חפן בידיו את לחייה הקציפתיות והחזיק את ראשה כך שיעמוד ממש מולו, כדי שתוכל להתבונן בתנועת שפתיו. ״סבתונה!״ קרא בשקט, בקול רך מאוד ומשדל. ״לינה!״ פניה של הסבתא הוארו ונחיריה הרחבים רטטו קצת משמחה, כאילו היה שמה, שנהגה בפי אילן, מין גילוי מפתיע אפילו לה עצמה. ״את שומעת אותי, מתוקה?״ שאל, מביט בה במבט מרצין. היא הנהנה במרץ. ״זאת מרגי. מ ר ג י. היא לא מתחתנת בסוף,״ אמר. ״למה?״ שאלה הסבתא, וארשת של בלבול ואימה נמתחת על פניה. ״למה היא לא מתחתנת?״ ״היא לא רוצה,״ השיב אילן לאִטו, מדגיש כל הברה, ״היא אמרה שהיא לא רוצה להתחתן.״ ״אף פעם?״ פלטה הסבתא, ״אף פעם היא לא רוצה להתחתן?״ אילן שלח את ידו לעבר ראשה, ליטף את שערותיה והביא קווצת שיער ארוכה אל מאחורי אוזנה. ״לא יודע אם אף פעם, מותק. לא יודעים. עכשיו — היא לא רוצה להתחתן.״
נדיה זעקה. לראשונה במחצית השעה האחרונה נספגה והיכתה בה בבת אחת הבשורה, התגלמה פתאום לראשונה במילים של אילן, שסדקו את נדיה ברכותן הרבה יותר מכל הצלפת שוט או טלטול אלים. צווארה היה מוטה לפנים, אדום כולו, ידיה כיסו את אוזניה ופיה פעור לרווחה, מחלץ מתוך גופה איזו יבבה משונה, מקוטעת, כמעט לא אנושית, שהיא עצמה לא שמעה מעודה, ובעודה זועקת (עכשיו חבטה על ירכה בקצב בידה הימנית) השתוממה על הקול הזה, המחריד בזרותו, הבוקע כפי הנראה מתוכה, ממש כאילו התפלגו גופה ותודעתה לשתיים, לשתי נשים, אחת זועקת עד ששרירי פניה כואבים ועיניה צורבות, והאחרת כאילו משייפת את ציפורניה בפצירה ומעיפה מדי פעם מבט סקרני ומשתומם בזו שזועקת.
הזועקת היא זו שפנתה לעבר הדלת המוגפת, הלמה עליה בכוח (טבעת האחלמה הענקית שעל אצבעה הסתובבה ופנתה לפנים היד ופצעה אותה): ״תפתחי, מרגי, תפתחי! את שומעת אותי? תפתחי עכשיו את הדלת או שזה הסוף שלך! הסוף, את מבינה? מה קרה לך? מה? מה נגיד לאנשים? חמש מאות אנשים באולם עוד ארבע שעות עם האוכל והלהקה והכול, מה נגיד, איזה פרצוף יהיה לנו, תגידי?״ ואז הסתובבה ופנתה למתי, עדיין חובטת בדלת בחולשת ויתור ביד אחת, והוסיפה, ״מהבוקר הייתה לי ההרגשה. מהבוקר. כשקמה בבוקר ואמרה שהיא לא הולכת לסלון כלות. שנבטל את הסלון כלות. עם הפרצוף הזה שהיה לה מהבוקר ידעתי כבר, אבל לא רציתי לדעת, אתה מבין? פחדתי לדעת מה הפרצוף שלה.״ היא מיששה את ידיה האדומות והכואבות, הסירה פתאום את טבעת האחלמה מאצבעה והשליכה אותה בחמת זעם, הרחק לעבר חדר האמבטיה.
אילן זינק בעקבות הטבעת, זחל וגישש בחדר האמבטיה הקטן דקות ארוכות עד שמצא אותה מאחורי האסלה. הוא ירק עליה, ניגב היטב והושיט אותה לנדיה: ״קחי. לא חראם על כזה יופי, לזרוק אותו בגלל השרוטה הזאת שסגרה את עצמה בחדר? לא חבל?״ נדיה בכתה חרישית, הנידה בראשה לשלילה שוב ושוב, מתוך רפלקס מכני. פניה התעוותו מתחת למסכה הקרושה של המייק־אפ והפודרה, והבלורית הבלונדינית נדבקה לריסיה הצבועים והרטובים, הושחרה בקצותיה משאריות המסקרה. היא משכה בכתפיה, מוחה את עיניה בשולי השמלה, דוחה את אילן מעליה. ״תעזוב אותי עכשיו מהטבעת הזאת. רק נאחס הביאה לנו, רק מזל רע.״ אילן הביט מהופנט באחלמה הסגלגלה, היסס רגע, הצמיד את שפתיו לטבעת בנשיקה, ואז ענד אותה על אצבעו. ״אני אשמור לך על המהממת הזאת, אל תדאגי, כמו על העיניים שלי אני שומר לך אותה,״ הבטיח.
