די כבר עם השקרים שלך

יום אחד, אין לי בעיה לומר מתי, התאריך זכור לי במדויק, יום אחד אני מוצא את עצמי בלובי של מלון, באחת מערי השדה, לובי המשמש אף בר, יושב בכורסה, שקוע בשיחה עם עיתונאית, בינינו ניצב שולחן עגול, נמוך, והעיתונאית מראיינת אותי אודות הספר האחרון שלי, רומן שזה עתה יצא לאור, להחליט להיפרד, והיא מעלה בפניי שאלות הנוגעות לפרידה, לכתיבת מכתבים, לתיקון שהגלות מחוללת או לא, אני משיב, אני יודע את התשובות לשאלות האלה, הן שגורות בפי, והמילים זורמות בקלות, אני עונה לה כמעט בלי לחשוב, מכוח ההרגל, עד כדי כך שעיניי מסוגלות אף להתבונן באנשים החוצים את אולם הכניסה, בעוברים ושבים, באלה המגיעים ובאלה היוצאים לדרכם, אני ממציא להם חיים משלהם, לאותם אנשים שבאים מאין־שהוא והולכים לאנשהו, אני מנסה לדמיין מאין הגיעו, לאן מועדות פניהם, תמיד אהבתי לעשות את זה, להמציא חיים לאלמונים שחולפים ביעף, להתעניין בצלליות האלה, זה גובל באובססיה, נדמה לי שזה התחיל כבר בילדות, כן, זה מלווה אותי מגיל צעיר, אני נזכר עכשיו, זה הדאיג את אמי, היא נהגה לומר: די כבר עם השקרים שלך, היא אמרה שקרים במקום סיפורים, זה נחרת בי, וכך שנים רבות אחרי כן, אני ממשיך, אני מעלה כל מיני סברות בעודי משיב על שאלות, בעודי מדבר על כאבן של נשים נעזבות, אלה שני דברים שאני יודע להפריד ביניהם, שאני מסוגל לעשות במקביל, כשלפתע אני מבחין בגבר, גבו אליי, הוא גורר מזוודה על גלגלים, גבר צעיר שעומד לצאת מהמלון, ההליכה, הלבוש משדרים נעורים, ואני מרגיש איך מיד התמונה הזאת מוחצת אותי, כי זו תמונה בלתי אפשרית, תמונה שלא יכולה להתקיים, אולי אני טועה, כמובן, אחרי הכול איני רואה את הפנים, איני יכול להבחין בהם ממקום מושבי, אבל נדמה לי שאני מכיר היטב את הפנים האלה, שאני יודע איך האיש נראה, ואני אומר שוב: זה בלתי אפשרי, פשוט בלתי אפשרי, אבל אני זורק שֵם לאוויר, תומא, אני זועק אותו יותר נכון, תומא, והעיתונאית מולי נבהלת, היא רוכנת על הפנקס שלה, משרבטת הערות, מעתיקה את מילותיי, והנה היא זוקפת ראש, כתפיה מתכווצות, כאילו צעקתי עליה, אני אמור להתנצל אבל איני עושה זאת, אני לכוד על ידי הדמות הנעה, ממתין שהשם הנזעק יעשה את שלו, אבל הגבר אינו מסתובב, הוא ממשיך בדרכו, אני אמור להסיק שטעיתי, הפעם באמת, שאין זו אלא הזיה, שזרם ההולכים ושבים הוא שגרם להזיה, לאשליה הזאת, אבל לא, אני קם, מזנק ויוצא בעקבות הדמות החמקמקה, איני מוּנע על ידי הצורך לאַמת, כי באותו רגע אני עדיין משוכנע שהצדק עמי, כנגד ההיגיון, כנגד הברור מאליו, אני משיג את הגבר הפוסע על המדרכה, מניח את ידי על כתפו, הוא מסתובב ו.