בתי ספר יצירתיים

הקדמה: 

דקה לפני חצות

 

האם אתם מודאגים מהחינוך? אני מודאג. אחת הדאגות הגדולות ביותר שלי קשורה לרפורמות שמונהגות כיום במערכות חינוך ברחבי העולם, כי רבות מהרפורמות הללו נובעות במובהק ממניעים פוליטיים ומסחריים וליוזמיהן אין שמץ של הבנה איך אנשים אמיתיים לומדים ואיך בתי ספר מצוינים פועלים. כתוצאה מכך, הן פוגעות בסיכוייהם של אין־ספור צעירים להגשים את שאיפותיהם. ובמוקדם או במאוחר הן ישפיעו, לטוב או לרע, גם עליכם או על מישהו מוכר וקרוב לכם. לכן חשוב להבין מה טיבן של הרפורמות הללו. ואם תסכימו איתי שהן הולכות בדרך הלא־נכונה, אני מקווה שתהיו גם אתם חלק מהתנועה הקוראת לגישה חינוכית הוליסטית יותר, המטפחת ומצמיחה את הכישרונות המגוונים של ילדינו.

בספר זה אני מבקש להראות מדוע תרבות הסטנדרטים מזיקה לתלמידים ולבתי הספר, ולהציג דרך אחרת לחשיבה על חינוך. אני רוצה להראות גם שלא משנה מי אתם והיכן אתם חיים, לכולכם יש יכולת לגרום לשינוי במערכת החינוך. השינויים כבר קורים. בכל רחבי העולם יש בתי ספר מצוינים, מורים נפלאים ומנהיגים בעלי שאר רוח. הם פועלים בצורה יצירתית ומספקים לתלמידים את החינוך המותאם אישית, המתחשב והמוכוון־קהילה שנחוץ להם. מחוזות בתי ספר ומערכות חינוך לאומיות לא מעטים כבר הולכים בכיוון הזה. אנשים מכל הדרגים במערכות הללו לוחצים להכנסת השינויים שאני מדבר עליהם כאן.

ב־2006 העברתי הרצאה בוועידת ״טד״ בקליפורניה, שכותרתה ״האם בתי הספר הורגים את היצירתיות?״ תמצית ההרצאה הייתה שכולנו נולדים עם כישרונות טבעיים אדירים, אבל עד שאנו מסיימים את בית הספר, רבים מדי מאיתנו מאבדים את הקשר איתם. כפי שניסחתי זאת בהרצאה, הרבה מאוד אנשים מוכשרים ומבריקים מאוד מאמינים שאינם כאלה רק משום שבבית הספר לא העריכו כלל את הדברים שבהם הם טובים ולפעמים גם דיברו בגנותם. גישות כאלה ממיטות אסון על אנשים באופן אישי ומזיקות לבריאותן הכללית של הקהילות.

התברר שההרצאה הזאת זכתה למספר הצפיות הגדול ביותר בהיסטוריה של טד. לפי ההערכות, שלושה מיליון אנשים ברחבי העולם צפו בגרסה המקוונת שלה, יותר משלושים מיליון פעמים. אני יודע שהסרטונים של מיילי סיירוס גורפים יותר צפיות. אבל אני לא מענטז.

מאז שהסרטון של ההרצאה עלה ליו־טיוב, אני שומע מתלמידים שהם הראו אותו למורים או להורים שלהם, מהורים שהם הראו אותו לילדיהם, ממורים שהם הראו אותו למנהלים שלהם וממפקחים שהם הראו אותו לכולם. אני רואה בזה הוכחה לכך שאיני היחיד שחושב ככה. ושהבעיות האלה אינן חדשות.

בשנה שעברה הרציתי בקולג' במערב התיכון של ארצות הברית. בארוחת צהריים אמר לי אחד מאנשי הסגל, ״אתה עושה את זה כבר הרבה זמן, נכון?״ שאלתי, ״את מה?״ והוא אמר, ״מנסה לשנות את החינוך. כמה זמן, שמונה שנים?״ שאלתי, ״מה זאת אומרת, שמונה שנים?״ והוא אמר, ״אתה יודע, מאז ההרצאה ההיא בטד.״ אז אמרתי לו, ״נכון, אבל היו לי חיים גם קודם...״

למעלה מארבעים שנה אני עובד בחינוך, כמורה, כחוקר, כמאמן, כבוחן וכיועץ. עבדתי עם כל מיני אנשים, מוסדות ומערכות חינוך, וגם עם עסקים, ממשלות וארגוני תרבות; ניהלתי תהליכי יישום של יוזמות בבתי ספר, במחוזות ובממשלות; לימדתי באוניברסיטאות ועזרתי להקים מכונים חדשים. ובכל העשייה הזאת אני דוחף להנחלת גישות מאוזנות, מותאמות אישית ויצירתיות יותר לחינוך.

במיוחד בעשר השנים האחרונות, אני שומע מאנשים בכל מקום כמה מרגיזה אותם ההשפעה מקהת החושים שיש למבחנים ולסטנדרטיזציה עליהם, על ילדיהם או על חבריהם. לעתים קרובות הם מרגישים חסרי אונים ואומרים שאין בכוחם לעשות דבר כדי לשנות את החינוך. אחדים מביניהם אומרים לי שהם נהנים לצפות בהרצאות שלי באינטרנט אבל גם מתוסכלים מהן, כי אני לא אומר להם איך יוכלו לשנות את המערכת. לטענות האלה יש לי שלוש תשובות מוכנות. הראשונה היא: ״נו, באמת! זאת בסך הכול הרצאה של שמונה־עשרה דקות.״ השנייה היא: ״אם באמת מעניין אתכם מה אני חושב, פרסמתי גם כל מיני ספרים, דו״חות ומאמרים בנושא, אולי תוכלו להיעזר בהם.״1 והתשובה השלישית היא הספר הזה.

תכופות שואלים אותי את אותן השאלות: מה השתבש בחינוך? ומדוע? ולו היית יכול להמציא את החינוך מחדש, איך הוא היה נראה? האם היית מקים בתי ספר? האם הם היו מסוגים שונים? מה היה קורה בהם? האם כולם היו חייבים ללכת לבית הספר, ומאיזה גיל? האם היו בהם מבחנים? ואם אני יכול לדעתך לשנות משהו בחינוך, במה להתחיל?

אבל למעשה, השאלה הבסיסית ביותר היא לשם מה צריך חינוך? אנשים חלוקים בדעותיהם לגבי התשובה. בדיוק כמו המושגים ״דמוקרטיה״ ו״צדק״, גם ״חינוך״ הוא דוגמה למה שהפילוסוף וולטר ברייס גאלי מכנה ״מושג שנוי במחלוקת מעצם טבעו״. יש לו משמעויות שונות עבור אנשים שונים, בהתאם לערכי התרבות שלהם ולהשקפותיהם על סוגיות אחרות הקשורות בחינוך כגון מוצא אתני, מגדר, עוני ומעמד חברתי. זה לא אומר שאיננו יכולים לדון בשאלה או לעשות משהו בנידון. אנחנו רק צריכים להשתמש במונחים ברורים ומדויקים.2 לכן, לפני שנמשיך הלאה, הרשו לי לומר מילים אחדות על המונחים ״למידה״, ״חינוך״, ״הכשרה״ ו״בית ספר״. כי לפעמים נוטים במקצת להתבלבל ביניהם.

למידה היא התהליך של רכישת ידע וכישורים חדשים. היצור האנושי הוא אורגניזם סקרן מאוד ולומד מטבעו. ילדים נולדים עם תיאבון אדיר ללמידה. אבל, אצל רבים מדי התיאבון הזה מתחיל לגווע ברגע שהם הולכים לבית הספר. השארתו בחיים היא אפוא המפתח לשינוי בחינוך.

חינוך פירושו תוכניות מובְנות של למידה. החינוך הפורמלי יוצא מנקודת הנחה שצעירים צריכים לדעת, להבין ולהיות מסוגלים לעשות דברים שאותם אינם יכולים לדעת, להבין ולעשות בכוחות עצמם. מהם הדברים הללו, ואיך צריך החינוך להיות מאורגן כדי לעזור לתלמידים ללמוד אותם — זאת השאלה החשובה ביותר.

הכשרה היא צורת חינוך המתמקדת בהקניית כישורים מסוימים. אני זוכר את הדיונים הרציניים שבהם השתתפתי כסטודנט, על הקושי להבחין בין חינוך להכשרה. ההבדל ברור כשמש כשמדברים על חינוך מיני. רוב ההורים ישמחו לדעת שבני העשרה שלהם מקבלים חינוך מיני בבית הספר; סביר להניח שלא ישמחו כל כך לשמוע שהם מקבלים הכשרה מינית.

במונח בית ספר איני מתכוון רק למתקנים המשמשים את הילדים ואת בני הנוער. אני מתכוון לכל קהילה של אנשים שמתכנסים כדי ללמוד זה עם זה. בספר שלי, המונח בית ספר כולל חינוך ביתי, חינוך חופשי ומפגשי למידה לא פורמליים, מקוונים או פנים־אל־פנים, החל מגן הילדים ועד לקולג' ומעבר לו. למאפיינים מסוימים של בתי הספר הקונבנציונליים אין כמעט שום קשר ללמידה והם יכולים רק להפריע. המהפכה שאנו זקוקים לה חייבת לכלול גם חשיבה מחודשת על צורת העבודה של בתי הספר ועל מה שיכול להיחשב כבית ספר. צריך גם להאמין בסיפור שונה על מהות החינוך.

כולנו אוהבים סיפורים, גם אם הם פרי הדמיון. בילדותנו, אחת הדרכים שלנו להכיר את העולם היא הסיפורים שאנחנו שומעים. חלק מהסיפורים הללו עוסקים באירועים מסוימים או בדמויות מהחוג הקרוב של משפחתנו וחברינו. אחרים הם חלק מהתרבות הרחבה יותר שאליה אנו משתייכים — המיתוסים, המשלים והאגדות על אורחות חיינו, שריתקו את שומעיהם במשך דורות רבים. בסיפורים שמסופרים לעתים קרובות, הקו המפריד בין עובדה לבדיה עלול להיטשטש מאוד ואפשר לטעות בקלות ביניהם. וזה הדין גם לגבי הסיפור על חינוך, שאנשים רבים מאמינים בו אם כי אינו, ומעולם לא היה נכון. וכך נשמע הסיפור:

ילדים קטנים הולכים לבית הספר היסודי כדי לרכוש מיומנויות בסיסיות של קריאה, כתיבה וחשבון. המיומנויות הללו דרושות להם כדי שיצליחו בלימודים בבית הספר התיכון. אם הם ימשיכו ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה ויסיימו אותם עם תארים טובים, ימצאו עבודה משתלמת וגם המדינה תצא נשכרת.

לפי הסיפור הזה, באינטליגנציה האמיתית אנחנו משתמשים בלימודים העיוניים. וכיוון שילדים נולדים עם כמויות שונות של האינטליגנציה הזאת, בדרך הטבע יש כאלה שמצליחים יותר בבית הספר וכאלה שמצליחים פחות. האינטליגנטים באמת לומדים באוניברסיטאות טובות, יחד עם סטודנטים מבריקים אחרים. לאלה שרוכשים תואר אקדמי באוניברסיטה טובה מובטחת עבודה במקצוע חופשי, בשכר גבוה או בעסק מצליח משלהם. תלמידים פחות אינטליגנטים מצליחים פחות בלימודים. חלקם נכשלים או נושרים. ולא כל אלה שמסיימים תיכון רוכשים בהכרח השכלה גבוהה. הם מסתפקים בעבודה בשכר נמוך יותר או הולכים לקולג', אבל לומדים שם מקצועות עיוניים פחות ותעסוקתיים יותר, ובסיום הלימודים הם משיגים עבודה בשירותים בשכר מתקבל על הדעת או עובדים כבעלי מלאכה עצמאיים.

אם מציגים את הסיפור בצורה בוטה כל כך, הוא נשמע כמו פרודיה. אבל אם מסתכלים על מה שקורה בבתי ספר רבים, אם מקשיבים להורים המדברים על ציפיותיהם מהילדים שלהם, אם חושבים על מה שעושים קובעי מדיניות בכל העולם, מתקבל הרושם שכולם מאמינים באמת ובתמים כי מערכות החינוך הנוכחיות הן בסדר גמור; הן רק לא מתפקדות כראוי בגלל הירידה בסטנדרטים. וכתוצאה מכך, רוב המאמצים מתרכזים בהעלאת הסטנדרטים באמצעות הגברת התחרותיות והאחריוּתיוּת (accountability). ואולי גם אתם מאמינים בסיפור הזה ותוהים מה לא בסדר בו.

הסיפור הזה הוא מיתוס מסוכן. הוא אחת הסיבות העיקריות לכך שרפורמות רבות אינן מצליחות. אדרבה, לעתים קרובות הן רק מחמירות את הבעיות שאותן התיימרו לפתור. הבעיות הללו כוללות שיעור מדאיג של תלמידים שאינם מסיימים את הלימודים בתיכון או בקולג', רמות גבוהות של מתח ודיכאון — עד כדי התאבדות — בקרב תלמידים ומוריהם, שחיקה מתמדת בערכם של תארים אקדמיים, מחירים מרקיעי שחקים של רכישת השכלה גבוהה ועלייה באחוז המובטלים בקרב מסיימי הלימודים והנושרים כאחד.

לעתים קרובות, הפוליטיקאים לא יודעים איך לפתור את הבעיות הללו. לפעמים הם מענישים את בתי הספר שלא השיגו את רמת הציונים הדרושה. לפעמים הם רוקחים תוכניות שנועדו להחזיר אותם למסלול. אבל הבעיות אינן נעלמות ובמידה מסוימת אף מחמירות. והסיבה לכך היא שלרובן אחראית מערכת החינוך בעצמה.

כל המערכות מתנהלות בצורה האופיינית להן. בשנות העשרים שלי בליברפול, סיירתי בבית מטבחיים. (אני כבר לא זוכר מדוע. סביר להניח שזה היה במסגרת פגישה עם בחורה.) בתי מטבחיים נועדו להרוג בהמות. והם ממלאים את תפקידם כראוי. כמעט אף בהמה אינה מצליחה להימלט מהם ולהקים מועדון ניצולים. בסוף הסיור המודרך חלפנו על פני דלת עם שלט ״וטרינר״. חשבתי שהאיש הזה צריך להיות די מתוסכל בסוף יום עבודה רגיל, ושאלתי את המדריך לשם מה מעסיק בית מטבחיים וטרינר. זה לא קצת מאוחר מדי בשביל לטפל בבהמות? הוא אמר שהווטרינר מגיע לשם מפעם לפעם ומבצע ניתוחים אקראיים שלאחר המוות. ואני חשבתי, בשלב הזה הוא כבר ראה בוודאי את הדפוס הקבוע של המתת כל הנבדקים שלו.

אם מתכננים מערכת לצורך ספציפי, לא צריך להיות מופתעים אם היא פועלת כמתוכנן. אם מנהלים מערכת חינוך המבוססת על סטנדרטים ועל קונפורמיוּת שמדכאים את האישיות, את הדמיון ואת היצירתיות, לא צריך להיות מופתעים אם היא עושה בדיוק את זה.

יש הבדל בין תסמינים לסיבות. לחוליים הנוכחיים של החינוך יש תסמינים רבים, והם לא יחלפו עד שנרד לעומקן של הסיבות להם. אחת הסיבות העיקריות היא האופי התעשייתי של החינוך הציבורי. וההסבר הקצר לכך הוא כזה: ברוב המדינות המפותחות לא היו מערכות חינוך ציבוריות עד אמצע המאה התשע־עשרה. המערכות הללו התפתחו במידה רבה כדי לענות על צורכי כוח האדם של המהפכה התעשייתית והתבססו על עקרונות הייצור ההמוני. תנועת הסטנדרטים מתמקדת לכאורה בשיפור המערכות הללו ובהפיכתן ליעילות ואחראיות יותר. הבעיה היא שהמערכות הללו אינן מתאימות מלכתחילה למצב העניינים במאה העשרים ואחת, השונה תכלית שינוי ממצב העניינים בשתי המאות שקדמו לה.

בארבעים השנים האחרונות צמחה אוכלוסיית העולם מפחות משלושה מיליארד בני אדם ללמעלה משבעה מיליארד. אנחנו האוכלוסייה האנושית הגדולה ביותר עלי אדמות מאז בריאת העולם, והמספרים הולכים וגדלים בקצב מהיר. בד בבד, הטכנולוגיה הדיגיטלית משנה את האופן שבו כולנו עובדים, משחקים, חושבים, מרגישים ומתייחסים זה אל זה. והמהפכה הזאת היא רק בראשיתה. בזמן התכנון של מערכות החינוך הישנות, לא חשבו על העולם של זמננו. משום כך, השיפור שלהן באמצעות העלאת הסטנדרטים הקונבנציונליים לא יכול לענות על האתגרים שבפניהם אנו עומדים כיום.

אל תבינו אותי לא נכון; איני טוען שכל בתי הספר איומים ונוראים וכל המערכת חסרת תקנה. ברור שזה לא כך. החינוך הציבורי הועיל בדרכים רבות ומגוונות למיליוני אנשים, ואני אחד מהם. אלמלא החינוך הציבורי החינמי שקיבלתי באנגליה, מן הסתם לא הייתי מגיע לאן שהגעתי. כבן למשפחה מרובת ילדים ממעמד הפועלים בליברפול של שנות החמישים, חיי היו יכולים לפנות לכיוון שונה לחלוטין. החינוך פקח את עינַי לעולם סביבי ונתן לי את היסודות שעליהם בניתי את חיי.

החינוך הציבורי עזר לאין־ספור אנשים אחרים מלבדי להגשים את חלומותיהם האישיים או להיחלץ מחיים של עוני ומצוקה. המוני אנשים מצאו את מקומם במערכת והצליחו בלימודים. יהיה טיפשי לטעון אחרת. אבל רבים מדי לא הפיקו את התועלת שהיו יכולים להפיק משנות לימודיהם בחינוך הציבורי. ואלה שהמערכת היטיבה עמם, שילמו מחיר גבוה על הצלחתם. ככל שתנועת הסטנדרטים צוברת תאוצה, תלמידים רבים יותר ויותר משלמים את מחיר הכישלון. לעתים קרובות מדי אלה שמצליחים עושים זאת למרות התרבות החינוכית השלטת, לא בזכותה.

אז מה אתם יכולים לעשות? אם הנכם תלמידים, אנשי חינוך, הורים, מנהלים או קובעי מדיניות — אם הנכם מעורבים בחינוך בדרך כלשהי — תוכלו לקחת חלק בשינוי. כדי לעשות זאת, דרושות לכם שלוש תובנות: ראייה ביקורתית של המצב הנוכחי, חזון של המצב הרצוי ותיאוריה של שינוי שתתווה את הדרך המעבירה ממצב למצב. בספר זה אני מציע את התובנות הללו, המבוססות על ניסיוני האישי ועל ניסיונם של עוד אנשים רבים. שלושה סוגי חומרים נשזרו זה בזה בפרקים הבאים: ניתוח ממצה,עקרונות ודוגמאות.

אם ברצונכם לשנות את החינוך, חשוב שתדעו באיזה מין מערכת מדובר. היא אינה עשויה מקשה אחת ואינה בלתי משתנה, ומשום כך יש באפשרותכם לעשות משהו בנדון. יש לה הרבה פנים, הרבה אינטרסים מצטלבים ומתנגשים והרבה כיוונים אפשריים לחדשנות. ידיעת כל הדברים הללו עוזרת להסביר מדוע אתם יכולים לשנות אותה ואיך.

המהפכה שאני מציע מבוססת על עקרונות שונים לחלוטין מאלה של תנועת הסטנדרטים. היא מבוססת על אמונה בערך הפרט, בזכות ההגדרה העצמית, ביכולת שלנו להתפתח ולחיות חיים מספקים, בחשיבות האחריות של הרשויות ובכיבוד האחר. בהמשך ארחיב את הדיבור על מה שלהשקפתי הן ארבע מטרות היסוד של החינוך: האישית, התרבותית, החברתית והכלכלית. כפי שאני רואה זאת, מטרות החינוך הן לאפשר לתלמידים להבין את העולם סביבם ולהכיר את היכולות הפנימיות שלהם, כדי שיוכלו לממש את עצמם ולהיות אזרחים פעילים ומתחשבים בזולת.

הספר הזה עשיר בדוגמאות מבתי ספר שונים. הוא שואב השראה מעבודתם של אלפי אנשים וארגונים השוקדים על שינוי החינוך. הוא נסמך גם על המחקרים האחרונים ביותר שמסקנותיהם כבר מיושמות בפועל. המטרה שלי היא לתת סקירה קוהרנטית על השינוי הדרוש בדחיפות לבתי הספר ובתוך בתי הספר. הסקירה כוללת את השינוי בקונטקסט של החינוך, את הדינמיקה של בתי הספר המשתנים ואת הבעיות המרכזיות של הלמידה, ההוראה, תוכניות הלימודים, שיטות ההערכה והמדיניות החינוכית. המחיר הבלתי נמנע של היריעה הרחבה שאני פורס בפניכם הוא צמצום הפירוט בחלק מהמקרים. משום כך אני מפנה אתכם לעתים קרובות לעבודתם של אחרים, היורדת לעומקם של דברים יותר מכפי שאני יכול לעשות כאן בנושאים שעלי לעבור עליהם במהירות ובקיצור.

אני מודע בהחלט ללחצים הפוליטיים הכבדים המופעלים על החינוך. צריך אפוא לקרוא תיגר על המדיניות שיוצרת את הלחצים הללו, ולשנותה. לכן אני פונה (נניח) גם לקובעי המדיניות וקורא להם להכיר בצורך בשינוי קיצוני. אבל מהפכות אינן מחכות לחקיקה. הן מתחוללות בעקבות מה שאנשים עושים ברחוב. את החינוך לא עושים בחדרי הישיבות של בתי המחוקקים או בנאומיהם של הפוליטיקאים. חינוך זה מה שקורה בין לומדים ומורים בבתי הספר האמיתיים. אם אתם מורים, מבחינת התלמידים שלכם אתם המערכת. אם אתם מנהלי בתי ספר, מבחינת הקהילות שלכם אתם המערכת. אם אתם קובעי מדיניות, מבחינת בתי הספר שנתונים לאחריותכם אתם המערכת.

אם הנכם מעורבים בחינוך בדרך כלשהי, יש לכם שלוש אפשרויות: אתם יכולים לבצע שינוי בתוך המערכת, אתם יכולים להפעיל לחץ על המערכת ואתם יכולים ליזום שינוי מחוץ למערכת. הרבה מהדוגמאות המובאות בספר הן של הכנסת חידושים למערכת כמות שהיא. באופן כללי, גם מערכות מסוגלות להשתנות, ומבחינות מסוימות הן כבר עושות זאת. ככל שיש יותר חדשנות בתוך המערכות, כן גדלים הסיכויים שהן ישתנו כמכלול.

רוב שנותי חייתי ועבדתי באנגליה. ב־2001 עברתי עם משפחתי לארצות הברית. מאז אני מרבה לנסוע ברחבי המדינה ועובד עם מורים, עם מחוזות בתי ספר, עם איגודים מקצועיים ועם קובעי מדיניות מכל הדרגים. מסיבות אלו הספר מתאר בעיקר את מה שקורה בארצות הברית ובאנגליה. אבל הבעיות הקשורות לחינוך הן כלל־עולמיות, ויש בספר לא מעט דוגמאות ממקומות אחרים בעולם.

הספר מתמקד בעיקר בחינוך מהגיל הרך עד סוף בית הספר התיכון. לבעיות שאנחנו דנים בהן בספר יש השלכות משמעותיות ביותר גם על החינוך העל־תיכוני, ורבים ממוסדות החינוך הללו משתנים מקצה לקצה יחד עם העולם הסובב אותם. אני מדבר על השינויים הללו באופן כללי, אבל לסקירה מקפת שלהם אצטרך להקדיש ספר נוסף.

לא מזמן נשאלתי בריאיון, על התיאוריות שלי. עניתי שאלו לא סתם תיאוריות. אמנם אני מציג את ההיבטים התיאורטיים של הגישות המומלצות, אבל הנימוקים שלי אינם היפותטיים. הם מבוססים על ניסיון רב־שנים ועל מחקר שבדק מה פועל היטב בחינוך, מה מניע תלמידים ומורים להשיג את המרב ומה לא. בעשותי כן, אני ממשיך מסורת רבת־שנים. הגישה שאני מציע נטועה עמוק בהיסטוריה של ההוראה והלמידה, מימי קדם ועד ימינו. היא אינה טרנד או אופנה חולפת, היא מבוססת על עקרונות שמאז ומתמיד שימשו השראה לחינוך טרנספורמטיבי, עקרונות שהחינוך התעשייתי, למרות הישגיו הלא־מבוטלים, דחק לשוליים.

גם האתגרים העומדים בפני תושבי כדור הארץ אינם תיאורטיים; הם אמיתיים מאוד ורובם מעשה ידי אדם. ב־2009 שודר במסגרת סדרת הבי־בי־סי הורייזן פרק העוסק בשאלה כמה בני אדם יכולים לחיות על כדור הארץ. שם הפרק היה כמה בני אדם יכולים לחיות על כדור הארץ? (לבי־בי־סי יש כישרון מיוחד לשמות סתמיים.) כיום חיים בעולם 7.2 מיליארד בני אדם, כמעט כפליים ממספרם בשנת 1970. הצפי הוא שעד אמצע המאה יגיע מספרם לתשעה מיליארד ועד סופה — לשנים־עשר. הצרכים הבסיסיים של כולנו — אוויר נקי, מים, מזון ודלק — הם זהים והכרחיים לקיום אורח החיים שלנו. ובכן, כמה בני אדם יכול כדור הארץ שלנו לקיים?

בדיון השתתפו אחדים מגדולי המומחים בעולם לאוכלוסייה, מים, ייצור מזון ואנרגיה. הם הגיעו למסקנה שאם כל תושבי כדור הארץ יצרכו את הכמויות שצורך ההודי הממוצע, הוא יוכל לקיים אוכלוסייה מקסימלית של חמישה־עשר מיליארד. בחישוב הזה, אנחנו כבר באמצע הדרך לשם. הצרה היא שלא כולנו צורכים את אותן הכמויות. ואם כולם יצרכו את הכמויות שצורך תושב ממוצע של אמריקה הצפונית, כדור הארץ יוכל לקיים אוכלוסייה מקסימלית של 1.5 מיליארד בני אדם. כבר כיום אנחנו פי חמישה יותר.

ובכן, אם כל בני האדם רוצים לצרוך את הכמויות שאנחנו צורכים באמריקה הצפונית, ונראה שהם רוצים, באמצע המאה הנוכחית נזדקק לעוד חמש פלנטות כדי לענות על הביקושים. משום כך אנחנו חייבים לשנות בדחיפות את צורת החשיבה, את אורח החיים ואת ההתייחסות שלנו זה לזה. לפי שעה אנחנו מפולגים כתמיד, בגלל ההבדלים התרבותיים בינינו ובגלל תחרות כלכלית על אותם משאבים.

לעתים קרובות נאמר לנו שאנחנו חייבים להציל את כדור הארץ. אני לא בטוח בזה. כדור הארץ שלנו קיים כבר קרוב לחמישה מיליארד שנים וימשיך להתקיים עוד חמישה מיליארד לפני שיתרסק אל השמש. עד כמה שידוע לנו, האדם המודרני שנראה פחות או יותר כמונו הופיע לפני פחות ממאתיים אלף שנים. אם תחשבו על כל ההיסטוריה של כדור הארץ כעל שנה אחת, אנחנו הופענו פחות מדקה לפני חצות הלילה של 31 בדצמבר. לא כדור הארץ בסכנה, אלא תנאי החיים שלנו עליו. כדור הארץ יכול להחליט שהוא ניסה את האנושות ולא התרשם ממנה לטובה. בקטריות עושות פחות צרות, אולי משום כך הן שורדות מיליארדי שנים.

סופר המדע הבדיוני והעתידן ה' ג' וֶלס אמר פעם שהציוויליזציה היא תחרות בין חינוך לקטסטרופה. ואכן, השכלה היא התקווה הגדולה ביותר שלנו. לא חינוך תעשייתי מהסגנון הישן, שנועד לענות על הצרכים של המאה התשע־עשרה ותחילת המאה העשרים, אלא חינוך בסגנון חדש, המתאים לאתגרים שבפניהם אנו עומדים כיום ולכישרונות האמיתיים שטמונים עמוק בתוך כל אחד מאיתנו.

כאשר מצפה לנו עתיד מאוד לא בטוח, התשובה אינה לעשות טוב יותר את מה שעשינו קודם. התשובה היא לעשות משהו שונה. האתגר אינו לשפר את המערכת הנוכחית אלא לשנות אותה מן היסוד; לא לתקן כי אם להחליף. האירוניה הגדולה בחוליים הנוכחיים של מערכת החינוך היא שאנחנו דווקא יודעים מה כן פועל טוב. אנחנו פשוט לא עושים את זה בקנה מידה גדול מספיק. למזלנו, המצב כיום טוב מתמיד, כי יש לנו אפשרות להשתמש במשאבים היצירתיים והטכנולוגיים העומדים לרשותנו כדי לבצע את השינויים הדרושים. יש לנו כיום הזדמנות כמעט בלתי מוגבלת לכבוש את דמיונם של הצעירים ולספק להם צורות הוראה ולמידה מותאמות היטב.

למרות היותו בעיה כלל־עולמית, החינוך הוא בהכרח תהליך עממי. הבנת העניין הזה היא המפתח לשינוי. העולם עובר שינויים מהפכניים; אנו זקוקים למהפכה גם בחינוך. בדומה לרוב המהפכות, המהפכה הזאת מתבשלת כבר זמן רב, ובמקומות רבים היא כבר פרצה. השינוי אינו נכפה מלמעלה; הוא צומח מלמטה.