פתח דבר
בהכרזת זכויות האדם מצוין שכולנו נולדנו שווי ערך, ובאמת, פעמים רבות אנו גם נוכחים בכך במציאות. למשל, רק לאחרונה, במדינתנו, נשיא, ראש ממשלה וראשי ערים משלמים על מה שעוללו, בדיוק כמו פשוטי העם. עובדה זו אמורה לטעת בנו תחושה שאכן כולנו "שווים" - בפני החוק, ובתחומים נוספים בחיים, אולם, כשזה נוגע לנו באופן אישי, כשאנו עצמינו מנסים לפתח תחושה זו בתוך תוכנו, האם רעיון זה אכן מתממש? האם, אכן, כולנו חיים את חיינו בתחושה שאנחנו שווי ערך?
המציאות מוכיחה שיש בינינו החשים פחותי ערך - "שווים פחות" בהשוואה לאחרים, ולעומתם, יש המאמינים כי הם בעלי ערך גבוה יותר ביחס לאחרים - "שווים יותר" מאחרים.
אם אכן נולדנו שווים זה לזה, מדוע רבים מאיתנו אינם חשים כך בחייהם האישיים?
ומה צריך לקרות כדי שנוכל להרגיש שווי ערך, כפי שאנו אמורים להרגיש?
אלו הנושאים שבהם מבקש לעסוק ספר זה.
הרעיון להעלות על הכתב את מחשבותיי ואמונתי בנושא "לחוש שווי ערך", נובע מאמונה עזה שיש ביכולתן להיטיב עם כולנו, ובמיוחד עם ילדינו, שנולדו כ'לוח חלק', ללא דעות קדומות. אולי נצליח ליישם למענם חלק מהרעיונות המועלים כאן ולתרגמם לשפת מעשה, בטרם "נקלקל" אותם בהפנמת הרעיון שלא כולם "שווים".
לא באתי לתקן עולם או לעסוק בשינוי פני האנושות, אף על פי שברור לי שיש קשר בין ה"לא שווה" האישי לזה הקולקטיבי.1 אולי, אם אצליח להשפיע על האישי, התובנות תחלחלנה גם אל הקולקטיב.
המילה "שווים" מבלבלת מעט, כי אנחנו גם שונים מאוד. כל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד במינו, בדיוק כמו טביעת האצבעות שלו, שאין עוד כמוה בעולם כולו. לכל אחד תכונותיו וכישוריו המיוחדים, ולכל אחד קו ההתפתחות הייחודי שלו.
אך יחד עם כל השוני והייחוד שלנו, עלינו לזכור שכולנו "שווים" מבחינת הערך שלנו. ניתן לומר שאנחנו "שונים" בטונות ו"שווים" על הגרם.
קיימים ספרים רבים בתחומי דעת שונים, העוסקים בנושא השוויון ושוויון הערך.
בספר זה אסתמך, בין השאר, על ספרו של רודולף דרייקורס שהיה תלמידו של אלפרד אדלר, אבי שיטת אדלר.
בספרו "שוויון האתגר" כתב דרייקורס את הדברים הבאים:
"הדמוקרטיה מחייבת כתנאי מוקדם יחסי שווי ערך בין האנשים.
האדם לעומת זאת אינו מכיר במעמדו החברתי כשווה בין שווים, מה שהדמוקרטיה העניקה לו. הוא, מחשש פן יהא נחות, מתאמץ לקנות עליונות על הזולת. הוא אינו יכול להכיר בזולת כשווה לו, גם בהיותו שווה לו באמת. הריהו חופשי, אולם אין הוא חש עצמו בן חורין. שומה עליו לגלות את עצמו כדי למצוא שלום בנפשו ולחיות בשלום עם הזולת. זהו האתגר של ימינו".2
לדעת דרייקורס, מה שמונע מהאדם לחוש שווה בין שווים היא תחושת הנחיתות המוטבעת בו, מול הטבע, מול ההורים והאחים הגדולים, מול סכנות, מול תופעות בלתי מוסברות ועוד.
הוא מציין כי [...] "האדם יכול לפעול בעידן הדמוקרטי אך ורק כשווה בין שווים. זאת לא יוכל לעשות אלא אם ישתחרר מההנחות בדבר הנחיתות האינדיבידואלית, שהוא משועבד להן, ואשר מונעות אותו מהכרת חוזקו ושוללות ממנו את החופש הפנימי והשלווה" [...] "אחת המשימות הראשיות במאמצינו לכונן שיווי משקל חברתי יציב ברוח דמוקרטית, היא חיסולם של רגשות הנחיתות האינדיבידואליות והקיבוציות, שאנו נוטים להם מעצם המבנה הפנימי שלנו ובגלל מסורותינו. איש לא יוכל להיות בן חורין אם לא ישתחרר מפקפוק העצמי".3 לטענת דרייקורס קשה להשתחרר מתחושת הנחיתות, אך הדבר אפשרי. ההשתחררות מתאפשרת גם כתוצאה מההבנה שאין שום קשר בין עוצמתה של הנחיתות לבין הכישרונות והליקויים הממשיים אצל האדם. לדעתו, אפשר אפילו לומר שההפך הוא הנכון, ככל שהאדם שאפתני יותר, כן עלולה תחושת הנחיתות שלו להיות גדולה יותר.
בתפיסה זו סותר דרייקורס את אופן החשיבה הרגיל והשגרתי שלנו, ומציע דרך נוספת להתבוננות בנושא.
דרייקורס מציין, כי נוכל להתגבר על תחושות הנחיתות שלנו אם נכיר בתחושות הללו כבמשפט קדום נגד עצמינו. אם נכיר שיש כאן טעות מקורית בהערכת עצמינו, שאנחנו מחזקים ומאשרים אותה שוב ושוב ושוקדים להסתירה מעיני אחרים. הבנת הדינמיקה הזו תוכל, אולי, להורות לנו על דרכים שיסייעו לנו להתגבר על תחושות אלו.
* * *
במהלך עבודתי על הספר, התעוררה בי השאלה, האם קיים מקום כלשהו בעולם שבו האנשים חיים בתחושה שהם כולם "שווים". תיארתי לעצמי שאם קיים מקום כזה, הוא בוודאי מקום פרימיטיבי.
ואכן, גיליתי, שדרייקורס מזכיר שבט פרימיטיבי שנקרא "האראפש" אשר חי בדרום האוקיינוס השקט, ואשר השיג "מידה מופלאה של שוויון".
לפי דרייקורס, בשבט זה אין שלטון זקנים מהסוג המצוי במרבית החברות הפרימיטיביות, שבהן הקשישים שולטים בצעירים. [...]
"אין הם מייחסים עליונות לא לגבר ולא לאישה, ומאפשרים לאלה וגם לאלה להיות שותפים במידה מפתיעה ממש באחריות ובתפקוד. בגידול ילדים אין הם משתמשים לא בפרס ולא בעונש. עלה בידם להקים קהילה המושתתת על כבוד הדדי, שיתוף פעולה, אמון הדדי והתחשבות בכל".4
הנחות היסוד שעליהן מתבסס ספר זה נשענות על טענותיו של דרייקורס, כי כל בני האדם הם שווי ערך, אך למרות זאת חשים רגשי נחיתות, וכי ניתן להשתחרר מרגשי נחיתות אלו. יחד עם זאת, אני מציעה בספר נקודת מבט נוספת המתייחסת לטענתו כי תחושת הנחיתות מוטבעת בנו מעצם ההתבוננות בהורים שלהם נולדנו, המסוגלים לעשות הכול, לעומתנו.
לדעתי, ההורים (או הסביבה שבה גדל הילד), הם המעבירים את תחושות הנחיתות לילדיהם, במיוחד אם הם עצמם חיים בתחושות אלו. כשההורים מרגישים "שווים פחות", הילד סופג תחושות אלו וקולט אותן, הן כדפוס הקיים אצלם והן באופן התנהגותם כלפיו, התנהגות שהיא פועל יוצא של דרך חייהם הנובעת, לעיתים, גם מחוסר ידע.
לעומת זאת, כשההורים חשים שהם "שווים" ומקבלים את ילדם כפי שהוא, הם אינם מטביעים בו תחושות שהוא פחות "שווה", וגם אם בנסיבות מסוימות הוא יחוש כך, הם יסייעו לו להשתחרר מתחושות אלו, במיוחד אם יש להם מודעות לנושא.
אחת הטענות שאציג בספר, היא כי ילדים משקפים באופן לא מודע את רגש הנחיתות של הוריהם (שלעיתים גם אצלם הוא בלתי מודע או מודחק).
בפרקים הבאים אבחן שאלות מרכזיות ואדון בנושאים מהותיים הנובעים מטענה זו.
הדיונים בספר נכתבו מנקודת מבט אישית ולא תיאורטית.
בחינת הנושא נעשתה בהתבססות על ניסיוני הפרטי ועל חוויותיי האישיות, והיא אינה מתיימרת להתמודד עם השאלות הנדונות באופן אקדמי. אסתמך על שיחות וראיונות שערכתי, הן עם אנשים מהמעגל הקרוב לי והן עם אנשים מהמעגל הרחב יותר.
1. הצהרת זכויות האדם של האו"ם משנת 1948 יפה היא על הדף, אולם המציאות מוכיחה שבעולמנו קיימים הבדלים בתחושת הערך לא רק בין אינדיבידואלים, אלא גם בין קבוצות ועמים. אנו עדים לאין סוף מלחמות, לגילויי שנאה וניכור, ואפילו רצח עם הנובעים מאותה תחושת עליונות והתנשאות של עם אחד על פני עם אחר, או קבוצה אחת על פני קבוצות אחרות. המושג "מלחמת מעמדות" בין עשירים לעניים, בין אינטלקטואלים לפחות אינטלקטואלים, בין צבעים וגזעים שונים (ועוד ועוד), הוא עתיק כימיה של האנושות. עד לא מכבר נשים לא יכלו להצביע בבחירות במקומות רבים בעולם.
2. דרייקורס 1987, עמ' 10-9
3. דרייקורס 1987, עמ' 17
4. דרייקורס 1987, עמ' 31
