1
כשאנשים שואלים אותי מה אני עושה - נהגי מוניות, שינניות - אני אומרת שאני עובדת במשרד. כמעט תשע שנים איש לא שאל אותי באיזה משרד אני עובדת או מה תפקידי בו. אני מתקשה להחליט אם הסיבה היא שבעיניהם אני מתאימה באופן מושלם לדמותה של עובדת משרד, או שאנשים שומעים את המשפט "עובדת במשרד" ומיד משלימים את הפערים בעצמם - אישה מצלמת מסמכים, גבר מקיש על מקלדת. אני לא מתלוננת. אני שמחה שאני לא צריכה לדון איתם במורכבות המרתקת של חשבונות בני פירעון. כשרק התחלתי לעבוד כאן, בכל פעם שמישהו שאל אמרתי שאני עובדת במשרד לעיצוב גרפי, אבל אז הם חשבו שאני טיפוס יצירתי. נעשה משעמם קצת לראות את פניהם נאטמים אחרי שהסברתי שאני עוסקת רק בעניינים המשרדיים, שאני לא מאלה שמשתמשים בעטים עם החוד הדק ובתוכנה המשוכללת.
אני כמעט בת שלושים עכשיו ואני עובדת כאן מאז שמלאו לי עשרים ואחת. בוב, הבעלים, קיבל אותי לעבודה זמן קצר אחרי שהמשרד נפתח. הוא כנראה ריחם עלי. היה לי תואר בלימודים קלאסיים, לא היה לי שום ניסיון בעבודה, והופעתי לריאיון עם פנס בעין, שתי שיניים חסרות וזרוע שבורה. אולי הוא הרגיש, כבר אז, שלעולם לא אשאף ליותר מעבודה משרדית בשכר נמוך, שלא אעזוב את החברה וכך אחסוך לו את הטרחה למצוא לי מחליפה. אולי הוא גם הבין שלעולם לא אזדקק לחופשה כדי לצאת לירח דבש ולא אצא לחופשת לידה. אני לא יודעת.
המערכת החברתית במשרד היא בהחלט דו־מעמדית; היצירתיים הם כוכבי הקולנוע, וכל השאר הם ניצבים ותו לא. די להעיף בנו מבט אחד ולדעת לאיזה מעמד שייך כל אחד מאתנו. אם להיות הוגנת, חלק מזה קשור בשכר. על העבודה המשרדית משלמים פרוטות, ולכן אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו תסרוקות אופנתיות ומשקפי חנונים. בגדים, מוזיקה, גאדג'טים - אף על פי שהמעצבים משתוקקים שיראו בהם ליברלים בעלי רעיונות מיוחדים במינם, כולם דבקים במדים מוקפדים. עיצוב גרפי לא מעניין אותי. אני פקידה בהנהלת חשבונות. באותה מידה יכולתי להוציא חשבוניות על כל דבר: תחמושת צבאית, רוֹהיפּנוֹל או אגוזי קוקוס.
מיום שני עד יום שישי אני באה למשרד ב-8:30. אני יוצאת להפסקת צהריים של שעה. פעם הייתי מביאה כריכים מהבית, אבל האוכל בבית תמיד התקלקל לפני שהספקתי לאכול אותו, לכן עכשיו אני קונה משהו ברחוב הראשי. בכל יום שישי אני הולכת לטֶסקוֹ, וזה סוגר יפה את השבוע. אני יושבת בחדר הצוות עם הכריך שלי וקוראת את העיתון מהעמוד הראשון עד האחרון, ואחר כך פותרת את התשבצים. אני לוקחת את ה"דיילי טלגרף", לא מפני שאני מעדיפה דווקא אותו אלא מפני שיש בו תשבץ ההיגיון הטוב ביותר. אני לא מדברת עם איש - עד שאני קונה את ה"ארוחה בהנחה", קוראת את העיתון ופותרת את שני התשבצים השעה כמעט נגמרת. אני חוזרת לשולחן ועובדת עד 5:30. האוטובוס הביתה נוסע חצי שעה.
אני מכינה ארוחת ערב ואוכלת אותה תוך כדי האזנה ל"דֶה אַרצֶ'רס". בדרך כלל אני אוכלת פסטה עם רוטב פֶּסטו וסלט - סיר אחד וצלחת אחת. הילדות שלי היתה גדושה בסתירות קולינריות, ובמשך השנים סעדתי את לבי גם בצדפות מתולמות שנשלו בידי צוללנים וגם בבקלה שלוקה שהגיעה מוכנה בשקית. אחרי מחשבה רבה על ההיבטים הפוליטיים והסוציולוגיים של שולחן הסעודה, הבנתי שאוכל לא מעניין אותי כהוא זה. אני מעדיפה מזון זול, שקונים ומכינים מהר ובקלות, ועם זאת הוא מספק את החומרים המזינים הנחוצים לאדם כדי להישאר בחיים.
אחרי שאני שוטפת את הכלים, אני קוראת ספר, או לפעמים צופה בטלוויזיה, אם משודרת תוכנית שה"טלגרף" המליץ עליה באותו יום. בימי רביעי אני בדרך כלל (טוב, תמיד) מדברת כרבע שעה עם מאמי. אני הולכת לישון בסביבות עשר, קוראת חצי שעה ואז מכבה את האור. אין לי כל קושי להירדם, ככלל.
בימי שישי אני לא נוסעת הביתה מיד אחרי העבודה, אלא הולכת לסניף של טֶסקוֹ מֶטרוֹ שקרוב למשרד וקונה שם פיצה מרגריטה, בקבוק קיאַנטי ושני בקבוקים גדולים של וודקה גלֶנ'ז. כשאני באה הביתה, אני אוכלת את הפיצה ושותה את היין. אחר כך אני שותה קצת וודקה. אני לא צריכה הרבה בימי שישי, רק כמה לגימות גדולות. בדרך כלל אני מתעוררת על הספה בסביבות שלוש בלילה ונגררת למיטה. אני שותה את שאר הוודקה במהלך סוף־השבוע, מחלקת אותה על פני שני הימים כך שאני לא שיכורה ולא פיכחת. יום שני מתעכב מאוד.
הטלפון שלי לא מצלצל לעתים תכופות - הוא מקפיץ אותי כשהוא מצלצל - ובדרך כלל המטלפנים הם אנשים ששואלים אם מכרו לי במרמה ביטוח לכיסוי חִדלות פירעון. אני לוחשת להם אני יודעת איפה אתה גר, ומניחה את הטלפון בעדינות רבה מאוד. השנה לא היה בדירה שלי איש מלבד נותני שירות; אני לא הזמנתי בן אנוש אחר לחצות את סף דלתי, אלא כדי לקרוא את המונה. הייתם חושבים שזה בלתי אפשרי, נכון? אבל זו האמת. עובדה שאני קיימת. לעתים קרובות אני מרגישה שאני לא כאן, כאילו אני יציר דמיוני שלי. יש ימים שבהם אני מרגישה שהחיבור שלי לאדמה שברירי כל כך, שהחוטים הקושרים אותי לכדור הארץ דקיקים כקורי עכביש, כחוטי סוכר. משב רוח חזק עלול לעקור אותי ממקומי, ואני אתרומם וארחף כמו הזרעים של "שערות סבא".
החוטים מתהדקים במקצת מיום שני עד יום שישי. אנשים מתקשרים למשרד כדי לדבר על קווי אשראי, שולחים לי אימיילים על חוזים ועל אומדנים. העובדים שחולקים אתי את המשרד - גֵ'ייני, לוֹרֶטה, בֶּרנאדֶט ובילי - ישימו לב אם לא אבוא לעבודה. אחרי כמה ימים (פעמים רבות תהיתי כמה) הם יתחילו לדאוג כי לא התקשרתי להודיע שאני חולה - כל כך לא אופייני לי - וישלפו את הכתובת שלי מתיקי העובדים. אני מניחה שבסופו של דבר הם יתקשרו למשטרה, לא? השוטרים יפרצו את דלת הכניסה? ימצאו אותי, יכסו את פניהם, כמעט יקיאו מהריח? זה כבר יספק להם נושא שיחה במשרד. הם שונאים אותי, אבל הם לא באמת רוצים שאמות. על כל פנים, זה מה שאני חושבת.
אתמול הייתי אצל הרופא. אני מרגישה כאילו זה קרה לפני עידן ועידנים. הפעם קיבל אותי הרופא הצעיר, בחור חיוור עם שיער אדמוני, וזה שימח אותי. ככל שהם צעירים יותר, הם סיימו את הכשרתם מאוחר יותר, וזה יכול להיות רק חיובי. אני שונאת כשמקבלת אותי ד"ר וילסון המבוגרת; היא בת שישים בערך, ואני מתארת לעצמי שהיא לא יודעת הרבה על התרופות ועל פריצות הדרך הרפואיות החדשות. היא בקושי מסתדרת עם המחשב.
הרופא עשה את הדבר הזה שרופאים עושים, דיבר אתי אבל לא הסתכל בי, אלא קרא את התיק על הצג ולחץ על מקש האֶנטֶר בפראות הולכת וגוברת ככל שגלל מטה.
"מה אני יכול לעשות למענך הפעם, מיס אוליפנט?"
"יש לי כאב גב, דוקטור," אמרתי לו, "אני ממש סובלת." הוא עדיין לא הביט בי.
"כמה זמן כבר כואב לך?" הוא שאל.
"שבועיים," אמרתי לו.
הוא הנהן.
"אני חושבת שאני יודעת מה גורם לו," אמרתי, "אבל רציתי לשמוע את דעתך."
הוא הפסיק לקרוא וסוף־סוף הביט בי מעבר לשולחן.
"מה לדעתך גורם לכאב הגב שלך, מיס אוליפנט?"
"אני חושבת שהשדיים, דוקטור," אמרתי לו.
"השדיים?"
"כן," אמרתי. "שקלתי אותם, והם שוקלים כמעט שלושה קילוגרמים - כלומר, ביחד, לא כל אחד מהם!" צחקתי. הוא נעץ בי מבט ולא צחק. "זה הרבה משקל לסחוב, לא?" שאלתי אותו. "כלומר, אם הייתי קושרת עוד שלושה קילוגרמים של בשר לחזה שלך ומכריחה אותך להסתובב ככה כל היום, גם הגב שלך היה כואב, לא?"
הוא המשיך לנעוץ בי את מבטו ואז כחכח.
"איך... איך הצלחת...?"
"על המשקל במטבח," אמרתי והנהנתי. "פשוט... הנחתי אחד מהם על המשקל. לא שקלתי את שניהם, הנחתי שהם פחות או יותר אותו משקל. לא ממש מדעי, אני יודעת, אבל..."
"ארשום לך מרשם למשככי כאבים נוספים, מיס אוליפנט," הוא קטע אותי והקליד.
"חזקים הפעם, בבקשה," אמרתי בתקיפות. "והרבה." בעבר כבר ניסו לרמות אותי עם מינונים זעירים של אספירין. הייתי זקוקה לתרופה יעילה ביותר להוסיף למאגר שלי.
"אני יכולה לקבל גם מרשם חוזר לתרופת האקזמה שלי, בבקשה? היא מחריפה מאוד בתקופות של לחץ או התרגשות."
הוא לא זיכה את הבקשה המנומסת הזאת בתגובה, אלא רק הנהן. שנינו לא דיברנו כשהמדפסת ירקה את הניירות שאחר כך הושיט לי. הוא הביט שוב בצג והתחיל להקליד. הדממה ששררה בחדר היתה מביכה. למרבה הצער, הכישורים החברתיים שלו היו לגמרי לא־מספקים, בעיקר לעבודה שדורשת תקשורת עם אנשים, כמו שלו.
"אז להתראות, דוקטור," אמרתי. "תודה רבה מאוד על הזמן שהקדשת לי." נימת הדיבור שלי התבזבזה עליו לגמרי. הוא עדיין היה שקוע ברשימות שלו. זה החיסרון היחיד של הצעירים; היחס שלהם לחולים נורא ואיום.
זה היה אתמול בבוקר, בחיים אחרים. היום, אחרי, האוטובוס התקדם יפה בדרך לעבודה. ירד גשם, וכל שאר האנשים נראו אומללים, מכונסים בתוך מעיליהם, והבל פה חמוץ של בוקר כיסה באד את החלונות. החיים זהרו לעומתי מבעד לטיפות הגשם שעל הזגוגית, נצצו בריח ניחוח מעל הריח הטחוב של בגדים רטובים וכפות רגליים לחות.
תמיד התגאיתי בכך שאני מנהלת את חיי לבדי. אני ניצולה יחידה - אני אלינור אוליפנט. אני לא זקוקה לאף אחד אחר - אין בור גדול בחיים שלי, לא חסר שום חלק בפאזל המסוים שלי. אני ישות עצמאית. על כל פנים, זה מה שתמיד אמרתי לעצמי. אבל אתמול בערב מצאתי את אהבת חיי. כשראיתי אותו עולה לבמה, פשוט ידעתי. הוא חבש כובע מסוגנן מאוד, אבל לא זה מה שמשך אותי אליו. לא - אני לא שטחית עד כדי כך. הוא לבש חליפת שלושה חלקים, והכפתור התחתון של הוֶוסט שלו היה פתוח. ג'נטלמן אמיתי לא מכפתר את הכפתור התחתון, אמרה מאמי תמיד - זה אחד הסימנים שיש לחפש, כי הוא מעיד על גבר מתוחכם ואלגנטי מהמעמד הנכון ובעל העמדה החברתית הנכונה. פניו הנאים, קולו... כאן היה סוף־סוף גבר שאפשר לומר עליו במידה מסוימת של ודאות שהוא מ"החומר שממנו עשויים בעלים״. מאמי תשמח מאוד.
