תורת הבריתות

ראשית

פענוח ‘דעת’

‘דעת’ הוא שם מטפורי לאינפורמציה ביקום. ‘דעת’ מבוטאת על־ידי שפה, וכוללת את ידיעת השפה. ‘דעת’ השפה הוענקה לאדם כמתת אנומלי, ‘דעת’ ניתקה את האדם מחוקי הטבע המקובעים. בשונה מהאינפורמציה הגנטית, המקובעת ב-DNA, היא אינה משתכפלת, היא ווירטואלית, היא אנרכית.

‘דעת’ מחוברת לאונות המוח הקדמיות, אונות שהן התפתחות מאוחרת באבולוציה. התפתחות שאיפשרה את ההתפתחות של ‘דעת’ המתנתקת מ’דעת’ הקבועה.

‘דעת’ השפה אינה מורשת ב-DNA, לא משתכפלת אלא מועברת מאדם לאדם, מדור לדור, במנותק מ’דעת’ הקבועה. דעת זו יצרה את המילים, ואת השפה, על־ידי בריתות. דעת, השפה, קיימת רק בזכרון בני אדם. לאחר המצאת הכתב, אמצעי מכני, דעת נשמרת בכתב. אצל עמים שעדיין לא המציאו את הכתב, היצירות נעלמו יחד עם העלמות העמים. כיוון ש’דעת’ אינה מקובעת, דעת היא ישות נעלמת, לא מוחשית.

אברהם ומלויו, ענר, אשכל וממרא, ביציאתם מאוּר, וכשפגשו בתרבויות אחרות, חוו שבר תרבותי. הם נוכחו לדעת ששפה אינה אוטוכטונית, אינה ילידית מקומית, כפי שעמים יושבי קבע חושבים, אלא ששפה וכל מה שהיא יוצרת אינם קבועים. המפגש של יוצאי אור עם עמים שונים הוביל לשבר תרבותי, שבר שהפך לטראומה, טראומה המגלה רזים רדומים, רזים על דעת שאינה קבועה, דעת שאפשר לשנותה, דעת היוצרת בצורה אנרכית.

‘דעת’ בדומה לאינפורמציה המקובעת פועלת לפי חוקים, היא מבדילה, כיוון שהיא בעלת רצון חופשי, היא יוצרת את המגדרים, היא מחברת ביניהם בזכות עיקרון ה’ברית’, היא מקשרת בין היחידים באמצעות בריתות, בריתות שמאפשרות להם ליצור מילים, משמעויות חסרות שהעניקו לקולות היוצאים מגרונם, ולזכור אותן.

אברהם ומלויו ביוצאם מאור בפקודת אלוהות חוו טראומה כתוצאה משבר תרבותי. שבר זה הפסיק רצף תרבותי קיים, רצף תרבותי המאפשר לקהילה לקיים דעת, בזכות יכולת החיקוי, שהיא שלב שני ביצירת השפה, שלב המגיע לאחר נתינת השמות, שמות לחסרים שניתנו תוך כדי כריתת בריתות בין הפרטים בקהילה. בריתות אלו דרושות כדי לזכור את השמות שהם ישויות נעלמות. שמות שנשמרים בזכרון חברי הקהילה, או אם התרבות המציאה כבר כתב, אמצעי מכני, נשמרים באמצעותו. יכולת החיקוי, השלב השני ביצירת השפה, הופכת את נתינת השמות למכנית. בשלב השני, הפיכת התהליך למכני, האדם לומד לחשוב שהשפה ילידית, הוא שוכח שהשמות הם פרי בריתות, בריתות הדרושות ליצירת ושימור השפה.

היוונים, שלא עברו שבר תרבותי, חשבו את העולם נצחי, וכך ראו גם את כל יצירות פרי ‘דעת’, השפה והערכים. מאחר שהיוונים לא עברו שבר תרבותי בדומה לאבות העברים יוצאי אור, היצירה הווירטואלית שלהם נראתה אף היא בעיניהם ילידית, נצחית. כך סוקראטס בדיאלוג קרטילוס אומר שהערכים הם פרי נפשו הנצחית. ואריסטו בספרו ‘פואטיקה’, אומר שהאדם הוא החקיין הטוב ביותר, הוא לא מיחס לאדם יצירת עולמו הלשוני.

אריסטו, ולפניו סוקראטס ואפלטון, הכירו את היצירה האנושית בשלב השני שלה, שלב החיקוי. בשלב החיקוי התפתחות השפה נעשית למכנית. בשלב זה השפה נראית אוטוכטונית, דומה לראיה, הם לא רואים בה יצירה שלהם.

האדם גם היום מצוי בשלב החיקוי, בשלב השני של יצירת העולם הלשוני, השלב המכני. לכן הוא רואה את השפה כ’נתונה’, לא כיצירה שלו. הוא לא מבין שהשפה נוצרת בשני שלבים, שלב ראשון יצירתה על־ידי כריתת בריתות בין פרטים כדי לזכור את השמות, ורק בשלב שני, החיקוי משתלט על השפה, חיקוי העושה אותה למכנית.

יצירת משל ‘עץ הדעת’ היה פרי הטראומה שיוצאי אור חוו, היא יצירה אינטואיטיבית, חסרה שלבי ביניים, דבר שהקשה על הדורות להבין שמשל זה הוא בסיס הפילוסופיה הלשונית.

מאחר שהאדם רוצה נצחיות, רוצה ‘רצף’, הוא התעלם, מתעלם מהרזים שהתגלו לאבות העברים שחוו ‘שבר’ תרבותי, שבר תרבותי שגרם להם לטראומה, טראומה המגלה רזים. במקרה של אבות העברים יוצאי אור הטראומה גילתה להם את רזי השפה האנושית, גילתה להם שהיא פרי רצונם החופשי, שהיא ווירטואלית, גילתה להם שהיא פרי בריתות, קיימת רק בזכרון.

הרזים שהתגלו לאבות העברים הפכו לקוד התרבותי שלהם, קוד שאותו רשמו בכתב שהם המציאו, שאותו נשאו בנדודיהם למצרים, קוד בכתב חדש, לא הירוגליפי מצרי, קוד ששמר על יחודם. רק כתוצאה של שבר תרבותי שני, היפרדות העברים מתרבות מצרים, הרזים הובנו על־ידי משה, משה שהוא בעצמו חווה שבר תרבותי בברחו ממצרים. והוא, משה, הבין את הקוד, בהמשך חיבר את פרק הבריאה המבוסס על הרזים שהתגלו לאבות העברים יוצאי אור.

פרק הבריאה, פרק א’ של ספר בראשית, מכיל את התובנות של האבות, מכיל את התובנות שהעולם נברא, שבעולם נברא זה גם הערכים נבראים על־ידי חוקי ‘דעת’.

עד היום רק שני המסמכים האלו, מסמך משל ‘עץ הדעת’, ופרק א’ של ספר בראשית, מכילים את רזי השפה, שפה אנומלית שפה שהתנתקה מ’דעת’ היוצרת יצירות מקובעות בצורה גנטית.

תובנה אינטואיטיבית לדעת מצוייה אצל מספר הסיפורים אנדרסן הדני, בסיפור ‘בגדי המלך החדשים’. בסיפור ‘בגדי המלך’, מספר לנו אנדרסן שרק הילד, שעל שפתו החיקוי עדיין לא השתלט, רואה שהמלך ערום, בעוד המבוגרים שלשונם כבר פרי החיקוי, מדברים במקהלה אחידה שלמלך בגדים חדשים.

התובנות שהתגלו לעברים לא התגלו לעוסקים בשפה. הם לא יודעים שעולמנו הלשוני הוא פרי השפה הנוצרת כתוצאה מבריתות הנכרתות בין יחידים לזכור את השמות שנתנו לקולות, קולות היוצאים מגרונם של יחידים, שמות לצרכים של היחידים. הם לא יודעים שכל עולמו התרבותי של האדם קיים הודות לבריתות.

לעוסקים בשפה, בדומה לפילוסוף וויטגנשטיין, לא ברור שמילים שהן לא פרי של ברית, של הסכם בין הפרטים בקהילה, לא מאפשרות לתקשר. כל תקשורת מבוססת על ברית. אם אנו נוסעים לסין ואין ברית בינינו לבין הסינים, אין בינינו הסכמה איך לכנות דבר, אנו לא יכולים לתקשר עם הסינים.

חברה מבוססת על הבריתות הראשוניות שנכרתו בין מיסדי הקהילה, היא אינה נצחית, אינה אוטוכטונית, אינה ילידת האדמה כפי שאפלטון חשב. אפלטון, בדומה לאחרים שחושבים שהעולם נצחי, שהחברה והתרבות נצחיות, לא העלה על דעתו שתרבות יוון הנצחית תוחלף בתרבות הנוצרית.

הבריאה כמשל

הדורות לא התייחסו למחשבת התנ״ך כפילוסופיה. הסיבה לכך הייתה שהפילוסופיה היוונית שמשה כקריטריון. הפילוסופיה היוונית הסיקה את מסקנותיה מדיון, בעוד שפילוסופית התנ״ך סיכמה את מסקנותיה במשלים.

משל האכילה מעץ הדעת יכול לשמש אותנו כדגם לצורת הבאת מסקנות פילוסופיות על־ידי התנ״ך. במשל זה של האכילה מעץ הדעת לפנינו כל הפילוסופיה הלשונית התנכ״ית. בהמשך נדון בפירוט במשלים השונים, אבל נתחיל במשל בריאת העולם, בפרק א’ ותחילת פרק ב’ של ספר בראשית.

הדורות במקרה של משל זה התייחסו בצורה מילולית למה שנאמר בו. אבל למעשה יש לראות במה שנאמר במשל זה סיכום של עקרונות פילוסופיים.

נתחיל בפסוק הראשון, הקובע שאלוהים בורא עולם. בריאת עולם מופשטת כזו אנו מוצאים רק במשל זה. אם אנו משווים בריאה זו לבריאה המסופרת ב’אנומה אליש’, על בריאת העולם על ידי האל מרדוך, אנו מיד יכולים לעמוד על ההבדל בין שני הסיפורים, או שני המשלים. מרדוך בניגוד לאלוהי התנ״ך בורא את העולם במאבק עם האלה תיאמת, אם כל חי, השואפת לשמר את העולם כתוהו ובוהו, בעוד שמרדוך הנאבק אתה מכניס סדר בעולם. אנחנו כבר כאן רואים את ההפשטה של משל הבריאה התנכ״י, אלוהים בורא את העולם ללא מאבקים, הוא בורא את העולם מה’אין’.

גם אם נשווה את עקרונות משל הבריאה של פרק א’ ותחילת פרק ב’ למה שמסופר בטימאוס של אפלטון, ניווכח עד כמה משל זה הוא יותר מופשט ממה שמסופר בדיאלוג זה של אפלטון.

אבל הדבר החשוב ביותר הוא לא רק שאלוהים בורא את העולם ללא מאבקים, בורא אותו מ’אין’: הוא בורא אותו בהיגדים, בצורה זו הוא מבדיל יסוד מיסוד, מבדיל בין השמים לארץ. בהמשך כאשר נשווה את הנאמר במשל הבריאה התנכ״י למיתוס של מרדוך נראה דמיון במשלים אלו כיוון שלפי שניהם העולם נברא, לא כפי שסברו היוונים ולפניהם המצרים שהעולם הוא נצחי, לא נברא. אבל המשל בפרק א’ נבדל מהמשל המסופוטמי בהפשטה שלו.

אבל טרם נתחיל בהשוואות, עלינו לציין שלמרות שאצל המצרים העולם היה נצחי ולא נברא, כפי שהוא גם היה אצל היוונים, הייתה אצלם גם מסורת של בריאת עולם, המסורת הממפיתית, שלפיה האל פתה ברא את העולם בהיגדים. אבל השקפה זו נדחתה כיוון שהמצרים בדומה ליוונים רצו בעולם נצחי.

בעיקר עלינו לעמת את ההשקפה התנכ״ית מול ההשקפה היוונית על עולם נצחי, שלא נברא. הסיבה לכך היא שהשקפה יוונית זו אוששה על ידי הפילוסופים היווניים והתקבלה על־ידי הדורות, כיוון שהיא תואמת יותר את רצון האדם לנצחיות, כיוון שהשקפה זו היא ארכיטיפית.

בתנ״ך יש לנו המשכיות להשקפה המסופוטמית שהעולם נברא, למרות זה עלינו לעמוד על ההבדל התהומי בין שתי ההשקפות. נראה את זה בהמשך, שההפשטה התנכ״ית הייתה תוצאה של הבנת מחבר משל הבריאה שהעולם הוא פרי שפה, פרי אינפורמציה. לכן אלוהי התנ״ך יכול לברוא עולם מ’אין’, בעוד שמרדוך נזקק ליסוד קודם, במקרה זה תיאמת שהנה הים הקדמון, שאותה הוא מבתר.

השפה, האינפורמציה היא יסוד נעלם, כך גם אנרגיה היא יסוד נעלם, הם הופכים לממשות רק כאשר הם מתחברים. לכן אפשר להגיד שטרם התחברות האינפורמציה עם האנרגיה קיים ‘אין’. אלוהים בורא את העולם באמצעות כלי האינפורמציה שאותה הוא מחבר עם אנרגיה. העובדות האלו לא מפורשות במשל הבריאה, כפי שהמשלים בתנ״ך לא מסבירים על סמך מה הם הגיעו למסקנותיהם. חסר זה, העדר הסבר העקרונות, היה בעוכרי המשלים, לכן הם לא הובנו, לא ראו אותם כסיכומים של השקפות עולם, עקרונות פילוסופיים.

נתחיל עם משל הבריאה:¹ ‘בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ הייתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. ויקרא אלהים לאור יום ולחושך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד.’

רק בפסוק השלישי המשל מפרט באיזו צורה אלוהים בורא, הוא בורא בהיגדים, בשפה. ההבדלה שאנו עדים לה בפסוק הראשון היא פרי השפה המבדילה. תפקיד השפה להבדיל ולתת שם לישות המובדלת. השפה הבוראת לא רק מבדילה בין יסוד ליסוד, היא מעניקה שם. הבריאה היא לא אנונימית, היא שמית. כבר בפסוק הראשון של המשל אלוהים מבדיל בתוך הרצף ונותן שם, שמים, ליסוד העליון המובדל, ושם, ארץ, ליסוד התחתון.

השפה היא כלי פעולה. ברצף אין פעולה, לכן אין הבדלה, הרצף הוא אנונימי, לכן אפשר לכנותו כ’אין’. הבריאה היא התווית גבולות, ה’אין’ אין בו גבולות. השפה הפועלת שוברת את הרצף בהתוויית גבולות ונתינת שמות. השפה מתווה לא רק גבולות במרחב, היא מתווה גם גבולות במשך. אלוהים באמצעות כלי השפה מיד גם מציב גבולות למשך פעולות המאורות. אלוהים קורא לפעילות האור ‘יום’, ולהעדר אור חושך, ‘לילה’. אלוהים מצמצם את משך פעילות האור, ואת העדרו, ה’חושך’. שוב, התחלפות הפעילות של המאורות, מצומצם למשך יום, זמן הוא מודד של פעילות. לכן המלה ‘יום’, היא זמן מודד. השפה הדינמית יכולה לפעול רק בהתוויית גבולות במרחב ובמשך, אחרת נוצר רצף לא מובדל, רצף שהוא ‘אין’.

בפסוקים המעטים שציטטנו, לפנינו אופן פעילות כלי השפה, שאלוהים משתמש בו בבריאה. אופן פעילות זו היא לא רק ביתור הרצף, אלא קביעת גבולות במרחב ובמשך, ונתינת שמות לישויות בגבולות. התנ״ך לא מסביר לנו שכך פועל כלי השפה, הוא מסתפק בתיאור מסקנות. רק במשל האכילה מעץ הדעת יש הסבר נוסף איך השפה פועלת, אבל כאן במשל הבריאה לפנינו רק מסקנות.

אנחנו צריכים לנחש איך פועל כלי השפה מהמסקנות במשל זה. לפנינו עוד מסקנה חשובה במשל זה, אלוהים בורא ללא מאבקים. אנחנו נראה בהמשך ממיתוס הבריאה המסופוטמי, את ההבדל הגדול בין בריאה ללא מאבקים, כפי שאנו מוצאים אותה במשל זה, לבין המאבקים במיתוס המסופוטמי. הסיבה לבריאה ללא מאבקים היא תוצאה של אופן פעולת השפה. כלי השפה בורא, יוצר ללא מאבקים, בעוד שבריאה שאינה מבוססת על שפה היא כוחנית.

אם משל הבריאה הזה היה מתחבר במסגרת המחשבה הפילוסופית היוונית, היו דנים שם בהרחבה על כל מסקנה ומסקנה. אבל השפה ככלי יצירה לא הייתה מובנת לבני אדם בעבר וגם לא מובנת עד היום הזה.

התנ״ך הבין בצורה אינטואיטיבית שהעולם הוא פרי שפה. לא ברור אם אלו שחברו את המשל הזה הבינו בדיוק איך כלי השפה פועל.

השפה היא יסוד נעלם, וכפי שכבר הזכרנו, רק כאשר היא מתחברת לאנרגיה היא יוצרת ישויות מוחשיות. אבל לא כל הישויות שהשפה יוצרת הן מוחשיות. כך האינפורמציה היקומית יוצרת את עצמה במלה, ישות לא מוחשית, למרות שהיא תוצר של אינפורמציה עם אנרגיה שהאדם מספק ביוצרו אותה. כך גם הערכים האנושיים אינם מוחשיים, מקבלים ממשות רק כאשר האדם מעניק להם אנרגיה, מבצע אותם. כך מוסדות אינם מוחשיים.

השפה גם יוצרת ישויות מוחשיות כמו כלים, בתים. אלוהים במשל זה בורא דברים מוחשיים, שמים וארץ. אלוהים גם בורא מודדים, כמו זמן שהוא מודד של משך קיום הישות, ומשך הפעילות. האדם במשך כל ההיסטוריה תוהה על מהות הזמן, די להזכיר בהקשר זה את אוגוסטינוס שממשיכים לצטט אותו, שבווידויים שלו תוהה על מהות הזמן. ברור שהזמן הוא לא ישות, הזמן הוא מודד נעלם. הזמן מצביע על משך קיום הישות, משך קיום הפעולה.

אנחנו רואים מהמשך המשל שאלוהים בורא מאורות, אלו הם ישויות מוחשיות. אבל אלוהים בורא גם את החושך, ברור שחושך אינו ישות, הוא העדר מאור. הבריאה מובנת רק על בסיס ה’אין’. כך גם בהקשר של מאור, הוא מובן רק על בסיס העדר שלו, חושך, שהוא ‘אין’. היוונים לא רצו להכיר במצב של ‘אין’, הרי אצלם העולם היה נצחי, לכן לא הייתה בריאה, שאפשר היה להבינה על בסיס של ‘אין’.

השפה הפועלת ממחישה את ה’אין’, העדר פעולה שלה. ברצף אין פעולה של השפה המבדילה, לכן רצף זהה עם ‘אין’. לכן משל הבריאה ממחיש לפנינו שלפני שאלוהים באמצעות כלי השפה החל להבדיל בתוך הרצף, היה ‘אין’. לכן אפשר להגיד שהעולם נברא מ’אין’, או אפשר להגיד שהיה קיים רצף.

אנחנו רואים שעל כל מסקנה אפשר לדון ארוכות. המשל אינו מסביר לנו שאלוהים מבתר את הרצף, את ה’אין’. המשל גם לא מסביר לנו ששם כמו ‘יום’ ו’לילה’ הם מודדים, הם לא ישויות. יום הוא זמן, מודד את משך פעולת המאור, לילה מודד את משך העדר פעולת המאור.

אנחנו רואים שאפשר להגדיר קיום רק על בסיס העדר קיום, על בסיס ‘אין’. היוונים לא רצו להכיר ב’אין’. ה’אפס’ נכנס למתמטיקה ממקור לא לגמרי ברור בהודו, דרך מתווכים ערבים, בימי הבינים. כל המתמטיקה החדשה יכלה להתפתח רק כתוצאה מהכנסת ה’אפס’, ה’אין’. ה’אפס’ הוא רק סמל להכרח לקבל ‘אין’, למען להבין את הקיום. אנו מוצאים אצל אוקם, הפילוסוף הנומינליסטי האנגלי את ההבנה של ‘אין’, בניגוד לשלילתו על־ידי היוונים. הוא מביא את דגם המבול מהתנ״ך, וטוען שאלוהים יכול היה להשמיד את העולם, להחזירו ל’אין’. דגם זה משמש את אוקם לנגח את ההשקפה היוונית על נצחיות העולם, על התנגדותם ל’אין’.

ברור שאוקם לא הרחיב את הדיבור על כך שהשפה יכולה ליצור רק על בסיס ‘אין’, או בסיס העדר. כפי שה’אפס’ חדר למודעות האנושית רק בהדרגה, כך גם ההבנה שבריאה אפשרית רק על בסיס ‘אין’, חודרת רק בהדרגתיות, אם בכלל. אנו מוצאים בפרק א’ של ספר בראשית אינטואיציה שבריאה מבוססת על ‘אין’, מבלי שמחבר משל זה הבין עד הסוף את מסקנותיו האינטואיטיביות. מחבר המשל אינו אומר שחושך הוא העדר אור, שחושך הוא ‘אין’, כפי שמחבר המשל אינו אומר לנו שלפני הבריאה היה ‘אין’, או רצף.

מחבר משל הבריאה משליך מניסיונו, מהתבוננותו על היקום. הוא מודע לכך שהאדם יכול ליצור באמצעות כלי השפה שלו דברים שלא קיימים ביקום, הוא מודע לכך שהאדם יכול ליצור כלים ובתים, שקודם לא היו קיימים. מניסיון זה הוא משליך על היקום. העולם נברא מ’אין’ באמצעות כלי השפה. אם האדם יכול ליצור דברים שלא היו קיימים קודם, ברור שישות־על יכולה לברוא את העולם מ’אין’ באמצעות היגדים, שפה.

בעל המשל יכול היה להגיע למסקנותיו מהסתכלות ביקום, מראיתו שהדברים ביקום מתנהלים לפי חוקים מסוימים, אבל בעל המשל הסיק את מסקנותיו האינטואיטיביות יותר מהסתכלותו על פעילות האדם שבידיו כלי, כלי השפה שבאמצעותה הוא יוצר דברים יש מאין. בעל המשל לא הגדיר לעצמו שיצירה אפשרית רק על בסיס העדר שלה. לכן הוא אומר שאלוהים ברא את האור והבדיל אותו מהחושך, כאילו גם החושך נברא. אבל החושך הוא בסך הכול העדר אור. מכאן יום הוא משך זריחת השמש, אור, ולילה, חושך, הוא משך העדר אור. מחבר המשל גם לא אומר לנו שהמילים יום ולילה הן לא ישויות, הן בסך הכול מודדות את המשך.

אם בעל המשל לא נתן לעצמו דין וחשבון על משמעות קביעותיו האינטואיטיביות, לא הגדיר לעצמו שקיום, יצירה, בריאה, אפשריים רק על בסיס אין, שהגדרותיו יום ולילה הם מודדים של פעילות, הדורות הבאים הבינו אפילו פחות ממנו. אפילו פילוסוף כמו אוקם למעלה מאלפים שנה אחרי בעל משל הבריאה, מסתמך על סיפור המבול כדי לאשש את טענתו שיכול להיות מצב של ‘אין’, כנגד הטענה היוונית על נצחיות העולם.

האדם רוצה להיאחז במוחשיות, לכן הפילוסופיה הלשונית המופשטת של התנ״ך נדחתה על ידי הפילוסופיה היוונית שנאחזה במוחשיות. הסיבה העיקרית לרצון להתעלם מה’אין’ הוא שהאדם אינו רוצה במצב שהוא לא קיים, הוא רוצה גם לעצמו נצחיות. התנ״ך היה עקבי, במשל האכילה מעץ הדעת נאמר שנאסר על האדם לאכל מעץ החיים, לכן האדם אינו נצחי. את העובדה הזו ניסה להזים השליח פאול, בהטילו חרם על משל האכילה מעץ הדעת, בטענתו שהמוות נכנס בגין האכילה מפרי העץ, מבלי להתייחס לכך שהאדם שטרם אכל מהפרי לא היה נצחי, כיוון שלא אכל עדיין מפרי עץ החיים. אבל גם המיסטיקנים היהודיים החרימו את עץ הדעת ואימצו את עץ החיים. כך ביצירתו של חיים וויטל, שקרא את ספרו ‘עץ החיים’ ולא עץ הדעת, וגם בזוהר עץ הדעת מוחרם ובמקומו מאמצים את עץ החיים.

בעל משל הבריאה הסיק את מסקנותיו מהסתכלות על היקום מסביבו, מהסתכלות על מעשי האדם, בניגוד להוגים היווניים שהתעלמו מהמציאות ועסקו במשאלות. האדם תמיד מעדיף משאלות על המציאות מסביב לו, הוא רוצה קיום משופר. התרבות האנושית מבוססת בעיקרה על משאלות. הרי האדם מראשיתו הוא מורד, אינו משלים עם הגבלות, הוא פאוסט, רוצה יותר. לכן כל מי שמבטיח משאלות רצוי לאדם.

אבל עלינו להקדים ולהגיד שאותה שפה, אותו כלי יצירה, הוא גם הספק של משאלות אנושיות, והאדם מעדיף את הפן הזה של כלי השפה, על הפן המגביל שלו. מכאן בעל משל הבריאה רוצה לרומם את הפן היצירתי, לכן הוא מכריז אחרי כל שלב של בריאה ‘כי טוב’.

מחבר משל הבריאה ביסס את מסקנותיו על בסיס הסתכלותו על הפעולה ביקום. מחבר המשל ראה שהישויות ביקום פועלות לפי חוקים נעלמים ללא מאבקי כוח. מחבר המשל אינו משליך ליקום את מאבקי הכוח של בני אדם, כפי שאנו מוצאים במיתוס המסופוטמי של בריאת העולם על־ידי מרדוך.

לפנינו במשל הבריאה שיר תהילה ליצירה. המצב טרם הבריאה מתואר כתוהו ובוהו, הוא לא אידיאל כמו אצל לאוטשה הרוצה את הטאו הבלתי מחולק, הוא תהום ללא אור. היצירה היא אור, העדר יצירה הוא תוהו ובוהו, הוא חושך. לפנינו כאן קסם המאמר הבורא. לא כוח בורא, אלא אמצעי נעלם, מאמר. העולם הנברא הוא פרי קסם, השפה הנעלמת.

השפה הנעלמת בוראת את הישויות המוחשיות. ה-DNA שפה, בסיוע אנרגיה יוצרת את הישויות הביולוגיות, זוהי יצירה יש מאין. כל יצירה ביקום היא יצירה יש מאין, כיוון שהדברים לא קיימים לפני מעשה ההתרכבות של אינפורמציה עם אנרגיה. האינפורמציה היא האלגוריתם המכוון את המעשה להתרכב עם אנרגיה. האינפורמציה כופה על המעשה לחלק תפקידים לכל חלק וחלק נבדל. במשל הבריאה אלוהים נותן תפקידים לחלקים המובדלים. אין כאן חלוקה סתם אלא חלוקה למען שכל חלק ימלא תפקיד.

החלוקה הראשונית היא בין שמים וארץ. לשתי ישויות אלו מוענק תפקיד. בהמשך אלוהים בורא את האור שתפקידו להאיר. אנחנו יכולים לראות שגם ה-DNA שהוא אלגוריתם, לא רק מחלק, הוא נותן תפקידים לכל חלק מובדל. אלוהים לא רק נותן שמות לכל חלק, אלא השם כולל בתוכו כבר תפקיד. השם הוא אלגוריתם המכוון את הישות לפעולה. האור, שם, כולל בתוכו תפקיד.

 

II

למרות שהשם כולל כבר תפקיד, אלגוריתם מכוון, הוא זקוק לאנרגיה למען להתממש. קביעה זו היא חשובה כיוון שלעתים מיחסים לשם, בלי מעשה מלווה, יכולות. כך חשבו הפרעונים המצריים ששמם מכיל כבר את הסמכויות שלהם בלי פעולה מצדם, מימוש השם. הם היו מסתירים את שמם, למען שלא ייגזל מהם, למען שסמכויותיהם לא יגזלו. כאן לפנינו יחוס מאגי לשם. היו משתמשים בשמות של האלים כאמצעי מאגי. זוהי הסיבה שבעשרת הדברות נאסר להשתמש בשם האלוהות לשווא.

אנחנו יכולים לראות מדגם ה-DNA של גוף האדם, האלגוריתם המחלק תפקידים לחלקים השונים, שאלו זקוקים לאספקת אנרגיה כדי לבצע את תפקידם. ללא מזון, אנרגיה, הגוף לא מתפקד, לא מממש את עצמו. לבעל משל הבריאה כנראה מובן מאליו שאלוהים מספק לחלקים השמיים השונים אנרגיה. כנראה שההיגד האלוהי הוא לא רק אלגוריתם, הוא כולל גם אנרגיה.

האדם יוצר מילה על־ידי הגד, הכולל אלגוריתם וגם אנרגיה. הקול האנושי הוא אנרגיה. כאשר האדם נחלש הוא לא יכול לספק לקולו אנרגיה מספקת, הוא מדבר בלחש. אבל השפה האנושית, השמות הם לא יצירה של יחיד, הם יצירה קיבוצית. אלוהים יכול לבד ליצור שמות, לא כך האדם הזקוק לזולת.

אנחנו יכולים לראות את ההבדל ביצירה, בריאה של אלוהים לבין זו של חוה ואדם במשל האכילה מעץ הדעת. חוה ואדם יכולים ליצור את ההבדלה רק ביחד. אדם לפני בריאת חוה בגן עדן אינו מבדיל, הוא נותן שמות לדברים קיימים המובאים לפניו. רק כאשר נוספת חוה לאדם, הזוג הראשון יכול להבדיל בין טוב לרע. אדם לבד בגן־עדן לא היה מודע לעירומו, רק כאשר אדם נמצא יחד עם חוה ואוכל מפרי עץ הדעת הוא נעשה מודע לעירומו.

אדם לבד בגן־עדן גם לא מודע לסופיותו. רק כאשר חוה ואדם אוכלים מעץ הדעת הם נעשים מודעים שהם לא יכולים לאכול מעץ החיים. בעל משל עץ הדעת מכנה את השפה כ’דעת’, כיוון שרק באמצעותה האדם נעשה מודע. אנחנו בהמשך נראה כמה משל מופלא זה מכיל כבר את כל הפילוסופיה הלשונית.

נחזור למשל הבריאה:² ‘ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע ויהי כן. ויקרא אלהים לרקיע שמים ויהי ערב ויהי בקר יום שני.

ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן. ויקרא אלהים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים וירא אלהים כי טוב. ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עשה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ ויהי כן. ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עשה פרי אשר זרעו בו למינהו וירא אלהים כי טוב. ויהי ערב ויהי בקר יום שלישי.’

הדורות פרשו את תיאור הבריאה בששה ימים מילולית. למעשה לפנינו כאן תיאור של בריאה בשלבים, לא שונה מתיאור בריאה על ידי תורת האבולוציה. האדמה קודמת לבריאת הצמחייה. ברור שלפני תיאור בריאת הצמחייה יש צורך באדמה.

ברור שיש לראות כאן את ה’ימים’, כתקופות של עשיה שנמדדים במשך שלהם, על־ידי מודד הזמן. השלבים של יצירה הם לא אינסופיים, המשך שלהם מוגבל, ומשך זה מסוכם במודד הזמן. בריאה מוכרחה להיות מוגבלת במשך ולא רק במרחב. שבירת הרצף על ידי משך מוגבל מאפשר בריאה תמידית, מאפשר התפתחות. אזכור ‘ימים’ בפרק הבריאה מסמל מוגבלות רצף פעולה, למען שבריאה תתאפשר בצורה לינארית.

פרק הבריאה בבראשית מכניס משך לינארי בהבדל ממשך מעגלי. משך לינארי מאפשר התפתחות, משך מעגלי חוזר על עצמו, מונע התפתחות. ברור שבתיאורים אלו של משך הפעולות אין הסבר למסקנות. אבל, את העקרוניות אנו יכולים לפרש מההמשך בתנ״ך, מהמשלים האחרים המוסיפים הסברים או מאפשרים הסברים.

החלוקה במרחב היא הרבה יותר פשוטה מאשר חלוקה במשך. הסיבה לכך היא שחלוקה במרחב היא מוחשית, בעוד שחלוקה במשך היא נעלמת. קשה לאדם לתפוש את המשך הנעלם, לכן הוא תמיד הופך את מודד המשך, את הזמן, לישות. אם משך קיומו של האדם הוא קצוב אין זה מעשה הזמן. מודד זה, הזמן, לא קוצב אלא מגדיר ומבשר את פעולות הבריאה, את הקיצוב שלה. מודד זה מבשר שהקיצוב נגמר, הוא גם מבשר שקיצוב מתחיל. בריאה אפשרית רק אם היא קוצבת ברצף, קיום אפשרי רק אם הוא קצוב. אם במעשה האדם מפעיל אנרגיה. מודד המשך, הזמן, הוא ללא אנרגיה. אנחנו יכולים לראות תופעה זו במשפט האלוהי: ‘ויהי ערב ויהי בקר יום שלישי’. ההגדרה ‘יום שלישי’ מודדת את המשכים של יום וערב. ‘יום’ מגדיר משך פעולה, משך יצירה, בריאה. אם ‘גיאומטריה’ מגדירה משכים במרחב, מדדים של משכים מוחשיים, הזמן מודד נעלמות. זוהי הסיבה שהיוונים עסקו בגיאומטריה ופרשו משכים נעלמים בהגדרות מרחביות.

כל תורת האבולוציה יכלה להתפתח רק על בסיס מושגים תנכ״יים. מושגים תנכ״יים נקלטו במערב רק בצורה הדרגתית. תורת האבולוציה לא הייתה יכולה להתפתח ביוון שרצתה נצחיות, סטטיות, שרצתה מוחשיות. אבל אל לנו לחשוב שמושגים אלו נקלטו בארץ יהודה. הנביאים אמנם המשיכו את המסורת של הפילוסופיה הלשונית, הם עמדו על כך שהעברים צריכים ליצור מסגרות חברתיות תקינות. אבל ליד הנביאים היו הכוהנים, שהמשיכו בעיקר בפולחנים, בקורבנות.

פרק הבריאה ממשיך:³ ‘ויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים. והיו למאורת ברקיע השמים להאיר על הארץ ויהי כן. ויעש אלהים את שני המארת הגדלים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים. ויתן אתם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ. ולמשל ביום ובלילה ולהבדיל בין האור ובין החושך וירא אלהים כי טוב. ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי.’

בפסוקים אלו לפנינו הזמת הטענות של קאנט שמושגי המרחב והזמן הם א־אפריוריים. ברור ממה שנאמר כאן שהאדם זקוק לפרמטרים חיצוניים למען להבדיל. הזמן כמודד אפשרי רק לפי פרמטר חיצוני. המאורות המוחשיים הם הפרמטרים המאפשרים לאדם לעשות שימוש במודד הזמן. כפי שכבר ציינו קודם בקשר לאדם וחוה, שהם היו זקוקים אחד לשני כפרמטרים למען להבדיל.

השפה היא כלי חיצוני נספח לאדם, דבר שנראה כאשר נדון במשל האכילה מעץ הדעת. אבל כבר כאן בפסוקים אלו מוסבר שההבדלה, מחשבה זקוקה לפרמטרים חיצוניים. ברוב התרבויות, בעיקר בתרבויות העתיקות הירח שימש כפרמטר להבדלה, כפרמטר לשבועות וחודשים. אדם במערה חשוכה ללא פרמטרים אינו מסוגל להבדיל.

אמנם השפה היא כלי מבתר, אבל למען למדוד משך קיום היחידה המבותרת יש צורך במודד, זמן. אבל מודד זה יכול לפעול רק לפי פרמטרים חיצוניים. האדם לא רק יוצר את שפתו בצורה קיבוצית, הוא לא רק זקוק לזולת למען להיות מודע לקיומו, הוא זקוק גם לעצמים ביקום כדי להתמצא. האדם יוצר את המושגים מזרח ומערב, צפון ודרום, לפי השמש. כל המושגים האנושיים הם פרי אינטראקציה עם הסביבה הטבעית ואינטראקציה עם הזולת.

מהפסוקים לעיל ברור שכל המודדים של המשך, משך הפעולות, אפשריים רק לפי הפרמטרים החיצוניים. לפי הפרמטרים החיצוניים האלו אנו יודעים על ‘מועדים, ימים ושנים’. בפסוקים אלו יש לפנינו הזמה מוחלטת של המושג הפילוסופי שהאדם הוא ‘מונדה’, ישות סגורה המכילה כבר את כל הידיעות.

לפי מה שנאמר לעיל לכל הישויות הנבראות יש תפקיד, לא רק תפקיד של פעולה, כמו הארת הארץ, אלא גם תפקיד של פרמטר לאדם. לפי פרק הבריאה, העולם נברא למען האדם. לכן לכל הישויות הנבראות תפקיד כפול, תפקיד לאפשר לאדם קיום, אבל גם תפקיד לאפשר לו להתמצא, לאפשר לו להבדיל.

בפרק הבריאה לא נאמר עדיין שלאדם כלי השפה, שהוא מקושר ליסוד האינפורמציה. אבל העולם שאלוהים בורא הוא עולם לשוני, נברא בהיגדים אלוהיים, והוא פועל לפי חוקי האינפורמציה. עולם לשוני זה נברא לפי חוקים לשוניים, וכאשר האדם ירכוש לעצמו את ה’דעת’, את השפה, הוא יוכל לשתף פעולה עם העולם מסביב, להבין אותו, כיוון שכלי השפה שבידיו יכריח אותו לאינטראקציה לא רק עם הזולת, אלא עם העולם מסביב.

לא הדגשנו עד עכשיו את העובדה שהמאורות, גרמי השמים, הם ישויות נבראות. ברור שקביעה כזו מזימה את כל ההשקפות היווניות בתקופה הקלאסית שגרמי שמים הם נצחיים. ברור שהמדע העכשווי מאשש את כל ההנחות האלו הנאמרות בפרק הבריאה. למרות עובדה זו לא מצביעים על הקביעות בתנ״ך כעקרונות פילוסופיים, כעקרונות מדעיים.

המדע העכשווי גם מודע לכך שהעולם הוא פרי אינפורמציה, למרות זה אינו מצביע על כך שמקור הנחה זו נמצא בפרק הבריאה של ספר בראשית. אי ההצבעה על פרק הבריאה כמקור ידע זה נובעת מכך שהאדם למרות ידיעותיו משאיר בצד את משאלותיו לעולם נצחי, לא נברא, למשאלה שהאדם הוא מונדה המכילה בתוכה את כל הידע ואינה זקוקה לפרמטרים חיצוניים, אינה זקוקה לזולת.

האדם מוכן לקבל את מסקנות המדע שהעולם הוא פרי אינפורמציה, אבל הוא לא מוכן להשלים עם העובדה שגם הוא פרי אותה אינפורמציה, שהוא יכול לפעול רק לפי חוקי האינפורמציה. האדם תמיד רוצה להיות משהו יותר, הוא אף פעם לא משלים עם מגבלות חוקי הקיום. ואם האדם אף פעם לא משלים עם חוקי הקיום, מורד תמיד נגדם, הוא גם אינו מוכן לקבל את הפילוסופיה הלשונית התנכ״ית הקובעת שקיים רק עולם נגלה, שהאדם מוגבל במשך שלו.

אפשר להגיד על האדם שהוא המורד הנצחי, בונה מגדלי בבל, רוצה להגיע לשמים, רוצה לשנות את חוקי הקיום לגבי עצמו. לא בכדי התנ״ך מביא את משל מגדל בבל כסמל למרד האנושי. אי קבלת פרק הבריאה כמשל פילוסופי גם כן מצביעה על המרד האנושי, אי רצונו של האדם להשלים עם הגבלות.

כידוע בהקשר הפילוסופיה התנכ״ית לא התפתח מדע, הסיבה לכך היא שסוד העולם נמצא בפרק הבריאה, פרק שמדענים רק עכשיו מגיעים להבנתו, שהעולם הוא אינפורמציה, שהחומר הוא בסך הכול אינפורמציה פעילה המתרכבת עם אנרגיה סבילה, שאת ההרכב הזה אפשר לפרק, כפי שנוסחתו של איינשטיין מוכיחה שחומר או מסה היא אנרגיה כלואה באינפורמציה, שאנרגיה היא מסה מוכפלת במהירות האור בריבוע. את זה אפשר גם להכליל על האדם שהוא מסה כלואה באינפורמציה, ב-DNA .

מה שנראה בהמשך, שהאדם בכל זאת נבדל מישויות אחרות ביקום, יש לו אוטונומיה מסוימת, רצון חופשי ליצור בדומה לאלוהים. אנו יכולים להבין כבר מפרק הבריאה שהישויות הן תוצר של כליאת האנרגיה הסבילה באינפורמציה פעילה. המדע הגיע בצורה עקלקלה במשך הדורות למסקנות שאנו מוצאים בפרק הבריאה. האדם מיחס למתמטיקה תכונות פלאיות. למעשה מתמטיקה כמו זמן היא כלי מדידה. מתמטיקה מודדת את הישויות במרחב, כך נוצרה הגיאומטריה היוונית הקלאסית של אוקלידוס, אבל היא גם מודדת את המשך, משך הפעילות.

ברור שהמדע מפרט יותר את הממצאים מאשר פרק הבריאה, אבל אל לנו לשכוח שהמסקנות בפרק הבריאה הן אינטואיטיביות בלבד, שפרק הבריאה הוא בסך הכול משל.

אלוהים בפרק הבריאה ממשיך בבריאתו, אם קודם ברא את העולם, את המאורות למען שהאדם יוכל להתמצא, בהמשך הוא בורא את מזונו. וכך נאמר:⁴ ‘ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה ויהי כן …

ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם. ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על ארץ …

וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי.’

בריאת האדם בצלמו של אלוהים היא ייחודית לתנ״ך. על כך נוכל לעמוד רק כאשר נביא את משל הבריאה המסופוטמי, בריאה על־ידי האל מרדוך. מה פירוש הדבר שהאדם נברא בצלמו של אלוהים? כאן בפרק זה לא מפורש במה דומה האדם לאלוהים, אבל במשל האכילה מעץ הדעת יש הרחבה במה האדם דומה לאלוהים.

מפרק הבריאה ברור שהאדם נברא בדומה לישויות אחרות מאינפורמציה פעילה הכולאת את האנרגיה הסבילה. אבל כאן נאמר עוד, שלאדם שלטון על ישויות אחרות. כבר במושג שלטון כלולה אוטונומיה. לאדם מוענקת אוטונומיה. לא נאמר על הישויות האחרות שיש להן שלטון, אוטונומיה. נוסף לכך נאמר שהאדם נברא בצלם אלוהים ללא פירוט. ברור שאם האדם נברא בצלם אלוהים, הוא בדומה לו יכול ליצור. אבל האדם למרות שהוא נברא בצלם אלוהים הוא ישות שנבראה כמו ישויות אחרות.

רק במשל של האכילה מעץ הדעת מתברר במה האדם אינו דומה לאלוהים, שם נאמר שהוא לא יכול לאכול מעץ החיים. למרות שדברים אלו לא נאמרים בפרק הבריאה, הדבר הוא ברור, כיוון שהאדם נברא כמו הישויות האחרות שעליהם חלים חוקי הקיום, משך מוגבל. האדם הלשוני אף פעם לא השלים ולא משלים עם העובדה של היותו מוגבל במשך קיום. האדם לוקח את הנאמר שהוא דומה לאלוהים בצורה מילולית.

פרק הבריאה הוא פרשנות על אופן פעולת השפה. בעל משל זה בצורה אינטואיטיבית הבין שהשפה יכולה לפעול, ליצור, לברוא רק אם היא קוצבת, כיוון שברצף אין קיום. האדם יכול להשלים עם עובדה זו, הוא יכול למרוד בה. אבל בעל המשל אימץ את הקיום והכריז עליו כ’טוב’. בעל המשל מהסתכלות הבין שיתרונו של האדם שהוענקה לו יכולת השפה, דבר המאפשר לו יצירה, מאפשר לו להיטיב את חייו, אבל הוא לא יוצא משלטון חוקי הקיום. לכן בעל המשל מדגיש כל כך את הקיצוב על ידי המודד הזמן.

הדורות לא הבינו שקיצוב הרצף והשימוש בשמות למודד הלינארי, יום ראשון עד יום ששי, בא להדגיש את מהות הבריאה, את חוקי הקיום. אין להבין את החלוקה הזו בצורה מילולית, כפי שאין להבין בצורה מילולית את העובדה שהאדם דומה לאלוהים, כיוון שהוא יכול ליצור. יכולתו של האדם היא מצומצמת, הרי הוא לא ברא את היקום, והוא כישויות אחרות נברא. המשל גם מדגיש את הצורך בלינאריות. בריאה חדשה אפשרית רק בהקשר לינארי. דברים חדשים לא יכולים להיווצר במעגליות.

את המשל הזה, כמו את משל עשרת הדיברות יש להבין בהקשר לתולדות העברים. יש להניח שמשה היה מחבר של שני משלים אלו, משל הבריאה ומשל עשרת הדיברות. שני המשלים האלו רצו להוכיח שהקיום הוא לינארי, מאפשר שינויים מתמידים, שלאדם יכולת יצירה, הוא יכול לשנות דברים, הוא יכול להשתחרר מעבדות, הוא יכול ליצור מסגרות חדשות.

אנחנו נראה בהמשך איך משל הבריאה המסופוטמי, על בריאת העולם על־ידי מרדוך עיצב אף הוא את התרבויות המסופוטמיות לדורות.

 

III

וכך מתחיל משל הבריאה או מיתוס הבריאה, ‘אנומה אליש’:⁵

בעת ממעל לא נקראו שמים (בשם),

מתחת אדמה בשם לא נזכרה,

רק אפסו אב ראשית מזריעם,

והאם תאמת יולדת כלהם —

מימיהם בללו יחדיו:

סבך קנה לא נראה, גמא לא נודע,

בעת אלים לא נוצרו, גם אחד,

שמם לא נזכר, גורלם לא נחרץ — ‘

מעניין להתעכב קודם על אזכור העדר שמות. למחבר מיתוס זה ברור ששמות נחוצים לבריאה, למרות שהוא טוען שאפסו האל ראשית הזריעם, והאם תיאמת יולדת כלהם. אבל מההמשך של מיתוס זה נראה ששלטונם של אפסו ותיאמת מסמל תוהו ובוהו. מחבר המיתוס מבין שבריאה זו שהנה תוהו ובוהו נעדרת שמות. אנו יכולים להסיק מהנאמר ששמות הם אמצעים ליצירת סדר. גם במיתוסים שומריים שקדמו למיתוס זה נזכרים שמות שנחוצים לבריאה.

בעל משל זה מודע לחשיבות השמות בבריאה, אבל בהבדל ממשל הבריאה של פרק א’ ותחילת פרק ב’ של ספר בראשית הוא לא מבין את כל משמעות הבריאה באמצעות שפה, באמצעות שמות. בריאה לפי משל זה היא לא בריאה יש מאין, כמו במשל התנ״ך, אלא עשיית סדר במצב קודם, במצב של תוהו ובוהו.

אמנם משל זה מניח שהעולם כפי שהוא אינו נצחי, הוא נברא, גם אם לא נברא מ’אין’, הוא לפחות הוסדר. משל זה לפחות קרוב יותר למשל הבריאה בספר בראשית, מאשר ההשקפה היוונית שהניחה שהעולם הוא נצחי, לא נברא. לכן למרות הדמיון בין שני המשלים, המשל של ספר בראשית והמשל המסופוטמי הזה, יש כאן הבדלים תהומיים. במשל הבריאה של ספר בראשית לפנינו הבנה של אופן הבריאה של יסוד האינפורמציה, השפה, במשל המסופוטמי יש רק הבנה חלקית ביותר של אופי יסוד השפה בבריאת העולם.

גם אם שמות מוזכרים כאן, והעובדה שהם נעדרים מצביעה על העדר סדר, נראה מההמשך שלא על־ידי נתינת שמות הסדר מושג, אלא הוא מושג באמצעות כוחנות שמפעיל האל מרדוך. אם ציינו שתיאור הבריאה בספר בראשית הוא פרי של הסתכלות בעל המשל על היקום, על מעשי בני אדם היוצרים באמצעות שפה, הרי נראה שבעל משל זה אף הוא יוצר את המשל כתוצאה מהסתכלות, אבל הסתכלות על המאבקים האנושיים, מלחמות אנושיות. בעל משל האנומה אליש משליך הסתכלות זו על עולמות עליונים.

המאבקים במשל זה הם מלחמות שמתנהלות בין האלים הראשוניים, אלי התוהו ובוהו, האלים הסבילים, לבין הדורות של אלים חדשים. אם אנו רוצים להבין את מהות המלחמות של האדם אזי יש ליחסם לא לכורח של בריאה, אלא כתוצאה של המרד האנושי שלא משלים עם מגבלות קיומיות. הובס ראה את ראשית קיום האדם במלחמות, אבל מצב מלחמתי הוא לא ראשית אלא שלב שני כאשר האדם אינו משלים עם הגבלות.

בכלל אפשר להגיד שכוחנות אינה יוצרת דבר, אינפורמציה יוצרת בדרכי שלום. החיה שבידה רק אמצעי כוח אינה יוצרת, היא לוקחת את מזונה מהמוכן. האדם בעל אמצעי השפה, האינפורמציה, יכול להוסיף על המזון הנמצא בזכות שיתוף פעולה עם הזולת. תרבויות נוצרו כאשר בני אדם התארגנו למען ליצור יותר מזון, לא כתוצאה ממלחמות. השלב השני בתרבות האנושית הוא כאשר מסביב לאלו שהתארגנו ויצרו מזון נוסף, אחרים מקנאה מתקיפים את היוצרים. מלחמה היא שלב שני, היא הרס היצירה, היא לא יוצרת דבר.

בעל המשל של מיתוס הבריאה, אנומה אליש, השליך בטעות את המלחמות, השלב השני בתולדות האדם, על עולמות עליונים. בנוסף, האדם מורד בחוקי הקיום כאשר הוא נעשה מודע למוות שנראה לו כגזר דין לא צודק. אנחנו יכולים לראות את זה מהקינות השומריות על הרועה דומוזי אשר סיפק את צורכי משפחתו וסביבתו בדרכי שלום. התהיות על מותו המוקדם מעוררות אצל אמו, אחותו ואשתו תהיות על אי־צדק קיומי. בהמשך אנו רואים שתהיות אלו על מוות מולידות את האגרסיביות של האדם אשר רוצה לכפות את רצונו ליותר על חוקי הקיום. שלב זה מתואר במיתוס או משל גלגמש.

מיתוס הבריאה, אנומה אליש, הוא מיתוס מאוחר יותר מאשר היצירות השומריות, הוא פרי השלב השני בתולדות האדם כאשר שבטים פרימיטיביים יותר מנסים להשתלט על פרי תרבויות קודמות. בעל המשל הזה הוא תוצר של שלב שני זה ולכן הוא משליך את המצב שהוא רואה מסביבו לעולמות עליונים.

גם כאשר הפילוסוף הנומינליסטי האנגלי הובס כתב את ספרו ‘לוויתן’ הוא השליך מניסיונו האישי, היותו בתקופה של מלחמות, מלחמות הדת באנגליה ומלחמת שלושים שנה באירופה. לכן הובס מניח שהאדם מראשיתו נמצא במלחמה. אבל במלחמה לא נוצרים דברים לכן יש להניח שלמצב המלחמה קדמה יצירת חברה ויצירת תרבות על בסיס שתוף פעולה ראשיתי.

עלינו לדעת שכוחנות מסמלת נסיגה אצל האדם, כאשר הוא נעשה חסר סבלנות, שכלי השפה שברשותו לא מספק לו את משאלותיו, את רצונו ליותר. אזי האדם נסוג לכלי הכוח בחושבו שבאמצעות אמצעי זה ישיג את היותר.

בעל המשל ‘אנומה אליש’ השליך ממצב מלחמתי שחוה לעולמות עליונים, האל מרדוך, העושה סדר בתוהו ובוהו בדומה למלכים אגרסיביים. ביקום כוכבים חדשים נוצרים מהתארגנות של אינפורמציה עם אנרגיה, התפרקות ומוות של כוכבים מתהווה בכוחנות. גם ממלכות מתפרקות כתוצאה ממלחמות סרק.

באנומה אליש כתוצאה ממלחמות האלים החדשים באלי התוהו ובוהו, הריגתו של אפסו מוביל להולדתו של האל בל, מרדוך. הולדת אל זה מתוארת כדומה להולדת יורשים אצל מלכים. האדם הרגיל דמיונו מוגבל למה שהוא רואה מסביבו. אחרי הריגת אפסו על ידי האל אאה, תיאמת יוצאת למלחמה לנקום את הריגתו. האל אאה פונה לאל החדש מרדוך אשר מוכן לצאת למלחמה בתיאמת אבל רק אם יבטיחו לו האלים האחרים שהוא יהיה האל הראשון בין שווים. אחרי התדיינות, אחרי אכילה ושתיה האלים מסכימים לתנאיו של מרדוך.

האל הצעיר מרדוך יוצא לקרב עם תאמת:⁶

‘קרבו זה אל זה תאמת והחכם באלים, מרדך,

נפתלו בקרב הבינים, במלחמה נלפתו.

פרש האדון רשתו והקיפה,

שלח אל מול פניה את אמח’לו (רוח רעה), שומר עקביו,

……

ירה חד חץ, פלח כרסה,

קרבה בתק, בקע לבה,

לכדה, ונפשה בלע,

גויתה השליך, עליה דרך.

אחרי אשר הרג את תאמת ההולכת בראש,

……

לקח ממנו את לוחות הגורל, אשר לא יאו לו,

בחותמו חתמם ולחזהו הצמיד.’

את לוחות הגורל, סמל שלטון של אלים, מרדוך לוקח לא מתיאמת אלא מבן בריתה, קנגו. בהמשך מרדוך מגופה של תיאמת בורא את השמים.

מרדוך גם בוחר לו מקום קדוש והוא קורא לו ‘בבל’, שם הוא מייסד את מקדשו. האלים שמרדוך משכן אותם במקדשו שואלים אותו מי ימלא את מקומם במלאכת הכפיים שהם בצעו לפנים. מרדוך מודיע להם כי בתכניתו לברוא את האדם למען ישרתו את האלים, וישחררו אותם מעמלם.

משל בריאה כזה נעשה הקוד התרבותי של עם, של עמים. ובכן, הקוד התרבותי הזה הכלול במשל אנומה אליש שונה מאד ממשל הבריאה בתנ״ך, אמנם משל הבריאה בבראשית הוא יותר מאוחר, אבל עובדה זו לא בהכרח מסבירה את השוני.

משל האנומה אליש כולל כוחנות כאמצעי, נותן לאמצעי זה לגיטימציה. לכן אל לנו להתפלא שהתרבות המסופוטמית הצמיחה אימפריות אגרסיביות כמו בבל ואשור. ברור שהתרבות המסופוטמית יצרה באמצעות שפה ולא באמצעות כלי הכוח, אבל כוחנות הייתה לגיטימית ביותר להכרעת דברים. הדבר היותר מעניין הוא שהאל מרדוך בורא את האדם למען ישרתו את האלים, למען שישחררו אותם מעמלם.

גם לגבי תפקיד האדם יש הבדל תהומי בין משל הבריאה המסופוטמי למשל הבריאה התנכ״י. במשל בבראשית העולם נברא למען האדם, במשל המסופוטמי האדם נברא כדי לשרת את האלים. גם עובדה זו מסבירה את שעבוד האדם למלכים האגרסיביים במסופוטמיה.

אבל אנו לא עוסקים כאן בהשפעת המשלים האלו על המבנה החברתי בהמשך, אלא על אופן בריאת העולם. תיאורי בריאה כבריאה כוחנית שכיחים יותר מאשר תיאור בריאה באמצעות כלי השפה, בריאה בדרכי שלום, אם בכלל האדם מניח שהעולם נברא ואינו נצחי.

אנו מכירים גם בצורה אחרת של בריאה, הבריאה הסינית בספר התמורות. כאן לא מדובר על ראשית, אלא קיימת הנחה שקיימים שני יסודות יסוד היאנג והיין, שהתמזגותם יוצרת את הדברים. גם במקרה זה לפנינו יצירה בדרכי שלום, לא בדרכי מלחמה, לא במאבק. אבל שוב אם אנו משווים בריאה כזו לזו של ספר בראשית אנו יכולים לעמוד על ההבדל.

הבריאה בספר התמורות הסיני היא בריאה מכנית ולא בריאה לשונית. בריאה סינית מכנית זו חסרה את הממד המופשט, חסר אצל הסינים את מה שאנו מכנים, הממד הרוחני. לפי עקרונות שני היסודות הסיניים האלו היאנג והיין קשה להסביר את ההכרה האנושית שהיא פרי האינפורמציה שנספחה לאדם, שהקולטנים באונות הקדמיות של המח האנושי מקושרים אליה.

אנחנו נראה כאשר נדון במשל האכילה מעץ הדעת שההכרה היא תוצר אותה ‘דעת’ שהאדם רוכש מבחוץ. רק בעברית יש זכר לעובדה זו גם בשפה, כאשר ההכרה נגזרת משורש ‘נכר’, מהות האינפורמציה הפעילה בצורת השפה המבדילה דבר מדבר.

 

IV

בלי ספק שהפילוסופיה הלשונית בתנ״ך התפתחה כיוון שהיו כבר בתרבויות שקדמו לה ניצנים להבנת חשיבות השפה. ראינו שלמצרים הייתה השקפה המכונה ממפיתית, לפיה האל פתה ברא את העולם בהיגדים, אבל פילוסופיה זו לא התפתחה במצרים כיוון שהמצרים רצו בנצחיות, שפה לא יוצרת נצחיות, היא מבתרת את האין שאפשר לכנותו כנצחי. גם במשל הבריאה, אנומה אליש, ראינו שיש אזכור לשמות כחשובים לבריאה, אבל עוד קודם השומרים סברו ששמות הם ראשוניים בבריאה.

ברור שעל בסיס ההשקפה נוסח יוון על נצחיות העולם, או על בסיס ההשקפה הסינית שהעולם פועל על בסיס שני יסודות היאנג והיין, השקפה פילוסופית לשונית לא יכלה להתפתח. מניצנים של חשיבות השפה, שמות, בתרבויות שקדמו לתרבות התנ״ך הדרך ארוכה. אבל ניצנים אלו היו חשובים, יכלו לכוון את בעל המשל על הבריאה בספר בראשית לכוון חדש.

כפי שכבר ציינו לעיל בעל משל הבריאה בספר בראשית השליך מהסתכלותו על היקום ועל האדם בסביבתו על עולמות עליונים. בלי ספק שבעל המשל ראה שהאדם נבדל מהחיה בכך שלרשותו עומד כלי השפה המאפשר לו ליצור, המאפשר לו להתבונן. ואם כך, הסיק בעל המשל, בריאה אף היא פרי אותו כלי שפה.

משל האנומה אליש מספר בהמשך שמרדוך שהצליח לנצח את תיאמת, שהצליח לבתר אותה, שהצליח לברוא מחלקי גופה את הבריאה, מקבל בהמשך חמישים שמות. ובכן מה חשיבות השמות של מרדוך? כפי שכבר הזכרנו בקשר לפרעונים הם חשבו שהשם שלהם כבר מכיל את היכולות שלהם, את השלטון. הם התייחסו לשם כדבר שאפשר לגזול אותו מהם ובצורה כזו לגזול את שלטונם.

באנומה אליש מתייחסים לשם כיכולת. אבל אנו ראינו ממשל הבריאה בספר בראשית ששם ללא התחברות עם אנרגיה אין לו יכולות. השם, האינפורמציה, צריכה להתחבר עם אנרגיה. בקשר לבן אדם הוא יכול לממש את השם רק אם הוא מוסיף לו מעשה, אנרגיה. השם של הפרעה עדיין לא מימש את סמכויותיו, הוא היה צריך לעשות מעשים כדי לממש את שלטונו. אותו הדבר אמור לגבי מרדוך, השמות היו צריכים להסתמך על פעולות של אל זה.

בעל משל הבריאה בספר בראשית הבין מהסתכלותו על יכולות האדם, שהכלי שהוענק לו מצביע על כך שהוא שותף בבריאה, הוא דומה לבורא היקום, אבל הוא יצור נברא, לכן חוקי הקיום חלים עליו, הוא לא נצחי. גם אם האדם דומה לבורא, הוא לא זהה אתו. אבל האדם הדומה לבורא, לא נוצר למען לשרתו, הרי הבורא אינו זקוק לשרות כזה, העולם נברא במטרה מסוימת ליצור ישות שתעשה שימוש בו.

בעיני בעל משל הבריאה בספר בראשית להניח שהאלוהות בראה את האדם שישרת אותה, הוא פחיתות כבוד לבורא. משל האנומה אליש שלא הבין את תפקיד השפה בבריאת היקום, ראה באלים ישויות דומות למלכים האגרסיביים של תקופתו המשעבדים את נתיניהם, המבקשים מהם לשרת אותם. אם מניחים שהעולם נברא בכוחנות הרי יש לגיטימציה לאמצעי זה גם אצל האדם. כוח כאמצעי לא זקוק להדדיות.

עלינו לעמוד על ההבדל בין אמצעי הכוח המשותף לאדם ולחיות, לבין אמצעי כלי השפה. בהבדל מכלי הכוח שאינו יוצר, כלי השפה הוא ישות נעלמת ויוצרת. אבל למען ליצור באמצעות כלי נעלם זה האדם כל הזמן זקוק לזולת. כבר ביצירת המלה האדם זקוק לזולת, הרי ללא הסכם בין שנים למלה אין משמעות. לא קיימת שפה פרטית, קיימת רק שפה קיבוצית. לא רק השפה היא יצירה קיבוצית, אלא גם שאר יצירותיו של האדם באמצעות כלי השפה הם קיבוציים. מוסדות הם קיבוציים, הם ישויות נעלמות ומקבלים ממשות רק על־ידי הכרת האדם בהם. אותו דבר אמור לגבי ערכים שהאדם יוצר, גם הם מקבלים משמעות רק על־ידי הכרת הקהילה בהם.

מאחר שהאדם זקוק לזולת ביצירתו, הוא גם מוכרח להתייחס אליו כשווה, אחרת לא יקבל את הכרתו. במעשה כוחני האדם אינו זקוק להכרת הזולת, לכן אמצעי זה מוליד אי שוויון, מצב היררכי. ברור שחברה לשונית אף היא יכולה להיות לא שוויונית, אבל בבסיס היצירה הלשונית הדדיות הכרחית ולכן גם התחשבות בזולת שזקוקים לו. ההזדקקות לזולת מולידה את המוסר האנושי.

בעל האנומה אליש לא הבין שגם שמות קיימים רק באמצעות הכרה הדדית. שם, תוצר השפה, אף הוא ישות נעלמת וקיים רק בהכרה הדדית. השם לא קיים ביחידות. הפרעה שיחס לשמו יכולות, לא הבין שהוא היה זקוק לנתיניו שיכירו בשמו, בסמכויותיו. הובס בספרו ‘בהמות’, אומר שהמלך הוא מלך אם נתיניו מכירים בו ככזה. הובס שחי בתקופה שהוציאו להורג את המלך, צ’רלס הראשון, הבין מה שהמלך הזה לא הבין, שהוא בעל סמכויות רק אם נתיניו מכירים בו ככזה.

האדם כמו החיות יכול להתקיים לבד כישות ביולוגית. אבל אם האדם רוצה להיות ישות שמית, הוא זקוק לקהילה. מאז שלאדם הוענק כלי השפה, הוא החל לרצות להיות ישות שמית, גם אם הוא לא הבין את מהות כלי השפה. כנראה שהסיבה לכך שהאדם הלשוני החל להעדיף את שמו על גופו, היא שהוא נוכח לדעת שגופו כלה, והחל לחשוב שישותו הלשונית שורדת.

מרדוך האל למרות שהוא בורא את העולם באמצעים כוחניים זקוק לחמישים שמות. שלטונו של מרדוך בהמשך תלוי בשמות שלו. גם מלך אגרסיבי הכובש מדינות בסופו של דבר זקוק לשמות, הוא זקוק שנתיניו יכירו בו ובסמכויותיו הנעלמות. הטריטוריות שהכובש כבש אינן יכולות להעיד על גדולתו של המלך.

משל הבריאה בספר בראשית מלמד אותנו שהיקום כולו הוא אינפורמציה, היגדים הכולאים את האנרגיה. האדם בצורה אינטואיטיבית מבין ששמו מכיל את זהותו, ישות עדיפה על הגוף הביולוגי, ההתייחסות אליו בקהילה אינה אל גופו הביולוגי אלא אל זהותו השמית. כתוצאה ממודעות זו האדם נוטה לקיצוניות ומנתק את השם מהגוף. במשל הבריאה בספר בראשית אין ניתוק בין השם, האינפורמציה לגוף, לאנרגיה המתחזקת את השם. בתנ״ך אין הפרדה בין גוף לנפש.

מה שהאדם מכנה ‘נפש’, היא האינפורמציה הנספחת לגוף, שאין לה קיום בלי האנרגיה שהגוף מספק לה. לפי משל הבריאה בספר בראשית העולם נברא כדי לספק לאדם פרמטרים כדי שהוא יוכל להתמצא בעולם. אבל הבריאה גם מספקת מזון לגוף. הגוף הביולוגי שאף הוא תוצר של אינפורמציה המתגשמת רק אם מספקים לה אנרגיה. בהמשך צריך לספק אנרגיה להכרה הנספחת לגוף, למען שהיא תתממש. היחידה המורכבת משני חלקים, זקוקה לטריטוריה כפי שהיא זקוקה לאנרגיה חיצונית למען קיומה.

הצרכים האלו של היחידות המהוות את האדם מכריחים אותו לשתף פעולה למען להשיג לעצמו את האנרגיה, מזון. אבל מזון הוא לא הצורך היחידי של היחידה שהוא האדם. לשני החלקים המהווים את האדם יש צרכים שונים, צורך במזון, וצורך להכרה הדדית, לפעולה הדדית למען לקיים מחוץ לקיום הגופני גם קיום של האינפורמציה, השפה הנספחת, ההופכת להכרה הרוצה ליצור.

הצרכים השונים של האדם מכריחים אותו בהמשך להתארגן בקהילות למען לספק מצד אחד מזון לגוף, אבל גם למען לאפשר להכרה לפעול, לאפשר לה להתממש. אפילו למרדוך פועלו הכוחני לא הספיק, הוא היה זקוק לחמישים שמות למען שיכירו בזהותו.

ואולי אפשר להגיד שאלוהים הבורא את העולם זקוק לאדם הדומה לו, למען להגשים את ההדדיות של הקיום. האלוהות בתנ״ך, לפי הנביאים לא זקוקה לקורבנות, היא זקוקה להכרת האדם בה. ההכרה ההדדית היא הממד הנוסף של הקיום. כפי שנראה בהמשך אדם בגן עדן נעשה ישות הכרתית רק כאשר נוספת לו שותפה, חווה.

אולי יש להניח שבעל משל הבריאה של ספר בראשית התבונן בסביבה האנושית כפי שהוא התבונן בסביבה של היקום, והגיע למסקנה שהאדם זקוק נוסף למזון כמו כל הברואים, גם להכרה, מזון לישותו הנעלמת. את המסקנה הזו בעל משל הבריאה השליך לעולמות עליונים והצביע על כך שגם האלוהות הבוראת זקוקה להדדיות, להכרה, לכן בראה את האדם בדמותה, למען יכיר בפעולתה.

האלוהות לפי משל הבריאה בספר בראשית אינה ישות נסתרת, כפי שיותר מאוחר הגנוסטיקאים טענו, היא חלק מהחברה האנושית, מהמוסדות האנושיים, היא נותנת ממד נוסף לקהילה האנושית, כיוון שאף היא כמו האדם היחיד זקוקה להכרה, להכרת האדם, להכרת הקהילה.

עולמות עליונים ועולמות תחתונים הם יחידה, האדם זקוק להכרת האלוהות, והאלוהות זקוקה להכרת האדם. העולם הרוחני, העולם פרי האינפורמציה, החלק הנוסף לאדם, ההכרה, קיים רק על ידי הדדיות בהיותו ישות נעלמת. להכיר במישהו זאת פעולה שדרושה כדי שהישות הנעלמת, האינפורמציה בצורת הכרה, בצורת שם, תתממש. הקהילה בכוחות משותפים, בהכרות משותפת מממשת את היצירות האינפורמטיביות הנעלמות. ערכים שהאדם יוצר שהם רק שמות נעלמים מקבלים ממשות על ידי הכרה בהם מהקהילה.

אם ההכרה האנושית לא הייתה ישות נעלמת האדם לא היה יכול לדמיין שהיקום מאוכלס עם ישות או ישויות נעלמות השולטות בו. ומאחר שההכרה האנושית מתממשת רק על ידי הכרת האחרים בה, גם הישויות המאכלסות את היקום זקוקות להכרה בהן. מאין לקח שפינוזה את הרעיון שהאדם צריך לאהוב את האלוהות? שפינוזה הסיק את זה מהצורך הפרטי שלו באהבה.

במשל הבריאה של ספר בראשית עדיין אין לנו צווי להכיר באלוהות, לאהוב אותה, את זה אנו מוצאים רק בהמשך. אבל כבר במשל הבריאה תפישת העולם היא מופשטת כתוצאה מהכרתו של האדם שהוא מחוץ להיותו ישות ביולוגית־מוחשית, הוא ישות נעלמת. מראשית היות האדם ישות לשונית הוא נעשה מודע להיותו גם ישות נעלמת, כך נוצר אצלו מושג הנשמה, או הישות השורדת את הגוף המוחשי הכלה. עובדה שכבר האדם הפרה־היסטורי קבר את מתיו והניח בצד הגופה חפצים להמשך קיום.

אם מראשיתו האדם הבין בצורה אינטואיטיבית שמחוץ להיותו ישות מוחשית הוא גם ישות נעלמת, נשמה, הרי במשל הבריאה של ספר בראשית לפנינו כבר הבנה ולא רק אינטואיציה לא מושלמת, שהקיום הוא פרי אותו יסוד נעלם בדומה להכרתו של היחיד. ראינו שאפילו במשל האנומה אליש לפנינו הבנה ששמות נחוצים לבריאה. בהבדל ממשל האנומה אליש ששם האלים, ביחוד האל מרדוך הם ישויות ממשיות, הרי במשל הבריאה של ספר בראשית האלוהות היא ישות נעלמת.

בעל משל הבריאה מספר בראשית הבין שהחלק הנעלם, אותו חלק שהוא ההכרה האנושית קודם לחלק הממשי, הוא חשוב יותר מאשר החלק הממשי, כפי שההכרה חשובה יותר מאשר הגוף הביולוגי. החלק הנעלם חשוב לא רק כיוון שהאדם סבור שהוא שורד את הגוף, אלא כיוון שחלק זה הוא החלק היוצר. חלק נעלם זה, אינפורמציה או שפה, כולא את האנרגיה ובצורה כזו יוצר את הישויות. מכאן האלוהות, הישות הנעלמת עושה שימוש בכלי נעלם זה לכלוא אנרגיה ולברוא את העולם.

אבל האינפורמציה עצמה צריכה לעבור טרנספורמציה להיהפך לשם, למלה, כדי לכלוא את האנרגיה. שוב אנו חוזרים לחשיבות השם, שראינו אותו כבר במשל האנומה אליש. בעל משל מסופוטמי זה אף הוא הבין שיש צורך בשמות למען לברוא. גם השפה האנושית היא כבר טרנספורמציה של האינפורמציה, מורכבת ממלים, משמות.

האדם הדומה לאלוהים יוצר את עולמו בהעניקו שמות. האדם יכול לתפוש את השמים רק באמצעות שם. ללא צמצום העולם החיצון באמצעות שמות אין האדם יכול לקלוט ולהבין אותו. מאחר שלפי בעל משל הבריאה בספר בראשית, השם שהוא היסוד הנעלם קודם לממשות, הוא יכול היה לדמות שהעולם נוצר יש מאין. מכאן ההבדל בין משל זה למשל האנומה אליש ששם מרדוך בורא את העולם בבתרו את תיאמת.

למרות ההפשטה של משל הבריאה בספר בראשית בעל המשל אינו שואף למצב בלתי מחולק כפי שמיסטיקנים שואפים, כפי שהחכם הסיני לאוטשה שאף לטאו בלתי מחולק, הוא מבין שקיום אפשרי רק בגבולות, הוא הבין ש’אין’ אינו קיום, הוא העדר קיום.

למרות שבעל משל הבריאה של ספר בראשית יצא מנקודת ההכרה האנושית, הוא הבין שיסוד נעלם זה הופך לקיום רק בהתחברו עם אנרגיה, בכליאת אנרגיה. ההכרה האנושית עצמה קיימת רק כישות בהתחברה עם הגוף שאף הוא אינפורמציה, DNA, אשר כלא אנרגיה. ההכרה אין לה קיום לחוד, לכן בעל משל הבריאה לא רצה נצחיות, קיום ההכרה בלבד או נפש ללא גוף.

בעל משל הבריאה של ספר בראשית ביסס השקפה קיומית, השקפה המאמצת קיום בגבולות, המאמצת הדדיות לא רק בין בני אדם אלא גם הדדיות ביניהם לבין האלוהות. בהקשר להשקפה קיומית זו האלוהות שאף היא זקוקה להכרה מצד האדם, הפכה לאלוהות משגיחה, דואגת ליצירתה, העולם והאדם, נוהגת לפי אותם חוקים שחקקה.