החופשה של לורה

החופשה של לורה
 

נהג מחכה עם שלט, אומר ששמו חזוס, הוא לוקח אותך, שם לך מוזיקת קסטנייטות, מחליש, מספר לך על שישה עשר חדרים, את בחלון עם גבעות החול.

כביש חשוף, שיחים מאובקים, ישימון. את בקסטנייטות של חימנס, פותחת חלון, פיסת ים ירוקה, טיפות מלוחות. "קרוב משפחה?" הוא שואל, הגבעות מתרחקות, "חדשה?" הוא מאיץ ועל האצבע שלך חסרה כבר שנים טבעת עם אבן כחולה, "אין לך מה לדאוג, נגיע בזמן", הוא מרגיע, "פה אין פקקים, הדרך ריקה, אפילו את צ'ה גווארה לא תמצאי פה, כלום, פשוט כלום, צחיח כמו מאדים". צלב עץ מתנדנד, מתחת בובונת, הדרך פתאום משתבשת, את קופצת בכיסא עד התקרה. "תגיד, אפשר קצת להאט?" את אומרת, ומי היה הדייג? שואלת הבובה, את עושה את עצמך מתעלמת, לכל רשת יש דייג, היא מצחקקת ומתחשק לך למרוט לה את הצלב... תשתקי קצת, את מביטה בה ומדברת אליה בשפת סתרים דרך העיניים, שמלתה מוזרה, כמו תחבושת, פיות לא מדברות. פעם, את נזכרת, בשביל המזל, קברת סכין באדמה כדי שיטהר את עצמו, איזה קונדיטור אמר פעם שמי שעובד עם עוגות רצוי שיעשה את הטקס הזה כדי לגרש רוחות. איפה היית לורה, איפה היית? מהדהד מתוכך קול, את פוקחת עיניים ומנסה להבין את מה קברת ומי שאל.

המונית יורדת בסרפנטינות חדות, סלעי משקע מסודרים שכבות, סדקי ארוזיה מפרידים אותם בסדרתיות לא מסודרת, רוח, גשם, מדבר ציה אמר לך, אין מקום להסתתר ואולי פעם הטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות התמוגגו וכעת כמו סחיפים נמוגו ומכל הדברים הלא ברורים, הלא מובנים מתברר דבר שנכחד, המכמיר שסיער וריגש שקע, נספג וחלחל עד שהיה כלא היה.

אחרי כמה דקות נעצרת המונית, חזוס פותח דלת, יוצא החוצה, מפשיל את מכנסיו ומטיל את מימיו... כשחוזר את מבחינה בטיפות שתן זרועות על מכנסיו. רוח עזה נושבת. "יפה פה", את אומרת ומשאירה את החלון פתוח למרות הרוח העזה כדי שיתאוורר, ונזכרת בליאו שהיה משתין בבקרים ולא מוריד את המים.

"אכפת לך אם אעשן?" הוא שואל ופותח את החלון על ידו ואת משאירה את החלון שלך סגור אף על פי שאת לא יכולה לשאת את העשן, מבקשת לעצור, עומדת על קצה הכביש, מתחתייך מכתש עמוק מרובב סלעים, רוצה לעמוד ולצעוק לשממה, להאזין להד, לחכות לאוקיינוס שנעלם לפני שעליתם להרים, להביט בנופים המונוטוניים, במדבר, בהרים הקשים, האפורים, הגבריים, של אחר הצהרים שחוזרים שוב ושוב עד שהאדמה מתיישרת ופה ושם מופיעה צמחייה דלה. את חוזרת למכונית, אתם נוסעים עוד כברת דרך ארוכה, וכשאת מתחילה להריח שוב את המליחות ההיא שהרחת בתחילת הנסיעה, את מבחינה בבניין צומח שכמו נהדף, צף מבעד גלי האוקיינוס.

עציצים ושרכים פושטים בחזית ונחש ברזל שחור מקיף מילים גדולות, מרובעות, על רקע סגול דהוי.

הערב כאן אחר, יורד לאטו, אור מלא ללא כל שמש. אוויר אטום, תאמרי למחברת. חזוס יוצא ושומט בחוסר אכפתיות את המזוודות שלך ומגחך במבוכה, ואת חושבת שהדבר השביר היחיד פה הוא את עצמך. בטלפון שלך המסך ריק, הם בטח כבר חיכו, בטח צלצלו, את פוסעת לקבלה, יושבת על ספה נמוכה. חזוס גורר את הכבודה ומניח אותה כמו פגר לצידך ומחכה, גם את מחכה, מביטה בשעון ועל נקודה בקיר, חזוס מסתובב, עושה שני צעדים, מביט בך וממשיך להתרחק. את אומרת לעצמך תודה לאל על חזוס ועל כל הדברים החולפים, המתרחקים ועם זאת תוהה מה היה כבר קורה אם היית משאירה לו איזה טיפ.

"דוכיפת" על עקבים בחלוק לבן צועדת מעדנות אל הדלפק, פותחת מסוף, מקלידה ניירת, משחקת איתך מחבואים. 1900 וקצת... את כותבת. לפי מה? שואלת השורה, לפי שיערה המנופח והחזקת הצוואר ונקישות העקבים ומראה הירכיים, את כותבת. גאווה היא דבר מורכב, ירכי הדוכיפת מלאות מכדי להיות שייכות למישהי שרק עובדת, שרק שורדת, את גם מנמקת.

"ערב טוב לורה", מוציאה אותך הדוכיפת מהשורה במחברת, ממשיכה לחייך, סוכרייה נטולת סוכר, ובאותה נשימה מצווה, "את הטלפון, את האייפד, ואם הבאת, אז גם את המצלמה. נהלים, חיסיון, לא רוצים שתייגעי את מוחך בין טיפול לטיפול, תוכלי לשכור מאיתנו שירות של קריאת הודעות... אם יגיעו". היא שוב מחייכת, מתחלפת מנטולת סוכר לסוכריית ליקריץ, לאן הלכה הדוכיפת? את שואלת ומוציאה את הטלפון הכבוי מהכיס ומוסרת, מצלמה לא הבאת, הדרישה מעוררת בך קמט ישן, את האייפד את מחליטה להשאיר לעצמך.

"חדר 110!" היא מושיטה את ידה אל מעבר לדלפק ומחכה, סוג של מסטיק. את מושיטה את שלך ומבחינה בתג. ציפור משונה. "לא יעבוד בלי שאתקף", היא אומרת ומחכה לכרטיס. את רוצה להגיד לה שאת קנרית שברחה ממכרה פחם ומנסה לשרוד באוויר צח, אבל במקום זה שותקת. "עוד מעט ייגשו אלייך, חמודונת", מנקרת הדוכיפת בספקותייך, חיוכה המעושה מעורר בך חלחלה, משהו עדיין מתערער בך כשאת מבינה שאולי את בעלמא דה כזבא. יוצאת אל שארית היום, ממרפסת הברזל המתפרעת מופיעה אישה, מנופפת קלות ונעלמת, מופיעה שוב, פותחת דלת, "סאקורו", היא אומרת ומושיטה יד, שיער שחור, סיכות צבעוניות ומתחת לבגד השרד מבצבצים שולי שמלה מנופחת. פני תמר שחומות, עצמות לסת גבוהות, חיוכה כמו גב חבוי בנקיק סלע שאם לא תיפול בתוכו לא תבחין בו. הסגנון הזה מתאים לך יותר מהדוכיפת שם בלובי, חסר רק איזה מטפס מקומי ברקע להשלים את התמונה... סאקורו דוחפת את המזוודות מאחורי הקבלה ומסמנת בתנועת יד לנער שירות מחוטט פנים.

אתם נעים במסדרון מוצף עלטה, ובסופו את מגלה את משקפי השמש שלך על עיניך. חיישני תנועה חוסכי חשמל מאירים את המקום עמוס גופי התאורה, הכול נדלק בבת אחת כמו פריחה נעלמה, מואצת, בדיוק כפי שהבטיחו בתמונות עוד בקיץ כשהזמנת מקום. שקט כאן כל כך, את מתפעלת.

בחדר השינה את בודקת את הכספת, מנסה לפתוח, לא מצליחה, כמעט עוקרת. סאקורו רואה ומתעלמת, אחר מסבירה איך מכניסים קוד, ומה עושים כש, ומה עושים אחרי, ומה עושים אם... תוך כדי ההסברים היא דוחפת לך גם הזמנה לספא, מי צריך את כל זה, את אומרת, העולם פשוט, כל כך פשוט, כל מה שצריך זה להיוולד, ללמוד, להיות בן אדם, להקשיב לעצמך, לא לטמא חללים קדושים וללכת זקופה בשלווה ובשקט.

והבדידות, מה איתה? שואלת השלווה או שואל השקט ואת לא יודעת מי מהם שואל, ואין לך תשובות, והשתיקה גורמת לך להיות רעבה, והשלווה מוציאה אותך מהשלווה, וסאקורו עסוקה בלהרים לך את המיטה לזווית הנכונה, ואת נוגעת בכרית כף ידך ומביאה אותה אל פיך ומתפללת שסאקורו אולי תראה בלי שתצטרכי לבקש, וסאקורו לא רואה, ואת מנידה בראשך והיא מניעה בראשה, פותחת דלת לבנה, חוזרת למיטה, אומרת שיש גם דוש וגם אמבט, מתפיחה את הכריות. נער השירות מכניס את הכבודה שלך ועומד לידה כמו חזוס שתיים ואת צוללת עם הבגדים שלך ישר מתחת לשמיכה ומזדעזעת מעצמך שאת שוכבת לבושה במיטה זרה ליד אנשים זרים וכבר לא חושבת על טיפ. "סאקורו", את לוחשת ומתאמצת לבטא את שמה, "מתי קמים פה?" את לא מחכה לתשובה, סומכת עליה. מול עפעפייך הסגורים החומה שראית מבעד לחלון מקבלת חיים, מרקדת סחור־סחור לפני שסוגרת מעגל, לפני שסוגרת עלייך כמו רחם, כמו קונכייה ואת פיה נרדמת על עדשה ויום אחד אולי תתעוררי ותהיי פנינה כמו ההיא של חזוס עם הצלב שאומרת לנוסעים לסוף העולם את האמת. עוד תספיקי להיות הבובה, את ממלמלת לעצמך ג'יבריש בתוך מרחב צהוב שבשוליו רכסים שחורים, כתמים כתמים על רקע ים של חול, וככל שאת מתאמצת, את רואה גושים שיחיים מתנועעים בקבוצות ונזכרת בתנועת צמחי המים הגבוהים הנענים לתנועת הגלים, אלא שכאן אין מים ואין גלים... הגושים אינם צמחים, לכולם ראשים, שיער אפור ופנים חלקים ללא אף, פה, עיניים, אוזניים. בובות פגומות בגן ילדים. ומה שחשבת שהן רגליים אינן אלא גזע קבור בחול צהוב וידיים אפורות סוגרות עלייך והבובות מביטות בך באין עיניים ואי שם ברום שמיים איזו נקודה סתמית חגה.

את ומחשבותייך פועלי כפייה סינים, יעילים והכי בזבזנים, חוצבים מחצבים ממוחזרים ומשיבים אותם חזרה כדי שאפשר יהיה לכרות אותם מחדש, כמה טוב שאת ביקורתית כלפי עצמך ולא צריכה אף אחד שיגיד לך, את יכולה להתעלל ברעיונות שלך בניגוד גמור לכל כללי האתיקה ואף אחד לא ידע על כך. ולא בא לך לחשוב על שום דבר כשאת מתעוררת עייפה והמטאטא מתחת חלונך מעלה אנחת אבק עמומה כמו הנשימה שלך, ואת חיה עם האוושה בסימביוזה מופלאה, משחקת, היא מפסיקה, את מפסיקה, היא נחה לרגע, את חדלה, היא מאוושת ואת יפחה לחה, שום דבר לא נכנס לראש, קסם מסעות האתמול פג, את תנסי לשכנע את עצמך שכל מה שאת רוצה זה שקט ושלום, שלום משלמות ושקט מהשלמה, תדמייני ותשכחי בית שנעזב על אדמת לס כשבאפיקיו שיטפון תמידי. עוד מעט תצטרכי לקום אל שגרת יומך, תירוצי היעפת לא יתקבלו, את תביטי בשמש מהמרפסת ותנחשי שתים עשרה בצהרים ודבר לא יבוא אל פיך ותשחקי בצעצוע שהבאת, תרחיבי בידך צינור ותתבונני בטבעות מתרחבות שיוצרות הרמוניה, הן ישיקו זו לזו בדיוק סימטרי, ואת תנשמי תקוה, תשאפי, תכווצי, תאחדי את הטבעות הסימטריות המשיקות ותנשפי ייאוש ותנשמי שמחה ותנשפי צער ותנשמי מזרח ותכווצי מערב ותרחיבי אהבה ותיפטרי מכל מה שמנוגד לה.

את נרגעת, המטאטא עוזב, אגודת תריסי הפלסטיק נעה ברוח הצהרים ואת מתמכרת לפטפוטם היבש, לנקישותיהם המונוטוניות. את חיה בעכשיו, ללא עתיד, רק הוויה, הוויה, איזו הוויה, שקר גס, את אומרת. עיניו השמוטות של נער השירות שלא זכה ממך אתמול לתשר מתרוממות לרגע, חוצות את הרשת בחטף. אילולא אהבת את עיניו היית סוגרת את קלפי התריס שיחצצו, אך כיוון שאת עצמך אוהבת להציץ אבל להיות בלתי נראית, מניחה שלוש כריות, משעינה על המסגרת בדיוק בגובה הנכון כך שלא תיתפסו במבטכם, שלא תצטלבו, שלא תחצו את רשת החלון הדקיקה משני צידיה, שלא תעברו בין הסדקים, בין שורות הקלפים, שלא תפלשו בבת אחת משני צידי המתרס כמסיגי גבול, שלא ישוטטו מבטיכם ממכון שבתכם בגבעות ובגאיות גופכם. זמן הוא מרפא, זמן הוא אשליה, זמן הוא מרתון במקומות של זיכרון נעים, גם אם חולף, גם אם בנאלי, בור עמוק שכל ההקשרים הלכו בו לאיבוד, את כותבת.

שום דבר כבר לא שומר עלייך כמו פעם, לא החרטה, ומצד שני אולי השום דבר הזה נועד כדי להכין אותך כל רגע לגמור באבחה דקה ובאותו הזמן גם להמשיך, לאן, לאן? את שואלת את המיטה המעורטלת, לאן עוד אפשר מהמקום הזה? שואלת את כרכוב החלון המאובק, אולי הכול עורבא פרח, משאלת לב, אשליה.

את מחליטה להתקשר ללובי כדי שלא תופתעי במערומייך הלבושים היטב בבגדים מיום אתמול. מוציאה שוב את הצעצוע ומתחילה לנפח את הסרעפת, נושמת חוף, נושפת חול, נושמת גלים, אולי תירטבי קצת. הדאגות, כמו עדר זברות שאיבדו מרעה, צימחו ניבים, צוהלות בבשרך, מענגות את עצמן, את אשמה בדאגותייך ובחדלונך, הפרת את האיזון, הולכת את האבולוציה שולל עד הסוף עם תשוקה לשינויים, להתפתחויות, בסוף־בסוף יהיו אלה עיוותים, מוטציות.

זעקה חולפת בעמוד השדרה שלך כמו רכבת מהירה. הוא מת, אבל את מתכחשת, הוא עוד איתך, הוא הסיבה. תסעי. לאן, לאן? שואלת הזעקה, לא תוכלי לברוח מזה, להיאחז בזמן, להמתיק את הידיעה.

גובהו נסך בך ביטחון, שתיקותיו נגעו בך, מגעו העדין המהוסס עורר אותך, ריחו היה גשם, גופו היה נהר, עם השנים הפך לנחל, אחר כך פלג ולבסוף זרזיף, ובהיעדר מקורות נוספים הלכת והסתפקת במועט, הלכת והצטמקת, הלכת והתייבשת, ברחת לים צר ועמוק, והוא למדרונות תלולים. את חוזרת לאוויר המטעים המבושם, למדרכות, לסדקי האדמה, לנחיל הדבורים ההומיות, לפרחים המתים שנזרעו שם, לאגלי הגשם הנוצצים ולגופה של ליאו שנמצאה תחתיהם.

 

"סייף סול" הוא פנסיון מלא. מתחת לשם היפה מסתתר בית חולים. ידעת מראש אבל הכחשת.

את מצניעה כעס בנימת קונפטי כשאת מדברת עם הדוכיפת בטלפון, "אני תשושה מהנסיעה... אמרת שתיכנסו ולא נכנסתם... אמרתם ארוחת צהרים, אני שומעת עגלות, שום דבר לא נכנס אליי". הדוכיפת משתעלת, אומרת שתברר ומנתקת. את פותחת חריץ בדלת, המקום מלא חיים, דלתות נפתחות, אנשים מגיחים.

קולות מלצרים מתרוצצים עם מגשים מלאי כל טוב, בשרים למיניהם, עופות צלויים. את מתחלחלת, הנטורופת שלך אמר עליהם רעל מסוכן.

הם נכנסים לחדרים, ששים כשחקני קרקס לרַגש וליהנות את קהלם בווירטואוזיות ססגונית.

הקולות המחוספסים של המלצרים נשמעים באוזנייך כקול חיות בעונתן. את סוגרת את המסדרון הארוך מאחורי הדלת.

ריח תבשילים מאוס מתפתל כנחש מתחת למפתן, קולות מגשים חובטים במדפי אלומיניום, עגלה חורקת ליד דלתך ושתי דפיקות קלושות. את מתעלמת, פותחת את החלון ונושמת את הים.

מסתכלת ימינה רואה מדבר, מסתכלת שמאלה רואה שום דבר. אוויר עומד, שמיים מעוננים, אוקיינוס חיוור, סוגרת את החלון ופותחת מזגן.

שביבי אור מסירים את שולי הצער והכעס ממצחך, געיית רכבת חולפת במרחקים. את רוצה לים, לרוץ במסדרון, לחפש את המדרגות, ולא יוצאת מהחדר.

עוד מעט הדוכיפת תצא מהחור שלה כדי להגיד לך שהעגלה בדרך... את חשה בחילה, הולכת להקיא, במבואה לא תחפשי את סאקורו ולא תמצאי, גם לא תגיעי אל הרחבה ולא תראי את הים, תתבלבלי בכיוונים, תלכי דרך ארוכה בכיוון ההפוך לפגוש את חזוס, והוא יאמר לך שאת בכיוון הלא נכון ויציע להסיע אותך בכיוון ההפוך ואת תסכימי ב"כן" מתוח רק לכאורה ותסרבי בנימוס, והוא ישכנע. בדרך הבובה שלו תשיר לך את שיר הלגיונות הפולנים באיטליה בחצי קול כמו שיר ערש. תשבי לידה במונית המקרטעת עם רדיד קטן שיכסה אותך בקושי ויחמם בערך, תתעטפי כסרדין קטן. הוא כבר לא ישאל אם את באה לקרובים או חדשה, הוא רק ישאל איפה זה אצלך ואת תאמרי בכל מקום.

 

את יוצאת מהחדר, לוקחת איתך את המחברת, עוברת על פני עגלה עמוסת פירות, זוקפת את ראשך ורואה את סייף סול מזווית אחרת. מאחד הצוהרים שבמסדרון שביל מידרדר במדרון עד לאוקיינוס... הצוהר פתוח ואת שחף, ממריאה בעדו.

את הולכת לספרייה, פוגשת אישה צנומה, קירחת. "ג'ני", היא אומרת וסוגרת ספר שעל כריכתו טיל בליסטי. ג'ני חברותית מאוד, עד כדי כך שאת מרשה לעצמך לשאול אותה מה הביא אותה לפה, היא אומרת הלבלב. את משפילה עיניים ושואלת אם יש לה מלווה. ג'ני מופתעת, "למקום כזה לא מביאים אורחים, בייחוד לא במצבי", היא אומרת, ואת זוכרת את חזוס שחשב שאת אורחת ואת לא ולא היית וגם אילו היית לא היית באה למקום כזה. ג'ני צעירה כל כך, בודדה כל כך, הולכת אל מותה כל כך, את מהרהרת כשהיא אומרת שההורים שלה החליטו בשבילה, "זה לא שרציתי, אני מבחינתי – לקפוץ מגשר..." היא לוטפת את פדחתה, "הם חשבו שזה המקום הנכון עבורי ולא רציתי לצער אותם". היא מעבירה את היד מהפדחת לקרחת, "חשבתי להיות שחקנית, הנה, תראי את התמונה שלי מהקולג'". את מתפעלת בצביעות, חשוב לך לשמור על ג'ני, אבל בינך לבינך את אומרת, גם אז הייתה שדופה מדי, השיער היה נחמד אבל היופי כללי מדי. "רציתי להיות תסריטאית ובסוף במאית אבל בקורס המבוא היה לי מעצור כתיבה, זה לא משך אותי מספיק, נופיתי מהקורס ואז הציעו לי להיות מדובבת בסרטים מצוירים, כי יש לי קול כזה..." היא מחייכת בהתנצלות, ואת חושבת שתסריטאית היה מתאים לה יותר, אבל במאית... חלומות באספמיה, מאיפה הכוחות, איך גוף קטן וגרום כזה היה מסוגל להרים משהו עוד כשהייתה בריאה? ואת שוב מהרהרת שהיא עוד צעירה ועתידה כבר מאחוריה ובמאית סרטים גם אילו הייתה בריאה לא היה הולך, אבל את לא רוצה להגיד לה את זה. "כמה זמן את פה?" את שואלת, היא אומרת חצי שנה. את המומה ולא בכאילו, לא יכול להיות, חושבת בשתיקה, להיות במקום כזה חצי שנה, בין לבין, לא להחלים, לא למות, איך אפשר? "מה, הם מסכימים לארח אותך חצי שנה פה בלי לבקש תוספת?" את שואלת.

"ההורים שלי שילמו הכול מראש אבל ביקשתי שלא יבואו לבקר..."

"למה?" את שואלת, "הרי הם אוהבים אותך כל כך ובטח מתגעגעים אלייך".

"קשה להם לראות אותי במצבי, אני יודעת. הם מנסים להיות נחמדים אליי בהודעות שאני מקבלת, אבל המקום הזה רחוק כל כך, והטרחה, זה לא שווה את זה, גם ככה אני עוד מעט..."

"למה את לא עוזבת, למה את לא חוזרת?" את שואלת, "מה טוב לך כאן?"

"יש לי פה את המרחבים שלי, את הפרטיות ואת סופיה ואת דוקטור לקס המקסים, את חייבת להכיר אותו", היא אומרת, "בזכותו הצלחתי להיפטר מקונפליקטים רבים שהיו לי והיום אני הרבה יותר בשלה".

"בשלה למה?" את שואלת, "כולך בת כמה?"

"עשרים ושתיים", היא אומרת, "אבל בשלה להיקטף, כבר לא נלחמת".

"הי, לאן את ממהרת, יש לי מה ללמוד ממך, ג'ני", את אומרת והיא מחייכת.

אחרי שהיא הולכת את קוראת בספר שהשאירה על טילים. כדי להמריא צריכים להשאיר חומר מאחור, ההדף שולח את הטיל קדימה, אבל ההדף הוא בסך הכול חומר דחוס שנשרף ונשאר מאחור, אחרת שום דבר לא ימריא לשום מקום, ומהו חומר אם לא שקר, את חושבת, ומה את שורפת? ומה ג'ני שורפת? ומה אתן משאירות מאחור? את שואלת, חופשה, מלון, אוקיינוס, קו משווה, אוכל נהדר, שועי עולם, בלי ילדים, שקט, שלווה, חוויית נטישה קלה ומאוזנת כי בכל זאת אתן לא לגמרי לבד אבל לגמרי לבד, לג'ני יש את ההיא שלה ואת ההוא שלה ולך יש את ההיא מהחור ויש לך את ההוא המאווש ויש לך את סאקורו ששילמת עליה מראש ויש לך את חזוס שמדי פעם בפעם מגיע לביקור.

את יוצאת מהספרייה ישר לתוך השביל המידרדר במדרון. עוד בירידה את מסירה את נעלייך וטובעת בחול רך. הגלים קוצפים, הרוח מייבבת, השחף שהיית קודם צועק מעלייך, תחזירי אותי, תחזירי אותי. לאן? את שואלת, מעלעלת בדפי המחברת הריקים ומחפשת משהו שיבוא אחרי.

"חיפשתי אותך", מצייצת סאקורו שמופיעה פתאום על החוף, "אמרו לי שראו אותך בספרייה, יש פה רוח טובה, אולי מחר נפריח עפיפונים, מה דעתך?" "סאקורו", את אומרת. היא כנראה לא שומעת בגלל הרוח אבל את שומעת אותה, "ניתן לך להתערות קצת במקום ומחר..." את מתעלמת מהמחר ורוצה לשאול על עמוד המתכת עם בקבוקי הפלסטיק המלאים נוזל שקוף שתקוע לך בחדר מהבוקר, וסאקורו מתנשפת בכבדות, וכשהיא אומרת את ה"נדבר על זה מחר" שלה, את חושבת שאין גרוע מעונש הידיעה. משתעשעת ברעיון איך תפריכי את עונש הידיעה, מה כבר יכול לבוא אחרי ידיעה, רק בשורה, ובשורה אף פעם לא באה במשורה, תמיד כוללנית, הוליסטית, משהו רע, מבהיל יותר מידיעה אם שמים אותן בסדר היררכי. ג'ני הייתה בוודאי אומרת שיש עוד שלבים בין הידיעה לבשורה ובשורה היא תמיד אקסיומה שבאה מהשמיים, מאלוהים, והיית אומרת לה שמאז ומעולם אהבת להפריך אקסיומות זקנות מכוערות עם אצבע מחודדת, ושתיכן הייתן בוודאי מתגלגלות מצחוק.

 

בוקר מזדחל מבעד גביעי מנורות הלילה הקריסטליות. באור המנומנם מרחפות פיסות זעירות של ערפל, ועולם צר ושברירי מנסה לחמוק בין חומת הבטון לחלון החדר.

געייה עמומה של רכבת משא חולפת פוצעת את היום שבוקע מבחוץ, חודר לפנים העמוק שלך, צובע את כתלייך, מרעיד את מיטת הברזל ואת גופך המכווץ. את פושקת את שפתי המחברת ופוערת אותה וגועה מעומק בטנך יללה אילמת ולא מוצאת מילים שיתחברו מלבד דממת שתיקה מחרישת אוזניים... שמה את קצה העיפרון בפיך, יורקת, הולכת אל הברז, שותה מהים המותפל, ממלאה את האמבט, שופכת קצף, מתפשטת, מתעטפת במים ירוקים, נשכבת, מביטה באצבעות ידייך הקמוטות, נועצת אגודל בפיך, המיית שאריות הלילה ושירה עתיקה מתערבבות בגופך בקולות ימיים־ציפוריים ואת סייחה עולצת, עירומת רגליים, דוהרת בדרכי עפר, גוררת אחרייך עדר סייחים, וכולכם בדרך אל הברוש. געיית הרכבת הופכת לעשן זכרונות מסתלסל ברוח, ואת מניחה רגל על ספסל, אוחזת בגזעו המחוספס, מטה גווך לאחור, תרה אחר ענף לאחוז בו, שולחת רגל שנייה, מצמידה, אוחזת ענפים דקיקים ומשחילה עצמך עד שנבלעת ביניהם. שיער הפשתן הדק נסרק לאחור, הפנים השרוטות לוהבות ואת עפה עד חודו הדק של העץ, והוא מדבר אלייך מילים שרק את והוא מבינים, ומשם קוראת למתחרייך קריאות קרב ומודיעה בזאת שאפסו סיכוייהם לנצח.

את שמה עצמך ישנה, יונקת את לשד אגודלך, שופכת רוקך על הסדין המתוח ארבעים שנה לאחור, כמו אז שלוליות ענק שבעטיין לקחה אותך אמך לביקור אצל רופא הילדים... את ישנה למראית עין בשלולית, והיא הולכת ונסגרת במהירות על מיטתך הרטובה. את יוצאת מהמקלחת ודורכת על אריח רופף במרפסת, מתקשרת לדוכיפת, היא לא עונה, ובינתיים מפוררת אותו בעיניך עד שמאבד מצורתו הריבועית, נמס, נעלם בעיניך העצומות. מביטה על גבעות חול רכות שבאות בזכרונך, משנות את צורתן כשהאוויר נושב בהן, וברגע אחר את שוכבת על אדני רכבת בסמוך לביתך, מניחה ראשך על אחד הפסים, נהנית מהרטט שעולה ממנו בראשך ובצווארך... למה הלכת לשם? שואל אותך אביך שכבר מזמן לא איתך, למה הלכת לסייף סול? הוא שואל ואת מביטה בתיק המסמכים, בניירות הכלואים שמחכים לדוקטור שיבוא.

"אנשים לאנשים שרוצים חופשה מ..." את לא ממשיכה לקרוא, עד ה־מ... זה נשמע לך מצוין, כמו פרסומת מתגלגלת, כמו מרקם של פסטה, כמו גלידה נעלמת, כמו טו גוד טו בי טרו. את מניחה לרופף להתרופף.

 

מחשבותייך מחליטות לכתוב את עצמן, היד נעה בחיבור ישיר לזיכרון מבלי שזה עובר דרכך ממש. אולי תשבי אחר כך בספרייה עם ג'ני ותקריאי לה את זה, נראה לך שזה יקרב ביניכן אם כי גם כך אחרי הפגישה ההיא את חשה קרבה גדולה אליה.

את כותבת ללא מעצורים, בגוף ראשון, לא עושה לעצמך הנחות, לא מנסה להתייפייף או להתקרבן, מספרת את הסיפור כמו שהוא צרוב בזיכרון, טלגרפי, תצהיר, עדות אבל בלי חוקר.

אישה אחת השגיחה עליי אחרי שאמא עזבה, את כותבת, אבא נתן לה מטבע והיא כבר גלגלה אותו אליי ואמרה, מבחינתי ממש בסדר שתלכי... כן, גם לתחנת הרכבת, גם לקיוסק שעל יד... לא אגלה, הבטיחה.

יום אחד טיילתי ליד תחנת הרכבת ומשך את תשומת לבי איש גבוה שפרק את סחורתו במחסן.

הוא הזכיר לי תוף רועם כי היה לו קול חזק ומתגלגל וגם שפם עבה והייתי דקיקה כמנגינת קלרנית...

כאן את מדמייינת את ג'ני פורצת בצחוק למשמע הקלרנית וממשיכה, הייתה לו משאית שעל מכסה המנוע שלה זינק כלב בולדוג מפליז כסוף... הייתי עוקבת אחריו בשעות הצהרים, בזחילה היומית שלי, מתמקמת מאחורי קיר שרוף מקרני שמש, מבלה עם לטאות וחרדונים וצפרדעים מקרקרות. כשהיה מסיים, הייתי זוחלת לאורך הקירות, עטופה ונסתרת בעשב הגבוה, בשיחי הטקומית התכלכלים, בהרדופים המרעילים והקיקיון המכוער. הייתי עוקבת וחולמת שיום אחד יגלה אותי.

פעם כשהלכתי לאורך הקיר פגש אותי והחל להרעים.

"אנחנו מכירים?" אמר, "איך קוראים לך?" גלגל בשפמו, "אני עשרים ושמונה", נקש בחזהו.

ניסיתי לחשב עשרים ושמונה פחות... ולא הצלחתי.

"מתחשק לך לבוא?" קרץ.

רציתי לשתוק אבל הראש עלה, ירד והנהן כמו נדנדה מקולקלת.

עצרתי לרגע. מה הייתה ג'ני התסריטאית עושה מזה, בטח מטעמים ואולי היינו זוכות באוסקר...

כשהערב ירד שם אצל התוף הרועם, כבר נכנסתי ללונה פארק שלו, ישבתי על מיטת הקרוסלה בצריף, אור קר ירד מן התקרה, הוא הוציא עוגיות פריכות ומזג תה.

"אז מה את רוצה?" שאל מהגלגל הענק.

"לא יודעת", התנדנדתי על הקרוסלה.

"לא חם לך? אולי תפתחי קצת כפתורים?" שאל.

אחר כך צחקתי על רכבת הרים משוגעת, ודמיינתי את עצמי על כדור תותח, מתעופפת לקיבינימט, משהחל לחטט לי מתחת לחולצה.

"לא, אבל באמת לא חם לך?" הדהד קולו מתוך איזו מערה כשמולל בשפמו ואני נותרתי עם עוגייה מפוררת, מנסה לבלוע בין החיך לגרון, שהלך והתייבש. הוא נישק אותי בצוואר נשיקות מהירות עם השפם השחור שלו, שזחל לכיוון הפה. "להסתובב", פקד, וראיתי את הכלב היצוק מקדמת המשאית מזנק מבעד לחלון המטונף ונובח עליי, וכשעפתי משם בדמיוני הגעתי למקום אחר.

את מדמיינת לעצמך את ג'ני נחנקת. כמה נורא, כמה נורא, היא ממלמלת ואת ממשיכה.

מצאתי עצמי שכובה על המיטה... לכי מפה, זוזי, צעק בי השקט...

"מה ציפית?" אמרה לי זאת שהייתה שם והייתה אמורה לשמור עליי, "את עד כדי כך תמימה? כולם ככה... בלוק... אבן... סלע... מה חשבת, שהוא לשיחה? מה, הוא חברה? חה, חה חה, כולם רוצים את זה ואחר כך..."

הרגשתי שגם אני אולי רוצה את זה ולא ידעתי, וחזרתי אל פארק השעשועים לברר את זה, והוא נגע ואני דיברתי, ואחר כך הלכתי, ואחר כך אבא אמר שאני צריכה לראות רופא.

חבל באמת שלא הלכת לראות רופא, תגיד ג'ני מזועזעת, ואת תרדי מהאוסקר באותה המהירות שבה עלית עליו. ואולי היא תגיד משהו כמו, גם לי יש סיפור על איזה מפיק ש... ואז לא תוכלי להמשיך כי תצטרכי להקשיב לכל מה שיהיה לה לספר כשאת חושבת בינך לבינך שאולי היה עדיף לוותר כבר על האוסקר...

 

צינורות מטפטפים עשרים־וארבע־שבע, את שוכבת עצומת עיניים וחושבת כמה נוח היה אילו יכולת להתעלם, לזייף איזו סיבה פרוזאית לכאבים קשים מדומים...

דוקטור סטאווירו דיבר אז יפה נורא, אנושי, צעיר ורהוט בווידאו קונפרנס.

"אני מבין שאת מחפשת", אמר, "איך הגעת אלינו?"

"מייאוש, הרופאים הרימו ידיים", ענית.

"מעיון במסמכים שהעברת אלינו עולה שאת מתאימה", אמר. "זה חלון הזדמנויות נדיר. מלאי את הטופס, קבלי הזמנה, הגיעי אלינו, חבל על כל יום שעובר".

איכשהו הכול זרם, כסף נכנס, כסף יצא, הדירה הושכרה, היוניברס מאותת לך, אמרת, כוח עליון, אבל האיחור למטוס היה איתות ברור, ידיעה כדבר דואר ממקור לא ידוע שהגיעה אלייך כדי להתעורר, אבל את המשכת לנמנם.

העירוי עומד להסתיים בדיוק כשאת שומעת את סאקורו מצחקקת במסדרון. כך גם צחקקה יום קודם עם דוקטור סטאווירו, את נזכרת ושואלת מתי יבוא, הרי הבטיח, הוא הבטיח, ומרגישה כמו ג'ודי גארלנד עם העיניים הגדולות בשחור־לבן תרות אחרי קוסם שרלטן בכדור פורח נעלם, וסאקורו שמה מסיכת הצטערות יתר על פניה ואומרת שהוא קצת עסוק. "אגב, הטיפול בחום, את זוכרת שדיברנו..."

"זוכרת, זוכרת", את אומרת ורוצה לשכוח, "אני פוחדת וגם רוצה להאמין", את אומרת לה. והיא אומרת, "אין ממה לפחד, זאת פרוצדורה יום־יומית פה", ואת רוצה לשאול אותה אם גם ג'ני עברה את זה או עוברת או תעבור אבל לא רוצה לרכל עליה, היא יותר מדי שברירית, את חושבת, ואולי דבר רכיל יקצר עוד יותר את ימיה הקצרים ממילא וחשוב לך שהיא תשרוד בשבילך לפחות עד הטיפול – העינוי – הבא כדי שלא תמותי מכאב, מהיעדר אינטראקציה חברתית ומשעמום אינטלקטואלי גם יחד.

"זה כמעט 42 מעלות", היא אומרת, "פנימה, מלמטה, עם מכשיר שיהרוס לך את כל התאים הרעים". את נאבקת בצרחה שרוצה לבקוע מבטנך, עוצמת עיניים ובינתיים סאקורו מחליפה שקית שהתרוקנה, ויטמינים לחיזוק עד לטיפול הבא. "להביא לך משהו?" היא שואלת, ואת מתבוננת בטיפה הראשונה שרצה בצינורית ונספגת בזרועך ונזכרת איך את היית זאת הראשונה־האחרונה כשטפטפת אז "בשרוול המטוס" כדי להספיק להגיע לטיפול שיציל אותך, אבל הטיפול הוא לא את, ואת לא הטיפול, ומה פתאום טיפה, את אוקיינוס, את חושבת, אוקיינוס שמתמקד בעיקר בדגי המנטה העצומים־האווריריים שמוחם ביחס למידת גופם הוא הגדול מכל שוכני הים. לצערך הם מתקפלים במחשבותייך המציאותיות עד כדי כאב לדפי נייר, ועליהם כתובים שירים בכתב צפוף, שירים שלא יראו עוד אור הופכים לדיונונים חמקמקים המטיחים בך עננים שחורים, בורחים ממך לתוך מחילות שונות עמוקות־עמוקות, ואפלה צונחת, ואת כבר לא יכולה לחשוב על כלום, וסאקורו מנתקת את האינפוזיה ויוצאת מהחדר, ואז את מחליטה לקום, להתאושש מהר לפני שיימחק, לפני שיהיה מאוחר מדי לכתוב זכרונות לג'ני.

הייתי אוהבת ללכת לתחנת הרכבת לבהות באנשים, את מסבירה לה בדמיונך, כאילו יושבת לידך במקום אחר, אולי יושבת לידך בתחנת הרכבת ההיא שם, אולי היא ישבה איתך שם עוד לפני שהייתה קיימת, את חושבת, הלוא זמן זה הכול בו־זמנית, אין קדימה ואחורה, אין עבר ואין עתיד, אנחנו בני האדם, מוחנו הזעום צר מלהבין כי זמן הוא המצאה אנושית שבאה לעשות סדר בבלגן שקיים ממילא...

את מחליטה לכתוב את זכרונותייך בלשון הווה, לא רוצה לסמוך על העבר, העבר מלא בעיוותים של רגש, ההווה טלגרפי, מדויק, קרוב יותר, אינטימי, מגיע גם לג'ני, את חושבת. בסמוך לשולחן מתנדנד עם רגל קצרה יושב איש זר, ואני מנסה לפענח סוד שעולה מפניו הנעולות ומרעידות ברכיו, כל רגע הוא מסיר את כובעו כבדרך אגב ותלתליו פורצים אל האור הדלוח כעדת אפרוחים צהבהבה, צדי ראשו גלוחים ופניו ארוכים כמו קישוא, גם הגוון כמו קישוא צהבהב אבל אני לא חושבת על זה באותו רגע, רק עכשיו, כנראה משהו עולה מהמטבח של המקום הזה, הם בטח מבשלים משהו, לא משנה ג'ני, את בוודאי מתעניינת יותר במה שקורה בקיוסק הזה. אני יוצאת, מטיילת על הרציף, חוזרת עוד כמה פעמים ומתבוננת בו, רגע, שואלת ג'ני בדמיון שלך ואת כותבת, הרכבת הייתה פתוחה לקהל הרחב? לא היה איזה מחסום, לא היה שומר בכניסה? ככה נכנסתי? אוי, נכון, את צודקת, וטוב שאת מדייקת אותי. הקיוסק היה מחוץ לתחנה, הייתה לו כניסה, ואפשר היה דרכה לעבור לשומר, אבל לא משנה, אל תקטעי לי את רצף הזיכרון, אני רוצה שיבחין בי, אז אני חוזרת שוב ושוב לשם. למה? שואלת בוודאי ג'ני במקום הדמיוני שאתן יושבות בו מאז, ואת אומרת לה, לא, אני רק רוצה שיניח עליי מבט שיגרום לי לגדול מהר עוד יותר. ומה? שואלת אותך ג'ני, שם, בקיוסק ההוא, עכשיו אני אוותר, אבל אני אחזור לשם עוד פעם, וככה קורה, יום יום אני חוזרת, נכנסת, יוצאת, שוב נכנסת. יום אחד, כשאני אמיצה מספיק, אני מתיישבת על ידו, הוא שואל מי אני ובת כמה, אני אומרת לו תנחש והוא אומר חמש עשרה ומנדנד את השולחן כאילו לא בכוונה עם הברכיים כמו שילדים עושים כשהם רוצים ממתק אסור, ואני אומרת לו שהרבה אומרים והוא קוטע את נדנודי ברכיו אך ממשיך להתנועע באי־שקט, מנסה לאתר סיגריה בכיס חולצתו. כמו שרואים בסרטים, אומרת ג'ני, ואת מהנהנת לה. אני רוצה שיקטע אותי בשאלות שיפיגו את מפלי הדיבור שכמו נכפו עליי, אני מרגישה שאני מתקדמת במהירות אל עבר סכר פרוץ. ג'ני מהנהנת ומנסה להיזכר במשובת נעורים חולפת מהתיכון, היא חולפת מהר מדי, כמו רכבת ישירה דרך תחנה שאינה עוצרת בה, ואת אומרת שלפעמים גם את מתגעגעת לזמן הזה ומתגעגעת לאמא שלך שהייתה מפורסמת כמו הדי לאמאר, וג'ני מרימה גבה או שתיים ומתפעלת ואת מרגישה שהיא ממש מחוברת לסיפור שלך. את ממשיכה, הבית שלנו נראה כמו מגזין קולנוע, תמונות שלה בכל מקום, ג'ני אומרת שהדי לאמאר היא השחקנית בה"א הידיעה, ושמשון ודלילה זה אחד הסרטים הכי ה... ואת בעננים או מעבר להם, את כוכב חמה, לא, יותר מזה, את שמש אבל לא כזאת ששורפת. את ממשיכה לכתוב, האישונים שלו נתקעים בתקרה, של מי? ג'ני שואלת, ואת אומרת, נו, את לא רואה, של הבחור הזה שם בקיוסק, חושפים חוטים מדומים מסתלסלים בארובות עיניו, "לאמאר, לאמאר, זה לא ים בצרפתית?" הוא שואל, את פתאום מבינה שג'ני היא אילמת חירשת, את העיניים שלה והפה שלה וגם האוזניים, איך הבאת אותה למצב הזה? את שואלת, אולי כדאי לשחרר אותה, אבל את אגואיסטית, את רוצה שהיא תשמע, שהיא תקשיב, תעודד אותך לצלול לתוך הבלגן הזה שיש לך עכשיו. "לאמאר זה גם ים", אני אומרת והוא מהמהם, רכבת נעצרת ואף נוסע לא עולה ולא יורד. "אמא שלי שחקנית מהוליווד", אני אומרת, והוא שואל פתאום בלי שום קשר, "בן כמה אני נראה לך?" "שלושים", אני אומרת וכבר נסוגה, מצטערת. הרכבת נחה, "מעניין מה יקרה אם תבוא אחרת מאחור או מלפנים, אולי יתחברו, אולי ייסעו בכיוון מנוגד", אני אומרת לו כדי להפיג משהו, אבל הוא לא שומע. "שלושים?" הוא צועק, "ככה אני נראה?" מבטו צונח כמשקולת כבדה על רצפת הלינולאום, ואני לא יודעת, ג'ני, איך לסיים. אני מכירה את זה, אומרת ג'ני בעיניים בורקות, תספרי לי קצת על הדי, מבקשת. את לא יודעת ממה להתחיל. ג'ני אומרת, אז אולי תנסי להיזכר במשהו מיוחד שקרה לך איתה, משהו משמח, משהו עצוב... אה, אה, ג'ני, טוב שהזכרת לי, באותו זמן, כמה ימים קודם לכן, היא הופיעה אצלי בחדר בלילה כמו סתוונית מבולבלת שפורחת בקיץ, הביאה לי בובה. בובה? שואלת ג'ני, בת כמה את באותו זמן? אמרתי לך, ג'ני, את לא מקשיבה, חמש עשרה, חמש עשרה. מי מביא בובה לילדה בת חמש עשרה? היא שואלת, גם את שואלת את זה עד היום, אבל היא הביאה לי בובה גדולה־גדולה שבאופן לא מפתיע הייתה גם דומה לה. ג'ני, את חייבת לתת לי להתרכז כי אני בקושי מצליחה להדביק את קצב מחשבותיי ולהעתיקן לדף. אני גם צריכה לקרוא את זה אחר כך. אני נראית כמו איזו פסיכית, את יודעת שאני גם גרפולוגית, ואני מתחילה להיות מזועזעת מעצמי. למה, מה את רואה שם בכתב יד שלך? שואלת ג'ני. אני לא אחשוף את מה שאני רואה לפנייך כי בטח לא תרצי להישאר לשמוע את מה שיש לי לספר. טוב, טוב, אומרת ג'ני, אני עכשיו לא מדברת, זה מעניין מאוד כל מה שאת מספרת. אני חייבת לחזור לזמן עבר, את אומרת לג'ני, והיא אומרת שאם זה בעבר אז היא צריכה כבר ללכת. לא, תישארי, את אומרת. סיפרתי לו על הבובה הזאת והוא ניסה להישמע מופתע אבל השיחה בינינו יבשה, הבנתי שאין כבר את מה להציל אבל המשכתי מכוחה של אינרציה, "קראתי לבובה אמאללה, כמו חיבור של אמא עם אללה או עם יאללה... לא הייתי הולכת לישון בלי למעוך אותה". ג'ני מתחילה להיעלם לך. את כותבת, "הבובה הייתה עשויה מחומר נעים, ספוג מצופה משי, התפורר בידיים מרוב שחיבקתי". אמרתי לאיש הזר שמאז לא הצלחתי לישון, קרצתי לו וחשתי במבטו המשתומם מתפזר על פניי. את פתאום מוחקת, לא רוצה שג'ני, שכבר לא נמצאת איתך שם, תזדעזע מהאדישות שלו, מחוסר הפרגון, כשתפגשי אותה על באמת. אחר כך כבר לא תרצה לשמוע עליו כלום ואת תצאי בעיניה סתם פראיירית מאוהבת, לא מעניין, לא מעניין, את צוחקת ומוחקת. במפגשים שבאו אחר כך, את ממשיכה, כמעט ולא דיברנו, הייתי שורפת אותו בזהירות, בהיחבא, רק בעיניים. רואה אותו על יד הרדיו, מרים עשן אפור אל תקרת הקיוסק ומשם מבעד לאשנב הפתוח למחצה מתאבך, עולה מעלה מעלה ונוסק אל האוויר הפתוח.

 

שנים לא התראיתם עד שיום אחד חלפת על פניו.

"תזכיר לי", גיששת, "בוא נעמוד קצת בצד, השמש מסנוורת". חושך על פני תהום התכנס, ואת כבת עשרים. התבוננת בו בחטף, והוא היה לשבריר שנייה כמו אז והתכווץ לנגד עיניך כפרי שנשכח בקערתו, עדת אפרוחיו הבליחה תחת כובעו אז, והפכה בהרף עין לפרוות קש דלילה. קולו הצטרד, רטט קל הופיע בכף ידו ומעינו בצבצה קריצה משונה.

איזו חסידה התעוררה בך. רצית שישאל והוא שאל, "לאן?"

"בדרך לניחום אבלים..." חמקו מילים כעדר ללא רועה.

"מי?" געה

"מישהו שנפל מעץ", מיהרת לקטוע את השקט.

"עץ? מה חיפש שם, איך נפל?"

המשכת עם ההוא שנפל מהעץ ואמרת, "תן לי רק שנייה לסדר את הראש", ניסית להרצין ודַרְדֶרֶת של צחוק כבר התגלגלה מתוכך, לא יכולת לשלוט בזרזירים שחלפו מעל ראשכם והתיישבו כתווים על חמשה שחלשה על גג בית הספר.

"מה איתו? מאיזה גובה נפל?" הקשה.

"נפל על הראש", הוספת ואמרת, "טוב בוא, בוא נלך קצת אל הדשא, נאכל משהו, אתה לא ממהר, אני מקווה", מלמלת וחשבת שהוא כן, והייתה בזה הקלה עבורך וגם הבנת שאם הוא ממהר כדאי שאת תמהרי יותר כי אז הוא ימהר אחרייך.

ג'ני חוזרת פתאום לראשך. רגע, רגע, זה קצת יותר מדי מהר לי, היא אומרת. את יכולה להסביר מה זה אומר שהבנת שאם הוא ממהר כדאי שאת תמהרי יותר כי אז הוא ימהר אחרייך... אחר כך, אחר כך, את אומרת לה וממשיכה, אני עכשיו על יד עץ הברוש שעומד שם עוד מהילדות, מהנהן מצמרתו הדקה כשאני מתרחקת מליאו כמעט בריצה במורד הרחוב. הוא מהנהן ברוח ואני משוחחת עם צמרתו, לא רוצה שיראה עד כמה אני נבוכה מהשקר...

לא הוא נפל, אני נפלתי... אני אומרת לו ומתפכפך ממני צחוק משחרר ומותני הברוש מתנועעים כמו רקדנית בטן בסרט מצרי, ושם אני מהרהרת בדרכים נסתרות, בדרכים נסתמות, בדרכים להגיע... לרגע חושבת שאני מכונית שרד מצוחצחת עם כל החפצים הכי חדשניים, והוא מגרש גרוטאות למכוניות שאבד עליהן הכלח, ואני מחזרת אחריו כאילו הוא המקום לשים בו את מכוניתי המפוארת? מי מעמיד מגרש גרוטאות בעיבורה של עיר? למה? אני לא מאמינה מההצטלבות המדויקת הזאת של האז ועכשיו, שזה מה שאני חושבת עליו, וזה מייסר, וזה מגרד לי כמו צמר אנגורה, ואני משליכה במהירות את המחשבה הטורדנית המגרדת אותי מאז משם, וכאן, עכשיו בסייף סול, כשאת מוצפת בטיפות של "בריאות" מרעילה וחושבת, אולי לא היית צריכה להשליך את זה מהר כל כך, אולי היית צריכה לסבול מהגרד, לסבול, לוותר, להמשיך, לחפש מישהו אחר להחנות אצלו... מה חשבת לעצמך, שאם תבואי לחיים שלו אז מגרש הגרוטאות ייעלם? האפרוחים הצהובים יחזרו מתחת לכובע? שהוא יהפוך בשבילך לתוף הרועם עם לונה פארק ובולדוג מזנק אל תהום? אולי אז לא היית מגיעה לאיפה שאת היום, אולי אז לא היית יושבת ומדברת פה, את פתאום מזדעזעת שמא פגעת בג'ני ואומרת אוי, סליחה, אבל זה כבר מאוחר מדי, היא נעלמת.

רכבת משא גועה במקומך בגבעות המדבריות, יללה ארוכה ומתמשכת מהדהדת זמן רב, ולאחר שחולפת את חושבת שהיא מעידה בשמך שטעית אז, והחוב נוצר ואת משלמת בכך שלעולם לא תוכלי לגרש את ליאו כמו גם את מחלתך מגופך, מנפשך, ממחשבותייך.

רכסי כורכר בשולי הכפר עוטפים אותך כחומות ים מאפיר, אולי הוא יקרא לי, את מטילה אז מטבע בדמיונך, ואם יקרא? את שואלת את עצמך ושומעת אותו מגבך, "הי, לאן את הולכת?"

 

את חוזרת משם לבית ריק, אביך מחייך אלייך יום־יום מתוך המסגרת, השאיר לך בית מרוהט, מסודר ונוח, אולי יותר מדי נוח... הזיכרונות, נוף מולדתך, התחנה, הרכבת, הבדידות וליאו, שסיים עם השנים את לימודיו ומצא עבודה בתור מומחה לעצי פרי באזור, היו בשבילך סוג של עוגן לריק שאפף אותך עם הסתלקותו של אביך.

לאחר זמן מה ביקר בביתך, התרשם מתנור האפייה הגדול ומדברי המאפה המגוונים שעמדו בצד על השולחן ארוזים, מסודרים בקפידה, מוכנים למשלוח. הוא אמר, "איזה יופי", ובאותה נשימה הוסיף, "תגידי, את לא מפחדת?" "ממה?" שאלת, "ממשרד הבריאות", אמר, "תעיפי את החתולים". אחר כך הוסיף בקול נמוך, "ותעיפי את 'הדי...'" "הגורים", אמרת, "נפלאים. ישנים איתי, מחבקים, וגם 'הדי'" התעקשת, "אני לא מוותרת עליה, רוצה לחיות קצת בסרט". אבל לא היית נאמנה מספיק לעצמך. לאחר זמן קצר פרסמת מודעה, כתבת שאת מארחת לתקופה ארוכה אורח רגיש לחתולים וביקשת שיבואו לקחת. איש לא בא, לקחת אותם באוטו ונסעת רחוק... קשה במיוחד היה להשתחרר מזוג האחים, חתולים לבנים, עם עיניים כחולות... שחררת את שניהם בטבע והחתולה חזרה אחרי כמה ימים ושוב נסעת, ושוב הרחקת, ולאחר שבוע מצאת אותה דרוסה על הכביש ואחר כך ניקית וניקית את עצמך, את המצפון, את הרצפה... הרגשת נורא כשאמר "יש פה עדיין את הריח שלהם, תשאירי את החלון פתוח". "אבל חורף", אמרת. "אז תתלבשי", אמר, "גם ככה חם פה כמו גיהנום מהתנור אפייה שלך. תגידי, את לא יכולה לעשות קצת פחות מתוקים ולעבור למלוחים, נמאס לי מהריח". "אז תסתום את האף", אמרת לו, "אני לא מפסיקה לאפות תופינים, זה השם שלי, זאת הפרנסה שלי". וההזמנות זרמו וביתר שאת, ולא סגרת את החלון, והתנור עבד מבוקר עד לילה וגרת בבית קר וחם עם חלונות פתוחים ואת לא מבינה עד היום איך לא חלית, וכשהגיע האביב הוא רחרח את הכניסה, רחרח במטבח, רחרח בסלון, רחרח בחדר השינה את הכתלים, את השטיח, חדר־חדר עבר, הסתכל מתחת למיטה, הזיז חפצים לוודא שלא נשאר איזה חתול... "אני רוצה לתת לזה עוד זמן", אמר. בינתיים עבר למחסן הצמוד, שהפך אחר כך לחדר העבודה שלו.

את חיזרת אחריו עם האוכל. לא לגמרי היית מודעת לזה, אמרת לעצמך, את באת מבית טוב, יש לך נימוסים טובים, הוא גר אצלך בחצר, אז תדאגי לו לפחות לארוחה אחת פעם ביום. נהגת להתבונן בו אוכל, לועס כל דבר בכובד ראש, ממצמץ בשפתיים ואומר שאת צריכה לעשות הסבה מקצועית ולהיות שפית, ואת אמרת לו, "בטח גם יימאס לך, כמו שנמאס לך מהעוגות שלי", והוא לא ענה והמהם לעצמו שירים ישנים, ניקה את זוויות הפה... היית מדברת והוא מקשיב, אחר כך הייתם הולכים לישון לפעמים ביחד, היה לוחש לך את ה"בואי" שלו, ואת היית אומרת, "אחר כך", ומסתובבת, וכשעצמת את עיניך היית מפנטזת על "תוף רועם" עם השפם והכלב... הוא חזר אלייך בדמיונך, חשבת שאולי איתו תרגישי יום אחד משהו שישקיט את הכמיהה הישנה ההיא... וכששכבתם היית צפה על המיטה כמו פקק שעם שאיבד את בקבוקו והוא היה ממשש, מצמיד אותך אליו, מלטף במקומות הנכונים וגם הלא נכונים, לעתים משתהה, ואז היית מניחה את ידך על ידו ומעסה במקומות הנכונים והוא הבין, למד אותך היטב, הייתה לו שליטה טובה, נגח בעדינות במפשעתך עד שהבקיע ותמיד ידע לצאת בזמן. זה היה דומה, אבל קצת אחרת, הכמיהה הפכה לתשוקה אבל לא כזו אגרסיבית, כמעט לא היה הבדל בריקנות שבאה אחר כך, זה חזר על עצמו כמו מכונת שכפול, מכונת כמיהה אוטומטית שאף פעם לא מספקת את הסחורה עד הסוף, וזה הכעיס אותך שלא היה שם איתך באמת, חיכית, אולי ייגע בך אחרת, אולי יפתיע, ילחש באוזנייך מילות אהבה, יכתוב לך שיר, יקנה לך איזו מתנה, אולי ילמד לנגן על איזה כלי, אולי את בעצמך תהיי הכלי... אבל הוא התכנס, הקפיד על הרגליו בקנאות יום־יום כמו נזיר בודהיסטי, ללכת לישון אחרייך, הפעמיים בחודש שלכם הפכו לפעם ולפעם ב־ ומשם התקצרה הדרך לאף פעם.

 

חייכם לכאורה היו טובים, שטוחים כמו ארצות השפלה, מזג אוויר נוח, "גשמים" לפרקים, לא חשבת על אופציות אחרות גם כשליאו הודיע שאין בכוונתו להינשא וגם לא להביא לך ילדים... "הדי" התבוננה בשניכם בסקרנות מהקירות, ואת התחלת להאזין למוזיקה קלאסית, זה הרגיע אותך, נסך בך השראה כשהיית ממציאה ממוחך הקודח מתכונים לבלילות מפתיעות לבצקים חדשים. אחר כך עברת למעדנים מהמזרח ולמוזיקה מודרנית, התלהבת מאוד מיצירות חדשות ששמעת של שנברג וליגטי, אבל היו גם תקופות שאהבת את שופן וסקרלטי, החלפת את רצונך בילדים בעיסוקים בנאליים, קדחתניים, בהפקת אירועים ובאפיית עוגות, אבל בלילות היית חולמת לפעמים שוב ושוב על התוף הרועם...

שעת אחר צהרים בסייף סול, השמש נוגעת־לא־נוגעת, את מחוברת לאינפוזיה, מעמידה פני ישנה.

"סיימנו", אומרת סאקורו, "תכף אני אשחרר אותך מהמחט כדי שתוכלי לצאת קצת..."

"לצאת?" את פוערת עיניים, "אני בקושי מסוגלת לעמוד".

"לצאת, לצאת, זה חשוב, רק לטיול קטן, אנחנו לא מטפלים פה בפצעי לחץ", מפחידה סאקורו.

אז מה עושים אלה שיש להם? את פוקחת עיניים ולא זזה, מגלגלת לאט את השמיכה, נותנת לה שתי ידיים ומחכה שתמשוך. נו, "יוצמאכביודעם", את אומרת לעצמך, ולא זוכרת מאיפה בא לך הביטוי הזה, קומי כבר, את רוצה לומר ונשארת ישובה על קצה מיטתך, וסאקורו שואלת כמו ששואלים תינוקת, "מה נלבש היום?" "אוי, השגרה, השגרה המאוסה של המקום הזה", את ממלמלת וסאקורו שואלת, "מה?" והאזור הזה שבין השפתיים ללחיים שלה מכוער כל כך בעיניך ואת בורחת ממנו לארון הבגדים, והוא מסודר כמו במסדר צבאי אבל דחוס כאילו הבגדים חנוקים, ומתחשק לך לבעוט אותו לקיבינימט דרך החלון.

סאקורו עומדת מול הארון, דוחפת את היד שלה בדייקנות בתוך מגדל הבגדים, מוציאה בזהירות מתוך הערימה רדיד משי, מחזירה הכול למקום בדיוק כמו שהיה, מעבירה אותו דרך ראשך תוך כדי שהיא משחררת את מחט האינפוזיה. מה, אני אלך ככה? את שואלת אותה בדמיונך, עם החלוק המגעיל הזה? ככה את חושבת לעצב אותי לאישה בריאה? לא לרוחי כל הדבר הזה שאת עושה, גברת סאקורו, רוצה להגיד אבל נכנעת, שותקת, את במצבך לא היית בוחרת שום בגד אחר והיא אטומה, חירשת למחשבותייך, תולה על העץ אינפוזיה חדשה.

"לורה, לא להיכנע, את חייבת לקום", היא אומרת, "קצת להתנועע, לראות אנשים, זה חלק מההבראה, לא פחות חשוב מהקוקטיילים... קראתי לחזוס, הוא תכף ייכנס", אומרת סאקורו. "הוא יעזור לך. אני עוד צריכה לסדר פה כמה דברים".

חזוס נכנס לחדר ושואל בנוגע לטיול וסאקורו עונה במקומך שיחכה בלובי, שאולי עוד נספיק.

"ומה עם סטאווירו?" את שואלת.

"נסע לאטלנטה", היא אומרת. "את צריכה לקבל עכשיו עוד טיפול".

"מה, בלי סטאווירו?" את נבהלת.

"כן, אני כבר מיומנת מספיק, קיבלתי הסמכה", היא מחייכת מאוזן לאוזן, "עוד מעט יצטרף אלינו רופא, כי לפי הפרוטוקול חייבים להיות שניים". חזוס מבין את הרמז ומסתלק מהחדר.

סאקורו לא מסיימת פיהוק שפתחה בו ולחדר נכנס "קרש גיהוץ" חמור סבר עם זקן צרפתי ופרצוף תחת, "דוקטור אלפונסו", הוא מציג את עצמו.

"אתה רופא?" את שואלת ומוסיפה מיד, "טוב, נו, הטיול, בוא נגמור עם זה".

בתוך כך גם את מבינה שכעת עלייך לשכב על הצד כדי שתוכל להדק את הפיונת הדקה לפתח פי הטבעת שלך וכבר את שומעת אותה מוזגת את הנוזל הריחני מתוך הקנקן למכל עם צינורות, ובתוך רגע את מרגישה את הקפה מזדחל בשפופרת אל תוכך. כמה תמים, חמים, מתקדם לתוכך הנוזל וממלא עד שאת מרגישה קרובה להתפוצץ... רוצה לצעוק די עם ה"קופי אנמי" המסריח הזה, אבל שותקת, רוצה ליילל, אני לא מאמינה, למחות, תפסיקו לשקר את כולנו כאן, ואומרת לעצמך בשביל מה, הרי במילא לא תצאי מזה, שום דבר לא ייגמר פה בטוב. מישהו אמר לך שחזוס הוא בספרדית יזוס, ויזוס הוא ישוע, הוא האלוהים שלהם, ויש כנסייה לא רחוק משם. במצב העניינים שאת מצויה בו כרגע את בידיים שלהם, אין לך באמת לאן ללכת, אין לך באמת ברירה אלא לדבוק בנרטיב השפוי שהם אנשים טובים שרוצים בטובתך. מי האלוהים שלך? את שואלת את עצמך בדיוק כשסאקורו שולפת מתוך פי הטבעת שלך את פיית הזכוכית העדינה ובתוך שתי שניות את יושבת על אסלה שמתמלאת בנוזל חום כהה, ומתוך העיניים העצומות את רואה את ליאו עוזב את תחנת הרכבת ועושה דרכו בכבדות. את בורחת לסרט של פאראמאונט, הר מושלג מופז באור ראשון, סלעים סביב מערות מבהיקים בזהב מועם, נפערים בשאלה לאן, למה. הסרט משום מה תקוע על פאראמאונט וממאן להתחיל...

את חוזרת לחדר. "קרש הגיהוץ" עוזב, את בורחת לסרט טבע, עוד מעט דיוויד אטנבורו יספר על סאקורו שהיא סוג של יען מחזר עם קטע די מכוער בין השפתיים ללחיים כשהיא משתוממת, וכעת לכבוד המצלמה מנפנפת במצעים שלך בתנאי שֵבי. את תקשיבי לרצף שעובר אצלך בראש וידיה כבר יאחזו במכנסייך. תרימי רגל אחת ועוד אחת ותשחילי עצמך פנימה, ודיוויד אטנבורו יגיד שזה אחד משלבי הטקס הכי חשובים של עונת החיזור ועוד מעט יעבור לגוזל שיבקע מתוך ביצה בגודל של הראש שלו, ואתן תצאו בשקט מתוך אולם הקולנוע שבראש שלך.

"לאן הטיול?" את שואלת. "נוסעים העירה", סאקורו לאקונית, "שעה נסיעה מפה. מקום מאוד יפה, את תראי", היא זונחת אותך ליד הדוכיפת בלובי ואת מחכה בדיוק עשר שניות לחזוס ששואל מעל הראש שלך אם יש עוד נוסעים, והכתפיים שלך מתרוממות ל"לא יודעת", והדוכיפת ממשיכה את התנועה עם הראש והוא אומר, "אז ניסע במונית, המיניבוס יישאר פה", ואת כבר חושבת מה תגיד לך הבובה הפעם. נכנסת פנימה, מתיישבת הפעם קרוב לחזוס ומגלה רק את הצלב, הבובה שוכבת מתה בגומחה קטנה ליד ידית ההילוכים. מעניין מה קרה לה, מי ניתק אותה מהחוט של הצלב, אולי את עצמך סוג של בובה עם כוחות־על, אולי היית את זו שהבאת למותה כשניתקת אותה ממחשבותייך.

"אנחנו בדרך לחג ה'מהפכה'".

"איזה חג ואיזו מהפכה" את נזקפת בחוסר נוחות. הוא אומר, "לרפובליקה", ולוחש, "קרב אלמו, שמעת?"

שמעתי אולי ואולי לא, מה כבר אכפת, את אומרת לדלת המכונית וחושבת כמה מטורף העולם יכול להיות, כמה דקות לפני כן את מתה באסלה ומייד אחר כך נוסעת לחגוג עם הרפובליקה, חנויות, מנגנים, תופים, חצוצרות, חזוס מדבר, מראה בידיים, מנפח את הלחיים, ואת חושבת שיהיה לך בהצלחה ומהנהנת, ואחר כך עושה לו אפס עם האצבע והאגודל ואומרת, "מארוויוסו".

הערב צונח לאט, נוסעים לאורך החוף, את בוחרת להסתכל על האוקיינוס ופחות על ההרים המצוחצחים אפילו יותר יפה מהפאראמאונט עם השלג, הם הולכים ומתכופפים כמו אנשים זקנים, עד שלבסוף כבר לא נראים. הוא נכנס לעיר סואנת מוצפת אורות, עמוסת מסעדות ומלכודות תיירים, עוצר את המונית ואוסף אותך בשתי זרועותיו ומעמיד אותך ברחוב הסואן. אחר כך שולף מתא המטען כיסא מתקפל בן שלוש רגליים ומושיב אותך ברחוב קרוב־קרוב להמולה, שעה ששוטרים ואלפי חוגגים זורמים לכל כיוון, ונשים אינדיאניות עומדות בפתח חנויות לבושות שמלות צבעוניות וסינרים שחורים ומטפחות צועקות על ראשיהן. את יושבת על קצה המדרכת. כביש הרפובליקה רחב כיאה לרחוב ראשי. מה את עושה כאן? את לא מבינה, וחזוס מתכופף, מקרב את אוזנו לשפתייך, מנסה להבין. את שותקת. אחר כך מוחא כפיים עם כל ההמון, מניף זרועותיו אל הרחוב מול התהלוכה שגודשת, ואת נושאת את ראשך ומביטה בציפורים מבוהלות, מנתרות פה ושם, מצייצות בלי קול על רקע ההמולה. שמי יוני מעוננים מתכסים באלפי בלונים, ומרחוק נשמעים התופים מהדהדים וצרור פרחי תרועה בוקעים מלועי חצוצרות רחוקות, עוד מעט בוודאי יופיעו זיקוקי הדינור או שאולי יחכו ללילה, לחושך, ואת חושבת דייס אירה, יוֹם עֶבְרָה וזעם, וכועסת על עצמך עד כמה אגואיסטית את יכולה להיות כשאת חושבת ביום חגם שלא מהפכה ולא קרב אלמו הם חוגגים, אלא את סוף העולם שלך הקרב ובא.

 

סאקורו לוקחת חצי יום חופש לרגל יום המהפכה, ואת ישנה עד מאוחר. לקראת מוצאי היום היא מופיעה, ושתיכן חוצות את המסדרון. אין איש בחדרים. "איפה כולם?" את מצחקקת, "יצאו לחופש ממחלתם לרגל חג המהפכה?" סאקורו לא צוחקת, "תכף נראה אותם", היא אומרת.

אתן נכנסות לאולם. את מנסה לא להביט בפני המטופלים האחרים השקועים במחלתם, אבל כן מבחינה בסאקורות אחרות שיושבות לצדם ובסטאווירואים ובחזוסים האחרים. את בכל זאת עוברת לפני המטופלים, עוברת אחד־אחד, מחפשת את ג'ני, חוששת לשאול את סאקורו שעסוקה בחיפוש אחר מקום. היא מניחה שני כיסאות קרוב־קרוב לבמה ורומזת לך לשבת.

הקוסם נכנס. מגבעת, מדים שחורים עם סרח עודף לבן בצידי המכנס, איזה קוסם, רק חסר הפלצור. את לא מצטרפת למחיאות כפיים, הוא לא מניח את ידו על חזהו ולא משתחווה, לוקח כלוב ובתוכו יונה, כולם צוחקים כשמנסה לפתוח את הכלוב ומשהו בסוגר נתקע. את ממרפקת את סאקורו, "תגידי, זה ליצן או קוסם?" והוא שולף חפיסת קלפים, מעביר עיניו על הקהל ומצביע עלייך.

"אני?" את כמעט מתבלבלת. הוא מחייך בלאס וגאסיות שרמנטית ורומז לך עם האצבע, "רוצה לעשות לך קסם, מרשה לי?" מוזיקה קצבית בוקעת מהרצפה, שלל אורות צובעים את פניו, הוא רוכן ולוחש לאוזנך, "אני בקשר עם דוקטור סטאווירו, ורוצה לעזור לך". התופים רועמים ואת מביטה בפניו וחושבת, זה ההוא עם הבולדוג המזנק או שכפול, והוא מוסיף, "זה לא באמת קסם, זה משהו שיש לו ערך מוסף, תרפויטי".

הוא מדומם את המוזיקה ומחליש את האורות, חושף לפנייך מניפת קלפים ומכריז, "שימו לב קהל נכבד, אני לא יודע איזה קלף לורה תבחר". מאיפה הוא יודע את שמי? את נבהלת, מחפשת את סאקורו באולם החשוך ולא מוצאת, "אף אחד מכם לא יודע, קלפים הם כמו גורלות, בחירות בשבריר שנייה", את מרגישה שזה תכסיס ישן־חדש של כפילו של בעל הבולדוג, אבל משתפת פעולה רק כדי שזה ייגמר, מוציאה קלף ומציגה לקהל.

הקוסם שולף פתק מכיסו ואומר לך לרשום איזה קלף בחרת. "אל תראי לי", אומר, "קפלי פעמיים. כעת אעשה קסם קטן, אעלים את מה שבחרת. שימי לב", הוא אומר לקהל, "תסתכלי טוב", לוקח את הקלף, מחזיק אותו כשגבו אליו, מעלה אותו באש, "זהו", אומר, "אין גורל יותר, את משוחררת".

"באמת?" את מתבוננת בו בתדהמה מעושה.

"כן, רק את הפתק, הפתק..."

"לתת לך אותו?"

"לא, לא," תכניסי אותו לכיס, תקברי אותו עמוק־עמוק ותניחי עליו את היד. את שומרת? שומרת טוב־טוב?

"כן!" נמלטת מגרונך צעקה ואת ממששת את הנייר המחוספס כשלפתע הוא מאבד מחספוסו, נרטב, את מוציאה את ידך ובודקת אותה והיא יבשה ואחר מכניסה אותה שוב לכיס ומגלה שהפתק נעלם.

"רגע אחד, להדליק את האור, לכבות את המוזיקה, אני עוצר את המופע", הוא צועק לקהל, "איפה הפתק? הוא היה אצלך בכיס", אומר הקוסם. "הרי כולכם ראיתם", הקהל נוהם כמו דובי גריזלי, "אמרתי לך לשמור עליו, איזה חוסר אחריות מצידך". לפני שאת נעלבת הוא צועק לקהל, "רגע, רגע", מנופף בידיו החשופות ואחר מוריד את המגבעת, חושף שיער מתולתל ממש כמו של התוף הרועם, ומוציא מתוכה את הפתק מקופל פעמיים ואומר, "תפתחי", ואת פותחת, ואומר, "תראי לכולם", ואת מראה, והוא שואל אם זה כתב ידך ואת מודה. "ספרי לקהל מה כתוב עליו", הוא מבקש, "ובכן, כתוב עליו 6 לב אדום", את אומרת, "זה היה הקלף שנשרף?" הוא שואל ואת מהנהנת, "ועכשיו חזרי למקומך".

"זה הכול?" את שואלת.

"סבלנות", הוא אומר.

את חוזרת למקום, מסתכלת מתחת לכיסא ומוצאת ג'וקר, "אבל זה לא הקלף שבחרתי, זה ג'וקר", את זועקת וכולם צוחקים. "תביאי", הוא אומר ומעלה גם אותו באש ואז שולף מהמגבעת את 6 לב אדום.

"מוזר", את אומרת, "בחיים שלי לא ראיתי כזה קסם". כולם מוחאים כפיים והאור נדלק, ואת שוב מחפשת את ג'ני ומבחינה בפרצופים החולים, חלקם מעוותים, חלקם מפחידים, ושואלת את עצמך פתאום, מה, גם את תגמרי ככה? ונזכרת שסאקורו אמרה ביום השני להיותך בסייף סול, שחולים צוחקים הם הרבה יותר בריאים מאנשים בריאים שאינם צוחקים, ולא בא לך לצחוק.

"רגע", אומר הקוסם, "אני רוצה להעניק לך גם מתנה".

"לא, לא, עזוב", את אומרת, "הספיק לי". "משהו ממישהו יקר שאיבדת מזמן", הוא עושה עצמו לא שומע, נובר בשרווליו ושולף טבעת עם אבן כחולה וכרטיס ביקור ואומר שהוא גם מתקשר. את מעיפה את ידך בביטול ויוצאת בכעס מהאולם לא לפני שכולם אומרים במקהלה, "אוהבים אותך, לורה". זה מהדהד, זה רודף אותך עד החדר, ואת נזכרת בתמונות ששיגרת לדוקטור סטאווירו אז כשביקש לקבל ממך לפני שנסעת, הוא אמר בשיחת הווידאו שהוא רוצה שתשלחי לו כמה שיותר תמונות שלך שיספרו לו עלייך, ביקש שתכתבי לו על דברים פיזיים שהיית קשורה אליהם ואבדו לך כי לפי מחקרים החזרתם תוכל לסייע ואת סיפרת לו על הטבעת.

"שלום, לורה", אומרת למחרת הדוכיפת, "אני מתקשרת אלייך בשם דוקטור לקס, הוא רוצה לדבר איתך". "מי זה דוקטור לקס, המחליף של סטאווירו?" את שואלת, והיא אומרת, "לא, זה ההוא מהמופע. האם את יכולה לקבל את השיחה, חמודונת?" ולא מחכה לתשובה ומעבירה את השיחה, ודוקטור לקס, הקוסם המצוץ מארץ עוץ, אומר, "תקשיבי, אני מאתמול מהמופע ורוצה להגיד לך שמה שראיתי גרם לי להיות קצת מודאג".

"מודאג כמו דג", את צוחקת בעצבנות, "ממה? עשית ממני צחוק".

"הכול נעשה במסגרת טיפולית", הוא אומר.

"טיפולית, טיפולית", את מזדעקת. "אמרו מופע, אמרו קוסם, חשבתי וגאס, מה טיפולית?"

"לורה, אם לא תאמיני בנו, לא נוכל לעזור לך". הוא מרים את הקול, "אני מתרשם שבאת לפה עם קונספציות, עם מחשבות סדורות שאת צריכה לשחרר, שאת צריכה להתיר".

"אם לא הייתי מאמינה בכם, לא הייתי מגיעה עד לכאן מהקצה השני של העולם, דוקטור לקס, אני רוצה להבריא", בוקעת ממך איזו צרידות משונה שלא הייתה שם בבוקר.

"נראה שאת רוצה להבריא אבל לא עושה מספיק בשביל זה", הוא אומר. "תביני, התפישה שלך את המחלה היא כמו קשר גורדי. את צריכה לתת אמון בתהליך ובצוות, אנחנו רק רוצים בטובתך. לפני שעלית לבמה עשיתי איתך שיחה קצרה ליד הרמקולים, זאת אומרת שידעת היטב שזה לא באמת מופע בווגאס, אמרתי לך". הוא משתתק ואז ממשיך כמו פרפטום־מובילה, "לכל דבר במופע יש מטרה, קראתי את התיק שלך, אני יודע ממה את סובלת ומהם סיכויי ההחלמה וראיתי אנשים במצבים גרועים יותר ממצבך שיצאו מזה".

"בטח יצאו", את אומרת, "יצאו בארון מתים, אתם חבורה של..."

"ואני חבר טוב של דוקטור סטאווירו", הוא משסע את דברייך...

"באיזו זכות!" את מתפרצת, "באיזו רשות חיטטתם במידע הפרטי שלי? ואם כבר טבעת אז למה מזויפת, בכסף הרב ששילמתי לא יכולתם להתחקות אחר המקור?"

"את מחליטה שהיא מזויפת. היא אמיתית לגמרי, גברת לורה".

"אוי נו באמת..."

דוקטור לקס נאנח, אחר כך אומר שלא הזהב ולא האבן הם הדבר החשוב ושהדבר החשוב זה מה שהטבעת מסמלת, מתנה שמישהו יקר הקדיש לך כדי שתשמור עלייך. "את לא מבינה את זה?" הוא אומר, "את איבדת, אני החזרתי. במה את רוצה להאמין לורה? בזה או באנמנזות, בזה או בפתקים שמתמוססים או בהבטחות של אנשים מתים או בקלפים נשרפים? תלמדי לשחרר, לסלוח. קיבעת דברים שליליים בהוויה שלך שלא עובדו, שלא טופלו עד הסוף. כדי לעזור לך אנחנו צריכים שתעזרי לנו", הוא מסיים.

"בסדר, הבנתי, אני כבר אעזור לכם", את ממלמלת, "אבל אתה חייב להשתפר עם הכלוב שלך, זה היה ממש מביך", את אומרת. "אני יודע", הוא מגחך, "ואולי אם ניפגש תוכלי ללמד אותי כמה טריקים, שמעתי שאת מומחית לעוגות". "אוי נו", את אומרת לשפופרת ומניחה אותה בעריסתה, יושבת עם עצמך בשקט, וחושבת אילו שקרים נבזיים מתרחשים ממש לנגד עיניך, ומצד שני תוהה: אולי מתוך השקר תצא איזו אמת עלומה.

ההתחדשות שהחזיקה אותך בחיים הייתה חזקה יותר מהתיישנות הגוף, מהתיישנות האמונה, מהתיישנות הנפש, היא הגנה עלייך מהוויתור, אבל עכשיו אלה דברים לא רלוונטים, החדשנות שלך כבר לא מציבה פתרון, את זקוקה לעזרה אבל לא יודעת לנסח את הבעיה לעצמך, ומשכך אין היא מעניינת אף אחד, כי דברים שאינם מנוסחים הם ערטילאיים, הם מילים בעלמא, הם מחשבות חולפות בריק, הם כלום שבכלום, הם שום דבר, ואת לא באמת יודעת למה את חולה, ואת לא באמת יודעת למה את גוססת, ואת לא באמת יודעת למה הטיפולים לא עוזרים...

את פותחת את המחברת, עוברת על שירי מסע, מדפדפת ופוגשת את מה שכתבת באחד מהימים הראשונים שלך בסייף סול, "אבק פחד ודאגה מתאבך, מתעבה, הופך לאדמה רזה, הבריאים חופרים ברגבי פחד פן תתפוס גם אותם המחלה, ומוציאים כמחצבים יקרי ערך מתוך בור עמוק של פחדיהם בריאות, מתבוננים בעצמם ובחולים כמו במראה, אחר משליכים את חוליים אל אותו בור, מכסים כמנהג חתולים וכלבים, וממשיכים לנהוג כאילו יחיו לעד". אוי, את רוצה לצעוק ומהדקת את שיניך, הייתכן שלא היה שם כלום? את מתנדנדת קדימה ואחורה כמנענעת איזה תינוק.

 

את מטיילת בין השורות הכתובות בבכתב יד צפוף. היה יתום, מתפרצות המילים לתוך תודעתך בדהרה ואת כותבת. סאקורו נכנסת לחדר, "מה זה היה? אדיו סנטו", מצטלבת, ואת רואה אותה סנשו פנסה, נושאת כלים שאינך יודעת של מי, שלך, של סטאווירו, של חזוס, של אלפונסו, של לקס ואולי בכלל של הדוכיפת.

את מתעלמת, כותבת, בקושי הצליחה אמו לגדל אותו ואת שני אחיו. היה פותח וסוגר את המקרר, חוסר שקט תזונתי. "אוי אוי אוי", נאנחת סאקורו, "איזה מופע זה היה, חבל שהלכנו באמצע, היום יש אדית פיאף עם פלייבק, מישהו מהחולים, את חייבת לבוא". את ממשיכה לבעבע וסאקורו מלהגת, "זה ענק, ראיתי בחזרות, הוא בכלל לא יודע לשיר רק עושה עם השפתיים". ואת רוצה להתרסק עליה כמו תאונת דרכים, והיא שואלת, "נו, את הולכת לקחת אותה מהלובי?"

את מחייכת, "סאקורו, את מכירה את זה שאת נוסעת בכביש מהיר ופתאום נגמרת לך הדרך?"

"לא, לא קרה לי", מחזקת סאקורו את הסיכות בשיערה.

"ככה, בנון־שלאנט, במאה שישים קמ"ש באוטו־ואן ופתאום בום, טראח", את סופקת כפיים, "ככה".

"על מה את מדברת?" שואלת סאקורו בבהלה.

"אין לי בשביל מה לקחת אותה", את אומרת, "טבעה בים וזהו, לא צריכה לחזור לזה עכשיו. הבן זוג שלי כבר מת לי חמש שנים, לא לקח יום חופש, לא יום מחלה, מכונה משוגעת".

"אז חייתם טוב, נסעת בעולם, עשה כסף".

"איזה עולם, איזה טוב, איזה כסף? הזִקנה קפצה עליו כמו חיה, כמו פילם שנשרף, על מה את מדברת? הייתי בשיא שלי, פרחתי כמו היביסקוס והוא עבד עם עצים זעירים בתוך מבחנות, ניסויים, אורות פסיכדליים, אוי, לא יכולה יותר", את אומרת ואוספת כמה נשימות רדודות.

"מנגו, היביסקוס", ממלמלת סאקורו ואת משאירה אותה בחדר ויוצאת.

הולכת לחוף. שעת שפל, שונית מחודדת נכנסת לעומק הים וגם לכף הרגל שלך. את מחליטה להיכנס פנימה והולכת עמוק על מצע חלקלק, מגיעה עד קצה "מרפסת ימית", טובלת באדוות רפויות שמתנפצות בעדינות, חושבת על גאות שתבוא, מדמיינת אותה אוחזת, גורפת אותך, פותרת לך את כל הבעיות.

הגשם מכה טיף טוף, טירוף, טירוף, ואת הולכת, תריסים נותרים מוגפים, את כותבת בלשון טלגרפית אף על פי שעברו כבר חמש שנים, גשם זלעפות, לא קר בכלל, החקלאים נשארו במיטותיהם, נחשולי הים מתגברים, עוד מעט תבוא הגאות, ואת נזכרת באדמה ספוגה, בוץ טובעני, אפילו עם מגפיים אי אפשר. ובחדר, בגוף, החך מתייבש, העיניים מתייבשות, ריח חמוץ, כמו מוות. חנוט כמו מומיה, אולי נחנק שם, את אומרת ולא מסירה את השמיכה והוא לוחש שהוא מרגיש קצת לא טוב, פניו צהובות, כאילו יצא עכשיו מתחת למים.

השמש מתחילה לשקוע והים מתמלא. חלק מהשונית מאחורייך כבר מתכנס תחת מי אפסיים. את על שפיץ ומתחילה להיות מוקפת גלים. זה עכשיו, אין אחר כך, או שאת נשארת שם מאה מטר מהחוף, נותנת לזרמים לעשות בך כרצונם או ש... בחרת באו ש... נשאר לך עוד את מונטוורדי באייפד, ממקום בטוח את מסתכלת על מה שנותר מהמרפסת הטבעית שלך, חוזרת לסייף סול, מתיישבת כפופה כמקל סבא, ויוצאת בדמיונך אל המישורת. ידייך מסוככות על בטנך מפני כאב עמום שזוחל שם, את יורדת במדרגות הכניסה הרחבות, מחליטה לא לצאת שוב לים, תרה אחר כיסא. על רצפת האבן שלושה שולחנות ברזל מסוגננים וסביבם כיסאות רשת דקה. תחת שמשיית צל ירוקה יושב איש במשקפי שמש, שולח יד, נוגע־לא־נוגע בכתפך.

הוא מקרב את כסאו בגרירה, מרים את ידו בחצי עיגול, מראה לאי שם, מעבר לחומה המקיפה את המקום. "נצא לנו קצת", הוא אומר, "לשם, לשם", הוא מחווה בזרועו אל מעבר לעצי הדקל החוצצים ביניכם לבין החומה המגוננת.

את חוזרת לכיתה א' ביומך הראשון. אביך מחזיק בכף ידך. "איזה כלב תרצי?" הוא שואל ואת אומרת, "חתול לבן עם עיניים כחולות". אתם בגן קטן וצר לפני בית הספר, עצי מכנף נאה, פרחים צהובים ושיחי לנטנה צועקים בוורוד ובכתום, שיירת נמלים אצה־רצה מתחת לרגליכם. אבא נוגע בכף ידך, לוחץ ומהדק, ואת מבינה, לא פוחדת. ציפורים ממהרות ליומן בין ענפי העצים, ואת חשה לרגע בת בית בגופך, נותנת מבט חטוף באביך ומשחררת.

 

את חוזרת לרגע ההוא האחרון שראית את ליאו. מה קרה? שאלת את עצמך כשהסתובב מתחת לשמיכה העבה בכבדות כבורג ענק עד שנחת על צידו האחר. לווייתן הילדות רוקי עלה אלייך ממעמקים לשאוף אוויר, לראות ולהציץ בממלכת היבשה, והאוויר היה אפוף ריחות חמצמצים של שאיפות ונשיפות וקולות יניקה ששמעת כמו עלו מגורים כלבלביים המתנפלים על פטמות האם האחת שאין לה מספיק כדי להאכיל את כל גוריה. כמה שאיפות ונשיפות נאגרו במאורה הסגורה, האטומה בלילה. נשארו לעמוד בחלל הקטן בין הקיר לווילון הקטיפה הכבד.

"מה קרה?" שאלת, וקול סדוק אמר, "מרגיש קצת לא טוב".

לא יודעת כמה זמן היית שם, יושבת במשהו הנקרא סלון שאינו אלא חדר מעבר בין לבין. התריסים היו מוגפים, ומהחריצים שבין מסגרת התריס לחווקים אפשר היה לראות את קדרות השמיים וצבע האור האטום ולשמוע את הטיפות נוקשות כבדות ולאות.

 

בשבת אחר הצהרים צלצלה מישהי ושאלה בנימה מבודחת לאן הלך הדוקטור במזג אוויר כזה. לא ענית, חטפת מגבת והתחלת לרוץ. היישוב נח, השמיים היו נמוכים ועצי השדרה התכופפו ברוח. השער החלוד שפתחת נטרק בחוזקה ומעוצמת ההתנגשות חזר ונפער. ירדת לאיטך במדרון האספלט, משתופפת בעצימת עיניים. המים האפירו ונעו בדממה, רצי גלים הגיבו לרוח הסוערת, הבריכה לא קלטה את בבואתך אל תוכה.

חלל דאגה הלך והתמלא בך, עם מחשבה שאין מה לדאוג, הבן אדם מכיר את האזור ככף ידו.

 

את נכנסת למיטה שלך עם החול ברגליים, ובאותו רגע שומעת באוזניים חלומות את דוקטור סטאווירו שואל למה את רטובה, ואת אומרת שטיילת קצת בים ושואלת את עצמך מאיפה הוא צץ, מה, כבר נגמר באטלנטה? את שואלת והופכת לגלים המתנפצים שם על המרפסת שלך, קוצפים בתוכך. את מהדקת את שמורותייך שלא יראה את המחשבות החולפות במוחך.

"למה אין פה שקיות?" הוא אומר, "מה קורה עם שקיות הקוקטייל, גברת לורה?" את שומעת את סאקורו לוחשת משהו על אוזנו והוא אומר, "השקיות האלה שאת כל כך מתלוננת", מוכיח אותך, "שקיות הקוקטייל צריך עד הטיפול הגדול, את הרי יודעת במה מדובר", הוא עומד כחוש מעלייך, קוצים אפורים של זקן בן יומו מתפרצים על לחייו.

"חייבת להתחזק", הוא ממשיך, "גופך לא יעמוד במסת החום שנחדיר בפעם הבאה מחר או בעוד כמה ימים", קולו מיתמר כשעיניך עצומות בחוזקה וחרדה מתיישבת בך, ועל רקע קולו המבקר את כמו מתרגמת, איזה שחקן טלנובלות גרוע אני, מדקלם את המנטרות שלי כמו אסיסטנט שנתקע במקצוע. את מתחילה לגחך מתחת לשמיכה, והוא שואל, "מה אמרת?" "כלום, כלום", את מעמידה פנים כלפי עצמך, עושה כלא יודעת במה מדובר. "אה, רגע, לפני שאתה הולך דוקטור, רציתי לשאול מה מחממים, איך, איזו מסה, מסה קריטית? כשהחום עולה על ארבעים ושתיים מעלות אפשר להגיד שהבן אדם מת, ואולי זאת דווקא תוכנית לא רעה שכבר לא אהיה, שאכחד, שתוכלו להיפטר ממני, הרי כבר שילמתי הכול מראש, אז אתה רוצה לקצר את הסבל שלי דוקטור סטאווירו?" את שואלת ולא מאמינה לעצמך שזה מה שאת שואלת ולא פוקחת עיניים.

"עוד מעט סיימנו", הוא אומר בקול חלול, מתעלם מהפגנת האומץ החלושה שלך, ואת ממש יכולה לשמוע את שפתיה הקורצות, הממצמצות, המצקצקות, של סאקורו.

את חותמת על ויתור בפעם המי־יודע־כמה, סאקורו מביאה את השקיות, החומר מאלחש, מטפטף לתוך דמך, מעביר אותך לעולם אחר, ואת רוצה להרוויח עוד הכרה, מסובבת בזכרונך את הטבעת הכחולה ונזכרת בגברת רלס, מנהלת בית ספר "אילנות". היא מופיעה פתאום עם המון סיפורים הזויים, והם גוברים על המילים שסטאווירו מחלק בלחישה לסאקורו. גברת רלס מבית ספר אילנות, אז עוד לפני האירועים, לפני המאפים, מרכלת עלייך להורים של ילדי הכיתה שאת מחנכת, מספרת עלייך סיפורים קשים, היא נוזפת... למה? כי את, מכל המורים הכי יפה, הכי אהובה והכי עדיפה, הרבה יותר ממנה. בסוף, גברת רלס מביאה מורה מחליפה ומפטרת אותך באמצע השנה, ואת עם תואר בהוראה עושה במהירות הסבה לאפייה, זאת הייתה אהבתך השלישית אחרי ההוראה ואחרי הילדים.

סטאווירו עובר על הניירת שלך, חותם פה, חותם שם במשיכת קולמוס רכה, כמעט מגומגמת, וסאקורו עוברת על המרשמים, בודקת אם לא צריך להוסיף משהו כפי שלמדה לבדוק. שנייה לפני שאת עוצמת שוב את העיניים לפי הבעתה של סאקורו שצרובה בזכרונך, את חושבת במקומה שמשהו חסר שם בדפים, ומתעצלת להגיד לה, וסאקורו לא רוצה לשאול את הדוקטור כדי לא לצאת מטומטמת.

את מביטה אל הלילה הצעיר, שעוד מתגנב. איך זה היה שם ברגעיך האחרונים, ליאו? את שואלת.

דוקטור סטאווירו חושף סימן לסערת נפש עד שאינך יכולה לחשוב בבהירות, ברוגע, בתום לב, במנוחה.

אוי, אמא'לה, אבא'לה, תראו איזו חומה, שתינו, אני והחומה, באור־צל של החיים.

הרגליים שלך עם החול מתחת לשמיכה ומתחת למילים של סטאווירו מתנועעות באי־שקט, כאילו הולכות, כאילו רוצות להיחלץ מכל הדברים חסרי הוודאות שמחזיקים אותך שם. האם אני במקום הנכון שלי? את שואלת ונזכרת בבוץ של הקופי אנמי. הם מחדירים לך בוץ רותח לכיוון האין־רחם שלך, דוקטור סטאווירו מונה מעלות... ואת בבוץ והבוץ שבך הוא כובד, ואי־נחת, וחוסר בהירות שבאים עם ניסיון לפתור בעיות מסובכות במצבים שקריים. את כבר יודעת שאת בעלמא דה כזבא והטרטור של המכונה מפמפם לתוכך רעל אכזרי, והוא מרגיז את קיומך הדואב. את מייבבת אבל איש לא שומע. מנסה לצעוק, אבל אין כוח, הם אלחשו אותך ואת מרגישה כל דבר.

שוב שקיות על שקיות מחכות בצד לעמוד שיתפנה, ליטר וחצי, וקופי אנמי, חוקן חוקי עם קפה שחור נכנס לך מאחור. לפעמים, את יודעת, מתים מדממים, את משלימה את המשפט ומפריחה בועות, בלונים קטנים, שניהם רמז לאכזבות, דאגות ובעיות קשות שיהיו בעתיד שלך, שכבר מאחורייך. על המיטה את מתפתלת. "איך זה היה?" את שואלת את ליאו המת, ודוקטור סטאווירו עונה, "נו, טוב, טוב", וקם בחריקה מהכיסא, ואת פוקחת עיניים ובבת אחת חוזרת אל חדר מאה ועשר ושם מחכה לך בציפייה דרוכה כאב חד, והחול מציק ברגלייך או שזה לא חול אלא כאב שמחזיר אותך לתמונת הקברנים החקוקה במוחך מאז, אלה שעמדו על יד האלונקה משני צידיה. מנהל הטקס שאל אם מישהו רוצה לומר עוד דבר מה לטובת המת. מנהל החווה חיכך שתי ידיו זו בזו, ואת הבטת בתלולית העפר שכיסתה את קברה הטרי של אשתו. עדיין לא מלאה שנה למותה, עשית אז חשבון, נקברה שישה חודשים לפני ליאו. המקום על ידה נותר פנוי, כמו חיכה רק לו. מ. נישט, אשת מנהל החווה ששמרה על שם נעוריה, הייתה אומרת שכל אישה בסביבתו של ליאו הייתה מוכנה להיות עץ, אפילו חולה, כדי לקבל ממנו טיפול. הדשא של השכן. את נזכרת איך תפסה אותה מחלה קשה לפני שהספיקה להתגרש, לעזוב את ביתה ולעבור להתגורר לבד. היה נדמה לך אז שם בבית הקברות שמשהו מרעיד את האבנים הקטנות שהיוו סימן למידותיה המצומצמות של מ. נישט. גושישי עפר רטובים זעו שם באי־נחת, ואולי כל זאת היה רק פרי דמיונך, הלוא הגשם לא חדל לרגע, וענפי האורן זלגו כל הזמן על החלקות הסגורות ועל אלה הפעורות שהמתינו לבאים בתור. דימית את גופתה של מ. נישט מוטלת על צדה כשידה השמאלית מנופפת לשכנה הישן־חדש באותה מבוכה ועדינות שאפיינו אותה. אנשים החלו להיאסף ומנהל החווה לטש עיניו במת, והוא היה עטוף בתכריך ושמיכה אפורה מעליו כדי שלא יירטב. חיוכון זעיר עיוות את פניו. "אדם טוב היית, ליאו", אמר, ופניו הוורודים לבשו עננה של יגון שסגר על חיוכו.

"שכן טוב היית, טיפלת כל כך יפה בגינתך כמו גם בלורה, והיא תמיד אמרה 'הלוואי עליי' וכולנו ידענו שזה לא בצחוק כי היית איש פשוט, אבל נהדר, עסוק בספרים שלך, במעבדה, בעבודה. שתקת, חסכת במילים. אהבתי אותך, לא הראיתי, לא אמרתי". הוא שלף ממחטה וניער אותה כמנער פירורים שנותרו מפת לחם יבשה ומחט את אפו בקול. היה נדמה לך שפניו התכווצו מעט.

לא נשאת מבטך מתלוליתה של מ. נישט וגם לא מגופתו המכוסה של ליאו. רוח וגשם סתרו על פני האנשים ושיערך השחור התנופף ברוח.

הקברנים העבירו סלים גדושי עפר מאחד לשני, שפכו על הפנים ועל הגופה. מתהום ריק עלה קול ונעצר בגרונך, עיניך פגשו בעיניו של מנהל החווה. הוא פתח בשנית כאדם שמנסה לתקן דבר מה. "אם פגעתי בך, ליאו יקר, אנא סלח לי, אני מתנצל", לחש.

עכשיו? חשבת, זיעה קרה נטפה, טיפסה־מעלה והתיישבה על עורפך. עכשיו, ליד כל האנשים, כשהשער לעולם האמת פתוח, מוטב היה אילו היית שותק. מדבר שקר תרחק, נזכרת במילים, וכעס מעורב בפחד עלה בך, ממה את מפחדת? דיבר אלייך קול אחר שכמו ניבט מעיני האנשים. נותרת בעומדך שם, משחקת את המשחק, מתבוננת ברגבים האחרונים שהושלכו על החלקה. נטלת אבן קטנה ושמטת. משעזבו כולם, עזבת גם את, משאירה את מנהל החווה לבדו.

 

את חוזרת לסייף סול, פוקחת את עיניך ותולה אותן בתקרה. קופצת שוב אל החלון, נחסמת בחומת בטון אפורה, נתלית בקלפי תריס ממלמלים ומהדהדת להם צעקה שקטה, לא מחכה להד, רוצה קול מאשר. מבקשת אי שם במרחב הצר לוודא את היותך, את קיומך, ופתאום כבר לא בטוחה שאת היא זאת הניבטת, המביטה על מסגרת החלון ואומרת אני הניבטת, אני המביטה. סורקת רווחים מצומצמים בין קלפי התריס הארוכים, ואומרת, סורקת את הרווחים המצומצמים בין קלפי תריס ארוכים גובלים בקירות מצופים לכה בהירה. את פתאום רוצה ללקק את הכתלים המצופים בשמנת, ללקק, כמו כבשה שמלקקת את הטלה שרק נולד. באותו קול שטוח מדברת אל כיסא עץ, ובהיסח דעת מטיילת אל התקרה. על חלקו העליון של האהיל יושבת דמות קטנה. ראשה אפוף צל, כתם מסולסל, חללים קטנים במקום עיניים, כתם אף וכמו קשת עשן דליל של שיער מעל המצח. הדי לאמאר, אמא מדומדמת, מורחקת, משוקעת עמוק באין אונים על ערש דווי. את לא קמה, שוכבת, נשכחת. ליאו מגיח, בוקע, יוצא ממצולות, מניח עצמו על המיטה לצדך והולך ומצטמק עד שהופך לעובר קטן, מקומט ומת. הריק מפחיד. הוא כבר לא ערטילאי כל כך, את חושבת, הוא לא מפותח, הוא לא יזחל, הוא לא יגדל, הוא לא יבכה, הוא לא ישאל.

כשחגגתם את הסתיו הראשון, אמר לך ליאו להפסיק, "צאי מזה", אמר, "תתעסקי בדברים יותר מועילים.

זה שיגעון חולף, זאת פרטנזיה, את לא באמת מי שאת חושבת שאת", ורצת והבאת לו עיתון ילדים ואמרת לו, "פתח בעמוד 17, תקרא את הכותרת", והוא אמר, "נו, אז כתבת שיר לפני 20 שנה, זה עדיין לא הופך אותך ל..."

אביך היה רץ מתחת לעצים לאסוף תפוחים שנשרו, ואת חשת עצמך פרי שאיבד אחיזתו ונפל מצמרתו.

האוויר היה אז יבש ומלא אבק, וידעת שלא מהאבק את נחנקת. תשב לך פה לבדך במיטה ותמשיך להצטמק לך, ליאו, עד שתהפוך לזיגוטה, עד שתהפוך לכלום, אמרת לעצמך, ואני אגדל ואבריא ואפרח לי ויום אחד אני אבוא ואתה כבר לא תהיה בראש שלי, לא בלבי ולא בחיי, והנה אני מעבדת את אדמתי הפצועה־המקוללת, שולפת מתוכה, כותבת, הנה אני ליד הים, הנה אני מביטה מחלון הצריף המואר לראות אם הפרחים ששתלת עודם בחיים והגשם עוד רחוק. אז אמר לך ליאו, באותו מעמד, שלפעמים משוררים לוקחים לעצמם יותר מדי חופש. "חופש ממה?" שאלת, "הרי המילים כה כובלות", "חופש להיות אלוהים", אמר, "ובמיוחד משוררות כי הן יותר..." ואת אמרת אז בקול צלול שהחופש שלך הוא לא אלוהים, הוא כל מי ששם את עצמו על גופך ובידו מלחך ירכייך, וליאו אמר, "תכתבי על זה שיר", ופתחת את החלון ושמת לך על השולחן את העיתון ההוא המתפורר מהילדות כדי שיכיר אותך מקרוב יותר ואמרת, "החלון שלי תמיד פתוח, גם בחורף, גם בקיץ, אפילו אם הוא סגור, אתה מבין?" והוא לא הבין וזה כבר לא משנה. את מגלגלת עיניים בתקרה וצללית אמך כבר לא שם, ואת כותבת שיר על פרח קטן, ואומרת לליאו, קח תקרא, וליאו המת שחי במשחק שאת יוצרת לעצמך ממלמל את המילים מהדף. פרח קטן ויפה צמח בגני הנאה,

הוא מקריא, ביום גדל וגדל, בלילה שתה מי־טל, יפה מאוד, יפה מאוד, הוא אומר ואת לוקחת ממנו את הדף וממשיכה להקריא, ביום צחק עם השמש, בערב סגר את עליו, בלילה נח ונרדם וישן שנת תם.

את פוערת עיניים עצומות ושואלת איך זה להיות מתה, איך זה לא לחיות, כלומר הגוף יהיה עד שיאוכל, אבל משהו לא יהיה, מה המשהו הזה? וליאו פתאום מדבר משפטים ארוכים, כאילו משהו השתחרר אצלו בבת אחת, וזה נורא יפה פתאום בעיניך, והוא מדבר אלייך ולוטף את ניצני שיערך, כולנו זמן עבר של עצמנו, של מעשינו. כולנו מתים בחיינו ומתים בזכרוננו, וגם זמנם של אחרים שהם לא אנחנו. בני אדם, אנשים שנגעו בנו או לא נגעו, שפגעו, שהגנו, שגוננו או גינו. ואת עונה לו, אנחנו זמן עבר, בית על קירותיו, קופסה חלולה ריקה, זמן עבר של ילדות, נעורים, זמן אדמה שדרכנו, זמן פרחים שהשקינו, שקטפנו, כולם חוזרים ומופיעים כאן בין הקירות ועל שפת האוקיינוס, לאחר שנעלמו מזמן אל תוך הריק. אל תוך הווה עברי, אומר לך ליאו, ואת שואלת מהו הווה עברי בדיוק, וחושבת שהוא כל מה שהפעיל אותך וחי בך, שגידל והנחה אותך להיות מי שהיית ומי שאת עכשיו, ולאור כל אלה את שואלת את ליאו האם משהו התווסף אל כל ההווים העבריים והעברים ההוויים שדעכו, שמתו אצלך עם הזמן ומזמן או שמשהו אבד, התחסר? וליאו אומר, אין זמן, יש רק זיכרון, וגם הוא כבר איננו. ואני, את אומרת, עוד מעט אהיה משל, ואולי גם שיר בזכרונו של מישהו... ואולי שוב נחזור ונפגש במצב צבירה אחר ללא כוח, לא כוח כבידה, לא מחשבה, לא ריגשה.. צחורים נהיה, קלים ומפויסים.