יפהפיות המאפיה 1 - יפהפייה פראית

פרולוג

הייתי זקוקה לאחי.

מאז ומתמיד הוא היה מקום המפלט שלי, בייחוד לאחר הטראומה שחוויתי, אם היו לי סיוטים ואם פשוט לא הצלחתי להתמודד עם העולם סביבי. ובאותו רגע לא הצלחתי להתמודד עם שום דבר.

נהגתי להתגנב למיטה שלו בלילות. הייתי חייבת לצאת מהחדר שלי כי הרגשתי שהריאות שלי נאטמות. דין תמיד התעורר ממני בגלל פתיחת הדלת שהכניסה אור לחדרו, אך מעולם לא סילק אותי. הוא לא היה צריך לעשות שום דבר, רק לתת לי לישון לצידו. כבר שנים לא היו לי סיוטים, והמחשבה על כך שהם חוזרים הטרידה אותי מאוד. הלכתי לחדר שלו כמעט בריצה.

כשהייתי בת שש כל העולם שלי התמוטט בפעם הראשונה.

אחת עשרה שנים לאחר מכן העולם שלי מתמוטט בפעם השנייה.

פרק 1

"נואל, תחזירי לי את זה!" דין אחי התאום צעק עליי לאחר שחטפתי מידו את המחברת. במחברת הזאת היו כתובים שיעורי הבית במתמטיקה לשיעור מייד אחרי ההפסקה. שכחתי שהמורה נתנה שיעורי בית ולכן הייתי זקוקה נואשות לפתרונות שלו.

התחלתי לרוץ במסדרון בית הספר עד לכיתה שלי ושל אחי. דין רץ אחריי והמשיך לקרוא בשמי. אחי היה תלמיד חכם שהצליח בבית הספר, לא כמוני, שבקושי הצלחתי לשבת על כיסא בלי לזוז. הוא רצה להתפתח בתחום המחשבים ולמד קשה כדי להתקבל לאוניברסיטה לתואר ראשון במדעי המחשב. לעומתו הייתי תלמידה גרועה כל כך, לא משנה כמה ניסיתי, פשוט לא הצלחתי להבין את החומר או להתרכז בו. לכן גם לא הכנתי שיעורי בית, והעתקתי ממנו בכל פעם מחדש.

פתחתי את דלת הכיתה בסערה ונכנסתי לתוכה בריצה. התיישבתי בזינוק שכמעט הפיל את הכיסא והנחתי את המחברת על השולחן. לאחר מכן סידרתי את החצאית הקצרה של מדי התיכון, חצאית אפורה עם קפלים, כי הרגשתי שהיא התרוממה מעט. בתיכון היו כללים נוקשים. אסור היה לאחר לשעה הראשונה והיינו חייבים להגיע במדים מסודרים; חולצה לבנה מכופתרת ומעל סריג בצבע בורדו עם סמל בית הספר בצידו השמאלי, וחצאית הכפלים האפורה. כך הבנות התלבשו ולבנים היו מכנסיים אפורים חלקים. בכל מקרה שום דבר לא עזר בקור של ניו יורק, בייחוד בתקופת החורף, התקופה הנוכחית.

הנחתי את המחברת שלו בחלק השמאלי של השולחן ואת שלי בימני והתחלתי להעתיק את הפתרונות לשיעורי הבית.

"נואל," דין נכנס לכיתה והתקדם אליי. הוא התיישב על הכיסא של התלמיד שלפניי, נשען על המשענת וגופו מופנה אליי. "ככה לא תצליחי בחיים," הוא אמר, ואני כבשתי את הרצון לגלגל עיניים.

"אני גם לא מתכננת ככה. אצליח בדרך אחרת." זאת הייתה האמת שלי. לא התכוונתי להשקיע בתיכון שגם ככה לא יעזור לי.

עדיין לא ידעתי מה אני רוצה לעשות לאחר שאסיים את הלימודים, אם כי הייתה לי תחושה שלימודים ללא הפסקה לא בדיוק יובילו אותי להצלחה בחיים האמיתיים. יש דברים שחומר לימוד בבית הספר לא יכול ללמד אותנו ללא ניסיון חיים אמיתי, דברים שרק החיים עצמם יכולים ללמד, ובדברים האלה הייתי מוכנה להשקיע.

הרמתי את עיניי מהמחברת והישרתי מבט אל אחי שהעביר את ידו בשערו השחור. עיניו הכחולות כמו שלי פגשו בעיניי. דין ואני תאומים בעלי מראה דומה. שיער שחור ועיניים כחולות. אימא שלנו תמיד אמרה שאלוהים לא פסח עלינו כשחילק יופי, אך היה דבר אחד שפסח עליו בהקשר אליי. הוא חילק תושייה והתמדה רק לדין ואותי השאיר בלי כלום. היא לא אמרה זאת מתוך כוונה רעה אלא מתוך כוונה לדרבן אותי להצליח. אני פשוט לא הייתי מעוניינת.

היה לי ביטחון עצמי גבוה וידעתי שאני נראית טוב. גם אחי נראה טוב, אולם הוא לא עשה עם זה דבר, אפילו שכל הבחורות בתיכון רצו אותו. הוא יצא מדי פעם עם בחורות שרצו דייט אחד איתו, אך הפסיק כאשר הבין שזה מסיח את דעתו מהלימודים. לא הייתי אמורה לחשוב כך, אך שמחתי שהוא נפטר מהן. כל אחת מהבנות שהיה איתן הייתה נודניקית חסרת חיים שנדבקה אליו. לא אהבתי אותן והן לא אהבו אותי, אף אחת מהן.

גם אני הייתי מחוזרת הרבה, אבל לא הצלחתי למצוא את האחד שירעיד את הנשמה הפרועה שלי. רוב הבנים רק בהו בגופי והסכימו עם כל מילה שאמרתי. עוד לא הגיע האחד שהעז לחלוק על דבריי או לצאת נגדי. עוד לא הגיע האחד שגרם לפרפרים להתעופף בבטני.

"נואל, את מקשיבה לי?" אחי שאל. הבנתי ששקעתי במחשבות, לכן ניערתי את ראשי וחזרתי להעתיק את הפתרונות לתרגילים.

"כן, מה אמרת?"

"מתי תביני שלא תתקבלי לאוניברסיטה ככה?"

"מתי אתה תבין שאני לא מתכוונת ללכת לשם?" הרמתי את מבטי מהמחברת ונעצתי בו מבט.

אומנם דין הוא אחי התאום ואני באמת אוהבת אותו מכל הלב, אך הוא היה צריך להבין שאני לא כמוהו. לא הייתי מסוגלת לשבת וללמוד. הייתי חייבת לזוז, לנוע בחופשיות, לא לשבת במקום אחד.

"נואל," הוא אמר בטון מזהיר.

"דין," המשכתי לנעוץ בו את מבטי. בקרב הזה אני אנצח, אחי, כמו תמיד. בסופו של דבר דין ויתר וגלגל את עיניו בתבוסה.

"אני רק רוצה שיהיה לך טוב," הוא אמר בכנות. ידעתי את זה. היינו שונים בתכלית, אך עדיין הוא אחי. אנחנו תאומים והקשר בינינו שונה ומדהים.

"אני יודעת, דין. פשוט תבין שאנחנו לא כאלה דומים כמו שאתה חושב." החזרתי את מבטי אל מחברת המתמטיקה והמשכתי להעתיק.

הוא שתק רגע ואז אמר, "טעית כאן." קלטתי בזווית עיניי את האצבע שלו על הדף.

"מה?"

"טעית. זה לא פלוס, זה מינוס." הוא הצביע על הסימן במשוואה שהעתקתי. בחנתי שוב את התרגיל. עיניי התרוצצו בין המחברת שלו למחברת שלי. בסופו של דבר קלטתי שטעיתי בסימון כפי שאמר.

"תודה," מיהרתי לתקן את הטעות וחייכתי אליו. בסוף הוא גם עזר לי.

תמיד זה היה ככה. דין תמיד חיפה עליי, בכל מצב. הוא עמד לצידי בטוב וברע, ברגעים שהכי הייתי זקוקה לו, והיו הרבה כאלה, בייחוד כשהיינו קטנים. מצמצתי, לא רציתי להיזכר.

דין זרק מבט בטלפון שלו והכניס אותו לכיס. "אני צריך ללכת רגע, אחותי. בבקשה, אל תיכנסי לצרות." הוא קם על רגליו.

חייכתי חיוך רחב, הזדקפתי ונשענתי אחורנית על משענת הכיסא. "אל תדאג. ממתי אני מסתבכת בצרות בלעדיך?" קרצתי.

אחי טלטל את ראשו כלא מאמין. "את משהו מיוחד, נואל. משהו מיוחד," מלמל ויצא מהכיתה.

דין ואני למדנו באותה כיתה. היו לכך יתרונות וגם חסרונות. מצד אחד יכולתי תמיד להעתיק ממנו בזמן את שיעורי הבית, והוא גם עזר לי במהלך השיעורים. תמיד טוב שיש מישהו לסמוך עליו בכיתה. מצד שני צוות המורים והמורות לא הפסיקו להשוות בינינו. זה כבר הפך להיות בלתי נסבל. היינו דומים בנראות, אך שונים לגמרי. אני הייתי מופרעת והוא היה שקט ורגוע. הוא פעל לפי הכללים ואני פעלתי נגדם.

רגע לפני שהצלצול נשמע ברחבי התיכון סיימתי להעתיק את כל הפתרונות מהמחברת של דין. התלמידים החלו להיכנס בהמוניהם לכיתה, גם דין נכנס עם חבריו הקרובים. החברים שלו היו חבורת בנים הורמונליים שלא ידעו מתי לרסן את עצמם. כמה מהם לא הפסיקו להתחיל איתי, בכל רגע נתון, אפילו שדין כל הזמן הזהיר אותם לא להתקרב אליי. אחותו הייתה מחוץ לתחום.

תמיד הודיתי לו על כך שהוא מנסה להרחיק את החברים שלו ממני, גם אם יכולתי להיפטר מהם לבד, אבל הם בכל זאת המשיכו להתחיל איתי. הייתי צרה צרורה, לכן הוקל לי שהיה מי ששמר עליי במידת הצורך. שמחתי שדין היה איתי.

"הנה התאומה האהובה עליי." ג'ייס, בין חבריו הטובים של דין, התקרב אליי והתיישב מולי. זה היה המקום שלו בכיתה.

"תסתובב." חייכתי חיוך ציני והושטתי את המחברת לדין שבדיוק חזר.

"ג'ייס, תעזוב את אחותי," דין דרש והתיישב שני שולחנות מאחוריי, בשורה האחרונה.

"אני לא יכול, היופי שלה מסנוור אותי," ג'ייס ענה והניח את ידו על לוח ליבו במחווה מוגזמת.

"תכף תגלה מה כן יסנוור אותך, וזה לא יהיה היופי שלי," סיננתי באיפוק ודמיינתי איך האגרוף שלי פוגע בעין שלו.

"אני עדיין פנוי."

"אוי, תסתום כבר."

המורה בדיוק נכנסה ודרשה שקט בכיתה, לכן התעלמתי מג'ייס, גם אם לא התכוונתי באמת להקשיב לה.

"אני מקווה שכולכם הכנתם שיעורים," היא סידרה את משקפי הראייה על פניה והתיישבה על הכיסא שלה. לאחר מכן הוציאה את רשימת השמות מהתיק שלה ובחנה את התלמידים בכיתה. זה היה רק עניין של זמן עד שהיא תקרא בשמי, וכמו שחשבתי, היא אכן עשתה זאת כמה דקות לאחר מכן. "גברת רובינסון," היא פנתה אליי וסימנה לי בידה להתקרב אליה. קיללתי אותה בליבי וקמתי על רגליי. לקחתי את המחברת איתי וניגשתי אליה. כך זה היה בכל שיעור. היא קראה לי ולעוד כמה תלמידים והיינו צריכים להראות לה שאכן הכנו את השיעורים. פתחתי את המחברת והראיתי לה את הפתרונות, שכמובן לא אני פתרתי. "את יכולה לשבת," היא אמרה לאחר שבחנה את הפתרונות שלי. חייכתי אליה חיוך מסופק שלא הצלחתי להשתלט עליו, חיוך שנבע מהבעת הפנים הזעופה שלה. היא תמיד חיפשה אותי ואני תמיד הייתי כמה צעדים לפניה.

חזרתי למקומי, התיישבתי בתנופה וזרקתי את המחברת על השולחן. היא ידעה שאני מעתיקה, זה לא היה חדש לאף אחד, אבל ברגע האמת היא לא באמת יכלה לעשות עם זה משהו. רשמית הכנתי שיעורי בית והיא לא תשלח אותי לחדר המנהלת ללא סיבה מוצדקת.

השיעור עבר לאט כל כך, משעמם כל כך, וכמעט נרדמתי על השולחן. לא באמת הקשבתי למורה שהסבירה על גאומטריה. אם קיים בעולם הזה מקצוע ששנאתי, זה מתמטיקה. לא חיבבתי מספרים בשום צורה. המקצוע האהוב עליי היה ספורט. שם הרגשתי הכי משוחררת ונינוחה. אם נתנו לנו לשחק משחק או לרוץ במגרש, תמיד הכי נהניתי. לפעמים דין ואני יצאנו לרוץ יחד, או הלכנו לחדר הכושר השכונתי. גם הוא אהב כמוני ספורט, למרות השוני הרב בינינו.

הייתי מיואשת ושרבטתי במחברת סתם קשקושים. רציתי שהשיעור ייגמר כדי שאוכל לצאת להפסקה. זה היה החופש שלי, הדקות המעטות שהצלחתי לנשום רגיל בלי להירדם או להשתעמם.

ברגע ששמעתי את הצלצול המיוחל קמתי על רגליי במהירות. הזזתי את הכיסא כדי שאוכל ללכת אל אחי, אך יד תפסה בידי בפתאומיות ומשכה אותי.

"נואל." זה היה פול. בחור בלונדיני עם עיניים ירוקות. ילד שנראה תמים, אך ככל שמכירים אותו מגלים כמה הוא לא. הכרתי אותו טוב וידעתי מה באמת מסתתר מאחורי העיניים הירוקות האלה. הוא היה אחד החברים הכי טובים שלי. אחרי דין, כמובן. הוא עשה המון בשבילי וחיפה עליי כשדין לא היה בסביבה. "אני חייב טובה," ביקש בלחישה והתקרב אליי מיוזע. הוא היה לחוץ. השאלה ממה.

"מה עכשיו?" שאלתי אותו באנחה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שעשיתי לו טובות. כמות הפעמים שכמעט תפסו אותנו עם סמים בגללו הייתה עצומה. ולא, לא השתמשתי בסמים. הייתי מופרעת, אבל סמים היו חד־משמעית קו אדום אצלי.

"אני חייב שתלכי במקומי בעוד עשר דקות לסמטה מול בית הספר."

הנדתי בראשי לשלילה. "אני סיימתי עם המשחקים שלך," אמרתי וניערתי את ידי מידו שעדיין החזיקה בי.

"נואל."

"אמרתי לך כבר, פול. אני לא מתעסקת עם פלפלים." התכוונתי ברצינות לכל מילה שיצאה מפי. אהבתי אותו בתור חבר, אך כשרצה שאעזור לו בגלל הסיבה הזאת לא הסכמתי. ידעתי שהוא יהרוס לעצמו את החיים בקצב הזה. ׳פלפלים׳ היה שם הקוד שהמצאנו למילה סמים כי לא חכם לומר 'סמים' בשטח בית הספר. חשבנו שהמילה הזאת מתאימה.

"אני לא צריך שתיקחי בשבילי, אני רק צריך שתשלמי חלק קטן שאני צריך להשלים," הוא התחנן.

פאק, למה הוא מתחנן? הידקתי את שפתיי. "מתי תעזוב את החרא הזה? עכשיו אתה גם חייב כסף? אתה באמת רוצה לגמור בכלא?" הוא שיחק באש.

"הייתי הולך בעצמי, אבל אם אחסיר מהשיעור, זה יהיה הסוף שלי. פעם אחרונה, אני מבטיח."

לא האמנתי לו. הוא נעץ בי מבט מתחנן וקיללתי אותו בליבי. "אתה חייב לי, אבל כל כך פאקינג חייב לי," סיננתי בידיעה שאני הולכת לעשות את זה. אעשה זאת רק כי הוא עשה המון בשבילי. הוא היה צריך את עזרתי ולא רציתי שהוא יהיה חייב למישהו כסף.

"תודה, נואל. אני מת עלייך, פשוט מת עלייך." הוא הכניס לכיס החצאית שלי כסף ונישק על קודקוד ראשי.

גלגלתי את עיניי בתגובה והתחלתי להריץ במוחי את התירוצים שאתן לאחי. הלכתי לכיוון שלו. הוא עדיין ישב באותו מקום. הזזתי את הדברים שלו הצידה והתיישבתי על השולחן.

"מה את רוצה עכשיו?" שאל בהבנה שאצטרך ממנו טובה. בכל פעם שהייתי צריכה שיחפה עליי הייתי מתיישבת על שולחנו ומבקשת יפה, כמו אחות טובה.

"אתה יכול בבקשה לחפות עליי? להגיד שאני אצל האחות?" חייכתי בידיעה שדין מודע לכך שאני הולכת לסבך את עצמי.

"שוב את הולכת לעשות טובות לחבר שלך? ראיתי אתכם מדברים."

"אל תשאל שאלות, לא תשמע שקרים." ירדתי מהשולחן ושילבתי את זרועותיי על החזה.

"אני עושה את זה רק כי את אחותי, אבל את חייבת להפסיק."

הנהנתי. ידעתי שיש דברים שעלולים להתהפך עליי בסופו של דבר, אך פול היה זקוק לעזרתי. "תודה, דין. אין עליך."

דין לא אהב את פול, בלשון המעטה. היו לכך שתי סיבות. הראשונה, הוא תמיד סיבך אותי בצרות, גם אם כמה מהפעמים זאת הייתה אשמתי. הסיבה השנייה הייתה שמצאתי חן בעיני פול. כולם ידעו שפול רואה בי יותר מידידה, גם אחי ידע. אולם אני בחרתי לא לעשות עם המידע הזה שום דבר. היינו ידידים וכך זה יישאר.

במהירות יצאתי מהכיתה. ירדתי בגרם המדרגות קומה אחר קומה עד שהגעתי אל היציאה מהבניין. בכל פעם שדין אמר שאני חולה המורים לא האמינו לו. הם היו רגילים שאני חומקת מהשיעורים כי היו תופסים אותי ואת פול מדי פעם. לבסוף הם ויתרו על הניסיון להחזיר אותי למוטב. לא משנה כמה הם ניסו, כך התמרדתי יותר.

יצאתי מהבניין ורצתי אל החצר האחורית. משם הייתה יציאה אל מאחורי בית הספר. היה צריך להתאמץ ולטפס על חומה כדי לחצות אותה. במאמץ רב התחלתי לטפס על הארגזים הרבים שהנחנו מראש צמוד לחומה, וברגע שהגעתי לגובה הרצוי הנחתי רגל אחת על החומה. החזקתי בשתי ידיים, הרמתי את עצמי והנחתי גם את רגלי השנייה.

לאחר מכן קפצתי אל הקרקע. כמעט התגלגלתי על המדרכה ברחוב, אך נעצרתי בזמן. שפשפתי את האבק מידיי ומבגדיי והתחלתי ללכת אל הסמטה במרחק כמה דקות הליכה. זו הייתה סמטה מוכרת. הרבה מהבריונים של בית הספר היו מסתובבים שם. זה היה מעבר בין שני בלוקים גדולים של בטון שהפרידו בין השכונה הישנה ובין הצד האחורי של בית הספר, שהיה בעיקר נטוש.

רוב העסקאות שפול היה עושה היו מתקיימות בסמטה. לא מצא חן בעיניו שזה קורה סמוך לבית הספר, אבל לאף אחד לא היה אומץ להיכנס לכאן. הבריונים ששוטטו פה לא פסחו על אף אחד. רק טיפש גדול היה מגיע לכאן מתוך סקרנות. מי שלא צריך להיות פה, שלא יהיה. עדיף בשבילו. תלמידים לא התקרבו לסמטה בשום מצב. אף אחד לא רצה לראות דברים שהוא לא היה צריך לראות, חוץ ממני כמובן. דווקא מה שהיה אסור משך אותי הכי הרבה.