פרק 1
2007, סאות’ ביץ’, מיאמי
חשכה מוחלטת. הפנסים כבר כובו, או שלא דלקו כלל משום־מה הלילה.
השעה שש בבוקר, ובדרך כלל הם עדיין דולקים בשעה זו.
דודו בקושי הבחין בג’ימי הנשען עם אופניו על גדר העץ של הטיילת לאורך חוף הים במיאמי ביץ’. ג’ימי, כהה עור על רקע הלילה השחור – רצועת החול הלבנה ברקע מהווה ניגוד מסוים לחושך, אך מאחוריה, הים, בשעה זו לפנות בוקר, ללא ירח, כמעט ולא נראה.
ההיכרות עם ג’ימי, “השוטר על האופניים”, שמפטרל לאורך הטיילת במיאמי ביץ’ במשמרות לילה, התפתחה באותן עשרות פעמים שבהן דודו ירד מה־beach tower ברחוב 20 על קולינס אווניו להליכת בוקר מוקדמת, כדי שיספיק להניח תפילין לפני “הנץ”.
בארבעים וחמש דקות שבהן עבר כארבעה מייל, צעד בקצב בינוני, אבל אנרגטי מספיק כדי שישתחרר אדרנלין, ויאפשר לו לארגן את מחשבותיו על היום שחלף, ועל היום שבפתח.
אותן שיחות של שעת בוקר מוקדמת הסתכמו בדרך כלל באמירת “שלום, מה שלומך” זריזה תוך כדי הליכה, אך לעיתים נעצר להחליף איתו כמה משפטים, שמהם למד דודו להכיר בן אדם טוב, איש משפחה צעיר שנולד בהאיטי למשפחה הנמנית עם אוכלוסיית העניים המתגוררים ללא מים זורמים וחשמל.
הוא עבר למיאמי, ולאחר שהתבסס דיו הביא את הוריו על־מנת לפרנסם. בנחישותו ובנחרצותו הצליח להתקבל לעבודה במשטרת מיאמי, ומקווה להתקדם עוד. הוא גר עם אשתו, אחות בבית חולים, ושתי בנותיו, הלומדות בקולג’, בדירה מסודרת בצפון מיאמי. על כל אלו הוא מודה לאל.
דודו לא סיפר הרבה על עצמו, הם לא הגיעו לזה.
זה מרגש כל בוקר מחדש לחזות בגוני הים המשתנים עם נצנוצי הזריחה, תוך כדי ההליכה. קשת הצבעים – בין השחור, הסגול, הכחול הכהה וצבעו הטבעי של הים – התלויה גם בתנאי מזג האוויר. דודו לא ויתר על ההליכה הזאת, לפחות מדי יומיים, בכל תנאי מזג האוויר.
הוא לא ישכח את אותו הבוקר. לקראת סיום ההליכה, כשהיום כבר עלה, הוא הסתכל לכיוון הים, וראה ענן שחור משחור או גל מים, מתקדם ממרחק במהירות אדירה לכיוון החוף. ברגע הראשון, כל האופק היה חסום בענן, או בגל הזה. חלפה לה דקה, וכבר ניתן היה להבחין בבירור בגל הנישא לגובה של כמה מטרים, ומעליו מסך אדיר של מים. גשם? כן, לא, מבול.
הוא נעצר במקומו כמסמר נטוע במשטח העץ. עברה דקה, שנתארכה כנצח עד שהתעשת וחיפש במבטו את הירידה הקרובה ממסלול ההליכה.
הגל שטף את הרציף, והתקדם למגרש החנייה ברחוב 46. תוך מה שנראה כחלקיק של שנייה הוא היה שטוף עד לשד עצמותיו. הוא רץ כמטורף לכיוון הכביש. נפש חיה לא נראתה באזור. באותן שניות אחזוֹ פחד, אם כי האמין שיצליח לעבור את זה. ואם לא? משאית טריילר אדירה חנתה במרכז מגרש החנייה שהיה כמעט ריק. הוא עקף אותה, נזכר בכל אותם גלי צונמי, עלה על המדרגה שמובילה למושב הנהג, נצמד לדופן המשאית.
זה לא נמשך זמן רב, אבל זו הייתה חוויה מפחידה ביותר. זאת ממש לא דרך למות, חשב לעצמו באותם הרגעים. המעניין הוא שכחצי שעה לאחר מכן הכול היה בהיר – השמיים כחולים, כמעט ללא ענן, לחות של תשעים אחוז. זה לא קורה הרבה, אבל כשזה קורה, זאת אכן חוויה מסעירה עבור מי שגדל בישראל, כמוהו.
דודו העיף מבט בשעונו. הוא מול רחוב 53 ועבר כחצי מהדרך.
הוא אינו מצליח למקד את מחשבותיו, הן נודדות כעדר מחשבות ללא רועה לֶעָבר הרחוק, כן, הרחוק ביותר, נוסטלגיה קוראים לזה. איך כל זה התחיל?
השתלשלות הדברים הלא־נורמלית הזאת שהביאה אותו עד לנקודה זו, לקראת גיל שישים, במחצית הדרך למאה ועשרים, בעזרת השם. חוץ מהקשר עם אחותו המבוגרת ממנו בשמונה־עשרה שנה, ועם אחיו המבוגר ממנו בחמש־עשרה שנים, הומוסקסואל מוצהר שהזדקן עם חבר בפריז, אין לו כל קשרי משפחה, ואין לו גם כל קשר אחר. מסקרן אותו איך ייראה החחלק השני של חייו, הוא, ללא אישה וללא ילדים. זאב בודד במלוא מובן המילה.
ישנם אנשים בסביבתו שאותם הוא מברך לשלום, מנהל עימם שיחות נימוסין קצרות, אבל אף פעם לא נותן לדברים להתפתח מעבר לכך.
וישנם כמובן ג’ניפר ובנה מישל בן השש. ג’ניפר, האדם היחיד שאולי מכיר אותו. תמיד היא כמעין עננה, ערפל שמרחף כל הזמן מעליו.
הרי אין שום תיעוד לקורותיו ולמעלליו בכל אותן השנים. והאפיזודה של שתים־עשרה שנות הנישואין עם דנית ובתם המשותפת דניאלה, נמחקה לגמרי מזיכרונו. כל קשר איתן ניתק לפני כעשרים שנה. רק זיכרון בעלה השני, הבן זונה הזה, צף ועולה מדי פעם, כשמעלליו מככבים אחת לכמה שבועות מעל דפי העיתון, חייו עטופים בלכלוך. מדי פעם הוא עוקב דרך הפייסבוק אחרי דניאלה כאשר הוא מתחזה לבחור בן 25 מנהריה.
דניאלה התגייסה לצבא לפני למעלה משנה ומשרתת כמדריכת טירונות. מאז כל סיפורי ההתעללות של מפקדים בפקודיהם, גדל מספר הבנות־המדריכות במתקני טירונות, בבתי הספר השונים ובמתקני האימונים של צה”ל. ומסתבר, יותר ויותר, שזה לא מוריד במאומה מהמשמעת ומהמוטיבציה של החיילים להצליח, ואולי אפילו להפך.
כך, אחת לכמה חודשים, בעזרת ג’ניפר שהייתה בעברה הרחוק יותר הָאקֶרית לא קטנה, הוא מצליח להתחזות ל”ירון מנהריה”, ולתקשר עם דניאלה, שכמה פעמים גם ביקשה להיפגש איתו, והוא הצליח להתחמק.
הוא תהה אם היא ניסתה פעם להתחקות על עקבותיו.
כאמור, הוא ניתק כל קשר ומגע עם אימה מאז הייתה בת שנה.
האִם אימה דיברה איתה עליו אי־פעם, או שהיא עדיין מאמינה שיורם אדוניהו, בעלה השני, הוא אביה? האם יכול להיווצר מצב שבמחצית השנייה של חייו הוא ייחשף אליה?
בשבוע הבא הוא מתעתד להיפגש עם הרב שטרית בירושלים.
הכול מתחיל וסובב, ומי יודע אולי גם ייגמר, סביב פסח־דוד, המכונה דודו.
בשנת 1948 לבריאת העולם (1812 לפני הספירה), נולד אברהם אבינו, אבי אבותינו, ראשון המאמינים באל אחד שברא את העולם. כהבטחתו לאברהם, אלוקים מוציא את עם הבחירה ממצרים, וכידוע, נחוג אירוע זה בחג הפסח.
אם נמשיך לנתח את הדברים, הרי שהפיכת בני ישראל לעם מבוססת על תקומה מעבדות של מאות שנים, תוצאה של שנאה שמקורה בקנאה על כך שיוסף שלט על כל מצרים, ונתן למשפחתו ולעמו את השטחים הטובים יותר – בארץ גושן: בני ישראל הפכו כנראה לחלק מהמעמד האמיד במצרים, ברשות פרעה כמובן, לעומת פשוטי העם, עובדי האלילים, ששרדו בקושי את היום־יום.
בסיכומו של דבר הייתה מטרתו של שליט מצרים פרעה החדש, שלא ידע את יוסף, להשמיד את עם ישראל: “כָּל־הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ”, שיטה אולי יותר מתוחכמת ממקבילתה המאוחרת יותר של הגרמנים, יימח שמם. ובאופן סמלי, שוב שנת 1948 – והפעם “למניינם” – שנת הקמת מדינת ישראל. היעד בספירת 1948 שנים הוא להראות ולהוכיח לכל האנושות, גם לשיטתם ולמניינם, שעם ישראל חי וקיים. למרות האנטישמיות ששיאה – שעלה על ביטוי השנאה לעם ישראל לפני כשלושת אלפים שנה – בוטא בהשמדת שישה מיליון יהודים, וכמו בהקבלה, ממצרים יצאו שישים ריבוא, לכאורה אותו גרעין של העם שיצא ממצרים ושרד, הוכפל בעשר – והושמד.
ובכן “פסח” הוא החוט המקשר בין ההכרה בבורא עולם לאברהם אבינו, לבחירת עם ישראל, להפיכתו לעם וליציאת מצרים, ולתהליך המקביל של הקמת מדינת ישראל.
הניתוחים במוחו הקודח – המנסים להבין את קורותינו כעם, וכפועל יוצא את התגלגלותו של כל אחד ואחד מאיתנו – פסקו כשהגיע לביתו: בניין מפואר, לובי כניסה שהוא בעצם אטריוּם בגובה של שלוש קומות, מעוטר בצמחייה ובריהוט גן במרכז, ובהיקפו שטיחים עבים שעליהם הוצב ריהוט עץ כבד בגוון חום כהה: שולחנות נמוכים עם אהילים ואגרטלים מהמזרח הרחוק.
ובכניסה – דלפק מאויש בצוות של שלושה עובדים לבושים חליפות מוקפדות וזהות – הפקיד, המוקדן והממונה על הביטחון. לא לחינם מחירה של דירת שני חדרי שינה הוא שני מיליון דולר. אבל המעליות… המעליות הדפוקות האלה, “רכבת העמק”, כך הוא כינה אותן, קשה לו להשלים עם תפקודן, אתה מחכה להן דקות ארוכות. זה לא צריך להיות כך, זה לא צריך להימשך יותר משניות ספורות, והדבר גרוע במיוחד בשעות בוקר, כאשר התנועה בשיאה. כאשר כבר הגיעה המעלית, העלייה הייתה מהירה מאוד לקומה השבע־עשרה.
דלתות המעלית נפתחו, ומבעדן ראה את מירנדה עם שני כלבי קוקר ספניאל, אלגנטית בהופעתה כתמיד. כל בוקר לבושה אחרת מקודמיו, הוא מעולם לא ראה אותה באותה התלבושת פעמיים.
הבוקר הייתה זו שמלה לבנה עם כתפיות, שהבליטה את קימורי גופה הנשי, חמוקיה כמו מעשה ידי אומן. גבוהת קומה, שערה חלק ובהיר, מעוטר בפסים כסופים, עוטף ברכות את פניה, איפור מאופק על לחייה, שמלתה תואמת לנעליים שלרגליה, רצועותיהן חובקות את קרסוליה ועקביהן גבוהים מאוד, כך שגובהה עולה על גובה רוב הגברים, אף הגבוהים שבהם. תהה מתי היא משכימה אם הוא מתעורר בשעה חמש ושלושים בבוקר, אולי היא אינה ישנה כלל?…
באחת הפעמים, כשביצע מתיחות בסיום הריצה, הוא רכן לצד ספסל בסמוך לבניין המגורים המשותף, ועליו ישבו שני בחורים, לאחר שגם הם סיימו ריצתם זה עתה. מירנדה עברה לידם עם הכלבים. הוא הקשיב לשיחה שהתנהלה בין הבחורים. לאחר לחישות ההתפעלות שלחשו זה לזה, התברר לו משיחתם שהגברת הזאת ירשה מאביה את רוב המניות של רשת “my secret” ללבני נשים, שהוא וחבר שלו הקימו בזמנו, כשגם הם לא צפו את הפריצה המדהימה של הרשת. כיום מדובר בתאגיד שעוסק מלבד בלבני נשים גם בנדל”ן ובעסקי כלים כבדים לבנייה. אם כך, אין פלא שהיא יכולה להרשות לעצמה ביגוד כזה.
ובמעלית, תמיד מקדימה ומברכת “שלום, שלום” עם חיוך קטן. “איך אתה הבוקר?”, “תודה טוב”, התשובה הלקונית. סוציומט אמיתי. אף פעם הוא לא שידר עניין לפתוח בשיחה, ואכן, היא כיבדה זאת. מדי פעם הוא ראה אותה בלוויית קבוצת גברים שנראו קשורים לתחומי פעילותה, תמיד בחליפות, ותמיד מוקפדים ונאים, ברובם צעירים בסביבות גיל שלושים, בני גילה. לעיתים נתקל בה במעלית בחברת כמה חברים, ובכל זאת הניח שהיא די בודדה, אפילו שיש לה את הכלבלבים. אבל הטיל ספק בתחושותיו, הרי אינו יודע כלום. דירת הגג, בקומה שלושים ושש, שייכת לה ומשתרעת על־פני כל אורכו ורוחבו של הבניין, כמה מאות מטרים מרובעים, כך גם מכונית היגואר הכסופה. ברור היה לו שגם בתוקף מעמדה אינה יכולה להיות יותר מדי מוחצנת, אבל אולי גם בזה הוא טועה, רק תהה מה היא עושה במקומות אחרים שאינם מקום עבודתה.
לא פעם, בהזיותיו, חשב לתכנן איך בכל זאת יפתח איתה בשיחה, אך ברגע שהופיעה מולו, הכול התנדף, כמו היה שפן חסר ביטחון. הכול נשאר בגדר השיחה הקצרה והעניינית. והרגיע את עצמו כי עוד תגיע ההזדמנות, וכרגע, אין לו צורך בכך. לו רק היה מודע או יכול היה להעלות על דעתו שגם היא תוהה לגביו… אך היא נראתה לו כמין “אייקון”. וזה כל אשר ידע.
האדון הזה סקרן אותה. גבוה, כמוה כשהיא נישאת על עקביה. באחת ההזדמנויות היא הספיקה גם לראות אותו בהליכתו – גופו רזה ללא טיפת שומן מיותר, אך גם ללא שרירים מפותחים במיוחד, אבל כל שריר בגופו נראה, מזכיר לה את הדמויות שבתערוכה, שבה הציגו הדְמיות של גוף האדם על כל שריריו, איבריו וגידיו. הספרטניות השתקפה מחזותו ומתנועותיו, גם לעומתה, שהייתה מוקפדת באופן מוחלט בלבושה וגם במבנה גופה, חזותו נראתה מוקפדת ללא רבב. היא שמה לב במיוחד לידיים ולאצבעות ידיו הארוכות, גם ברגליים החשופות, כאשר נכנס למעלית בכפכפי אצבע, ציפורניו היו גזוזות תמיד בקו מקביל לקצה האצבע, כאילו טופלו על־ידי פדיקוריסטית. שערו קצר ותמיד גזור בקפידה, כולל קו הפאות שהיה מעט ארוך מהרגיל. תווי פניו בהחלט לא היו מוגדרים כיפים, אבל זה לא היה תנאי הכרחי לדעתה, המוקפדות היא שמשכה את עיניה, גם הקמטים היו סימטריים. המעניין היה שהעור בצידי כפות ידיו, בניגוד לגופו המטופח, היה מחוספס כמעט כמו קרסול של כף רגל. עמידתו זקופה תמיד, בוהה בנקודה מסוימת, בלי שהיה ברור מה הוא רואה שם.
כפי שהוא נטה לראות אותה כ”לא אנושית” או נכון יותר “על־אנושית”, במידה מסוימת זה היה הדדי.
הוא הכיר אומנם בחזותו ובהופעתו, אבל לא עסק במראה החיצוני שלו, זה נראה לו מיותר. הספיק לו שהוא מרוצה מעצמו, ולא עניין אותו מה בדיוק אחרים חושבים. האינטראקציות היותר ארוכות והאינטנסיביות שהיו לו, ולמעשה גם הן היו קצרות ותמציתיות, היו עם המתפללים האחרים בבתי הכנסת שבהם ביקר, בהקפדה מוחלטת על שלוש תפילות במניין.
הוא ידע לכוון ולשדר קרירות, אבל הוא לא הקדיש מחשבה אם ייתכן שלא רק בגלל חזותו וקרירות זו אנשים נרתעים ממנו ולא מנסים להכירו ולקרבו. מעבר לכך שכל תשובה, תגובה והתעניינות מצידו לוּוּ בחיוך מלאכותי, שנתן לפונה להבין שבזה הסתיימה התקשורת, ושכדאי להתרחק.
הוא גם השתדל לגוון, ולא התפלל באותו בית כנסת, כדי לא למשוך יותר מדי תשומת־לב, למרות הסרבול בדילוג בין בתי הכנסת כדי שלא ייראה כמתפלל קבוע במקום אחד, מכיוון שמדובר כאן, כאמור, בשלוש תפילות ביום. אולי איזה “משוגע” יסתקרן, ולמרות הכול יתעקש לנסות להכירו. הוא ידע שבחייו כיום אין כל היגיון בהתנהלות זו, שסיגל לעצמו מהעבר, בתוקף הנסיבות.
הוא לא בחל בבתי כנסת רפורמיים או קונסרבטיים, העיקר שיתפלל בבית כנסת כלשהו. ואכן זאת הייתה אחת הסיבות לבחירת המקום שבו הוא גר – מרחק כשעה הליכה לכל כיוון. ברדיוס הזה של עשרה קילומטרים לכל צד, היו למעלה מעשרים בתי כנסת לאורך קולינס אווניו: “עזרת ישראל”, “ישראל הצעיר”, “בני ישראל”, “בית אל”, “בית אריאל”, בית עמנואל”, “בית ישראל” ועוד.
כל חייו הורכבו ממבצעים, וזה היה אחד מהם – להצליח להתפלל בבית כנסת שלוש תפילות ביום מבלי להשתייך למי מהם. שבת הייתה הרבה פחות בעייתית, מפני שהיו הרבה יותר מניינים פעילים, אבל גם באמצע השבוע הוא הסתדר, ונכון לרגע זה הוא הצליח להישאר עלום. הוא הגדיר את עצמו כַּטיפוס המוזר הזה שמאחר תמיד לתפילה ומקדים לצאת, כאילו שבכוונתו שלא תיווצר שום אינטראקציה מעבר לתפילה, כפי שאכן קורה. ואם מישהו בכל זאת העז ושאל שאלה מיותרת: למשל, במה הוא עוסק. התשובה הייתה: “אני בחופשה ארוכה”. הדובר חיכה להמשך המשפט, אך הוא חייך ופטר אותו בברכת “בוקר טוב”, “יום טוב”, “ערב טוב”.
ואכן, כל ההופעה הזו סקרנה אותה. מה, אם בכלל, מסתתר מאחורי זה? במעמדה, הראש עבד כל הזמן בקצב מהיר, והיא לא הניחה לעצמה לשקוע בסקרנות זאת מעבר לאותן שניות במעלית, אם כי מדי פעם הבליחה בראשה מחשבה ליזום משהו – להכיר אותו יותר לעומק, אך זה עדיין לא הגיע לרמת הבשלות הנדרשת לכדי ביטוי מעשי.
נותרו לו בדיוק אחת־עשרה דקות להתארגנות: להתקלח, להתלבש, ובהמשך – ללכת מהר מאוד, כמעט ריצה, לבית הכנסת החסידי של קהילת “מאש”, במרחק שני קילומטרים לערך, ברחוב 37. הוא יגיע לשם עשרים דקות לאחר תחילת התפילה, וזה בסדר, מכיוון שזה פחות או יותר הזמן שהם מגיעים לקטע של “ברכו”. כולם כבר עסוקים, התפילה בעיצומה, ולאחר “קדיש יתום” הראשון הוא עוזב, לפני שכולם מתפנים לדיבורים בטלים.
בתקופה זו של החורף, כאשר כל חסידיו של הרבי מ”מאש” בורחים מהקור ומהשלג בניו יורק, בית הכנסת עמוס ביותר, וצריך להידחק כדי למצוא מקום להנחת הטלית. עבורו, זה לטובה, כי בהמולה הזאת, האנונימיות משתלבת יפה, למרות הופעתו השונה משאר האוכלוסייה החסידית שבבית הכנסת. מה שמשך אותו זה דמות הרבי, המרשימה ביותר. עיניו כחולות, ומבטן חודר לתוך נשמתך. אדם גוץ, ללא שערה אחת על פניו, לבוש תמיד בגלימה – ספק מעיל, ספק חלוק, שהחסידים לובשים מעל בגדיהם – עשויה מבד משי שעליו מוטבעות דוגמאות שונות, לרגליו תמיד גרבי ברך לבנים – כמקובל בקרב החסידים בשבתות ובחגים, והוא, כנראה בתור הרבי, לובש זאת כל יום. באותן הפעמים שבהן הגיע דודו לתפילת מעריב, הרבי תמיד ניגש אליו, ובחיוך משמעותי ונעים לחץ את ידו. “שלום עליכם”, אמר ולא הוסיף. לא שאל שאלות. לחיצת היד הייתה נעימה, ועם זאת תקיפה ולא רופסת, מעבירה את התחושה שגם בלי שתדבר, הוא בעצם יודע הכול עליך.
דודו חש כלפיו יראת כבוד, ואולי גם יותר מכך. אם יש זר בעולם שאיתו היה רוצה לדבר בפרטיות ולספר לו דבר־מה, זה האיש הזה. שלא כמנהגו, באחת הפעמים התיישב דודו ליד אחד החסידים, ובשלב ההתארגנות לקראת התפילה, ניסה לחקור קצת על אודות הרבי. מסתבר שהחסידים אינם יודעים במדויק את גילו, ההערכה היא שהוא קרוב לשנתו התשעים. הוא איננו אדם בריא, אף שזה לא ניכר בו, ומדי פעם הוא מתאשפז לטיפולים בבית החולים “הר סיני” שבמיאמי. העובדה שאין שערה על פניו היא תוצאה מהתעללויות ומהניסויים שעשו בו הרוצחים, יימח שמם וזכרם, בתקופת השואה. חסידיו לא ששים לדבר על כך. תמיד חצי חיוך על פניו. בגיחותיו הקצרות, דודו לא נתקל במקום בגינוני שררה או כבוד שאולי מקובלים בחצרות חסידים אחרות. הוא חש שלכבוד היה לו להתפלל שם.
נטילת ידיים, שירותים, גילוח וצחצוח שיניים – את זה דודו עשה כבר לפני ההליכה בבוקר ולפני כוס מיץ התפוזים שאיתה הוא פתח את היום. עכשיו הוא כבר במחצית הדרך בחזרה, ליד מגדלי “הונדורס”, שם גר בתקופה מסוימת בעבר. יום ראשון היום, הרחובות שקטים יחסית. הדרך חזרה מבית הכנסת נעשית בניחותא. אם הדרך לשם ארכה קצת יותר מעשר דקות, הרי שעכשיו חלפו כבר עשר דקות והוא עדיין לא בחצי הדרך. את החזרה הוא מנצל לריכוז המטלות לקראת הנסיעה בשבוע הבא לירושלים, לפגישה עם הרב שטרית, מה שבעיקר העסיק אותו. הכול מוכן, הכרטיסים במחלקת עסקים, אף שהוא יכול להרשות לעצמו גם לטוס במחלקה ראשונה, אבל הוא מעדיף משהו באמצע, בין מחלקת תיירים למחלקה ראשונה. המחשבות נודדות הלאה: איך הכול התחיל? בכל הזדמנות הוא חוזר ומפשפש שוב ושוב בזיכרון כיצד הוא הגיע לנקודה זו. ותוהה אם הבדידות היא שמביאה אותו להתעסקות עצמית מוגזמת? הוא פוסל זאת, הוא מתעניין גם באחרים, וגם מרבה לקרואה: פרוזה, חומר תיעודי בנושאים שונים. ובכל זאת, חוסר האינטראקציה שסיגל לעצמו מחזיר אותו שוב ושוב לעצמו.
