פרק ראשון
באולם
חנה הביטה בחרדה על פני האולם המפואר: האם הכול נעשה לפי הנחיותיה? כמה פעמים חזרה לכאן בימים האחרונים… כמה בדקה ובדקה, ביקשה להחליף את צבע המפות, את המפיות; לא חסכה מאמץ, ועמדה על דעתה לגבי סידור הפרחים, לגבי התפריט… כמו תמיד הרגישה כעס קל על חנוך, וזאת רק מפני שנראה שאנן, תמיד הוא רגוע, כאילו ברור לו שההצלחה שלנו מובטחת, חשבה בתסכול. ואילו אני…
מי יודע, נאנחה בליבה, איך זה קורה לו; האם פחד לעיתים קרובות כל כך, עד שלבסוף נעשה אדיש ושוב אינו פוחד? ואם כך, אולי גם החרדה שהיא מרגישה תמיד היא "משם", אולי צמחה בתוכה אי-שם ב-1939, כשהביטחון העצמי של הפולנים הפך לתבוסה מעוררת חמלה…
היטב זכרה את תחושת הביטחון שניכרה בפניהם של תושבי העיר שלה. יהודים וגויים התקבצו זה עם זה, העלו סברות, הִרבו בפירושים: "ארצות ידידותיות לפולין יצניחו לנו נשק. בריטניה וצרפת לא ינטשו אותנו – הן יכריזו מלחמה על גרמניה ברגע שתשלח גדודי צבא אל מעבר לגבול שלנו. עדיין שום דבר לא ברור, המערכה עוד לא החלה. אנחנו ננצח."
עם תחושת הביטחון הזאת החנויות נפתחו, הרחובות המו מאנשים, ורק הפליטים שהגיעו אל העיר ממערב המדינה מיהרו לקנות צידה לדרך ופנו מזרחה…
לנַצֵּחַ! את המילה הזאת הכירה חנה היטב. גם היא אהבה לנצח… למשל, בקפיצה בחבל, או בחמש אבנים; תמיד היה טוב לשחק בחמש אבנים בחצר בית-הכנסת הגדול, שהיה בנוי מעץ ולו חלונות גבוהים המחברים את התקרה ואת קורות העץ התומכות את הרצפה. חצר בית-הכנסת הייתה גדולה, רחבה, ואף על פי שלא הייתה מרוצפת, היטב הייתה כבושה ברגלי המתפללים והילדים ששיחקו בה. בקצה החצר היה הנחל: הנחל הזורם לו בנחת, שאליו באו נשות העיר כדי לכבס, והנשים היהודיות – גם כדי לשפשף את הסירים לפני הגעלתם לקראת הפסח.
כדי לנצח בחמש אבנים הייתה חנה חופרת ברחוב השוק ומוציאה אבנים קטנות, משפשפת ומשייפת אותן כדי שתהיינה חלקות, וחולמת שתצליח לנצח את הילדים האחרים, גם אלה שהיו גדולים ממנה. מדי פעם עמדה והתבוננה בשמיים הכחולים, הנקיים מענן. השמיים זהרו ביופיים. רק בסוף הקיץ הם כל כך כחולים ונקיים, חשבה אז.
היטב זכרה איך קושטו רחובות העיר בכרזות ענקיות כמה ימים לפני פרוץ המלחמה, ואיך צעדו בהם חיילים לבושים במדים נקיים, לרגליהם נעליים מצוחצחות, והם שרים וצוהלים. שוב ושוב שמעה איך הם צועקים, "אנחנו ננצח את האויב, לא ניתן לו לפלוש לארצנו ולגזול את מולדתנו!" האזרחים ברחובות חזרו על דבריהם, וגם הילדים. החיילים מחיל הפרשים רכבו בגאווה על סוסיהם, התגודדו בשוק וקראו: "אנחנו נגן על מולדתנו האהובה! היא לנו יקרה מפז!" ואפילו המבוגרים שבחיילים אמרו זה לזה: "שַעַל מאדמתנו לא ניתן! נראה להם, לשדים, מי אנחנו, העם הפולני!"
אחיה הבכור של חנה, יוסף, אהב לשיר, ולפנות ערב היה מאהיל את אור המנורה ופותח בשיר באפלולית למחצה. במראהו דמה לגוי: פניו בהירים, עיניו כחולות ומבנה גופו חסון. למרות יהדותו גויס לחיל הפרשים שנה ויותר לפני המלחמה, ונראה שהאמין כי הוא וחבריו יביסו כל אויב.
כאשר הגיע לחופשה היו מדיו של יוסף מצוחצחים, מגפיו מבהיקים, כובעו אומר הדרת כבוד. חנה זכרה כמה היה יוסף להוט לדבר על שירותו בצבא. להורים אמר: "הצבא לימד אותי להיות עצמאי וחזק" – והם הנהנו בגאווה ולא אמרו דבר. וכשהייתה רק היא איתו אמר לה: "כל חייל יודע לדאוג לעצמו – ולסוסו, כמובן – ואין לו צורך לבקש דבר מאיש; תשאלי, מה אם הוא מוצא את עצמו לבדו? או-אז ייקח החייל את כל הדרוש לו מהאיכרים בחוד החרב!" חנה זכרה ששאלה את עצמה איך ייקח כוס מים בחוד החרב; האם לימדו אותם מעשה לוליינות כזה?
משפרצה המלחמה היה אחיה יוסף במרחקים, סמוך לגבול עם גרמניה, והתכונן לקרב נגד האויב. לאיש לא היה פנאי לחשוב מה מעשיו. אמא של חנה צייתה להוראות והכינה מזון ומים. כך עשו גם בשאר הבתים.
בחצר הופיע איש מכבי האש, והסביר איך להדביק את החלונות. "אם חלילה יתנפצו החלונות מההדף של הפצצות, אתם עלולים להיפצע. אם תדביקו את השמשות, הן לא יתנפצו אלא ייפלו חתיכות- חתיכות." הוא דיבר ברצינות רבה, והביט בכולם בעיניו הכחולות המימיות. הילדים התיישבו במרכז החצר והתחילו לגזור פסי נייר דקים ארוכים, כמו שביקש הכבאי.
אבל אני, נזכרה חנה וחייכה לעצמה, מאסתי במלאכה המשמימה אחרי זמן קצר ומיהרתי לשוק… בשוק היה תמיד מעניין יותר, וידעתי שתמיד קורה שם משהו. ראיתי את החיילים הפולנים, שסבבו בשוק והדביקו כרזות על הקירות. רצתי בחזרה לחצר וקראתי בקול: "בואו! בואו לשוק, תראו מה מדביקים שם." ומובן שכולם מיהרו לרוץ אחריי…
בשוק הוצבו רמקולים גדולים בכל הפינות והשמיעו שירי-לכת ושירי מלחמה. גם אנחנו שרנו את השירים, סבבנו בין הכרזות הצבעוניות והבטנו בחיילים שהיו מצוירים בהן – מחייכים, שֹשים אלי קרב, מתפזרים בשדה מעובּד או צועדים שורות-שורות במדיהם החדשים, או רוכבים על סוסיהם ובידם חרב שלופה.
רק אחרי ששבענו מן המראות חזרנו לחצר, והמבוגרים אמרו: "יפה, יפה, ילדים. אתם עושים דברים חשובים, ומתכוננים למלחמה…"
השאננות הוסיפה להתהלך ברחוב גם כששני מטוסים הופיעו בשמיים וחלפו ביעף על פני העיר. גם אלה שנראו מודאגים – שבו ונשמו לרווחה. "אלה האווירונים שלנו," אמר מישהו מהנאספים על המדרכות. "עכשיו הטייסים יַראו לגרמנים מי אנחנו, הפולנים."
"כן, אלה שלנו," אישר מישהו אחר.
לפתע נשמעה שריקה מאיימת. "פצצות!" נשמעה קריאה מבוהלת, וכולם התפזרו בריצה לכל עבר.
"מי אמר שלנו?!" צעקה אישה צעירה. "הם יהרגו את כולנו! ישרפו את העיר שלנו!"
גם חנה המבוהלת התחילה לרוץ.
"ילדה! ילדה!" שמעה קול קורא לה, "לאן את רצה?"
כשהפנתה את ראשה ראתה כבאי חבוש קסדה ואלה בידו.
"הביתה!" ענתה בקול רועד וביקשה להמשיך לרוץ.
הכבאי אחז בה והכניס אותה לשוחה שבה ישבו כבר אנשים רבים באפלולית דחוסה.
חנה ישבה באחת הפינות והקשיבה לאנשים המבוהלים, חיוורי הפנים, שדיברו בקולות נרגשים על פרוץ המלחמה. היו בהם פולנים ויהודים; תושבי העיר וכמה שלא היו בני המקום. דמעות חנקו את גרונה. היכן החיילים הפולנים? שאלה את עצמה בפליאה, מדוע אינם משיבים מלחמה לגרמנים? וכיצד חדרו האווירונים של האויב עד העיר שלנו, הנמצאת במרכז פולין?
בתוך ערבוביית הקולות שמעה: "הצבא הגרמני כבר חצה את הגבול; כתוב בעיתון שקרבות עזים מתחוללים בחזית; החיילים שלנו… חיילינו לוחמים כאריות, הם רכובים על סוסים – ועומדים מול התותחים והטנקים. תראו, הם עוד ינצחו!"
לפתע נשמע קול נפץ קרוב, וגופהּ התכסה בחצץ ובחול.
"לא לצאת! לשכב!" צעק הכבאי.
חנה לא יכלה לעצור את דמעותיה, והן זלגו מעצמן על לחייה. בבית בוודאי מחכים לשובהּ, כמו תמיד, ואולי אמא מחפשת אחריה. היכן היא? אולי עם אחיה ואחיותיה הקטנים ממנה.
"יזוס מריה!" צעקה פולנייה זקנה, "הם הורסים לנו את העיר!"
גבר בלונדיני גבה-קומה נדחק פנימה. כולם הקיפו אותו. "הגרמנים מתקדמים מהר, בקרוב יגיעו אלינו," שמעה אותו אומר.
מבוהלים ומפוחדים, הקשיבו יושבי השוחה לדבריו והחלו מיד להתווכח. נראה שכמה מהם לא האמינו שפרצה מלחמה. אולי חשבו שהתקפת המטוסים היא רק תקרית מקומית.
"לא ייתכן!" התנפלו עליו כמה מהאנשים, "אתה סתם בוגד, נשלחת לזרוע בהלה!"
"הניחו לי," התגונן האיש, "אני אזרח נאמן ואוהב את מולדתי."
"ומאין לך שחיילינו נחלו מפלה?"
"שמעתי ברדיו, בחדשות החוץ," ענה האיש בעצב. "הקריין אמר שהצבא הפולני מתמוטט. ואם כך, לא רחוק היום והגרמנים יגיעו אלינו."
חנה שמעה את הגבר הבלונדיני ממשיך בדבריו ועצמה את עיניה מרוב פחד. הדיבורים הבהילו אותה. היא נצמדה אל דופנות השוחה, קירבה את ברכיה אל בטנה והנמיכה את ראשה. יותר מכול רצתה לשוב הביתה, אך הפתח היה חסום: הכבאי לא הִרשה לאיש לצאת החוצה.
בשמיים הוסיפו לחוג מטוסים בזמזום מאיים. היא שמעה אותם היטב. הם הנמיכו, הפציצו ונעלמו; ומיד הופיעו מטוסים אחרים…
רק אחרי זמן רב, משנדמו קולות ההפצצה, קרא הכבאי, "אנשים! עכשיו הפוגה. רוצו מהר הביתה, לפני שהאווירונים ישובו."
צפירות עולות ויורדות נשמעו בחלל העיר. חנה יצאה החוצה. היכן היא? הכביש היה מכוסה בשברי לבנים, טיח ובטון. חלונות הבתים נופצו, ומסביבה ראתה מפולות וקירות עקורים. היא הביטה סביב ולא הכירה את המקום. סחור-סחור סבה על מקומה והתבוננה בעיר ההרוסה.
לפתע, כמו מתוך מסתור, נגלה לעיניה הרחוב שלה. מה זה? האומנם היא נמצאת מול ביתה ולא זיהתה את המקום? הפצצות הרסו חלק מהבתים; אחר כך נודע לה שכמה מהן הושלכו מהמטוסים והתפוצצו במרכז השוק; למרבה המזל, לא היה שם איש.
מישהו עבר לידה ואמר לה שהיהודים מכונסים בבית-הכנסת, כמו שעשו בכל חג…
ההפתעה האמיתית ציפתה לה כשבאה לפתח בית-הכנסת הישן: הייתכן? האומנם גברים ונשים יושבים יחד בלי מחיצה ביניהם? רק היום פרצה מלחמה, וכבר השתנו סדרי עולם?… לאוזניה הגיעו קולות בכי וצעקות, וקריאה חוזרת: "אלוהים! הושע אותנו! בוא לעזרתנו!"
עכשיו, באולם השמחות הנוצץ, חייכה חנה בינה לבין עצמה: כן, אלוהים שמע את התפילה, כנראה, מפני שבית-הכנסת הישן, שהיה עשוי מעץ, לא נפגע.
חנה ישבה מכורבלת וצמודה לאמהּ בין המתפללים, שחזרו וביקשו מן האל הטוב שישמור עליהם ועל כל קרובי משפחתם ועל כל המתכנסים בבית-הכנסת הישן. הרב נשא תחינה לפני ארון הקודש, ובקול רווי בכי ביקש מהבורא שיגן על הקהל היושב צפוף ודחוס בבית תפילתו. כולם חששו רק מפצצה שתפגע בהם, מהתותחים… איש לא העלה על דעתו שעלול לקרות משהו נורא הרבה יותר.
בחצות השתרר בבת אחת שקט מפחיד, מאיים. התותחים נדַמו, אף לא נשמע טרטור אווירונים, אולם הרגשת המחנק לא הרפתה ממנה.
הרב עמד חיוור, רועד כולו, לא מש ממקומו, כמו רותק לארון הקודש ולאור הנוגה של הנרות… מבטה תעה על פני המתפללים.
ועכשיו? הנה האורחים מתחילים להגיע… אין בהם כמעט קרובי משפחה; למי ששרדו מ"שם" אין הרבה בני משפחה. את מקומם של הנרצחים תפסו במהלך השנים מכרים, ידידים ושכנים. אחד-אחד נאספו מכל תחנה בדרך, הדרך שלה והדרך של חנוך: זה מן הגטו… זו מהפרטיזנים… אלה מה"בריחה"… זה מבית-היתומים… זו מהאונייה… זה מהקיבוץ… האם השמלה השחורה שהיא לובשת אינה הדורה מדי? ונעלי הלכּה השחורות האלה, על העקב הגבוה…
מן התקרה השתלשלו נברשות נחושת מבריקות שהפיצו אור על השולחנות המכוסים במפות לבנות, צחורות כשלג. זרי ורדים אדומים על השולחנות נראו כשלהבות אש. תזמורת ניגנה נעימות שחוברו בארץ-ישראל, וצלילי המנגינה התערבבו בצלילי הצחוק וההמולה העליזה של הנאספים. על במה מוגבהת עמד מנצח צעיר, לבוש בגדים לבנים, וניצח במרץ על נגני התזמורת. מדי פעם הסב את ראשו לאחור, אל האורחים הכבודים שבאולם, כמחכה לאות שיבשר לו שהגיע הזמן לתחילת הטקס. טקס הדלקת הנרות.
.jpg)
