דברי הקדמה
רא"ל (מיל') משה (בוגי) יעלון
כל מפקד וכל חייל בצה"ל, ובעיקר הקרביים ביניהם, מכּירים את הדילמה שנובעת מהתנגשות ערכים: "לא תרצח" מחד גיסא, ו"הקם להורגך השכם להורגו" מאידך גיסא. דילמה זאת מתורגמת ל"הוראות פתיחה באש", לכללי "עשה ואל תעשה", "מותר ואסור"; אבל בסופו של דבר כל אלה אינם מונעים את הצורך של כל מפקד וחייל – כבני אדם – להעריך את המצב, לשקול שיקולים מתאימים ולקבל החלטות אם לפתוח באש כדי להרוג או לפצוע אדם אחר המזוהה כלוחם אויב.
מלחמה, באשר היא, נועדה להשיג מטרות אסטרטגיות באמצעות הרס והרג. האדם המשתתף בה עובר חוויה אשר עלולה להביאו לאובדן צלם אנוש, אם אין לו שליטה עצמית על מעשיו ואם לא מתקיים פיקוח הולם של מפקדים ושל החברה השולחת את צבאה למלחמה.
מתוך הנחה שהאדם המערבי – ובמקרה שלנו, הישראלי־היהודי – הוא אדם מוסרי, השותף לחברה המקדשת את החיים ולא את המוות, מתחייב שכל מפקד וכל חייל יעמוד בפני דילמות מוסריות קשות שההכרעה בהן תיעשה מתוך שיקולי תבונה ומוסר – כאשר על כף המאזניים מונחים חייו, חיי חבריו וחיי החברה והמדינה ששלחוהו, אל מול חיי אחרים.
לחימה בטרור
אם הלחימה בכלל מציבה בפני האדם דילמות קשות, הרי שהלחימה בטרור מציבה דילמות קשות עוד יותר. אויב המשתמש בטרור ככלי, מטשטש את הגבולות בין אזרחים (civilians) לבין לוחמים (combatants); הוא תוקף בכוונה תחילה את אזרחי המדינה, ומשתמש באזרחיו שלו כ"מגן אנושי". הוא מפר את "חוקי הלחימה", ומאתגר את "הסדר העולמי". למרות כל זאת, אויב זה מצליח להשפיע על התגובות שלנו, בעיקר באשר לפגיעה באזרחים שבהם הוא עושה שימוש כמגן אנושי. הוא תוקף את הלגיטימיות שלנו – הן בשיח הפנימי הישראלי והן בזירה הבין־לאומית. למעשה, הוא משתמש בערכים, במוסר ובאתיקה שלנו – שאותם אינו מעריך ואינו מחשיב, ואינו פועל לאורם – ככלי נשק נגדנו, שנועד לתקוף אותנו ולשלול מאיתנו לגיטימציה לפעולותינו. לפיכך, הלחימה בטרור מתנהלת גם בחזית הלגיטימציה, ולא רק בחזית שבה הלוחמים עוצרים או הורגים מחבלים.
מטרות הלחימה בטרור
כאשר מתלקחת לחימה מול גורמי טרור – כגון זו בלבנון או בעזה – אנו חותרים להביא את האויב להכרעה שבה יקבל הפסקת אש על־פי תנאינו. אין די בהשמדת היכולת ההתקפית שלו; יש לגבות ממנו מחיר עד שיגיד "די!" – לגרום לו שלא יהיה מעוניין להמשיך ולהוות איום או לנקוט מעשי עוינות. כדי למנוע מלחמת התשה שוחקת, אנו נדרשים לעיתים להפעיל אמצעי הרתעה רבי־עוצמה שיביאו את הצד השני להכרה שהמחיר אינו כדאי.
"בעל הבית השתגע"
בתחילת תפקידי כמפקד אזור יהודה ושומרון (1992) קבעתי כי פגיעה במבוקשים היא היעד המרכזי של כוחותינו. המבוקשים הטילו את חיתתם על האוכלוסייה הפלסטינית וכן היוו איום מתמיד לכוחותינו ולאזרחינו. במסגרת מאבק זה הגברתי מאוד את הפעילות המיוחדת. באחד הימים נודע לנו על משחק כדורגל בין החמאס לפת"ח בעיירה שווייקה, שבו אחד ממבוקשי חמאס משמש כקיצוני שמאלי, ועל חולצתו האדומה המספר 11. כוח מסתערב של ימ"ס, שמנה שישה לוחמים, נע לכיוון האצטדיון, שבו כ־300 איש צפו במשחק. כאשר הכוח נכנס למגרש, המבוקש זיהה אותו והתחיל לנוס לכיוון הגדר המקיפה אותו. היה זה בחודשי החורף – רטיבות ובוץ. כוח הימ"ס הזדהה מיד באמצעות כובעי המשטרה, שלף כלי נשק ודלק אחרי המבוקש. הלה הגיע לגדר וניסה לחמוק דרך פרצה. לוחמי הכוח פתחו באש, ומכיוון שהחליק הוא נפגע בגב התחתון ונהרג – זאת למרות הכוונה לירות לעבר רגליו, בהתאם לנוהל המקובל של פתיחה באש. המחזה היה לכאורה כזה של "הוצאה להורג" לאור יום, בנוכחות מאות צופים. למוחרת, שמונה מבוקשים משווייקה הסגירו עצמם במשרדי המנהל האזרחי.
טול־כרם, מרס 1992
דוח "בצלם", "פעילות היחידות המיוחדות בשטחים", מאי 1992
ב־22 במרס 1992, באצטדיון הכדורגל של טול־כרם, נורה ונהרג ג'מאל רשיד ר'אנם (בן 23), שהיה מבוקש על ידי כוחות הביטחון, בעת ששיחק כדורגל והיה בלתי חמוש.
ההרוג שיחק בקבוצת שווייקה. בתחילת המחצית השנייה הייתה קרן לטובת שווייקה, וג'מאל היה ממש מול השער, כשלושה מטרים ממנו […], כאשר אז נכנסו למגרש ארבעה אנשים בלבוש אזרחי. מיד בהיכנסם למגרש שלפו אקדחים גדולים ורצו לעבר ר'אנם. הוא ניסה להסתתר מאחורי השופט אך זה נמלט והארבעה ירו לעברו. לדברי העדים, בלי לקרוא קריאת אזהרה או לירות לעבר הרגליים. לפי העדים נורה ר'אנם כשהיה בנקודה המרוחקת לא פחות מ־50 מטרים מהיציאה הקרובה ביותר מהמגרש. הקהל, שניסה לצאת מהמקום, גילה שהכניסה לאצטדיון חסומה על־ידי חיילים.
עדותו של ג'מאל איוב: "אני משחק כמגן בקבוצת שווייקה. ביום ראשון שיחקנו נגד קבוצת האיגודים. שיחקנו 2-4-4, כשג'מאל משחק בחוד ההתקפה. בתחילת המחצית השנייה הייתה קרן לטובתנו. עליתי למעלה, הייתי בתוך רחבת ה־16, משמאל לשער. ג'מאל היה ימינה ממני, כ־20 מטרים ממני. פתאום ראיתי ארבעה בתוך המגרש עם נשק. הם באו מכיוון השער, מאחוריי. שיערתי שהם רוצים את ג'מאל. ג'מאל תפס את השופט ואמר לו: שמור עליי. השופט לא רצה, עזב אותו ואז הוא נשאר לבד, לא יודע אם לפנות ימינה או שמאלה, ואז הם ירו בו. הם ירו בו בלי שום אזהרה, ובלי שום ניסיון לתפוס אותו חי. בא חייל ושם דגל על חזהו. הם התחילו לירות לכיוון שלנו. יצאתי מהמגרש".
הפלסטינים ואוהדיהם טענו שככל הנראה הוראות הפתיחה באש השתנו, ותבעו הסברים באשר ל"מדיניות ההוצאה להורג" של צה"ל. אלוף הפיקוד רצה לפרסם הודעה כי ההוראות לא השתנו, וכי התוצאה נבעה מתנאים נסיבתיים. הסברתי לו שמוטב שלא לעשות כך, מכיוון שהתחושה של הפלסטינים כי "בעל הבית החדש השתגע" משרתת את מטרתנו. זהו חלק ממלחמה תודעתית, שגם בה יש לנצח. אבל לא צריך להתבלבל: חיילי צה"ל ושוטרי משטרת ישראל אינם משמשים מוציאים להורג.
האדם בלחימה בטרור
יִצרו הרע של אדם עלול לגבור עליו בכל מלחמה. כבר נאמר: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". המלחמה יוצרת מצבים של סערת רגשות, רגשות נקמה, וכן מזמנת מקרים שבהם אדם עלול להתפתות לקחת שלל, לבוז ביזה או אפילו להגיע לכלל מעשה אונס ורצח. חלק חשוב בהכנת החייל למלחמה בכלל, ולמלחמה בטרור בפרט, הוא ההכנה החינוכית, הנפשית והערכית. חיוני לצייד את החייל ואת המפקד בהבנה עמוקה של הערכים שעליהם מבוססות הוראות הפתיחה באש ושעליהם מושתתים כללי ההתנהגות והפקודות. יש להכינו למפגש האישי עם מצבים ודילמות שמתעוררים בתנאי קרב או שגרה שוחקת, באמצעות חינוך המבוסס על שיחות ועל ניתוחי אירוע. נוסף לחינוך החיילים על־ידי מפקדיהם, על האחרונים להקפיד ולפקח על ההתנהגות ועל הפעילות של הראשונים. הקפדה ופיקוח צריכים להתבצע בכל רמה פיקודית.
הלחימה בטרור עלולה לשחוק ערכים אם אין מודעות והקפדה על שמירתם; לפיכך, היא מחייבת התמודדות עם תופעות שמתעוררות מעצם טיבה. אֶמנה אחדות מאלו: קהות חושים: תחושה העלולה להתעורר מתוך השִגרה השוחקת ומתוך יצירת מנגנוני הגנה נפשיים כמו הדחקה והכחשה. הלחימה בתוך אוכלוסייה אזרחית יוצרת דילמות קשות ומצבים אפורים בהבחנה בין "אויב" לבין "בלתי מעורב". "האם האזרחים של הצד השני אינם אויב? האם אינם מסייעים למחבלים? אם כן, אזי אולי כולם אויבים, ולפיכך עליהם "לשלם את המחיר"? לאויב קוד ערכי־מוסרי שונה מזה שלנו, ואולי ראוי שנשתמש בשפתו שלו – שפה אותה הוא מבין? הוא מקדש את המוות, מטשטש את הגבול בין אזרחים לבין לוחמים, משתמש באמבולנסים כדי לתקוף אותנו, מנצל את רגישותנו כדי להחדיר מחבלת מתאבדת המתחזה לחולה בדרכה לבית החולים – מדוע שאנו נפעל לפי "כללי משחק" אחרים? הרי "המטרה מקדשת את האמצעים". דה־הומניזציה של האויב: "המתאבדים אינם בני אדם, אלא חיות", ולכן נכון לנהוג כלפיהם באותו אופן – מידה כנגד מידה. כעס, תסכול, פחד, יצר נקמה – כל אלו רגשות העלולים להשפיע לרעה על שיקול הדעת.
תופעות אלו עלולות להביא את החייל להחליט להתעמר באזרחי הצד השני, להצדיק ביזה ואולי אף אונס ורצח. לפיכך, מפקדים נדרשים להקפיד ולפקח, ובעיקר לחנך כך שהחייל לא ימעד; ואם מעד – שחבריו יוקיעו את המעשה, ולא יטאטאו את הבעיה אל מתחת לשטיח.
מעגלי לגיטימציה
צבא במדינה דמוקרטית, ומפקדים וחיילים שמשרתים בו, זקוקים ללגיטימציה לשם הפעלת כוח. הפעלת כוח צריכה להיות מוצא אחרון, והריגה צריכה להיות המוצא האחרון בהפעלת כוח. אך במציאות המורכבת שבה המערב בכלל וישראל בפרט נדרשים להילחם בטרור לאומי החותר להשמדתם, מעגלי ה"לגיטימציה להפעלת כוח" מחייבים בירור. כאשר אנו מדברים על לגיטימציה להפעלת כוח, מתגלים שלושה מעגלים שונים: לגיטימציה מוסרית – האם הפעולה שאנו מבקשים לנקוט עולה בקנה אחד עם סולם הערכים שלנו? אני מגדיר זאת כ"מבחן המַראה": האם נוכל להסתכל על עצמנו במראה לאחר הפעולה? לגיטימציה פנימית – האם החברה או המדינה שבשליחותה אנו פועלים רואה את הפעולה כלגיטימית? לגיטימציה בין־לאומית – האם פעולתנו מקובלת בזירה הבין־לאומית, על־פי משפט הלחימה ומוסר הלחימה הנוהג?
אפרט בקצרה כל אחד ממעגלים אלה. (סדר ההצגה אינו מקרי, ומשקף את סדר העדיפויות הראוי בעיניי.) רצוי כמובן שבכל מקרה כל המעגלים הללו יחפפו – שמבחן המראה, מבחן הלגיטימציה הלאומית ומבחן הלגיטימציה הבין־לאומית יעברו כולם בהצלחה מלאה; אבל המציאות אינה נעתרת תמיד לרצונותינו.
מעגל הלגיטימציה המוסרית: מבחן המראה מחייב אותנו לבחון את הפעולה המתוכננת על־פי הערכים שחונכנו עליהם – קדושת החיים, כבוד האדם באשר הוא אדם שנברא בצלם – מול הצורך להגן על עצמנו, על משפחתנו ועל החברה או המדינה שלנו. אפשר לתמצת מבחן זה במתח שבין שני הערכים: "לא תרצח" מצד אחד, ו"הקם להרגך השכם להורגו" מצד שני. לפיכך, חייל הנשלח למלחמה ונדרש להרוג אויב ככורח בל יגונה נדרש להאמין בכל מאודו בצדקת הפעולה, להיות חדור אמונה בדרך ובצדקתה.
מעגל הלגיטימציה הפנימית: המפקד והחייל כיחידים נזקקים ללגיטימציה מן החברה כדי להילחם ולהרוג. הלגיטימציה המוסרית נשאבת מסולם הערכים של החברה. לעיתים, פעולה שמותרת חוקית עשויה להתקבל בציבור כלא מוסרית, ושכרה יצא בהפסדה. דוגמה מובהקת לכך היא ההחלטה שלא לתקוף את בית החולים שיפא בעזה, למרות הידיעה שבקומת המרתף שלו נמצאת מפקדת החמאס. לעומת זאת, תקפנו בית חולים אחר ששימש מוצב של חמאס, לאחר שהוברר שלא נמצאים בו אזרחים.
יתר על כן, כאשר מדובר בלגיטימציה של חברה, אין מדובר בלגיטימציה מוסרית צרופה; זאת משום שהלגיטימציה החברתית־הפנימית מושפעת גם מדֵעות פוליטיות מכל קצווי הקשת – בטווח שבין אלה המבקשים לרסן את פעילות צה"ל, לבין אלה המבקשים לאפשר לו מרחב פעולה רב יותר.
מעגל הלגיטימציה הבין־לאומית: בעולם שהפך ל"כפר גלובלי" – שמלחמות מתנהלות בו בשידור חי, ומתקיימות בלב אוכלוסייה אזרחית – שאלת הלגיטימציה הבין־לאומית ממלאת מקום מרכזי יותר מבעבר. דעת קהל, המושפעת מן התקשורת, משפיעה מצידה על משטרים מערביים־דמוקרטיים. מעשה מלחמה, המשודר ומוקרן במיליוני בתים ברחבי תבל, נשפט בזמן אמיתי לשבט או לחסד. מעשה נכון המוקרן ללא הסברת ההקשר, או תוצאת מעשה הנובעת מטעות או מתקלה, מכרסמים בלגיטימציה שלנו להפעלת כוח. זוהי חזית המחייבת אותנו להתמודדות על הפצת המידע והסברת פעילותינו.
מגבלות המשפט הבין־לאומי בלחימה בטרור
המשפט הבין־לאומי אינו מותאם ללחימה בטרור, והפעלתו כרוכה לא פעם בהטיה נגד ישראל. כך לדוגמה מתעוררת בעיה בתקיפת רכב אזרחי, למרות העובדה שיושב בו מחבל. הבעיה סבוכה עוד יותר כאשר ברכב מצויים אזרחים "תמימים" נוספים. כללי הלחימה קובעים כי כולם "אזרחים" ולא "לוחמים", ולכן יש להימנע מפגיעה בהם. הקטגוריה של "לוחמים בלתי חוקיים" – שאינה מופיעה באמנות המסדירות את דיני הלחימה, ושנויה במחלוקת – אִפשרה לנו לצאת מן הסבך במידת־מה. כאשר בבית אזרחי בלבנון מצוי משגר רקטות, עולה השאלה: האם יש לראות בו אובייקט צבאי, למרות שגרה בו דרך קבע משפחה "תמימה"? במקרה זה החלטנו – לאחר ייעוץ משפטי מתאים – כי "עניי עירנו", קרי תושבי הצפון, קודמים. כמובן שהיינו נתונים בעקבות זאת לביקורת קשה על הריגת אזרחים במהלך המלחמה. גם השיטות השונות והמגוונות שבהן נקטנו כדי להזהיר את האזרחים טרם פעולה (הכרזה בתקשורת, מערכת טלפוניה, פיזור כרוזים, "הקש בגג", וכדומה) לא עמדו לזכותנו. צוות הבדיקה של האו"ם בנושא העימות בעזה (ועדת גולדסטון) הוא דוגמה מובהקת לעניין זה. השימוש באזרחים כמגן אנושי מעלה גם הוא שאלות משפטיות סבוכות. למשל, האם מחבלים יכולים להשיג חסינות מעצם היטמעותם בקרב אוכלוסייה אזרחית?
בעקבות המעורבות המשפטית הבין־לאומית, כאשר מכינים תוכניות מבצעיות, אנו נדרשים לוודא שאנו נמנעים מתביעות משפטיות – הן כיחידים, הן כצבא והן כמדינה. בדומה לכך, אישור מטרות נעשה לאחר ייעוץ משפטי. בשל חקירות משפטיות, נמנעתי – כמו קצינים אחרים – לנסוע לאנגליה, לבלגיה ולספרד במשך תקופה של כעשר שנים. גם בניו־זילנד הוגשה נגדי תביעה, אבל התובע הכללי המקומי החליט שאין עילה לפתוח בהליכים. בדומה לכך, הוגשה נגדי תביעה אזרחית בארצות הברית, שנדחתה על הסף על־ידי בית המשפט.
דילמות מוסריות בלחימה בטרור
נקודת המוצא לדיון המוסרי היא הכּרה בקדושת חיי האדם באשר הוא אדם אשר נברא בצלם אלוהים (ובכלל זה גם האויב). השאלה: עד כמה חייב אדם לסכן עצמו כדי להציל חיי זולתו? נדונה בהרחבה בהלכה, ונודעה כסוגיית "לא תעמוד על דם רעך". במלחמה, בשירות הצבאי, אדם נדרש לסכן את חייו למען זולתו. מעבר לכך, כיצד מתייחסים מבחינה מוסרית לקדושת חיי אדם של הצד השני? כאשר מדובר בחייל אויב או במחבל "הקמים להורגנו", ברור שעלינו "להשכים ולהורגם", אלא אם קיימת דרך אחרת למנוע זאת; קרי – הריגתם היא מוצא אחרון. אולם כיצד עלינו להתייחס לאזרחים של הצד השני, שאינם מעורבים ישירות במלחמה או בטרור נגדנו? נושא זה מחייב בירור וליבון. הכלל הנקוּט בפקודותינו, ונשען על בחינה מוסרית מעמיקה, הוא שיש להימנע ככל האפשר מפגיעה באזרחים בלתי מעורבים, המוגדרים – לעיתים בצדק, ולעיתים שלא בצדק – "חפים מפשע". הכלל שיש להחיל בעניין זה הוא שיש להימנע ככל האפשר מפגיעה בבלתי מעורבים; אבל יש להכיר בכך שקיימים מצבים שבהם אין ברירה, וכדי להבטיח את מימוש הצורך הצבאי – תוך שמירה על מידתיות – עלינו לפגוע גם בהם. בכל מקרה, הבסיס המוסרי הוא אחד מאבני היסוד של החברה הישראלית ושל מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
מקרה בוחן – השיח' אחמד יאסין: כאשר נדרשה החלטה אם לעצור או לסכל סיכול ממוקד את שיח' יאסין, מנהיג החמאס, נשקלו שיקולים שונים בתחום המוסר והתבונה. בתחום המוסר: האם הוא אחראי לרצח ישראלים? מה מידת מעורבותו ברצח ישראלים? האם מעצרו או הריגתו יביאו להצלת חיי ישראלים? האם אין אמצעי אחר לעצור את פעילותו אלא בהריגתו? בתחום התבונה: תועלת – הוצאתו ממעגל התוקפים אותנו; הרתעת אחרים; הישג בעל משמעות סמלית; עלות – רגשות נקמה ושנאה שיביאו לגל פיגועים; הבערת הרחוב הערבי־מוסלמי; החלפתו במנהיג קיצוני יותר.
כאשר עמדה על הפרק הטלת פצצה במשקל של טון על בית מגורים פרטי בעיר עזה שבו שהה השיח' יאסין, בשעות אחר הצוהריים, נשקל המידע על קיומו של בית דירות גדול בן חמש קומות בסמוך לו. הניתוח העלה כי פגיעה בבית שבו שהה השיח' יאסין תגרום לקריסת הבניין הסמוך על יושביו – להבנתנו, כארבעים משפחות, כולל ילדים רבים ששבו לבתיהם לאחר סיום הלימודים. כרמטכ"ל, החלטתי להמליץ שלא לתקוף ולהמתין להזדמנות נוספת: היה ברור לי שגם אם נִצלח את השיקול המוסרי והחוקי, השלכותיהן של התוצאות הקשות עלולות להיתפס כניצחון בקרב והפסד במערכה. ראש הממשלה ושר הביטחון קיבלו את עמדתי, והתקיפה לא אושרה.
האישור לראות בשיח' יאסין מטרה לגיטימית חִייב דיון שנמשך כשנה, ושילב את הגורמים המשפטיים – הפרקליט הצבאי הראשי, היועץ המשפטי לממשלה – לצד הגורמים הביטחוניים והפוליטיים המתאימים. ההחלטה שהתקבלה בסופו של דבר – המשלבת עקרונות מתחום המוסר ומתחום התבונה – הביאה בחשבון כמה קווים מנחים שחייבו מעבר של המבחן המשפטי: מניעה ולא ענישה (למרות שפעולות תגמול מקובלות בהקשרים שונים); היעדר חלופת מעצר; מזעור הנזק האגבי (פגיעה מוגבלת ככל האפשר בבלתי מעורבים). לאחר שבג"ץ נתן הֶכשר לסיכול הממוקד, פעלנו בכפיפה אחת עם החוק הישראלי (שאומץ אחר כך, בהתאמות כאלה ואחרות, גם במדינות נוספות). ההזדמנות לתקוף נקרתה שוב בבוקר 22 במרס 2004. השיח' יאסין אותר, הותקף ונהרג.
דילמות אלו ואחרות הן לחם חוקם של חיילים, מפקדים וקברניטים אשר נדרשים להתמודד עם אתגרי הלחימה בכלל, והלחימה בטרור בפרט. לגביהם, אין זה דיון אקדמי או תאורטי, אלא חלק מאתגרי היום־יום. אין ספק כי אתגרים אלה ניצבים בפני כל מדינה וחברה המותקפות על־ידי טרור. ספרו של ד"ר ירון עוסק בהרחבה באתגרים המשפטיים, המוסריים והאתיים הניצבים בפני צה"ל – כמו בפני צבאות אחרים – ובדרכי התמודדות נאותות איתם. סוגיות אלו מחייבות עיון, דיון והתייחסות מעמיקה, כפי שמסמן ספר זה.
