הקדמה
זיכרון משחר ילדותי; מנגינה ערֵבה של לימוד תורה של אבי מתמזגת בשנתי, בשעות קסומות טרם עלה הבוקר. את אבי כמעט שלא זכיתי לראות במשך ימות השבוע. לפנות בוקר לאחר שכבר למד שעה ארוכה, כדרכו בעמידה ליד הסטנדר, הוא היה יוצא לבית המדרש לתפילת ותיקין וחוזר בשעת לילה מאוחרת, כשאני כבר ישנתי. בהמשך, בהיותי כבת שש, נעלמה המנגינה, אבי החל לשהות במשך כל השבוע בישיבה, והיה חוזר הביתה רק בסופי השבוע לכבוד השבת. כך היה אבי הלומד, הנעדר הנוכח ביותר בחיינו. מסור כל כולו ללימוד התורה, לא נמצא עמנו בבית, אך ממלא את תוכן חיינו בתכלית הראויה ביותר עלי אדמות. אמי בתפקוד כפול, גם כמפרנסת וגם כאב ואם, מקדישה את חייה ואת חיינו למטרה הנשגבה הזו, לאפשר לאב ללמוד תורה בשקט, מנותק מהוויות העולם הזה. עבור הערך הזה, ידעה עוני דלוּת, ועבודה קשה, ונשאה בעול הכבד של דאגות החיים והפרנסה לבדה. כל אלו לא הרתיעו אותה והפכו ללחם חוקינו. מתוך קרקע זו נולדה הכמיהה להבין את הסוד הזה, את האידאה הגדולה עבורה בוחרים רבים וגם רבות להקריב כל כך הרבה מחייהם בעולם הזה.
כפי הנראה, מכאן צמחה התעניינותי הרבה הן בתורה הן בתשוקה, ובחובה ללמוד אותה. מן המעגל האישי והחברתי בה צמחתי, מורשת ליטאית למדנית מובהקת, התבוננתי סביבי עת התרחשו תהליכים מרתקים של התרחבות האידאה הזו, אליהם הצטרפו עוד ועוד קבוצות מהחברה היהודית למעגלי לימוד התורה. בתנועת החסידות קמו ישיבות למדניות לתפארת, בתנועה הציונית-דתית, שחרטה על דגלה את חיי התורה יחד עם חיי העבודה, צצו ועלו ישיבות הסדר וישיבות גבוהות. גם נשים החלו ללמוד תורה באופן שיטתי, ומשנות השמונים של המאה העשרים ואילך החלו לפעול מדרשות חדשות בהן יכלו להגשים זאת. תנועות אלו, שודאי הרחיבו את הלב של אוהבי התורה מצד אחד, ערערו את ההגמוניה של הקהילה הלמדנית הליטאית מן הצד השני, ואף הרחיבו את המנעד של אופי הלומדים ומגמתם. דרכים חדשות, מטרות רוחניות נוספות וערכים מגוונים הפכו את לומדי ולומדות התורה לפסיפס אידאולוגי מרתק.
לשינויים הללו יש גם היבטים חברתיים מרחיקי לכת. הלמדנות המסורתית שצמחה בזרם הליטאי מבית מדרשו של הגר"א מוילנא התמסרה ללימוד התורה כערך עליון, ויצרה חברת לומדים בה הלומד, שאיפותיו, ותשוקותיו הרוחניות בטלות כלפי המחויבות הדגולה של לימוד התורה. הלמדנות העמיקה את ההטרונומיות ואת ההתבטלות בפני הסמכות התורנית. בשונה מכך, בתנועות האחרות, בחסידות, וביתר שאת, בשתי תנועות מודרניות, ה'מזרחי' והנשים שבחרו ללכת גם כן בדרך זו, ההחלטה באה כבחירה אוטונומית של לומדים ולומדות להתמסר ללימוד התורה. בחירה כסובייקט שרוצה בכך, כאשר התורה היא אמצעי למטרות ערכיות שונות ומגוונות, ולא תכלית כשלעצמה. בחירה זו יש בה גם ערעור על ההטרונומיה שבדרך הליטאית המסורתית של 'תורה לשמה', והיא מכילה סיכוי רב לערעור סמכויות ההנהגה הלמדנית. זאת משום שעם הידע באה גם העצמה הנובעת מכוחו של הידע, והעמידה העצמאית שלא ינקה את המורשת מפי רב אל תלמיד מערערת את הסדר החברתי הישן בה הרב היה מעל לכל ביקורת.
ספר זה מסכם מסע מחקרי ארוך שנים בנבכי ההגות היהודית העוסקת באידאה של לימוד התורה בעידן המודרני, ועיקרו הוא עיבוד של עבודת הדוקטורט שלי. אבי מיסודה של דרך זו היה ר' חיים מוולוזין, תלמידו של הגאון מוילנא, שייסד את ישיבת וולוז'ין – אם הישיבות. את דרכה היטיב לנסח הנצי"ב, רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, שעמד בראשה ארבעים שנה. תלמידיו וממשיכיו התפצלו לדרכים שונות: מצד אחד, רבים שנטשו את הדרך בזעם ופנו להשכלה, מצד שני, למדנים שהעמיקו את תורתו בחברה האורתודוכסית, דוגמת החזון איש, ומן הצד השלישי, תלמידו הרב קוק שמיזג את תורת רבו בתורת ארץ ישראל הלאומית ופיתח דרך חדשה. דרך המתגשמת בישיבות שבציונות הדתית.
בד בבד עם התהליכים הרוחניים והחברתיים שליוו את הצמיחה הזו, גם בקרב תנועת החסידות התפתח זרם שחולל מהפכה אידיאולוגית פנימית ואימץ את האידאה של לימוד תורה כדרך חיים. בחצרות פשיסכא-קוצק-גור, אימצו את תלמוד התורה כערך עליון בשונה מדרכם של ראשי החסידות הראשונים. מהפכה זו התגברה והפכה לדרך המלך בכלל התנועה החסידית במהלך המחצית השניה של המאה העשרים, גם בעקבות תהליכים היסטוריים-חברתיים נוספים שהובילו למהלך זה.
כיום ניתן לראות שמהפכת לימוד התורה, שהחלה בחברה הליטאית, התפשטה במידה זו או אחרת לכל הקבוצות האורתודוכסיות השונות. למהפכה זו יש משמעות מרחיקת לכת על העם היהודי: בזרמים האורתודוכסים, במיוחד החרדים, שלא אמצו את חזון הציונות, הפך לימוד התורה תחליף לחזון החינוכי העיקרי, ולמקור יניקה לזהות היהודית ולהמשכיותה. שינוי זה הגיע גם כתגובה להשכלה ולחילון, וגם כדרך להתמודד ולהתחרות באידיאולוגיה הציונית שהביאה על פי רוב לחילון, כעין שלב מתחדש של חזון רבי יוחנן בן זכאי שביקש את "יבנה וחכמיה" (בבלי גיטין נו ע"א), במקום ריבונות ובית מקדש. ערך לימוד התורה מלכד את חברי הקהילות לחברה של לומדים, שמנהלת את חייה לצד החברה האזרחית בישראל. לעומת זאת טוען ישעיהו לייבוביץ כי: "כוחה של התורה בעם ישראל נשבר, משהפכה התורה לתלמוד-תורה!"(שיחות על 'שמונה פרקים' לרמב"ם, כתר, 1986, עמ' 14). בכך הוא מבטא את מבקריה של מהפכת הלימוד. ספר זה בוחן את הגורמים השונים, הדרכים הרבות והמטרות המגוונות של לומדי התורה שבחרו להסתופף בצל "אהלה" של תורה. לדעתי, מוקדם לשפוט את ההשלכות של מהפכה היסטורית זו.
סביר להניח שגם להתפתחות הגדולה של בתי המדרש לנשים שצמחו מחוץ למסגרות המסורתיות של לימוד התורה תהיה השפעה גדולה על עתיד היהדות. את המחקר על המניעים והמטרות הרעיוניים והרוחניים של התפתחות זו כתבתי בנפרד, ונעזרתי במתודה שונה בה שילבתי עדויות אישיות חיות של למדניות בנות ימינו. מסיבה זו בחרתי לצרף את המחקר הזה כנספח ולא כחלק אינטגרלי של גוף הספר, החוקר את ההתפתחות האורגנית של עולם לימוד התורה ושל עולם הישיבות.
בשולי הדברים ברצוני לציין כי חיבור זה התבסס בעיקר על חקר ההגות הכתובה. שפת ההגות הרבנית ייחודית היא. זו שפה שמשלבת בעברית מבני לשון ששאובים מן היידיש ומהמקורות המקראיים והתלמודיים. לא פעם נראה בעיני הקוראים המודרניים ששפה זו לוקה מבחינה דקדוקית ומבחינה תחבירית, אולם בחרתי להשאירה כפי שהיא, מתוך תקווה שהקוראים לא יתקשו להבין את רעיונות כותביהם.
כאן המקום להודות מקרב לב להורי היקרים, הרב שלמה והרבנית לאה פישר, שדרכם וחינוכם הטביעו בי אהבה עמוקה לתלמוד התורה.
תודה מיוחדת לפרופ' עמנואל אטקס, שחנך אותי בדרכי האקדמית, כמעט מתחילתה, וממשיך בתמיכתו ועצתו עד עתה. כמו כן אני חשה הכרת הטוב גם למנחי בעבודת הדוקטורט, פרופ' שאול שטמפפר ופרופ' משה הלברטל.
תודה לחמי וחמותי טוביה וחנה קץ, אשר היו לי כהורים, על תמיכתם ועזרתם בהוצאת הספר, הן רוחנית הן חומרית.
כמו כן תודה למר ישראל כרמל על הבית החם שנתן לכתב יד זה כדי שיצא לאור, כמו גם על עזרתו המקצועית. תודה לרעות פלוס על עבודה משותפת, שהפכה לחוויה נעימה ביותר. על סבלנות אין קץ, דייקנות ומסירות ותודה ליעקב קרויזר על העזרה המקצועית ביצירת המפתח.
אחרון חביב, תודה אינסופית לברוך אישי האהוב, שתרומתו לספר זה לא תסולא בפז. הוא לא חסך מזמנו שעות רבות בעריכה ושיפור של הסגנון, בדיוק בכתובים וזיקוקם, הן מבחינת התוכן הן מבחינת הצורה.
מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי.
