סודו של הרבי

פרק ראשון

 

להיות או לא להיות

 

מצבו הבריאותי הידרדר והלך בשנותיו האחרונות. הוא סבל מטרשת וחווה אירוע מוחי בהיותו בן חמישים ושש. חיים מלאי אובדן, תלאות, קשיים וייסורים חווה יוסף־יצחק שניאורסון (ריי"צ), הרבי השישי של חסידות חב"ד. הוא ראה את המוות לנגד עיניו כמה וכמה פעמים, ובכל פעם ניצל בדרך שיכולה בקלות להיות מוגדרת על ידי המאמינים כנִסית.

בדרך כלל יש למאורעות התקופה השפעה רבה על כל כותב. התקופה מעצבת את גישתו הבסיסית כלפי טבע האדם, ומכאן את רוב פרטי הגותו. בנסיבות שבהן אלימות, רוע וזוועות אנושיות נשקפים מחלונו של ההוגה, רבים הסיכויים כי הגותו תהיה פסימיסטית ותחייב מנגנונים מרסנים של בני האדם. לעומת זאת, הוגה בתקופות של סובלנות ואחווה עשוי לראות את העולם בהשקפה אופטימית.[37]

רבי יוסף־יצחק (תר"מ־תש"י, 1880־1950) עבר על בשרו את אחת התקופות החשוכות בהיסטוריה של המין האנושי. הוא סבל פיזית ונפשית בצורה בלתי־ניתנת לתיאור כמעט. הוא שימש למעשה מנהיג יהדות רוסיה בראשית שנות שלטונו האיומות של סטלין. מרוסיה הוגלה ובא לוורשה. שם ניצל ברגע האחרון ממכונת הרצח הנאצית.

מפתיע אפוא, שאדם שבמו־עיניו ראה את התהומות שאליהן מסוגלים בני אדם להידרדר, סיכם את חייו בנימה האופטימית ביותר האפשרית. במה שאפשר לראות כצוואתו, במאמר האחרון שפרסם ערב 'הסתלקותו', ביקש משומעי לקחו להסתכל על האדם בדרך אחרת. להכיר כי במבנה הנפשי של האדם נטוע מקור להתעלות עצומה ואפשרות לשינוי. הגוף אמנם שרוי בגלות, אך הנשמה חופשית היא, והיא שצריכה לשמש כמשקפיים שדרכם האדם מביט במציאות. העולם הוא כמו גן, ולא כמו תופת של שנאה, אלימות ויצרים רצחניים; והעולם, ובני האדם שבתוכו, יכולים וצריכים להשתנות.[38]

 

בהיותו בן ארבעים, בשנת תר"פ, 1920, נפטר ממחלת הטיפוס, כמעט בפתאומיות, אביו, הרבי החמישי של חב"ד, שלום־דובער שניאורסון, שכונה אדמו"ר הרש"ב. כבר בסיום ימי השבעה קיבל עליו יוסף־יצחק את ההנהגה תחת אביו. אלה היו השנים הראשונות שלאחר המהפכה הבולשביקית. מרכז חסידות חב"ד עבר ארבע שנים קודם לכן מהעיירה לובביץ', שבה פעלה החסידות, במחוז סמולנסק סמוך לגבול בלארוס, אל העיר רוסטוב, בדרום־מערב רוסיה. עזיבת לובביץ' באה בעקבות מאורעות מלחמת העולם הראשונה, והחשש שמא שלטונות רוסיה יפגעו במנהיגים יהודים לנוכח התקדמות הגרמנים.

 

מאז מהפכת אוקטובר, בשנת 1917, חוותה רוסיה שינויים מרחיקי לכת, שחִלחלו בהדרגה לכל שכבות האוכלוסייה. מהזווית היהודית, הדיקטטורה הבולשביקית ראתה את הדת כאויב הקומוניזם. ולדימיר איליץ' לנין, מנהיג המהפכה, לקה בשבץ בשנת 1922 ושנתיים לאחר מכן מת. יוסיף ויסריונוביץ' סטלין הצליח לרשת אותו ולהשתלט על השלטון כשליט יחיד, המטיל אימה על כל מתנגדיו. המשטר הסובייטי תחת סטלין ביקש ליצור אדם חדש. לאמונה היהודית ולפרקטיקה שלה לא היה מקום במסגרת עיצוב הזהות החדשה. היהודים, כמו בני דתות אחרות, נדרשו לנטוש את אמונתם, לאמץ דפוסי תרבות רוסיים ותפיסת עולם קומוניסטית. במשקפיים המהפכניים, זו היתה הדרך הנכונה לגבש את האומה הסובייטית. בתמורה לנטישת עולם התורה וחיי המצוות נשאה המהפכה הבטחה חיובית לכאורה. היהודים יכלו לזכות בביטול חוקי האפליה וליהנות ממוביליות חברתית על פי הישגים וללא משוא פנים.

רבי יוסף־יצחק זיהה היטב את הסכנה לעתיד העם היהודי ולזהות היהודית. במהרה נעשה אחד ממנהיגי הלוחמים להגשמת צורכי הדת ולשמירה על חינוך יהודי. עשייה זאת היתה אסורה בברית המועצות, ולכן נעשתה במחתרת.

במשך שבע שנים נאבק רבי יוסף־יצחק למען שימור פעילות דתית ברחבי ברית המועצות. פעם אחר פעם עוכב או נעצר. בכל אחד מהמאסרים, כפי שתיאר רבי יוסף־יצחק בעצמו, הבהיר לחוקרים כי שום כוח לא ימנע ממנו להמשיך בדרכו לשימורן של הזהות היהודית והאמונה הדתית.[39] נפוץ הסיפור כי כמה חודשים לאחר שקיבל עליו את הנהגת החסידות, נעצר בידי המשטרה. כאשר טען שלא יזוז מעמדותיו שלף אחד החוקרים אקדח, ונופף בו אל מול פניו. מבלי להניד עפעף ענה לו רבי יוסף־יצחק כי 'צעצוע' זה עושה רושם רק על מוגי לב שאין להם אלא עולם אחד וכמה אֵלים; "אבל אנחנו, שיש לנו א־ל אחד וכמה עולמות, 'צעצוע' זה אינו מבהיל אותנו ואף אינו עושה עלינו רושם".[40]

הכוונה של רבי יוסף־יצחק לא היתה כמובן לומר כי ליהודי יש שני עולמות בזמנים שונים. הסיפור הזה, שעליו חזר שנים לאחר מכן, בכמה הזדמנויות, חתנו, הרבי מנחם־מענדל שניאורסון, נועד לבטא את התודעה הכפולה שעל פיה חי הרבי יוסף־יצחק. תודעה דיאלקטית ולפיה ישנו העולם של המציאות הארצית וישנו עולם נסתר. שני העולמות הללו הם גם שני ממדים בחייו של האדם. מֵמד פנימי וחיצוני. והמֵמד הפנימי משפיע על החיצוני. מי שחי את העולם הפנימי אינו חושש מהעולם החיצוני, שכן העולם החיצוני קשור בעולם הפנימי ומושפע ממנו.[41]

 

המשטר הסובייטי העמיק בהדרגה את שליטתו בכל תחומי חייהם של האזרחים. הבריחה לרוסטוב היטיבה רק בטווח המיידי. החל מאמצע שנות העשרים נרדפו חסידי חב"ד ברוסטוב בידי השלטונות הרוסיים וסבלו מהתנכלויות חוזרות ונשנות.[42] פעילותו של רבי יוסף־יצחק היתה נתונה להשגחה צמודה של המשטר. בשנת תרפ"ד, 1924, נסע לביקור במוסקווה ושוב עורר את תשומת לבם של השלטונות בגין קידום פעילות דתית. הפעם היתה כוונה לעצרו לזמן ממושך יותר, אולם לבסוף הגיעו עמו להסכמה שאם יעזוב את רוסטוב, לא ייאסר. רבי יוסף־יצחק עקר ללנינגרד, וממנה המשיך ללא לֵאות בפעילותו. בשנת 1927 נאסר שוב, והכוונה המקורית של השלטונות היתה להוציאו להורג בירייה.[43]

בשל פרסומו כמנהיג המרכזי של יהודי ברית המועצות, הופעל על השלטונות לחץ בין־לאומי רב. הלחץ הניב פרי ועונש המוות הומר בגלות, שהתגלגלה במהרה לשחרורו. לצד שמחת השחרור הבין רבי יוסף־יצחק מהר מאוד כי לא יוכל להמשיך לפעול תחת המשטר הסובייטי. באין ברירה יצא באותה שנה מרוסיה והתיישב בריגה, בירת לטביה, בעוד רוב חסידיו ותומכיו נותרים מאחור, במה שהתפתח כמשטר האימים הסובייטי. אולם גם במקום גלותו באירופה הוסיף לנהל את חסידיו בברית המועצות, ולרתום עסקנים ואישי ציבור רבים לטובת החזקת הפעילות הדתית וגיוס כספים לצורכי היהודים ברוסיה. יהודי העיר והחסידים שנשארו ברוסטוב הוסיפו לסבול מהתנכלויות בלתי־פוסקות, כמו שאר חברי התנועה החסידית ברחבי ברית המועצות.[44] בשנת תש"ב, 1942, נכבשה העיר על ידי הנאצים, והללו טבחו באלפי היהודים שנותרו במקום. לאחר שנכבשה שוב רוסטוב על ידי הרוסים, פרסמו אלה כי מצאו קבר המוני שבו למעלה מחמישה־עשר אלף נרצחים.[45]

כתוצאה מפעילויותיו ומגדלותו התורנית הפך רבי יוסף־יצחק במהרה למנהיג מוּכר ונערץ בעולם כולו. אמנם היו יהודים בודדים ששמרו על אמונתם וקיימו את מצוות היהדות תחת מכבש הלחצים הקומוניסטי, אולם כגוף מאורגן היתה חב"ד בהנהגתו הגורם היחיד שהתעקש על שימור חיים יהודיים. זרמים אחרים ויתרו בכורח המציאות על אמונת האבות או עזבו את המדינה. מאבקו על שמירת הזהות היהודית הביא לאיחוד אינטרסים גם עם קבוצות וגורמים יהודיים לא אורתודוקסיים, שביקשו לתמוך ביהודי ברית המועצות.

לצד פעילותו לשימור היהדות נודע רבי יוסף־יצחק כלמדן חריף, ששיחותיו ומאמריו היו אבן שואבת. מעבר לעיסוקו בעמקות תורת החסידות, תרומתו הגדולה היתה ביבליוגרפית. הוא העניק ערך רב לשימור יומנים היסטוריים ולזיכרון של החוויה היהודית בעיירה המזרח־אירופית. רבי יוסף־יצחק שקד על מפעל שימור קפדני ורחב היקף של התפתחות החסידות, כמו הרגיש את התמורה הממשמשת ובאה.[46] הוא העלה על הכתב, בלשון ספרותית וציורית, סיפורי חסידים וקהילות יהודיות, שנועדו לאַפשר התקשרות מחודשת לרוח החסידית ולדפוסי המחשבה החסידיים במזרח אירופה, בתקופה שבה היתה נטייה בולטת להתבוללות או לנטישת הדת וערכיה, על פי רוב כתוצאה מהתחזקות כוחה של תנועת ההשכלה.

 

למרות מצבו הבריאותי הרופף, בשל מחלת כליות שממנה סבל, הספיק רבי יוסף־יצחק בסוף שנות העשרים לצאת למסע ארוך, שכלל ביקור בארץ ישראל ובארצות הברית. המסע נועד בחלקו כדי לגייס כספים לטובת יהודי ברית המועצות, ובחלקו כדי לבחון אפשרות להעתיק את מגוריו ואת מרכז החסידות לצפון אמריקה. לטקס הפרידה שנערך לכבודו בתל אביב באו כחמש מאות תומכים מרחבי הארץ. חמישה־עשר אוטובוסים ליוו אותו בצאתו לעבר תחנת הרכבת בלוד, וממנה המשיך ברכבת למצרים ומשם לארצות הברית. המונים קיבלו את פניו גם בהגיעו לנמל ניו יורק, וממנו המשיך למסע ברחבי ארצות הברית, שכלל בין היתר את מילווקי, בולטימור, שיקגו, דטרויט וסנט־לואיס.

כששב ממסעו בארצות הברית החליט רבי יוסף־יצחק להישאר באירופה, ולזנוח את התוכנית לעבור לגור בארצות הברית. בשנת תרצ"ג, 1933, העתיק את מגוריו מריגה לוורשה, בירת פולין ומרכז החיים היהודיים באירופה באותן שנים. שלוש מאות ושישים אלף יהודי ורשה בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה התחלקו לתנועות אידיאולוגיות רבות, ובהן אגודת ישראל, המזרחי, הבונד, החלוץ, פועלי ציון שמאל, השומר הצעיר והרוויזיוניסטים. ורשה היתה גם מוקד של העולם החרדי בכלל והחסידות בפרט, ואדמו"רים רבים התגוררו בה. שתי מגמות בלטו בבירת פולין ודרשו התמודדות מתמדת. האחת היתה עוני מחפיר של מחצית מהאוכלוסייה היהודית, בדרך כלל זאת ששמרה על אורח חיים דתי. השנייה היתה התבוללות גוברת והולכת של יהודים רבים, בעיקר מהשכבות המבוססות יותר. שכיחות המרת הדת בוורשה באותן שנים היתה הגדולה ביותר באירופה המזרחית.[47]

רבי יוסף־יצחק נדרש בשנים האלה לעמוד לפני האתגרים שהציבו שתי הבעיות, העוני החריף מזה ומגמות החילון וההתבוללות מזה. העוני והיקפי ההתבוללות היו זרים לו. אף על פי שבשנותיו האחרונות בברית המועצות סבל ממצוקה כלכלית ניכרת,[48] רוב ימיו נהג בהרחבה ולא אהב את הצמצום, לפחות לא כלפי חוץ. היהדות, לדידו, לא היתה צריכה להיראות בזבזנית, אך גם לא סגפנית נטולת אטרקטיביות.[49] פעילותו בוורשה היתה קצרת יומין. שנתיים בלבד לאחר שהחל להתבסס בה, בשנת תרצ"ה, 1935, נאלץ לעזוב את העיר, בעצת רופאיו ומחמת מחלתו, לעיירה הקטנה אוטבוצק, והעתיק אליה גם את הישיבה שעמד בראשה, ישיבת 'תומכי תמימים'.

אקלימה הנוח והיערות הרבים בסביבתה הפכו את אוטבוצק, המרוחקת כ־24 קילומטרים מוורשה, למרכז בריאות ונופש מבוקש. בתקופה שבין מלחמות העולם התפתחה הקהילה היהודית במקום. חסידים רבים נהגו לבוא לעיירה בחגים ובסופי שבוע, ורבים אף השתקעו בה. רבי יוסף־יצחק הספיק לעזוב את אוטבוצק זמן קצר בטרם נפלה בידי הנאצים, בסוף חודש ספטמבר 1939, כשנחרץ גורלם של שנים־עשר אלף יהודי האזור. הם נכלאו בגטו ורובם נשלחו למחנה ההשמדה בטרבלינקה. הוא הצליח לשוב לוורשה כמה ימים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, במטרה להמשיך משם לריגה, בירת לטביה. הדרך לוורשה היתה קצרה יחסית, ומטרתו היתה לנסות להציל כמה שיותר מן הספרים יקרי הערך שהוחזקו בספרייתו בוורשה.[50] במהרה התברר כי ההחלטה שלא לברוח מיד מפולין היתה כמעט הרת אסון.

 

ב־1 בספטמבר 1939 החלה גרמניה בהפצצות כבדות של ערי פולין, וּבראשן וַרשה. בתוך שבוע כותרה ורשה בידי הגֵיסות הגרמניים. למרות היעדר מזון, ציוד, תרופות ומקלטים, העיר עמדה במצור במשך שלושה שבועות. אולם כעבור פחות מחודש מתחילת המלחמה נפלה ורשה והוגדרה כאזור תחת כיבוש גרמני. ב־4 בנובמבר 1939 כבר נתקבלה ההוראה להקים אזור מגורים ייעודי ליהודי העיר. פחות משנה לאחר מכן, ב־12 באוקטובר 1940, נאסר על היהודים להתגורר בעיר מחוץ לאזור הגטו.

רבי יוסף־יצחק וכמה מחסידיו הסתתרו מפני הפצצות הנאצים. שמועה שהוזמה נפוצה בקרב החסידים כי הרבי לכוד בהריסות בית והוא פצוע קשה.[51] בזמן ההפצצות הכבדות היה יושב וכותב ביומנו חידושי תורה. בימי חג הסוכות אף דאג להקמת סוכה.[52] עדי ראייה מספרים כי הפצצות הרעידו את האדמה, ואילו הוא היה ממוקד בלימוד. כמו באירוע של האקדח שכוּון לראשו בידי החוקר הרוסי, גם כעת, ההתרחשויות החיצוניות דחפו אותו להעמיק ולבקש להבין את המבנה הפנימי של העולם ואת השורש הנסתר של האירועים. סופו של רבי יוסף־יצחק היה אמור להיות דומה לזה של מאות אלפי היהודים שנספו בגטו עם עשרות מאדמו"רי פולין ומקורביהם. אולם לחץ בין־לאומי שהפעילו חסידי חב"ד בארצות הברית הביא, לאחר מערכת מפתיעה, סבוכה ומפותלת של התרחשויות, להצלת הרבי מוורשה הכבושה, מבין ציפורני הנאצים, בדצמבר 1939, כחודשיים לאחר הכיבוש.

סיפור הצלתו המופלא של רבי יוסף־יצחק נכתב כספר, ואף עובד לסרט.[53] הוא ניצל באמצעות מסע לחצים שהפעילה אגודת חסידי חב"ד בארצות הברית על הממשל האמריקני. מהממשל פנו לראש המודיעין הצבאי הגרמני, האדמירל וילהלם קנריס, בבקשה שישתדל לחלץ את רבי יוסף־יצחק שניאורסון מהעיר הכבושה. מנימוקים שונים החליט הקצין הנאצי להיעתר לבקשה ושלח למשימה את אחד מפקודיו, רב־סרן ארנסט בלוך, קצין נאצי מעוטר בוורמכט הגרמני, ששירת כסוכן מודיעין אך גם היה בן לאב יהודי.

זה הסתובב בוורשה כמה ימים, מלוּוה בקבוצת חיילים גרמנים, כשהוא מנסה לשכנע יהודים שפגש לכוון אותו לעבר מקום המסתור של רבי יוסף־יצחק. מובן שהכול חששו לסייע לו, עד שבאמצעות קשר מיוחד נודעה לרבי יוסף־יצחק כוונת החיפושים והוא חבר לאותו בלוך. למרות המצב המסוכן התעקש רבי יוסף־יצחק שיֵצאו איתו עוד עשרים איש, נוסף על בני משפחתו. בלוך נחרד מהבקשה המפתיעה, ובאין ברירה נאלץ להיענות לה. הוא אף נדהם מכך שהמזון שהביא לקבוצה, גבינה ונקניקים מעושנים, נדחה על ידיהם מנימוקי כשרות. הרבי גם לא הסכים להחליף את בגדי האדמו"ר בבגדים אחרים לשם הסוואה לצורך הבריחה מוורשה.

הנסיעה מוורשה לעבר הגבול המזרחי של פולין, ומשם לריגה, לא היתה אפשרית בשל המלחמה שהשתוללה במלוא עוזה במזרח פולין. לא היתה ברירה אלא לעבור דרך ברלין, הבירה הנאצית, גוב האריות, ומשם לצאת מגרמניה. בתום הכנות קצרות והדרכה של הקבוצה יצא רבי יוסף־יצחק עם חסידיו, בליווי מיוחד של חיילים גרמנים, דרך ברלין לריגה. בדרך לברלין נתקלו כמה פעמים בחיילי אס־אס, באנשי הגסטפו, במחסומים ובביקורות. בכל פעם הצילם בלוך, שדיבר בטון תקיף וסמכותי ודרש מאנשי המחסום לפנות את הדרך כדי שיוכל להוביל את הרבי ואנשיו לחקירה דחופה במטה הראשי של הביון הנאצי בברלין, כשהוא מציג מסמך הנושא את חתימת מפקדו, קנריס.

בריגה נשאר רבי יוסף־יצחק חודשיים וחצי. בזמן הזה הושגו היתרי יציאה מאירופה ואשרות כניסה לארצות הברית. מריגה עוד הספיק הרבי לפעול לחילוץ ספרייתו. את בירת לטביה עזב באחת הטיסות האחרונות לסטוקהולם, ומשם המשיך באונייה לארצות הברית. גם ההפלגה לארצות הברית היתה רוויה סכנות ומכשולים. הנתיב היה רצוף אלפי מוקשים ימיים, שהוטלו בים הבלטי, ועשרות ספינות קרב גרמניות ששטו במטרה להטביע כלי שיט של בעלות הברית. גם ספינות שהניפו דגל ניטרלי לא היו חסינות מהטבעה. בשל תקלה טכנית התעכבה האונייה בברגן שבנורווגיה, כחודש לפני שגרמניה פלשה לדנמרק ולנורווגיה. שלושים ושתיים צוללות גרמניות נשלחו לחופי נורווגיה כהכנה לפלישה. פעמיים עצרו צוללות גרמניות את הספינה הגדולה, ובשני המקרים ערכו בה חיפושים וחקרו את הקברניט.[54] מקץ תריסר ימי הפלגה, ב־19 במרס 1940, הגיעה ה'דרוטיננגהולם' משוודיה לנמל ניו יורק.

 

ההצלה של רבי יוסף־יצחק נתפסה על ידי החסידים לא רק כבעלת משמעות אישית, אלא כפעולה הנושאת חשיבות מבחינת העם היהודי ואפילו העולם כולו. זאת בעיקר בשל התפקיד המשמעותי של רבי יוסף־יצחק בעיני החסידים במאבק על שימור היהדות בתקופה סוערת כל כך ובהפצתה של תורת החסידות. ההזדמנות שנקרתה לפני רבי יוסף־יצחק להציל מהתופת את עצמו, את משפחתו ועשרים מחסידיו, שימשה בעיני החסידים אות שתפקידו למען שימורם וקידומם של ערכי היהדות לא הסתיים.

מכִּתבי רבי יוסף־יצחק בולט שגם הוא האמין כי יציאתו מאירופה היא מחויבות שעליו לשאת על מנת להמשיך בתפקיד המוטל על כתפיו. ביום שבו עזב את ריגה, בדרכו מוורשה, כתב מכתב כללי לחסידים שבאירופה, ובו הדגיש כי כל המתרחש הוא תוצאה של השגחת הבורא, וכי על אף יציאתו מאירופה לארצות הברית, הוא נשאר מחובר לחסידיו ברוחו ויוסיף לנסות לדאוג להם ממקום מושבו.[55]

בעת שהסתתר מההפצצות קשה היה להעריך את הטבח ההמוני שעתיד להתרחש בוורשה בשנים הבאות. בזמן שיצא, גרמניה רק החלה בכיבוש פולין, ויעברו עוד שנתיים לפחות עד שהמשרפות יעבדו במלוא הקיטור. אולם מכתביו של רבי יוסף־יצחק מסגירים כי באותה נקודת זמן העריך שאסון גדול מתרגש על העם היהודי. מכתבים רבים שלו מלמדים כי אף על פי שהיה חולה, כמעט משותק בחצי גופו ותשוש, ניסה במרץ רב להפעיל את מלוא כוח השפעתו למען המשפחות היהודיות באירופה.

בזמן הצלתו הוא עודד גם את חסידיו לברוח ולהציל עצמם. קבוצה גדולה מתלמידי הישיבה אכן הצליחה להימלט מאוטבוצק לווילנה, בירת ליטא, אלא שאף מדינה לא הסכימה לקבל את התלמידים לשטחה. הרבי שיגר מכתבים לרבנים, לאישי ציבור ולארגונים יהודיים ובין־לאומיים, כדי לסייע בהצלת הצעירים. ארצות הברית לא הסכימה להעניק לקבוצה אשרות כניסה. משנחסם הערוץ האמריקני ניסה רבי יוסף־יצחק להשיג מאה אשרות עלייה מהבריטים לארץ ישראל או לקנדה, מהלכים שלבסוף לא יצאו אל הפועל. התוכנית שהעלה הרבי היתה שהקבוצה תצא למוסקווה, הבירה הקומוניסטית, ומשם יהיה סיכוי טוב יותר שתשיג אשרות כניסה לארצות הברית. הקבוצה ניצלה לבסוף מגיא ההריגה לאחר מסע לחצים בלתי־פוסק. הצעירים ומדריכיהם קיבלו אשרות כניסה ליפן, וממנה גורשו לשאנגחאי.[56]

 

בשנים הבאות ניכר כי האובדן הגדול בשואה והשמדת יהודי אירופה השפיעו על תודעת הדחיפות ועיצבו את דרכי הפעולה שבהן בחרו רבי יוסף־יצחק וממשיך דרכו הרבי מנחם־מענדל שניאורסון לפעול להפצתם של ערכי היהדות ושל רעיונות הקבלה והחסידות.

 

אמריקה אינה שונה

על הרציף בניו יורק המתינו אלפים לקבל את פני הרב המפורסם. משלחת של פקידי הגירה עם נציג ראש עיריית ניו יורק והמקורבים לרבי יוסף־יצחק יצאה אל האונייה בסירה. הרבי ירד אחרון מהאונייה וביקש מחסידיו להתפלל לשלומם של היהודים באירופה ולהתגייס כדי לסייע להם בכל דרך.[57] מיד עם בואו הודיע כי ישיבת 'תומכי תמימים', הישיבה המרכזית לחסידים שייסד אביו בלובביץ', תיפתח בניו יורק. עוד מיהר להכריז כי מכאן הוא מתכוון להמשיך בעבודתו בקידום מחשבת היהדות והאמונה היהודית. אמריקה, אמר, אינה שונה. אמריקה אינה שונה מרוסיה או מפולין או מארץ ישראל בכל הנוגע לחיים יהודיים. עמדתו זו דחתה את הדעה הרוֹוחת על הפתיחות ועל סגנון החיים השונה באמריקה. בעיניו, 'העולם החדש' מתאים ונועד לחיי תורה ומצוות בדיוק כמו 'העולם הישן'.[58]

מאז הגיעו לארצות הברית חיפשו חסידיו של רבי יוסף־יצחק מבנה שיתאים למגורי רבם, אך גם ישמש בית כנסת ובית מדרש, ויהיו בו עוד חדרים לפעילות. לאחר כמה חודשים מצאו את בניין 770 איסטרן פארקווי (Eastern Parkway) בניו יורק, בשכונת קראון הייטס (Crown Heights).

בשנות הארבעים היתה קראון הייטס שכונת פרוורים מודרנית, בעלת צביון יהודי מובהק. חיבור השכונה ברכבת תחתית לאזורי העבודה במנהטן הפך אותה למקום מגורים מתאים במיוחד לבני המעמד הבינוני. עד שנות השישים, שמונים ותשעה אחוזים מתושבי השכונה היו לבנים, ולצִדם קבוצה קטנה אך גדלה והולכת של אפרו־אמריקנים. קרוב לשישים אחוזים מאוכלוסיית השכונה, כשבעים וחמישה אלף איש, היו יהודים. קיבוץ זה של יהודים הפך את קראון הייטס לאחד הריכוזים היהודיים הגדולים בניו יורק. פעלו בה מאות בתי כנסת, ישיבות ומוסדות יהודיים אחרים. המיקום נראה מתאים להקמה מחודשת של מרכז החסידות.

הבניין בן שלוש הקומות היה אידיאלי לצורכי רבי יוסף־יצחק, המרותק לכיסא גלגלים, שכן היתה בו מעלית שיכלה לסייע לניידותו, דבר חריג באותם זמנים. גם מחירו של הבניין ותנאי התשלום היו אטרקטיביים. הבניין נבנה רק שבע שנים לפני רכישתו, בשנת 1933. בנייתו עלתה כמאתיים אלף דולר, סכום גדול יחסית לאותן שנים. הוא נבנה בסגנון אירופי ישן באיכות גבוהה. הדלתות עשויות עץ אלון כבד ומעוטרות נחושת. הרצפה רוצפה באריחים שיובאו מאיטליה. החדרים בקומות העליונות רוהטו וחופו עץ מלא, וכמותם גם שני החדרים שבחזית הקומה הראשונה.

מסיבות שונות, על אף ההשקעה, הוצע הנכס למכירה בסכום המגוחך של שלושים אלף דולר בלבד. החסידים הזדרזו לרכוש את הבניין, על פי הוראת רבי יוסף־יצחק. למרות המחיר הנמוך, מצבם הכלכלי של החסידים הִקשה עליהם לקנות את הבניין במזומן, וגם לאחר שחלפו עשר שנים מיום הקנייה של הבית עדיין נותר חוב בסך כעשרת אלפים דולר, שמנע את העברת המבנה באופן רשמי לרשות חב"ד.[59]

רכישת הבניין על ידי חסידי חב"ד עוררה תרעומת בקרב תושבי השכונה. חלקם לא ששו לקבל את רבי יוסף־יצחק ואת חסידיו, יוצאי אירופה הישנה. הם טענו כי פתיחה של בית כנסת אורתודוקסי נוסף ושל ישיבה נוספת בשכונה היוקרתית תוריד את ערך הדירות באזור. אולם גם עצומה שהחתימו עליה המקומיים לא הצליחה לסכל את העסקה. רבי יוסף־יצחק עזב את המלון שבו שהה במנהטן ועבר להתגורר בבניין 770, בקומה השנייה. באותה קומה קיבל את אורחיו לפגישות. שם שכנו חדר המנוחה שלו וחדר המנוחה של רעייתו, חדר אוכל ומטבח. בקומה הראשונה מוקם חדר עבודתו ואולם תפילה קטן יחסית, שזכה לכינוי 'הזאַל הקטן' [האולם הקטן].

בקומה הראשונה מוקמו גם שני חדרי משרדים קטנים יחסית, לשימוש הארגונים שהקים רבי יוסף־יצחק עם בואו לארצות הברית - 'המרכז לענייני חינוך', שנועד לרכז את הפעילות החינוכית של תנועת חב"ד בארצות הברית, ו'מחנה ישראל', מעין ארגון חברים התומך בקידום חיי תורה ומצוות. בראשות שני הארגונים הללו יציב לימים רבי יוסף־יצחק את חתנו, מנחם־מענדל שניאורסון.

 

בניין 770 נהפך במהירות למטה העולמי של תנועת חב"ד־לובביץ' ולמרכז העצבים של התנועה. ממקום זה, בשנים המשמעותיות בהיסטוריה של העם היהודי, ימי השואה הקודרים ולאחריהם ימי הקמת מדינת ישראל, המשיך רבי יוסף־יצחק לנהל תכתובת ענפה עם יהדות העולם וניסה לעזור לפליטים שהצליחו לברוח מאירופה.

בעשור האחרון לחייו, שבו התגורר בארצות הברית, אף על פי שהיה מוגבל בתנועה וסבל מכאבים עזים, ביקש לקדם תהליכי תשובה ותחייה של חיי תורה ומצוות, תוך שהעמיד במרכז הגותו את תפיסת הגאולה המתדפקת בשער. התעקשות זו הפחיתה מהפופולריות שלו בקרב קבוצות יהודיות קונסרבטיביות ורפורמיות. כל עוד היה בברית המועצות לא איים על יהדותם, אך כאן, בארצות הברית, נתפס כמוליך קו שאינו מתפשר מול המציאות החדשה.

ובכל זאת זכה להערכה רבה הן בארצות הברית הן מחוצה לה. עדות למידת השפעתו היא הדרך שבה קיבל את אזרחותו האמריקנית. בשל מצב בריאותו באה לבניין 770, ביום חמישי, 17 במרס 1949, משלחת מיוחדת מטעם ממשלת ארצות הברית כדי להעניק לו את האזרחות. כדי לאפשר את ביקור המשלחת נחקק חוק מיוחד, שהתיר להעניק אזרחות לאדם בביתו בלי שיחויב להתייצב במשרדי הממשלה.

 

מחירי הדירות הגבוהים בשכונה לא אִפשרו לחסידים שהיגרו לארצות הברית מאירופה לקנות דירות בשכונה. לכן בשנים הראשונות של מגורי רבי יוסף־יצחק בבניין 770 כמעט לא היו חסידים שהתפללו בבית מדרשו. המתפללים היחידים שהתאספו במקום בשבתות היו תלמידי ישיבת 'תומכי תמימים' שהוקמה בבניין, ומקצת מתושבי השכונה שתרו אחר תפילה בסגנון החסידי, שהתקיימה, כנהוג בחב"ד, בשעה מאוחרת יחסית של בוקר שבת, בשעה עשר.

בקומה השלישית של הבניין התגוררו לצִדו בתו הבכורה חנה ובעלה שמריהו גוראריה, שיצאו עמו מאירופה הבוערת. כעבור קצת יותר משנה הצטרפו אליו בתו השנייה חיה־מושקא ובעלה, מנחם־מענדל שניאורסון. הבת הצעירה, שיינה, ובעלה מנחם־מענדל הורנשטיין, לא הצליחו להיחלץ מאירופה, על אף המאמצים הכבירים לשחררם. הם נספו במחנה ההשמדה טרבלינקה קודם שקיבלו את אשרות הכניסה לארצות הברית.

 

בבוקר יום שבת, י' בשבט תש"י, 28 בינואר 1950, בהיותו בן 69, השיב רבי יוסף־יצחק שניאורסון את נשמתו ליוצרו. בשעה שבע ורבע עוד ביקש שיובילו אותו אל החדר שבו היה מקבל את מבקריו לפגישות ב'יחידות'. הוא סקר במבטו את קירות החדר, הריהוט, הרצפה, התקרה, וביקש שיחזירו אותו למיטתו. חצי שעה לאחר מכן חש ברע.

בשעה שבע ארבעים וחמש ירדה לבית הכנסת בתו הבכורה, חנה גוראריה, ודיווחה שאביה נמצא בחדר השינה שלו בקומה השנייה ומצבו קשה מאוד. ד"ר אברהם זליגסון, חסיד ורופא, הגיע אל רבי יוסף־יצחק בתוך דקות אחדות. בשעה שמונה ושבע דקות קבע ד"ר זליגסון את מותו של רבו.[60] חודשיים קודם לכן עבר רבי יוסף־יצחק התקף לב, שנגרם בשל סתימה בעורק קטן בלבו. במהלך אותו אירוע הזריק לו ד"ר זליגסון שתי זריקות לדילול הדם. הפעם, העריך זליגסון, התקף הלב שעבר היה קשה יותר ועורק מרכזי נסתם בלבו.[61]

בזמן הפטירה שהו בחדר בני משפחתו - רעייתו, בתו הבכורה שהזעיקה את הרופא, בעלה ובנם, נכדו של הרבי, שלום־דובער בן העשרים ושבע, שכּוּנה בארי.[62] השמועה על פטירתו של רבי יוסף־יצחק פשטה במהירות. עשרות חסידים ותלמידי ישיבה התקבצו בבית המדרש בקומה הראשונה בבניין 770.

בשל הלכות השבת לא היה ניתן לקדם את הקבורה או להזיז את הנפטר. תלמידי הישיבה שהחלו להתקבץ בבניין הזדעזעו מעוצמת הידיעה שהנה רבם האהוב 'הסתלק' מן העולם, וגופתו שוכבת לה ממש בחדר מעליהם. בחודשים האחרונים ידעו כי רבם חולה וכי מצבו אינו פשוט, אולם לא האמינו שהרגע המר יגיע מהר כל כך. בעיניים דומעות ובלבבות שנפער בהם חלל עצום לא פסקו מלקרוא פרקי תהילים סביב מיטת הנפטר ובבית המדרש.[63]

אחד התלמידים תיאר ביומנו כי "כל אחד נדחף לפרוזדור הקטן, בקומה השנייה, לראות במו עיניו היכן שוכב הרבי. הדלת בחדר המיטות פתוחה, התמונה ברורה, על המיטה העומדת באלכסון קצת, תחת סדין לבן... הלב מתכווץ, העיניים דומעות, מחשבה רודפת מחשבה, מה קרה? איך קרה? איך זה קרה? העיניים רטובות אצל כולם, ממשיכים לומר תהילים".[64]

חתנו, הרב מנחם־מענדל, בא מביתו זמן קצר לאחר הפטירה. בפנים חתומות הורה לנאספים להזדרז לטבול במקווה. כמה מהנוכחים שנתקפו בהיסטריה ופרצו בצעקות נתבקשו על ידיו להירגע ולשמור על איפוק, מכיוון שהאבל אסור בשבת.[65] הוא ביקש שבחדר ליד הנפטר יאמר תהילים רק מי שטבל את גופו, ושיהיה בכל עת מניין סביב הנפטר.

בשעה תשע וחצי לערך, כשעה לאחר שהגיע, עזב מנחם־מענדל את חדרו של חמיו ובא למקווה הטהרה. עיניו היו אדומות מבכי, אף שהשתדל שלא לבכות ברבים ביום השבת.[66] הוא טבל במהירות ושב אל חדרו של רבי יוסף־יצחק. במשך כל שעות היום, עד צאת השבת, לא מש ממיטתו, כששפתיו מלחשות פסוקי תהילים. שאר החסידים התפללו בקצרה את תפילת השבת, סעדו סעודה חטופה ושהו לפרקים בקומה הראשונה והשנייה.

מיד בצאת השבת התקשרו מבניין 770 לכל קהילות החסידים בעולם. אלפים התקבצו במקום כדי לברר אם השמועה אמיתית ומתי מועד ההלוויה. ראשוני הבאים היו משכונת ויליאמסבורג ומשאר השכונות היהודיות בניו יורק. במהלך הלילה החלו לזרום חסידים מערים אחרות בארצות הברית ובקנדה. מאחר שהשבת, כאמור, אסורה באבלות ובבכי פומבי, צאת השבת אִפשרה לחסידים ולבני המשפחה להפגין את רגשותיהם.

זקני החסידים התכנסו לדון בסדרי ההלוויה והטהרה, כשהם מתייעצים עם מנחם־מענדל בשאלות שהתעוררו. במשך כל הלילה נותרו החסידים ערים. מנחם־מענדל בדק את התכריכים שתפרו כמה מתלמידי הישיבה, ה'תמימים', והשגיח על ההכנות לקראת הקבורה.

אנו למדים על מידת הצלחתו של מנחם־מענדל לשלוט ברוחו ולכוון את ההתנהלות כבר בשעות הראשונות שלאחר הפטירה, מאפיזודה מעניינת שהתרחשה במוצאי שבת. אחד מתלמידי הישיבה, אברהם ויינגרטן, היה אמור להתארס, או מדויק יותר לערוך את סעודת 'קישורי התנאים', שבה שתי המשפחות מציינות את הקשר ביניהן ואת המחויבות של בני הזוג זה לזו להקים בית יהודי. כחצי שעה לפני תחילת האירוע נודע לו על הפטירה, והוא רץ לבניין 770 להתייעץ עם אחד מזקני החסידים, שמואל לויטין, שיאמר לו מה עליו לעשות. זה הפנה אותו אל מנחם־מענדל, חתנו של רבי יוסף־יצחק. מנחם־מענדל לא המתין שהבחור הצעיר יברר עמו כיצד עליו לנהוג. הוא מיהר לשאול אותו מה הוא עושה כאן, והורה לו להשלים את 'קישורי התנאים' עוד באותו הערב.[67] בתוך הכאב הגדול על 'הסתלקות' רבו, מורו וחותנו, הציב מנחם־מענדל בראש את העיקר על פי מחשבת היהדות - הזוגיות והנישואים, כמהלך המקדם את השלמות האישית ואת ההמשכיות של העם היהודי, ולכן אסור בדחייה, למרות האבל הכבד.

 

משעות הבוקר החלו להצטופף בחזית בניין 770 מאות חסידי חב"ד ובני חסידויות אחרות, אנשים שהעריכו את פועלו של רבי יוסף־יצחק וסקרנים. ה'דיילי ניוז', ה'דיילי מירור' וה'ניו יורק טיימס' דיווחו כי שלושה מארבעת הנתיבים של איסטרן פארקווי, בין קינגסטון ושדרות ברוקלין, נחסמו במהלך ההלוויה, כאשר שלושת אלפים משתתפים גדשו את הרחוב והמדרכות מול בית המדרש.[68]

בשעה שתיים ורבע בצהריים הגיע מסע ההלוויה לחלקה היהודית בבית הקברות על שם מונטיפיורי, ברובע קווינס, מרחק של כארבעים דקות נסיעה מבניין 770. הארון הוצא מהרכב ואחריו צעדו שני החתנים. אחריהם השתרכו בני המשפחה וזקני החסידים, ולבסוף הקהל הגדול. כחלק מהמסורת החב"דית לא נישאו הספדים במהלך הלוויה.

למראשות הקבר הונחה שקית עפר מארץ ישראל. עם סתימת הגולל אמר הרב מנחם־מענדל בקול סדוק את תפילת צידוק הדין מתוך הסידור. הוא וגיסו קראו קדיש וההלוויה החלה להתפזר.[69] דיווחי העיתונות היהודית והכללית על 'הסתלקותו' של רבי יוסף־יצחק עסקו במחלה שהכריעה אותו, בפרקי חייו לאחר עזיבתו את ברית המועצות ובמאמציו לייסד ישיבות באמריקה ובישראל.

מנחם־מענדל חזר היישר אל חדרו, בקומה הראשונה בבניין 770. הוא נמנע מלסגור את הדלת, כנראה כדי להורות שדלתו פתוחה אם מישהו ירצה להיכנס לשאול, להתייעץ או לנחם. מנחם־מענדל ושמריהו גוראריה לא היו אבלים במובן ההלכתי המובהק, אך ראו עצמם כבניו של רבי יוסף־יצחק ונהגו מנהגי אבלות. במהלך ימי השבעה התפלל כל אחד מהחתנים בנפרד, כמקובל בחסידות, כדי שיוכל לקיים את הנוהג שאבל משמש במהלך כל השנה, למעט בשבתות ובחגים, שליח הציבור המוביל את התפילה.

 

מאז היווסדה, על פי רוב לא נהגו ראשי חסידות חב"ד להותיר אחריהם צוואה הקובעת מי יהיה היורש. מי שהיה ראוי לתפקיד היה צריך להיבחר ולהתקבל על ידי החסידים. המנהיגות גם לא עברה בהכרח מאב לבנו. כשמייסד החסידות הכללית, הבעל־שם־טוב, נפטר, נתמנה בתחילה במקומו בנו, צבי, אולם כעבור שנה העביר את ההנהגה לבכיר תלמידיו של אביו, המגיד דב־בער ממזריטש. עם פטירתו של המגיד קיבלו החסידים לרבי את רבי מנחם־מענדל מוויטבסק, מתלמידי המגיד.[70] כשזה החליט לעזוב את רוסיה ולעלות לארץ ישראל, בראש קבוצה בת שלוש מאות חסידים, ירש את מקומו כמנהיג החסידים ברוסיה רבי שניאור־זלמן מליאדי, גם הוא מבכירי תלמידי המגיד ממזריטש, אם כי היה הצעיר שבהם. הוא ייסד את חסידות חב"ד וחיבר את ספר התניא, ספר היסוד של החסידות.

לא בקלות השתכנע שניאור־זלמן מליאדי לקבל עליו את ההנהגה. סירובו המתמשך להעמיס על כתפיו את התפקיד אִפיין על פי רוב גם את ממשיכי דרכו. בנו, דובער, המכונה 'אדמו"ר האמצעי', נכנס לתפקידו כנשיא החסידות רק לאחר מסע שכנועים של שלושה חודשים מצד החסידים. היו לו שני בנים ושש בנות, ובכל זאת קהל החסידים העדיף למנות אחרי פטירתו את חתנו, רבי מנחם־מענדל שניאורסון, שעל שמו קרוי הרבי מלובביץ', ושנודע בכינויו ה'צמח צדק'. שנה וחצי עמלו החסידים לשכנע את ה'צמח צדק' לקבל עליו את התפקיד, ובכל אותה תקופה מיאן, עד שלבסוף נעתר למשלחות החסידים שבאו אליו, והִתנה את קבלת ההנהגה בכך שלא ייפנו אליו בבקשות לעצות גשמיות אלא שיקבל רק פניות בענייני חסידות ורוחניות.

ל'צמח צדק', הנשיא השלישי של תנועת חב"ד, היו שבעה בנים. הבן הבכור סירב לקבל עליו תפקיד הנהגה, ובן אחד נפטר בעודו צעיר. שאר חמשת הבנים שימשו אדמו"רים. ה'צמח צדק' הותיר צוואה שבה קבע כי דווקא בנו הצעיר, שמואל שניאורסון, המכונה מהר"ש, ימלא את מקומו כמנהיג חסידות חב"ד בעיירה לובביץ'. למהר"ש היו ארבעה בנים ושתי בנות. ממשיך דרכו, הרבי החמישי של חב"ד, שלום־דובער שניאורסון, המכונה רש"ב, היה בנו השני. הוא אמנם סומן במהרה על ידי החסידים, אולם ארכו אחת־עשרה שנים מפטירת אביו עד שהסכים לקבל עליו את תפקיד נשיא החסידות. זה היה פרק הזמן הממושך ביותר שבו נותרה החסידות בלי מנהיג רשמי בראשה.

המקרה של הרבי השישי, יוסף־יצחק, היה יוצא דופן במידת מה. הוא היה הבן היחיד של הרש"ב, וסביבו לא היה אף מועמד אחר בעל שיעור קומה, שנראה ראוי למלא את התפקיד. אביו הכיר במציאות זאת וסימן אותו כממשיך דרכו. כבר ביום השביעי לשבעה של אביו התמנה לתפקידו, לאחר שנשא לפני החסידים מאמר חסידות עמוק, שסימל את נכונותו לקבל עליו את השליחות. כמנהג אבותיו, גם רבי יוסף־יצחק לא הותיר אחריו צוואה הקובעת מי יהיה יורשו. הוא הותיר את ההחלטה בידי החסידים. אמנם אפשר לאתר סימנים להעדפותיו האישיות ולהערכתו העצומה לחתנו מנחם־מענדל, אולם לא נמצאה כל קביעה ברורה ונחרצת מצִדו בנושא.

 

התקופה שקדמה ל'הסתלקותו' של רבי יוסף־יצחק היתה כאובה במיוחד לחסידים המעטים שהתגוררו בניו יורק. החסידים, כדרכם, לא האמינו שהקץ יגיע מהר כל כך. הם היו בטוחים שרבי יוסף־יצחק ינהיג את התנועה עד הגאולה השלמה. עם זה, כבר בזמן שרבי יוסף־יצחק היה מרותק למיטתו היה ברור כי אחד מחתניו יירש אותו.

שניאור־זלמן גוראריה היה חסיד בולט של הרבי השישי, חבר הנהלת קה"ת (קרני הוד תורה), הוצאת הספרים הרשמית של החסידות, וחבר אגודת חסידי חב"ד העולמית. בשנת תרפ"א, שלהי 1920, התייתם מאביו, ורבי יוסף־יצחק פרש עליו את חסותו ודאג ללימודיו. הוא היה החסיד היחיד שהשתתף בכל שלוש החתונות של בנות הרבי. בן דודו, שמריהו גוראריה, התחתן עם בתו הבכורה של הרבי.

שניאור־זלמן גוראריה מספר כי באחד הימים שקדמו ל'הסתלקות' רבי יוסף־יצחק, הוא נתקל בשני חתני הרבי מסתודדים בירכתי פרוזדור קומת הכניסה לבניין 770, לאחר שחלה החמרה במצבו הבריאותי של הרבי. הוא סנט בשניהם בחיוך: "הרבי עוד 'יסדר' את שניכם, יבריא ויאריך ימים עד ביאת גואל צדק."[71]

שמריהו גוראריה היה החתן המבוגר יותר. עם נישואיו לבתו הבכירה של רבי יוסף־יצחק מונה למנהל בפועל של רשת ישיבות 'תומכי תמימים', רשת הישיבות שפעלה תחת הנהלת חסידות חב"ד. ברוב שנות שהייתו של רבי יוסף־יצחק באירופה, שמריהו גוראריה שימש יד ימינו וליווה אותו במרבית נסיעותיו.

מנחם־מענדל היה החתן הצעיר יותר. אולי גם העובדה שקיפל את זקנו גרמה לו להיראות צעיר מגילו.[72] בעשר השנים האחרונות שהה בסמוך לרבי יוסף־יצחק, וזה הטיל עליו שורה של תפקידים שחייבו מגע עם החסידים. עד הגעתו לארצות הברית בכ"ח בסיוון תש"א, 23 ביוני 1941, לא היה מוּכר כמעט לחסידים ולתלמידי ישיבת 'תומכי תמימים'. אמנם גם בתקופת לימודיו באוניברסיטאות ברלין ופריז היה שוהה רבות בתקופות החגים בחצר חותנו ברוסיה, בלטביה ובפולין, אולם גם בזמנים האלה היה נחבא אל הכלים. בעשר השנים האחרונות, כשנחשף לציבור, קנה לו מעמד מיוחד.

ימים ספורים לאחר שנחת בארצות הברית התבקש להתוועד עם החסידים שהיו במקום. מנחם־מענדל ביקש מהחסידים לדבר, אולם אלה התעקשו שישמיע דברים. לאחר שדיבר כחצי שעה ניסה לגלגל אליהם את הכדור, אך הם דחקו בו להמשיך ולדבר.[73] ההתוועדות התחילה בשעה תשע בערב ונסתיימה בשלוש לפנות בוקר. הנוכחים יצאו מהמפגש מוקסמים מחוכמתו ומהיקף ידיעותיו של מנחם־מענדל, שבא זה עתה לארצות הברית.[74]

נוסף על תפקידיו הרשמיים במנגנון התנועה, היה מוסר שיעורים קבועים ומעביר שיחות והתוועדויות בכל 'שבת מברכים', השבת שלפני ראש חודש, שבה מכריזים על ראש החודש הקרב. אט־אט, במהלך העשור המדובר, החלו מתלכדים סביבו תלמידי ישיבת 'תומכי תמימים', וראו בו כתובת לשאלות ולפניות. לתלמידי הישיבה שימש מעין משפיע ומדריך רוחני, והם התייעצו עמו בכל עת.[75] מאות איגרות נשלחו אליו בענייני הלכה, מנהגים ופנימיות התורה.

 

על עניינו של רבי

מי מבין השניים צריך היה להיות היורש? במי היה על החסידים לבחור? מדוע לא התמנה לתפקיד החתן המבוגר יותר, שמריהו גוראריה? מה התרחש במהלך אותה שנה, מיום 'הסתלקותו' של רבי יוסף־יצחק ועד שמנחם־מענדל הסכים לקבל עליו את ההנהגה?

כדי לענות על השאלות האלה יש לעצור את שטף תיאור המאורעות, ולהקדים ולבחון מהו רבי בעיני החסידים. כדי להבין את מערכת השיקולים בבחירת הרבי צריך להרכיב את המשקפיים של החסידים ולענות על סדרה של שאלות, כגון: מהן התכונות הנדרשות מרבי? האם הוא אמור להיות בעל כישורים מוּלדים או נרכשים? איזה תפקיד ממלא הרבי בחיי החסידים ובקשר שלהם לבורא? מה מקומו של הרבי במחשבת היהדות, ומדוע מייחסים החסידים חשיבות רבה כל כך לרעיון של אדמו"ר העומד בראש צאן מרעיתו?

את המונח 'רבי', כאידיאל חיים קהילתי־חברתי ואמוני, אפשר להיטיב להבין מתוך השוואה למושגים מעולם הפילוסופיה הפוליטית. התפתחות ההגות המדינית מלמדת על ערכם של הרעיונות העומדים מאחורי המבנים הקהילתיים, החברתיים והמדיניים.

הגותו המפורסמת של ז'אן ז'אק רוסו, הפילוסוף הצרפתי הנודע בן המאה השמונה־עשרה, היא מודל טוב להשוואה. מאז שרוסו, הוגה המהפכה הצרפתית, פרסם את יצירתו החשובה, על האמנה החברתית, לא פסק הוויכוח סביבה. יש שראו בו מבשר הדמוקרטיה הסוציאליסטית, המאמין בריבונות העם, בעוד אחרים ראו בו את מבשרו של המשטר הטוטאליטרי הכופה.

על פי רוסו, הדרך ליצירת שותפות בין בני אדם, שתבטיח כי לא תקופח חירותם היסודית, ובה־בעת יצליחו לקיים מערכת מדינית, נעוצה במסירה המוחלטת, מצד כל אחד ואחד מחברי החברה, של זכויותיו לרשות הכלל. ובלשונו: "כשכל אחד מוסר עצמו לכול, אינו מוסר עצמו לשום אדם."[76]

רוסו טבע את המושג 'הרצון הכללי', המגלם את רצונם של אזרחי המדינה כשהם פועלים כיצורים תבוניים. הוא מכוון תמיד אל הטוב האמיתי בחברה, ומעצם מהותו אינו יכול לשגות. 'הרצון הכללי' איננו רצון הכול, זה לא אוסף רצונות פרטיים המכוון כל אחד לעניין פרטי. 'הרצון הכללי' הוא רצונו של הקולקטיב כגוף אחד. זה הדבר הנכון לכלל בכל רגע ורגע.[77]

הרעיון האידיאי של 'הרצון הכללי' בהחלט מושך, ממש כמו ההנחה שעמדה ביסוד ההתארגנות הקיבוצית. אלא שמדובר באידיאל חמקמק, הניתן לפרשנויות. הבעיה האמיתית עם המושג מתחילה בכך שרובנו לא מאמינים שיהיה ריבון שכזה, שיפעל על פי 'הרצון הכללי', על פי הדבר הנכון לכולנו בכל רגע ורגע. בסופו של דבר, ההיסטוריה מלמדת שבלי איזונים ובלמים כל ריבון ינסה להגשים את האינטרסים הפרטיים שלו. הישרדותו, עוצמתו וכבודו יהיו חשובים בעיניו מכל דבר אחר. התפיסה המעניקה למונרך, לצאר או לנשיא, את האשראי ולפיו הוא העם והוא היודע טוב מכולם את 'הרצון הכללי' ואת צורכי העם, מתנפצת שוב ושוב אל קרקע המציאות ההיסטורית. סטלין הוכיח אולי טוב מכל מנהיג אחר בהיסטוריה כיצד רעיונות של שוויון, אחווה ואחדות נהפכים לטוטאליטריזם קטלני. מסדר הנחקרים במשטרה מקרב חברי כנסת ושרי ממשלה הוא עדות נוספת לכך שעקרונות וערכים אינם מונעים את הכניעה לפיתויים.

אחת הסיבות שאיננו מאמינים עוד כי ביכולתנו או מחובתנו למסור את עצמנו לאדם מסוים, בלי לחשוש כי האינטרסים שלנו ייפגעו, היא שאנחנו שופטים את האחר על פי מה שאנחנו. האדם המודרני, המתבונן בעצמו בכלים רציונליים, מזהה בתוכו את התנועה בין אגוצנטריות לחמלה, בין אינטרסנטיות להבנת הזולת, ומבין שהסיכויים גבוהים שבמאבק הפנימי יגבר היצר האגוצנטרי. ואם כך אצלו־עצמו, אין סיבה שהריבון יהיה נטול המלחמה הפנימית הזאת. מכאן עולה החובה להגביל את הריבון ולבחון את פעולותיו במשקפיים ביקורתיים. רוסו, שסירב לגדל את חמשת ילדיו ושילחם לבתי יתומים, מוכיח היטב במסכת חייו, שאותה גולל בספרו וידויים, עד כמה תורתו אינה נשענת על הבנה ריאלית של הטבע האנושי.

גם על פי המושגים שמתווה ספר התניא לא צריך להתפלא כל כך כששומעים על מנהיג חברתי או מדיני כלשהו שנפל קורבן ליצרו. רוב בני האדם, מנהיגים כאחד העם, אם לא ירוסנו, יעמידו את עצמם ואת תועלתם האישית במרכז.

מאותה סיבה מתקשה המחשבה המודרנית לקבל את האפשרות שיש אדם, 'רבי', בעל מידות תרומיות, השונות מהותית מאלה של רוב בני האדם, והוא המצליח להתחבר לאותו 'רצון כללי', כפי שהוא בא לידי ביטוי בהשקפה היהודית.

עם האמור, החסידות מחזיקה באותה אמונה, תמימה לכאורה, ועל פיה יש בודדים שכאלה, הנטועים בכל דור ודור, שהם שונים מהאדם הממוצע. מעטים אלה מצליחים שלא להביא לידי ביטוי את האינטרסים האישיים שלהם, ופועלים בהיעדר פניות. הם מסוגלים לכך אם כתוצאה מעבודה עצמית, אם בגלל תכונות מוּלדות, אם כחלק מקבלת תפקיד מיוחד.

על פי תפיסת החסידות, אמונה זו אינה תוצר של התפתחות מאוחרת במחשבה היהודית, אלא הנחת יסוד מרכזית ומהותית בה מראשית היווצרותה. אותם יחידי סגולה, ראשי ישראל, ממלאים תפקיד דומה לזה שמילא משה רבנו בשביל העם שהוציא ממצרים. האמונה בקדוש־ברוך־הוא "ובמשה עבדו"[78] יסודית כל כך בעיניהם, שבלעדיה, על פי העמדה החסידית, היהדות חסֵרה. היא חסֵרה כי בהיעדר 'רבי' מצטמצמת האפשרות לגילוי הפוטנציאל הנשגב של בני האדם, גילוי הבורא בתוך ההנהגה האנושית, כפי שזו מופיעה בדמותו ובהנהגתו של 'רבי'.

 

ההקבלה ל'רצון הכללי' של רוסו מרמזת גם על התכונה הראשונה והחשובה ביותר לרבי. אמנם למדנות וחוכמה הן כישורים הכרחיים לרבי, אך אין הן התכונות החשובות ביותר. התכונה המרכזית הנדרשת מרבי היא תנועה נפשית של אי־העמדת ה'אני' במרכז. הוא נדרש לביטול מוחלט של הצדדים הגופניים שלו אל מול המהות הרוחנית, או מה שמכונה בשפה הדתית 'רצון הבורא'.

רבי הוא לא בהכרח מי שמקרין כריזמה אישית או יכולת אינטלקטואלית, וגם אין הוא צריך להיות מסוגל לבצע 'מופתים' או נִסים. רבי הוא דווקא מי שניכרת בו ההתבטלות הגדולה ביותר לפני הבורא. רבי הוא מי שהיסוד הראשון והמרכזי אצלו הוא 'ביטול היֵש', שלו־עצמו. ככזה, המאמין תמיד יכול לסמוך על הרבי שיְיַעץ לו וינהיג אותו שלא על פי אינטרס אישי כלשהו, אלא רק על פי מערכת הערכים והעקרונות של התורה, שהוא בטל אל מולה ורואה בה את רצון הבורא.

גם במובן זה הרבי נחשב ממשיך דרכו של משה רבנו, או מדויק יותר - מי שיש בו 'בחינת משה'. הוא מהווה דוגמה חיה למי שמפַנה את עצמו מיֵשותו כדי לאפשר לבורא לשכון בתוכו.[79] משה רבנו, בחיר הנביאים, אף על פי שהיה חכם גדול ועשיר גדול,[80] לא היה אלא "עבד נאמן".[81] השכינה דיברה מגרונו מפני שהוא־עצמו ביטל את עצמו לפניה.[82] גדולתו של משה ניכרה דווקא באי־ייחוס חשיבות לעצמו. מאותו מקור כוח נובעת גם גדולתו של הרבי בעיני חסידיו.

כאן חשוב להדגיש כי צדיק, במובן של אדם שמלחמת היצרים אינה מפעמת בו, אינו בהכרח רבי, אולם רבי הוא בהכרח צדיק. רבי, מעבר לתכונות המוּלדות שניחן בהן, הוא קודם כול תפקיד ומחויבות כלפי הציבור. תפקיד שהנושא בו מחויב אליו כשליחותו העיקרית וכדבר החשוב לו ביותר בכל רגע ורגע. חייו הפרטיים באים תמיד בחשיבות משנית, ולעולם אסור להם לעמוד בסתירה לחייו הציבוריים, לתפקידו ולייעודו.

התנאי השלישי שנושא עמו התפקיד, במחשבה החסידית, הוא שהרבי לא רק יהיה בטל אל מול 'רצון הבורא', אלא שיפעל לקדם את לימוד התורה ואת קיום המצוות בפועל. אם 'הרצון הכללי' של רוסו הוא דבר נזיל וחמקמק, באמונה היהודית ההתבטלות לפני 'רצון הבורא' עולה מתוך עולם התורה וההלכה. גם איש ישר דרך, מלא אמונה ואף ידיעה נרחבת בתורה אינו יכול להיות רבי אם אינו מקבל עליו את הוראות ההלכה היהודית.

יש טענה שהיהדות החסידית, בהצבתה את מודל הצדיק כמקשר בין המאמין לבורא, מנתקת את הקשר הישיר בין הבורא לחסיד. אולם התפיסה של רבי, כפי שהיא מוצגת בספר התניא, שונה לחלוטין. הרבי אמור להעמיד את המאמין על רגליו־שלו, לאפשר לו להכיר את בוראו מתוך התבוננות פנימית ומאמץ אינטלקטואלי אישי. הרבי אינו מציע קיצורי דרך למאמינים. הוא אינו מחליף אותם בתפילות או בריטואלים הדתיים. נהפוך הוא, הוא מחזק אותם בעבודתם זו. הרבי אמור להורות להם את הדרך על ידי הרעיונות שאותם הוא מציג, באמצעות הקשר שלו לבורא, ועל ידי התנהגותו האישית.[83]

ד"ר יונתן זקס, הרב הראשי של בריטניה, ניסח יפה באחד מנאומיו רעיון זה, באמירה שהרבי הופך את שומעי לקחו למנהיגים בפני עצמם.[84] הוא איננו גורם המנתק את הקשר של היחיד עם בוראו אלא גורם המחבר ומעודד קשר זה.

כבר בתחילת ספר התניא מובהר כי הרבי איננו של החסידים המקבלים אותו בלבד. הרבי הוא הנשיא של כל אותו דור. הרבי משמש רועה רוחני בשביל הכלל. אמנם הוא צריך להיבחר לתפקידו, אך משנכנס אליו הוא מעצב את המשמעות גם בשביל מי שאינו מאמין בו. הוא מברר את דרך האמונה הרלוונטית ומציב מודל שמולו מתנהל אותו דור, עם אתגריו הייחודיים.

כדי להדגיש את היחס בין כלל האומה ובין הרבי נשענת הפרשנות החסידית על דברי רש"י, ועל פיהם "משה הוא ישראל וישראל הם משה, לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכול".[85] משה רבנו, וממשיכיו בכל דור ודור, מייצגים את כל ישראל. הרבי גורם לכל ישראל להיות מציאות אחת, לחזור למידה של אחדות בין הנשמות, טרם היפרדות הנשמות לגופים. הפעולות של הנשיא ומסירות נפשו מעצימות כל אחד ואחת המתבוננים בפעולות האלה,[86] ולכן הנשיא הוא מקור כוח גם בשביל מי שאינם מכירים בו ככזה.

 

המקורות הפנימיים העמוקים לאחריות של הרבי לכלל האומה היהודית הם, כצפוי, אלה הקבליים. ההנחה המובאת בספרות הקבלה היא שמבחינה גופנית נבדלים בני האדם זה מזה, אולם מקור כל הנשמות זהה ואחד. בכל אדם מאירה נשמה ששורשה מאותו מקור של כלל הנשמות.[87] כל הנשמות בעולם כלולות בנשמתו של 'אדם הראשון'.[88] נשמת 'אדם הראשון' מורכבת מכל פרטי הנשמות שנתגלו ושיתגלו במשך הדורות. ועוד, על פי ספרות הקבלה, נשמתו של 'אדם הראשון' היתה מחולקת לאיברים.[89] נשמה של רבי באה מבחינת הראש של אותו 'אדם הראשון'. כלומר, נשמה זו מחיה את שאר הנשמות, כשם שראש האדם מחיה ומנהיג את האיברים.

מכאן גם אפשר להסיק כי מי שממלא תפקיד של רבי נולד עם פוטנציאל כזה. עם זאת, הוא צריך להכשיר את עצמו, לאורך חייו, לקראת התפקיד. הארת הנשמה בתוך גוף מחייבת גם אותו ללמוד, לפעול, להכיר ולדעת, כדי להשתפר כל העת. הרבי צריך לעמול ככל אדם אחר, אלא שהפוטנציאל שלו לזכך את עצמו גבוה לאין ערוך. מנקודת מבט מסוימת הרבי איננו התכלית, אלא דווקא החסידים הם התכלית. הוא נבחר בשביל החסידים, בשביל להדריך ולכוון אותם, אבל תכלית הבריאה מתממשת על ידיהם.

בחירת הרבי אין משמעותה, בעיני החסידים, שקבוצה מצומצמת של חסידים ממליכה על עצמה מישהו בשביל כלל ישראל. הבחירה של הרבי אמורה להעיד יותר על החסידים מאשר על הרבי. בנכונותם לקבל עליהם מישהו לרבי הם מעידים כי הם מכירים את עצמם, את המאבק הפנימי שבתוכם, אך גם זיהו באדם המסוים הזה את תכונת ההתבטלות האמורה, שהיא תוצר של עבודה עצמית ולמדנות יוצאת דופן. הבחירה היא סוג של עדות, המלמדת על הסכמה משותפת כי דמותו של הרבי המיועד הזדקרה מתוך עולם של אינטרסים ויצרים. כחלק מתהליך העדפה של מועמד אחד על פני אחר, החסידים, בעיקר יוצאי ברית המועצות, שהם מטבעם חשדנים וקפדנים, אמורים להיות רגישים כלפי זיוף או העמדת פנים, ולנפות במהירות מועמדים שאינם ראויים דיים לשמש להם מודל לגילוי הבורא בעולם.

 

מי יהיה היורש?

החשיבות הכלל־יהודית והכלל־עולמית מאדירה את הקושי והאחריות מצד החסידים בבואם לבחור רבי. לכן שנת תש"י, 1950, לא היתה להם קלה. היו שעסקו בשאלת היורש העתידי והיו שהתעלמו ממנה. דווקא החסידים שהתגוררו בקראון הייטס פחות דחפו למינוי מחליף לרבי השישי. שמריהו גוראריה נחשב תלמיד חכם ואיש ישר דרך, אולם מעמדו לא השתווה לזה של מנחם־מענדל, שמלכתחילה נתפס כאישיות מרשימה וכבעל ידיעות עצומות. רוב החסידים תמכו במנחם־מענדל, אולם היתה גם קבוצה שהתגבשה סביב שמריהו גוראריה. בגוראריה תמכה גם אשתו של רבי יוסף־יצחק, הרבנית נחמה־דינה.

במהלך השנה ניסו החסידים לשכנע את מנחם־מענדל לקבל עליו את ההנהגה. תגובתו של מנחם־מענדל לא היתה ברורה לגמרי. מצד אחד דבק בסירובו לקבל עליו את התפקיד. הוא הוסיף לטעון, למגינת לבם של החסידים, כי אינו מתאים לכך. מצד שני, במהלך השנה קיבל עליו מקצת מהמשימות שמילא חותנו, מתוך גישה שעבודתו ומפעליו חייבים להימשך.

כבר בימי השבעה, היו שראו במנחם־מענדל את ממשיך הדרך. עם הגעת הידיעה על 'הסתלקות' הרבי לאנגליה, שלח אברהם־סנדר נמצוב, מזקני החסידים בלונדון, מברק ניחומים וסיים אותו במילים "והשם יתברך ינחמנו במנחם", כשהוא מכוון לרבי מנחם־מענדל ומבטא את התקווה שזה יקבל עליו את ההנהגה.[90]

בימי השבעה באו אלפים לניחום אבלים. מנחם־מענדל סיפר בימים האלה סיפורים על רבי יוסף־יצחק במקום לשאת הספדים ולהשמיע דברי תורה שאסורים על האבל על פי ההלכה. יוסף־דוב הלוי סולוביצ'יק, מבכירי רבני המזרחי, שהכיר את מנחם־מענדל עוד מימי לימודיהם המשותפים בברלין, הופיע באחד מערבי השבעה לניחום ולתפילת ערבית. בשיחת רעים קצרה שקיים עם החסיד יעקב־יהודה הכט, דן עמו על 'הרבי החדש'. הוא תיאר באוזניו את מעלותיו של מנחם־מענדל ואמר: "הכרתי אותו בברלין, וכבר אז הוא היה רבי."[91]

גם חסידים אחרים שהכירו את מנחם־מענדל בזמן שהתלווה אל הרבי השישי, כשיצא מרוסיה לריגה, בשנות העשרים המאוחרות, העידו עליו באותה שנה מכרעת עד כמה הוא מתאים להיות הרבי. כך למשל יצחק דובוב ממנצ'סטר, שפגש את מנחם־מענדל בריגה בשנת תרפ"ח, 1928, עדכן במכתב מחודש תמוז את אחד החסידים בישראל כי "כל אחד צריך להשתדל בכל התוקף לקבל עליו את כ"ק אדמו"ר שליט"א [כבוד קדושת אדוננו מורנו ורבנו, שיחיה לאורך ימים טובים, אמן] לנשיא חב"ד... ואף על פי שהוא אינו רוצה, צריכים להכתירו בשם רבי. וברור לי שהוא ראוי לזה, שאני כבר מכיר אותו מריגה... מצִדי יש לי כבר רבי, אבל צריך שהוא יסכים על זה".[92]

קודם פטירת חותנו לא הקפיד מנחם־מענדל על חליפה שחורה, שאותה לבשו אישי תורה. הוא לבש חליפה אפורה, שכמותה לבשו אנשי עבודה ועסקים. במשך שלושים הימים הראשונים לבש מנחם־מענדל את בגדי השבת שלו, חולצה לבנה, מגבעת שחורה, סירטוק (חליפה שחורה ארוכה) ועניבה. עם קץ השלושים שב ללבוש את החליפה הקצרה.

שינוי הלבוש זעזע את החסידים. לבושו בחליפה ארוכה במהלך ימות החול היה בעיניהם סימן אופטימי שיסכים לקבל את הנשיאות. כשהחליף את בגדיו לבגדי חול הבינו שלא כך. בעקבות זאת פנו אליו כמה חסידים ושוחחו עמו בעניין. לתדהמתם השיב להם שאין בדעתו לקבל את הנשיאות כלל ועיקר.[93]

אך למרות סירובו, בתקופה הזאת כתבו אליו חסידים מרחבי העולם מכתבי התקשרות, מכתבים שבהם החסידים מצביעים על רצונם ועל נכונותם לקבל אותו עליהם לרבי. כאשר חזר יצחק דובוב מהביקור בניו יורק לביתו שבלונדון, כבר בט"ו בשבט תש"י, 2 בפברואר 1950, סר מיד אל ביתו של החסיד בן־ציון שם־טוב, ושוחח עמו ארוכות בעניין קבלת הנשיאות. בהמשך לכך כתב שם־טוב מכתב התקשרות למנחם־מענדל, ובראש המכתב הציב את התואר השייך לרבי: 'כ"ק אדמו"ר שליט"א'.

מנחם־מענדל סירב לקבל מכתב זה, וכמותו מכתבים אחרים שנשלחו מזקני החסידים ממקומות רבים בעולם. במכתב מכ"ו באדר, כחודש וחצי לאחר 'הסתלקות' הרבי, ענה לאחד מזקני החסידים במענה ל'כתב התקשרות' ששיגר כי "הגיעני... מכתבו מי"ג אדר ונבהלתי בקוראי אותו - לדרוש ממני עניינים שלא ניתנו לי ואינם בי לא מהם ולא ממינם. ואין טענתי על כת"ר [כבוד תורתו] באשר אינו מכירי פנים אל פנים אבל חקירה ודרישה הו"ל [הווא ליה, היה עליו] לעשות מקודם..."[94]

בעניין זה כותב מנחם־מענדל לחסיד אחר, במכתב מערב ראש חודש סיוון, כארבעה חודשים לאחר ה'הסתלקות': "מה שכותב אודותי, הנה מה מועילה הכתיבה כאשר ככלות הכול אין לי את זה. אני על עצמי - איני צריך לחפש שום רמזים ופירושים ומספיקה בשבילי התבוננות קלה בנדון זה במעמדי ומצבי, כדי לדעת באיזו דרגה אנחנו עומדים. מה יכול אפוא לפעול כאן אדם אחר באמצעות ראיות ושכל? אלא, מה יהיה? מה אני יודע על מה שהרבי חושב, זו האחריות שלו, ובוודאי הוא ידאג לזה. כיצד - איני יודע. יש עוד דברים שאינני יודע."[95]

קבוצת החסידים שדחפה למינוי רבי במהירות ובהחלטיות היתה חסידי ארץ ישראל. הם ראו במנחם־מענדל את היחיד המסוגל להמשיך את "שרשרת הזהב ולהחזיק אותה שלא תנתק... ולא יתערער המרכז החב"די... וכל אלה שמחייבים להושיב את האחד על כסא קדשו של האדמו"ר הכ"מ [הרינו כפרת משכבו]".[96]

במנחם־מענדל תמכה גם קבוצת החסידים שהיתה מקורבת לרבי הקודם ושימשה כיד ימינו בפעולותיו השונות. שניאור־זלמן גוראריה, בן דודו של שמריהו גוראריה, שהוזכר קודם, נחשב אחד מהמשפיעים שבחסידים, בזכות קרבתו לרבי השישי. בביוגרפיה על חייו הוא נותן ביטוי נדיר ללחצים שהופעלו עליו לקדם את מועמדותו של שמריהו גוראריה. לפי גרסתו, לו־עצמו לא היתה כל התלבטות בדבר זהותו של ממשיך הדרך. הוא היה סבור כי מנחם־מענדל הוא היחיד המסוגל להמשיך בדרכו של רבי יוסף־יצחק בהפצת תורת החסידות ובקידום מחשבת היהדות. כבר בימים שלאחר השבעה היה לו חלק פעיל, עם ידידיו שמואל זלמנוב ושמואל לויטין, שני חסידים בולטים ורבי השפעה בתנועה, במסכת המאמצים לשכנע את כלל החסידים במועמדותו של מנחם־מענדל, ובהפצרה במועמד שייטול על שכמו את עול הנשיאות.

פעילותו זו היתה לצנינים בעיני בני משפחתו וחלק מחבריו, שראו בבן דודו, שמריהו גוראריה, את הראוי למלא את מקום חותנו. בראש המשכנעים ניצבה הרבנית נחמה־דינה. היא, לדבריו, ניסתה לדבר על לבו ש"אתה יכול להיות חלק מבית רבי", בזכות קרבתו המשפחתית לשמריהו גוראריה.

בביוגרפיה לזכרו מצוין כי שניאור־זלמן סירב להמיר את תמיכתו במנחם־מענדל, ואף האדיר את דמותו בסיפורים שנועדו לקדם את מועמדותו ולהדגיש את מעלותיו לפני החסידים. כך למשל סיפר, כי מנחם־מענדל הוכשר להיות רבי כבר מילדותו. לא זאת בלבד, אלא שלדבריו נודע לו, כבן בית במשפחת הרבי השישי, כי במגעים שקדמו לבואם של מנחם־מענדל וחיה־מושקא בקשרי שידוכים, דרשה וקיבלה הרבנית חנה, אמו של מנחם־מענדל, 'התחייבות' כי הנשיאות תועבר בבוא היום לבנה־בכורה.

על פי עדותו, ניסה לשכנע את מנחם־מענדל לקבל עליו את התפקיד, ולכן סיפר בעצמו באותם ימים את הדברים למנחם־מענדל, והציע שיברר אצל אמו וייווכח מפיה שאכן בידיה מצויה הבטחה שכזו. מנחם־מענדל דחה את סיפורו והשיב: "אני ממורי וחמי לא שמעתי זאת."[97]

שניאור־זלמן גוראריה גם סיפר כי עד שנת תש"ה, 1945, היה מפְנה אותו הרבי הקודם בשאלות שונות אל בן דודו, שמריהו גוראריה, אולם מאותה שנה היה מפנה אותו בעקביות אל חתנו הצעיר, מנחם־מענדל, ותמיד הוסיף לשמו את התואר 'הגאון'.[98]

שניאור־זלמן נתן את האות לפריחתם של סיפורי חסידים, בהתוועדויות פנימיות, על מנחם־מענדל. סיפור מובהק הובא על ידי אחד החסידים, דובער בוימגרטן, ולפיו אמר לו פעם אחת הרבי השישי: "אינכם יודעים איך לקבל מחתני, הרמ"ש [הרב מנחם־מענדל שניאורסון]. הוא תמיד הולך חגור באבנט, הוא צם שני וחמישי, הוא תמיד ער בשעה ארבע לפנות בוקר - או שרק אז הוא הולך לישון או שהוא כבר ער. והוא בקי, מלבד הש"ס הבבלי והירושלמי, בתורה אור עם ההגהות ובכל ספרי החסידות."[99]

 

הצמיחה ההדרגתית בפנייה אל מנחם־מענדל ככתובת לשאלות בענייני חסידות כבר תוארה. אולם החסידים והבחורים הצעירים ביקשו עצות גם בתחומים החומריים, הנוגעים לחיי היום־יום. הוא מצִדו ענה על רוב השאלות הרוחניות והציבוריות, במיוחד לתלמידי הישיבה, אולם לפחות עד חגי תשרי תשי"א, 1950, נמנע מלהשיב על שאלות בתחומים גשמיים. הפנייה אליו בעניינים חומריים, כמו פרנסה ותעסוקה, שידוכים ושלום בית, מעידה על הערכת גדולתו מעבר לפן התורני ועל קבלתו כמנהיג החסידים בכל תחומי החיים. כשנשאל בתחומים האלה היה עונה לפונים: "אני יודע בדיוק כמותכם." כשהתעקשו הפונים, אמר את דעתו אך הדגיש כי הוא מייעץ לא בתור רבי אלא כבעל דעה פרטית.[100] על פי רוב נהג בפנייה הראשונית אליו לפטור את הפונים בהבעת פנים תמהה, אולם אם הפונה התעקש, היה מתרצה ומשיב על השאלות שנשאל.[101]

פחות משלושה חודשים לאחר ה'הסתלקות', מיד אחרי חג הפסח תש"י, כתב שניאור־זלמן גוראריה 'פדיון נפש' למנחם־מענדל. פדיון נפש הוא מכתב ששולח מפעם לפעם חסיד אל רבו, כדי שיעורר עליו רחמים. מסירת פדיון הנפש מצריכה הכנות מתאימות, טבילה במקווה, נטילת ידיים, מתן צדקה, חגירת אבנט, מיקוד וכוונה. כשנכנס לחדרו של מנחם־מענדל הביט בו האחרון ושאל: "איר מיינט מיט אַן אמת?", כלומר "האם לצון חמדת?" "האומנם אתה מתכוון ברצינות להגיש לי פדיון נפש?" שניאור־זלמן השיב בקול בטוח ובנחרצות האופיינית לו: "עם 'יחידה' אין משחקים." במונחי הקבלה והחסידות, 'יחידה' היא הדרגה הגבוהה והעמוקה ביותר בנפש. כוונתו היתה לומר שמסירת 'פדיון נפש' מבטאת התמסרות הנובעת מהדרגה הגבוהה והפנימית ביותר בנפשו, ובדברים כאלה אין משחקים. פני הרבי הרצינו. הוא לא דחה את שניאור־זלמן. הוא חגר את אבנטו, ישב על מקומו ונטל את מכתב ה'פדיון נפש'.[102] מבחינת שניאור־זלמן, באותו הרגע קיבל עליו מנחם־מענדל את הנשיאות.

ככלל, מנחם־מענדל סירב לקבל חסידים ל'יחידוּת' עד ערב חג הסוכות, כשלושה חודשים קודם שקיבל עליו את התפקיד. 'יחידות' הוא המפגש בין הרבי לחסיד, שבו מדריך הרבי את החסיד בצורה אינטימית. החסיד יכול להמתין שנים רבות לפגישת ה'יחידות', ובמהלכן הוא מכין את עצמו לאותה פגישה. ההיערכות כוללת חשבון נפש ותהליך של היטהרות פנימית מגורמים חיצוניים המושכים את תשומת הלב. במשך ה'יחידות', החסיד עומד ואינו מושיט את ידו אל רבו, מתוך יראת כבוד. במהלך ה'יחידות' ממוקד הרבי כל־כולו בחסיד, בבעיותיו ובצרכיו, שאותם החסיד בדרך כלל מקדים ומעלה על הכתב, ומוסר את הכתוב לרבי בתחילת ה'יחידות'. מנחם־מענדל התרצה לקבל חסידים ל'יחידות' רק אם החסיד היה עומד על שלו ומשכנע בצורך שלו במפגש זה.[103]

עדות יוצאת מן הכלל מספרת על אירוע דומה באמצע הקיץ. בתום אחת התפילות בחודש תמוז, כחצי שנה לאחר ה'הסתלקות', פנה אחד מתלמידי הישיבה אל מנחם־מענדל וביקש להיכנס ל'יחידות'. מנחם־מענדל אמר לו לבוא בעוד כמה ימים בשעה מסוימת. באותה שעה בא הבחור אל חדרו ומצא אותו יושב חבוש מגבעת וחגור אבנט. הוא קיבל מהצעיר את הפתק עם השאלות והשיב עליהן, כפי שמצופה בפגישת ה'יחידות'.[104] חגירת האבנט העידה על מידת הרצינות שייחס מנחם־מענדל למפגש. האבנט הוא חגורת בד שחורה החוצצת בין החלק העליון של הגוף לחלק התחתון, ומשמשת ראיה להתייחסות אל המעמד כאל זמן מיוחד הדורש הכנה והתקדשות מצד הרבי.

 

למרות האירועים שרמזו לחסידים כי הרב מנחם־מענדל עשוי לקבל עליו את הנשיאות, כלפי חוץ נקט מנחם־מענדל סדרה של פעולות שנועדו להראות כי אינו מתכוון לשנות את הסטטוס שלו ואינו משנה את הרגליו ואת סדר יומו ואפילו לא את לבושו.

ההתנהגות של מנחם־מענדל הביאה את החסידים לידי מסקנה שקבלת הנשיאות תלויה בהם במידה רבה. במכתב ששיגר שמואל זלמנוב ביום כ"א בסיוון, לדודו, מזקני החסידים בארץ ישראל, הוא מתאר לפניו את הנעשה בבניין 770. בתוך כך הוא מסביר את החלל שנפער עם ה'הסתלקות', אך מסייג ומציין כי "עלינו ליתן שבח והודיה להשם יתברך אשר השאיר לנו אחד מחדב"ן [חתנא דבי נשיאה, חתני הנשיא] הראוי ומוכשר לקבל עליו כתר הנשיאות הרי הוא הרמ"ש [הרב מנחם־מענדל שניאורסון] שליט"א, אשר לבד שגזעו ויחוסו עולה בית אל נכד ונין לאדמו"ר הצמח צדק, הנה הוא איש המעלה ומשכמו ומעלה גבוה וכו'... הן בגאונותו ובקיאותו הנפלאה בנגלה ובנסתר, וכל רז לא אניס ליה [וכל סוד לא נסתר ממנו] בכל ספרי חב"ד הנדפסים וכתבי היד. ולבד זאת גודל עבודתו בסיגופים, ומשים לילות כימים בשקידה בלימוד וענייני עבודה, ואם כי נחבא הוא אל הכלים אבל קדושתו וטהרתו מבצבץ ויוצא מתחת מעיל הסתרו והעלמו. והעיקר גודל עצם ביטולו והתמסרותו [לרבי הקודם], אשר לא מש מאוהלו במשך 10־9 השנים האחרונות, ורבנו חיבב אותו מאוד מאוד ושיבח אותו לפני המקורבים בשבחים נפלאים..."

מוסיף זלמנוב וכותב: "אמנם לעת עתה הרמ"ש שליט"א מסרב קבלת הנשיאות, ולמרות כל הבקשות וההפצרות מאנ"ש שי' [מאנשי שלומנו שיחיו] מפה, ואם כי בהרבה עניינים נעתר לבקשתנו והוא עונה על שאלות אנשי שלומנו בענייני גשמיים... וגם מקבל פ"נ [פדיון נפש] לקרוא על האוהל ציון ועוד שאר עניינים... ובאמת החיסרון מצד אנ"ש שי', כי לו הייתה אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה] חזקה ואמיתית... ורב כוחו של כ"ק הרמ"ש [כבוד קדושת רבי מנחם־מענדל שניאורסון] לנהל אותנו במעגלי צדק בדרך רבותינו..."[105]

 

במהלך השנה הראשונה מה'הסתלקות' הוסיף מנחם־מענדל לעמוד בראשות הארגונים שעליהם הופקד בשנים האחרונות, אך גם קיים התוועדויות לקהל החסידים, המשיך לעבוד על הגהת שיחות ומאמרים של חותנו והכנתם לדפוס, וגייס כספים לקיום המוסדות. למעשה, הוא קידם את מרבית הפרויקטים שביקש לקדם הרבי השישי. כך, למשל, כבר בכ' בשבט, עשרה ימים לאחר ה'הסתלקות', שלח מכתב לחסיד מיכאל ליפסקר, וכתב לו כי אחד הדברים שעליהם דיבר הרבי השישי לפני ה'הסתלקות' היה בעניין חינוך ילדי ישראל באפריקה, ולכן הוא מבקש ממנו, בשמו של הרבי שנפטר, לנסוע לצפון אפריקה, לנהל את העבודה שם.[106] מנחם־מענדל בעצם, עוד קודם שהיה רבי, דחק באותו חסיד לצאת לשליחות במרוקו ולא אִפשר לו לקבל הצעת עבודה אחרת שעמדה לפתחו.[107]

בחודש תמוז הכינו החסידים לראשונה לפרסום שיחה שהשמיע מנחם־מענדל. הם הכניסו אותה אליו להגהה לקראת מסירתה לדפוס. כותבי השיחה כתבו עליה: "הוגה על ידי כ"ק אדמו"ר שליט"א". מנחם־מענדל מחק את המילים "כ"ק אדמו"ר" ותיקן: "הרמ"ש". בהגהה השנייה מחק גם שורה זאת.

עד חודש תמוז תש"י, קיץ 1950, כל מי שרצה להיפגש עם מנחם־מענדל היה פשוט דופק על דלתו. מרגע שקהל המבקשים להיפגש עמו גדל והלך, ביקש מאחד ממזכירי הרבי הקודם לסייע בידו בהרשמה מוקדמת של המבקשים להיכנס אליו לפגישה.

באותם ימים החל מנחם־מענדל לשגר מכתבים כלליים, בנושאים שונים, הקשורים לחגים ולעבודה הפנימית של האדם במסגרת הזמן. ביום י"ח באלול, יום ההולדת של הבעל־שם־טוב ושל מייסד חסידות חב"ד, שניאור־זלמן מליאדי, כתב הרב מנחם־מענדל לראשונה מכתב כללי אל "בני ובנות ישראל די בכל אתר ואתר". המכתב נכתב בעברית וביידיש. מכתבים כלליים מעין אלה עתידים לצאת בשנים הבאות לקראת כל חג או אירוע משמעותי, ובהם מסר לכלל האומה. המכתבים הכלליים מעידים על תודעה של מנהיג, האמור להכווין את צאן מרעיתו.

כל אלה שימשו רמזים מבחינת החסידים שאכן מנחם־מענדל מקבל עליו את התפקיד. אולם למרות הרמזים, מנחם־מענדל דחה את הציפיות בכל אחד ואחד מהמועדים שנראו לחסידים מתאימים להכתרתו לנשיא החסידות.

י"ט בכסלו הוא אחד התאריכים החשובים והמרכזיים במסורת של חסידות חב"ד. 152 שנים קודם לשנה המדוברת השתחרר מייסד החסידות, אדמו"ר הזקן, מהכלא הרוסי. יום זה נחשב מועד שבו שינתה החסידות את פניה בכל הנוגע לדרכי הפצתם של רעיונות פנימיות התורה, ולכן הוא מכונה 'ראש השנה' לחסידות. בהתוועדות י"ט בכסלו תשי"א, 28 בנובמבר 1950, כעשרה חודשים לאחר ה'הסתלקות', נכחו כשש מאות איש. זה היה הקהל הגדול ביותר שראה בניין 770 מאז בואו של הרבי השישי לארצות הברית. באותו ערב נשא הרב מנחם־מענדל שיחות ארוכות, זו אחר זו, בלי הפסקה. החסידים ציפו שיקבל עליו במעמד זה את הנשיאות, אך הוא לא עשה כן.

ביום כ"ד בטבת תשי"א, יום ה'הסתלקות' של מייסד החסידות, בעל התניא, וכשבועיים לפני המועד שבו מנחם־מענדל עתיד לקבל עליו את הנשיאות, התקיימה עוד התוועדות. באותו יום חתמו חסידי חב"ד בארצות הברית על כתב התקשרות. בסיומה של תפילת ערבית נכנסה משלחת של כשלושים מרבני חב"ד וזקני החסידות, מכל רחבי ארצות הברית, לחדרו של הרב מנחם־מענדל, ומסרה לו את המכתב בשם החסידים בכל רחבי תבל. הרב מנחם־מענדל לקח את המכתב, קרא את השורה הראשונה, סגר את המכתב ופרץ בבכי עז. לאחר כמה שניות פנה אל הרבנים המכובדים ואמר: "בבקשה צאו, אין לזה שייכות אליי."[108]

במקביל למסירת כתבי ההתקשרות אל הרבי החליטו החסידים לתת ביטוי לשאיפתם באמצעות פרסום ידיעה גדולה ובולטת בעיתונים הפופולריים באותם ימים בשפת היידיש. היומן היידי 'דער טאג' דיווח ביום כ"ו בטבת על כוונת חסידי חב"ד להכתיר את הרבי בי' בשבט. הידיעה מתארת את הופעת שלושה מנכבדי חב"ד במערכת העיתון לבשר על כך.[109] גם בעיתון היהודי 'דער מארגן זשורנאל' נכתב על מסירת כתב ההתקשרות. בעיתון 'דער פארווערטרס' נאמר כי חסידי חב"ד ברחבי תבל מינו עליהם את הרב מנחם־מענדל לממלא מקום הרבי השישי בתור רבי ונשיא חב"ד, וכממשיך השושלת החב"דית מאדמו"ר הזקן. עוד נכתב בידיעה כי בכ"ד בטבת מסרו את כתב ההתקשרות, ואילו קבלת הנשיאות הרשמית תהיה בי' בשבט תשי"א.[110]

בעקבות הפרסום פרצה היוזמה להכתרתו של הרבי לתודעה הציבורית ואיתה המחלוקת וההתנגדות ליוזמה. בני משפחתו של שמריהו גוראריה ראו את הפרסום בחומרה והקימו מהומה. בנו של גוראריה, בארי, החציף פנים כלפי דודו מנחם־מענדל והתנפל עליו בזעם ובזעקות.

מנחם־מענדל, שהפרסום נעשה שלא בידיעתו ובניגוד לרצונו, יצא מחדרו במהירות ופנה אל חדרו של שמואל לויטין, בירכתי קומת הכניסה של בניין 770. בחדר שהו באותה עת שלושה חסידים נוספים. מנחם־מענדל הביע לפניהם את כאבו והבהיר שאם לא תתפרסם הכחשה ברורה, ייאלץ הוא־עצמו לפנות אל העיתון ולפרסם הכחשה. החסידים השפילו את פניהם במבוכה. הם לא ציפו לתגובה נחרצת כל כך. לאחר רגעים אחדים הרהיבו עוז ושאלו: "על מה תצא הכחשה, על כך שהחסידים שלחו אל הרבי כתב התקשרות? הרי זה אמת." הרב מנחם־מענדל לא השיב דבר ועזב את החדר.[111]

 

כיצד ניתן להסביר את ההתנהגות של הרבי מלובביץ' במהלך השנה, קודם שניאות לקבל עליו את המינוי? איך ייתכן שמצד אחד נשא על כתפיו את תפקידי הרבי ומצד שני כמעט עד היום האחרון שבו קיבל עליו את התפקיד סירב לעשות כן? על פי אחת העדויות, המדגישה את הפרדוקס האמור, זמן קצר לפני שקיבל עליו את הנשיאות אף התריע כי "אם ימשיכו להציק לי בעניין הנשיאות, איעלם ואיש לא ימצא את מקומי".[112] הייתכן כי הרב מנחם־מענדל לא היה ער לתכונה סביבו? האם לא תכנן את המשך דרכו? האם באמת לא ראה את עצמו ראוי להיות מנהיג?

חסידים הנדרשים לסוגיה מציגים כמה וכמה גרסאות, המסייעות להבין טוב יותר את המתרחש בקרבו של הרבי באותן שנים. על פי גרסה אחת, הרבי ידע שהוא זה שנועד לתפקיד, אולם בדומה לאדמו"רים הקודמים, היה צריך שהחסידים יהיו אלה שיעשו מאמץ, שיקבלו אותו עליהם לרבי. על החסידים לפעול מצִדם כדי שהרבי יוכל להיכנס לתפקידו. אם אין נכונות ורצון אמיתי ועמוק מצד החסידים, לכאורה אין ביכולתו לצאת לדרך. במהלך השנה ביקש מנחם־מענדל גם לרתום את החסידים להשתתפות בתמיכה כספית במוסדות החסידות. הוא תבע מהם לתרום, לעתים למעלה מכוחותיהם, ובכך להוכיח כי התנועה מכוונת לקדם מטרה משותפת ולא מטרה של איש אחד.[113]

הסיבה השנייה האפשרית היא שהרבי חשש מפגיעה בכבוד גיסו, שמריהו גוראריה, וברגשות גיסתו, חנה, וחותנתו, הרבנית נחמה־דינה. הוא ידע שהם מתנגדים למינויו, ולכן סירב למהלך מהיר. רק לאחר שאשתו שכנעה אותו שאם לא יעמיס על כתפיו את מלאכת הנשיאות אזי יֵרדו לטמיון מאמציו של אביה, הרבי השישי, ניאות לעשות כן.[114] אשתו ידעה כי החסידים לא יקבלו עליהם את שמריהו גוראריה לרבי, משום שלא ראו אותו מתאים דיו לתפקיד.

על פי השקפה זו, הרבי באמת לא רצה לקבל עליו את עול ההנהגה, כפי שהתבטא כמה וכמה פעמים, אף על פי שהוכשר אליה כבר מגיל צעיר. הוא נכנע והסכים לכך רק באין ברירה, מתוך הכרה בתרומה שיוכל להעניק להתפתחות החסידות ולמילוי תפקידה בעולם היהודי. נוסף לדאגתו לעתיד החסידות הבין גם כן כי המאורעות המשפיעים על עיצובו של העם היהודי, במציאות שנוצרה לאחר השואה ובעקבות תקומת מדינת ישראל, מחייבים התמודדות והתאמת כלים ראויים לתמורות הגדולות. בשעה זו אין הוא רשאי להישאר נחבא אל הכלים ולהעדיף את נטיות לבו ואת שאיפותיו לחיות בתוך עצמו ועם עצמו.

השנה שחלפה מ'הסתלקות' הרבי השישי ועד יום ההכתרה מלמדת על שתי תנועות, סותרות לכאורה, שהתקיימו ברבי מלובביץ' בו־זמנית, ולשתיהן הוא אִפשר לבוא לידי ביטוי. מצד אחד הרצון להתבטל, לא להיות, להשיג דבקות בבורא מתוך חיי התבוננות, לימוד ועיון. מגיל צעיר הוכשר להיות רבי ותלמיד חכם. הדבקות הזאת, השאיפה להתאַיֵין, להתקרב לבורא על ידי הפעילות האינטלקטואלית, היא אולי התוצר המשמעותי ביותר של הכשרה שכזו. מצד שני הבין את שליחותו בעולם, את חובתו לפעול בתוך מסגרת תנאים מציאותית. הפעולה בתוך העולם היא חלק מתכלית הבריאה, על פי החינוך שקיבל. המעשה הטוב בעולם הזה מלמד על מימוש תכלית בריאת העולם, שהיא חשיפת אור הבורא במקום התחתון ביותר, במקום שבו היֵשות, ה'אגו', מסתירים לאדם ומפריעים לו לראות מבעד לעצמו. זוהי, על פי הפירוש החסידי הנפוץ, כוונת המדרש "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים".[115] חובת המעשה, כחלק מציוויו של מייסד החסידות הכללית, הבעל־שם־טוב, להפיץ את גילויי פנימיות התורה בעולם, חייבה את הרבי להתגבר על נטייה אחת שלו ולצאת לשליחות חייו, לשליחות שאליה הוכשר ויוּעד מבית אביו.

שתי התנועות הנפשיות האלה גם עתידות לבוא לידי ביטוי במהלך יותר מארבעים שנות נשיאותו, וללמד אותנו על בחירותיו. התנועה של איון, ביטול עצמי וחיפוש אחר המבנה העיוני של העולם, שבו האדם מתאחד עם הנלמד, מוצאת את ביטויה בעיקר בשלבי חינוכו והתבגרותו עד הגיעו לארצות הברית. לעומת זה, בשנות נשיאותו בולט המאמץ שלו להצביע על הנוכחות של הבורא במציאות הגשמית והתחתונה, על ידי קידום המצוות וההיכרות של העם היהודי בישראל ומחוצה לה עם ארון הספרים היהודי והחסידי.

 

***

 

ביום השנה הראשון לפטירת הרבי השישי שהה הרב מנחם־מענדל זמן רב ב'ציון' של חותנו. הוא חזר משם רק סמוך לשקיעה והתפלל במהירות עם החסידים. רוב החסידים ותלמידי הישיבה שהיו במקום המתינו לו, וכמוהו לא אכלו כל היום. לאחר תפילת המנחה הזדרזו לפנות לארוחה קלה, ושבו מיד לתפוס מקום באולם הקטן לקראת ההתוועדות.

יום השנה לפטירה, י' בשבט תשי"א, 17 בינואר 1951, חל באותה שנה ביום רביעי. הנוכחות בבניין 770 באותו ערב היתה גבוהה. כמאתיים חסידים התקבצו באולם התפילה הקטן, שגודלו אינו עולה על ארבעים מטרים רבועים. החום והצפיפות היו כמעט בלתי־נסבלים. בחוץ התגודדו עוד כשש מאות איש, שלא הצליחו להיכנס פנימה. הסקרנות משכה בהמשך הערב גם רבים שאינם חסידי חב"ד מובהקים. כל אחד ואחד מהנוכחים ספק העריך ספק קיווה שהרב מנחם־מענדל יקבל עליו באותו ערב את הנשיאות ויהיה הרבי השביעי של תנועת חב"ד.

ההכתרה לא היתה כרוכה בטקס מרשים. על פי הנוהג, הביטוי לקבלת הנשיאות הוא בהשמעת מאמר חסידות מקורי. מאמר חסידות הוא אסופת רעיונות שנושא רק רבי. הדברים הבנויים לתלפיות מיוסדים על אדני ספרות הקבלה והחסידות, ונחשבים למעין גילוי דבר הבורא בעולם. לכן המאמרים האלה, הדורשים הכנה מיוחדת מצד הקהל והדובר, נקראים גם דא"ח - דברי א־לוהים חיים. היכולת של הרבי לומר דבר תורה עמוק, פנימי, המיוסד על תורת הקבלה והחסידות, היא עדות להיותו רבי, אדם השרוי ראש לכול בהתבטלות שלמה אל מול הבורא, ואת ההתבטלות הזאת הוא מבקש להעביר גם לחסידיו.

בשעה שמונה ארבעים וחמש עזב הרב מנחם־מענדל את בית אמו בשכונה וצעד אל בניין 770. חצי שעה לפני ההתוועדות עוד נכנסה משלחת של זקני חב"ד ורבני חב"ד ממונטריאול והגישה לו כתב התקשרות. בשעה תשע ארבעים וחמש יצא מנחם־מענדל מחדרו לעבר אולם ההתוועדות, מרחק מטרים אחדים. אחריו נכנסו שלושה מזקני הרבנים. השולחנות בחדר סודרו במעין צורת שי"ן. הרבי ישב בשולחן הדרומי וכנגדו עמדו שלושה שולחנות לאורך כל בית המדרש. בתחילת ההתוועדות מזגו הכול לעצמם כוסית לחיים.[116]

בפתח דבריו הדגיש הרבי את החשיבות של התקשרות עם הרבי הקודם, ועמד על כך כי המשימה המוטלת על כתפיהם של הנוכחים היא להפיץ את סודות פנימיות התורה, לקדם את זווית הראייה החסידית על המציאות, ולאפשר לכל אדם להרכיב את המשקפיים החסידיים המעניקים תשובות לשאלות המעסיקות כל אדם חושב, ובהם מיהו האדם ומה תכליתו.

כשעה לאחר תחילת ההתוועדות קם אחד מזקני החסידים, ישיש כבן שמונים לערך, והכריז כי הקהל רוצה לשמוע מאמר חסידות. בבית המדרש השתררה דממה מוחלטת. קודם אמירת מאמר נהוג שהקהל והרבי שרים ניגון הכנה. החסידים נוהגים לעמוד בזמן אמירת המאמר. לראשונה, הרבי נענה לבקשה. בשעה עשר וארבעים אמר הרבי בפעם הראשונה בלשון מתנגנת את המאמר "באתי לגני אחותי כלה". בתחילה הקהל ישב, ומיד כשהבין שהרבי אומר מאמר, קם על רגליו. הרבי פתח בציטוט ממאמר החסידות האחרון שפרסם הרבי הקודם, וביאר את הנאמר בו על פי ספרות הקבלה והחסידות.[117]

כשסיים לשאת את החלקים הראשונים במאמר קפץ אחד מהחסידים הישישים והכריז: "יש לנו רבי, עלינו לברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה." החסיד בירך 'שהחיינו' והקהל ענה אחריו אמן.[118]

ההתוועדות הוקלטה בסתר וכמה תמונות צולמו באותו ערב. לנוכחים היתה תחושה של רגע היסטורי, שידובר בו עוד שנים רבות.[119]

לאחר שסיים את אמירת המאמר, המשיך לומר דברים שבהם ביטא את קו החשיבה שלו ואת דרך הנהגתו. הוא הכריז כי התביעה היא מכל אחד ואחד לעבוד בכוחות עצמו ולא להסתמך על האדמו"ר.[120] בניגוד לחסידויות אחרות, שבהן הרבי נוטל עליו את תפקיד של החייאת החסידים, בחסידות חב"ד, הדגיש, נדרש כל אחד ואחד לעבוד בכוחות עצמו, עם גופו ונשמתו. הוא הבהיר כי אין הוא מתנער מתפקידו לסייע, אבל צריך לזכור שבלי עבודה פנימית רוחנית ואישית של האדם עצמו, לא תועיל העזרה ולא יסייעו הניגונים ואמירת ה'לחיים'. איש לא יצליח להתקדם מבחינה רוחנית אם לא יתאמץ בכוחותיו־הוא. כל אדם צריך לקחת את התכונות השליליות שלו, הכעס, הגאווה, האגו והיֵשות, חתם הרבי, ולהתמירן לכיוון הקדושה, לכיוון גילוי הבורא בעולם. תכלית הבריאה, הדגיש, יכולה להתממש רק כשכל אחד ואחד מבצע את תפקידו. אם התכלית היא לבנות לבורא 'דירה בתחתונים', אזי תכלית זאת מתממשת כשכל אדם בונה במסגרת חייו דירה לבורא בעולמו התחתון, בתודעתו מלאת היֵשות. על התביעה הזו מהחסידים, לא להיתלות בו אלא לעמוד על רגליים עצמיות ועצמאיות, חזר הרבי מלובביץ' עוד פעמים רבות.[121]

כשנסתיימה ההתוועדות, התיישבו תלמידי הישיבה, ה'תמימים', לחזור על המאמר, אף שלא אכלו כמעט כל היום ולא ישנו שעות רבות. ההתרגשות ניכרה בכול; התרגשות לקראת יציאתה של החסידות לדרך חדשה.

 

הגיס, שמריהו גוראריה, לא מיהר לקבל את מנהיגותו. כך גם גיסתו חנה, בנם בארי וחותנתו, הרבנית נחמה־דינה. נכדו של הרבי השישי, בארי, שלימים ינטוש את אורח החיים החסידי, אף נמנע מלהזמין את הרבי לחתונתו. דווקא אביו, שמריהו גוראריה, השלים עם מנהיגותו של הרבי כמה חודשים לאחר ההכתרה, גם במחיר של מחלוקת עם אשתו ובנו. מחלוקת זו עתידה להתפתח לכדי מאבק משפטי מתוקשר, כשלושים וחמש שנים מאוחר יותר, סביב סוגיית הבעלות על הספרים מהספרייה של הרבי הקודם, ששכנו בבניין 770.

חודשים ספורים לאחר ההכתרה נכנס שמריהו גוראריה אל גיסו, הרבי מלובביץ', שוחח עמו וביקש שיזכה לאותו מעמד כפי שזכה אצל הרבי הקודם, כמי שעומד בראשות ישיבות חב"ד. הוא נותר לגור בקומה השלישית בבניין 770, שתי קומות מעל חדר עבודתו של הרבי, ונאמנותו אליו היתה בלתי־מסויגת. החותנת, הרבנית נחמה־דינה שניאורסון, שהתגוררה בקומה השנייה בבניין 770 ונפטרה בגיל תשעים, בשנת תשל"א, 1971, חשה כנראה עד יומה האחרון הסתייגות מסוימת ממנהיגותו של הרבי מלובביץ' ומהעדפתו על פני גיסו.

בעיני רוב החסידים, בהליך הבחירה לא עמדה כלל שאלת העדפת הרבי מלובביץ' על פני גיסו, שמריהו גוראריה. בעיניהם, גוראריה לא היה רבי. הוא היה תלמיד חכם, חתן יקר ומכובד של הרבי השישי, אך לא רבי. רבי צריך להיוולד כזה, נוסף על העבודה העצמית שיש להשקיע בדבר. הרבי מלובביץ', בעיני החסידים, נולד רבי. אמנם ניסה שלא להבליט את עצמו ולהצניע את כישוריו ואת למדנותו, אך לא בהצלחה מרובה. החסידים לא יכלו להתבלבל בגדולת אישיותו וברוממות קומתו.

כיצד רכש אותן תכונות? מה היה ייחודי בכר גידולו? כיצד הוכשר? המענה לשאלות האלה מחייב לחזור אחורה בזמן, לארבעים ותשע השנים שקדמו לשנה המדוברת, השנה שבין 'הסתלקותו' של רבי יוסף־יצחק ובין הכתרת חתנו מנחם־מענדל לרבי.