הקיץ היפה

1

 

באותם זמנים כל יום היה חג. אך יצאו מהבית וחצו את הכביש וכבר התחילו להשתולל, והכול היה יפה כל-כך, במיוחד בלילה, וכשחזרו עייפות עד מוות עוד קיוו שיקרה משהו, שתפרוץ איזו שׂרֵפה, שבבית ייוולד ילד, או שהיום יאיר פתאום וכל האנשים יצאו לרחוב, ואפשר יהיה להמשיך ללכת וללכת עד לכרי הדשא ומעבר לגבעות. "אתן בריאות, אתן צעירות," אמרו להן, "אתן נערות, אין לכן דאגות, כמובן." ולמרות זאת, אחת הנערות, טינה, זו שיצאה צולעת מבית-החולים, ובבית לא היה לה מה לאכול, גם היא צחקה על כל שטות, וערב אחד, בשעה שדידתה מאחורי כל השאר, נעצרה פתאום ופרצה בבכי מפני שללכת לישון היה מעשה טיפשי שבא על חשבון שעות השמחה.

 

ג'יניה, אם תקפו אותה רגעי משבר מעין אלה, לא הפגינה זאת אלא ליוותה את אחת מחברותיה לביתה ודיברה ודיברה עד שלא ידעו עוד מה לומר. וכך כשהגיע הרגע להיפרד, הן כאילו כבר היו לבדן זה זמן רב, וג'יניה חזרה הביתה בשלווה ולא הצטערה שאין בחברתה איש. הלילות הכי יפים, כמובן, היו בשבתות, כאשר הלכו לרקוד ולמחרת יכלו לישון. אבל די היה גם בפחות מזה – היו בקרים שבהם יצאה ג'יניה לעבודה ושמחה על כברת הדרך המצפה לה. האחרות היו אומרות: "אם אני חוזרת מאוחר, אני מנומנמת אחר-כך, אם אני חוזרת מאוחר, מַחטיפים לי." אבל ג'יניה לא התעייפה אף פעם, ואחיה, שעבד בלילות, פגש אותה רק בארוחות הערב, ובימים ישן. בצהריים (סֶבֶרינוֹ היה מתהפך במיטה כשנכנסה הביתה) ערכה ג'יניה את השולחן ואכלה בתחושת רעב, לעסה לאיטה והקשיבה לקולות הבית. הזמן עבר בעצלתיים, כמו שהוא עובר בבתים ריקים, ולג'יניה היה זמן לשטוף את הכלים שציפו לה בכיור, לנקות קצת; ואחר-כך להשׂתרע על הספה מתחת לחלון ולהניח לעצמה להתנמנם לקול תקתוק השעון המעורר שבחדר השני. לפעמים גם הגיפה את התריסים כדי להחשיך את החדר וכדי לחזק את ההרגשה שהיא לבד. בכל מקרה, בשעה שלוש נהגה רוזה לרדת במדרגות ולעצור לגרור את הדלת, בשקט, שלא להעיר את סברינו, עד שג'יניה תענה לה שהיא ערה. ואז היו יוצאות יחד ונפרדות בתחנת החשמלית.

 

לג'יניה ולרוזה לא היה דבר במשותף, אלא אותה כברת דרך וכוכב עשוי חרוזי זכוכית שנעצו בשׂערן. אבל פעם אחת כשעברו על פני חלון ראווה אמרה רוזה: "אנחנו נראות כמו אחיות," וג'יניה שמה לב שאותו כוכב הוא המוני, והבינה שעליה לחבוש כובע אם אינה רוצה להיראות גם היא כמו פועלת. מה גם שרוזה עדיין נמצאת בחזקתם של אביה ואִמה, ומי יודע בעוד כמה זמן תוכל לקנות לה כובע.

 

כשרוזה הייתה באה להעיר אותה, אם לא היה מאוחר מדי נכנסה אליהם; וג'יניה נעזרה בה כדי לסדר את הבית, והייתה צוחקת חרש על סברינו, שכמו כל הגברים לא ידע מה זאת אומרת לתחזק בית. רוזה נהגה לקרוא לו "בעלך" כדי להמשיך ברוח הבדיחה, אבל לעתים קרובות התקדרה ג'יניה וטענה כנגדה שזה לא משמח כל-כך כשמוטלות עלייך כל טרדות משק הבית אבל אין לך גבר. היא התבדחה, ג'יניה, מכיוון שדווקא נהנתה להישאר באותה שעה לבדה בדירה, כמו בעלת בית, אבל לרוזה היה צריך להסביר מדי פעם שהן כבר לא ילדות. גם ברחוב לא ידעה רוזה להתנהג כמו שצריך, והייתה צורחת, צוחקת, מסתובבת לאחור – ג'יניה רצתה לחנוק אותה. אבל כשהן הלכו יחד לרקוד, היה צורך ברוזה מפני שהיא פנתה לכל אחד ואחד בישירות, בלי גינונים, ובשיגעונות שלה גרמה לאחרים להבין שג'יניה מעודנת יותר. באותה שנה יפה כל-כך, שבה הן התחילו לחיות לבדן, הבחינה ג'יניה עד מהרה שההבדל בינה לבין האחרות הוא שהיא לבדה גם בבית – סברינו לא נחשב – ושהיא, בת השש-עשרה, יכולה לחיות כמו אישה. לכן כל עוד היה הכוכב תקוע בשׂערה הרשתה לעצמה ללכת בלוויית רוזה, ששִעשעה אותה. בכל השכונה לא הייתה עוד מישהי שידעה להשתטות כמו רוזה, כשרצתה בכך. ידעה איך לצנן את רוחו של כל אחד ואחד, כשהיא צוחקת ובוהה באוויר, והיו ערבים שלמים שבהם כל מה שעשתה או אמרה היה רק העמדת פנים. והיא התקוטטה כמו תרנגול קרב. "מה יש לך, רוזה?" היה שואל מישהו כשחיכו שהתזמורת תתחיל לנגן. "אני פוחדת," הייתה אומרת ועיניה יוצאות מארובותיהן; "ראיתי שם מאחור זקן אחד שתוקע בי מבטים, הוא מחכה לי בחוץ, אני פוחדת." בן-שיחה לא היה מאמין לה. "זה בטח סבא שלך." "טיפש." "אז בואי נרקוד." "לא, כי אני פוחדת." ג'יניה באמצע סיבוב הריקוד הייתה שומעת שבן-שיחה של רוזה צועק: "את לא מחונכת, מכשפה, לכי תתחבאי, תחזרי לבית-חרושת!" ורוזה הייתה צוחקת וגורמת גם לאחרים לפרוץ בצחוק. אבל ג'יניה המשיכה לרקוד וחשבה שדווקא בית-החרושת הוא שגרם לנערות להידרדר כך. ובעצם די להביט במכונאים, שגם הם עשו היכרות בעזרת התבדחויות כאלה.

 

כשאחד המכונאים נמנה עם החבורה, היה ברור שעוד לפני רדת הלילה תתרגז אחת הנערות, או אם היא מהטיפשוֹת – שתבכה. הם נהגו להתלוצץ אִתן כמו שעשתה רוזה. תמיד רצו לקחת אותן לכרי הדשא. לא היה אפשר לשוחח אִתם, ותמיד היה צורך למהר ולהתגונן מפניהם. אבל לזכותם ייאמר שלפעמים הם שרו בערבים, ואפילו שרו יפה, במיוחד כשבא פֶרוּצ'וֹ, עם הגיטרה, בחור גבוה, בלונדיני, תמיד מובטל אבל אצבעותיו עדיין שחורות ושחוקות מהעבודה בפחם. היה קשה להאמין שידיו הגדולות מצליחות לנגן כך, וג'יניה שפעם חשה בהן מתחת לבית-השחי שלה כשחזרו כולם יחד מהגבעות, נזהרה שלא להביט בהן בשעה שפרטו על הגיטרה. רוזה אמרה לה שפרוצ'ו הזה שאל עליה פעמיים או שלוש, וג'יניה ענתה: "תגידי לו שלפני זה הוא יגזור ציפורניים." היא ציפתה שפרוצ'ו יצחק בפעם הבאה, אבל הוא אפילו לא הסתכל עליה.

 

אך יום אחד, כשיצאה ג'יניה מהמתפרה וסידרה בשתי ידיה את הכובע שלראשה, מצאה בשער הכניסה דווקא את רוזה, וזו זינקה לקראתה. "מה קרה?" "ברחתי מהעבודה." הן הלכו יחד על המדרכה עד לחשמלית, ורוזה לא דיברה עוד. ג'יניה הייתה מעוצבנת ולא ידעה מה לומר. כאשר ירדו מהחשמלית, ליד הבית, רטנה רוזה ואמרה בלחש שהיא חוששת שהרתה. ג'יניה קראה לה טיפשה והן רבו בפינת הרחוב. אחר-כך נרגעו הרוחות, כי רוזה נקלעה למצב כזה רק מפני שנבהלה, אבל למעשה ג'יניה נסערה יותר ממנה, מפני שהרגישה כאילו רומתה והושארה בתפקיד הילדה בשעה שהאחרים נהנו, ועשתה זאת דווקא רוזה, שלא היה בה אפילו שמץ שאפתנות. "אני שווה יותר," אמרה ג'יניה, "בגיל שש-עשרה זה מוקדם מדי. בעיה שלה אם היא רוצה לבזבז את החיים שלה." כך אמרה אבל לא יכלה להרהר בכך בלי להרגיש מושפלת, בגלל המחשבה שכל האחרות בילו בכרי הדשא, בלי שדיברו על כך מעולם, ואילו היא, שחיה לבדה, עדיין התפעמה למגע ידו של גבר, ובגלל המחשבה הזאת נעצרה נשימתה. "למה באותו יום באת להגיד לי את זה?" שאלה את רוזה יום אחד כשיצאו יחד אחר הצהריים. "ולמי רצית שאגיד? הייתי בצרה." "למה לא אמרת לי כלום לפני זה?" רוזה, שהייתה שלווה עכשיו, צחקה. היא שינתה כיוון. "אם לא מגלים זה יותר יפה. אם מדברים זה מביא מזל רע." ג'יניה חשבה: "טיפשה. עכשיו היא צוחקת אבל קודם רצתה להרוג את עצמה. היא עוד לא אישה, זה העניין." בינתיים, גם כשהייתה לבד, כאשר התהלכה ברחובות, חשבה שאנחנו כולנו צעירות, ושהיינו צריכות כולנו להיות מיד בנות עשרים כדי לדעת להסתדר.

 

ערב שלם התבוננה ג'יניה בחבר של רוזה – פּינוֹ בעל האף העקום, בחור קטן שידע רק לשחק בביליארד ולא עשה כלום וכשדיבר סינן את המילים מקצות פיו. ג'יניה לא הבינה למה רוזה ממשיכה ללכת אִתו לקולנוע אחרי שגילתה כמה הוא נבזי. לא יכלה לשכוח את אותו יום ראשון שבו שטו כולם יחד בסירה וראו שגבו של פינו מכוסה נמשים רבים כל-כך שנראו כמו חלודה. עכשיו, כשידעה, נזכרה שבאותו יום רוזה ירדה אתו אל בין השיחים. כמה טיפשה היא, שלא הבינה. אבל רוזה טיפשה יותר, והיא אמרה לה את זה שוב בפתח בית הקולנוע.

 

והלוא בסירה הם שטו פעמים רבות והתבדחו, צחקו, לעגו לזוגות. ג'יניה שהתבוננה בתשומת-לב בכל האחרות, לא הבחינה ברוזה ובפינו. בחום הצהריים הן נשארו יחד לבדן בסירה הגדולה, היא וטינה הצולעת. האחרים, כולל רוזה, ירדו לחוף, משם נשמעו צעקותיהם. טינה שנשארה בחצאית ובחולצה אמרה לג'יניה: "אם אף אחד לא בא, אני מתפשטת כדי להשתזף." ג'יניה אמרה לה שהיא תשמור, אבל במקום זה הִטתה אוזן לקולות ולשתיקות שעל החוף. זמן-מה דמם הכול על פני המים השקטים, טינה השׂתרעה בשמש, ומגבת למותניה. אז קפצה ג'יניה אל העשב וצעדה כמה צעדים ברגליים יחפות. לא נשמע עוד קולה של אַמֶליה, שגררה אחריה את כל האחרים. ג'יניה, טיפשה שכמותה, חשבה שהם משחקים במחבואים, לא חיפשה אותם וחזרה לסירה.