הקדמה
ספר זה עוקב מקרוב אחר החשיבה הפילוסופית של שני פילוסופים, שיש ביניהם הן מן הקרבה והן מן הריחוק. הן הקרבה והן הריחוק ביניהם הניעו אותי לדון בחשיבתם זה לצד זה וזה כנגד זה. מקור הקרבה ביניהם הוא הניסיון של כל אחד מהם לנסח תפישה אתית, שאיננה נשענת על הרעיון של אלוהות טרנסצנדנטית. מקור הריחוק ביניהם הוא דפוסי ההתפלספות השונים, ולמעשה המנוגדים, של שני ההוגים.
שפינוזה הוא ההוגה הראשון, ואולי אף היחיד, שעומד על כך שרק החשיבה הפילוסופית חושפת את טבעו האמיתי של אלוהים מתחת לשלל האמונות הטפלות שערמו עליו הדתות. אלוהים זה הוא אלוהים פילוסופי בהווייתו, מכיוון שמהותו מתגלה מתוך החשיבה של האדם ולא מתוך אירוע של התגלות דתית. אלוהים, מורה שפינוזה, הוא, למעשה, המציאות בכוּליוּתה. רעיון יסוד זה של החשיבה השפינוזיסטית משמש את שפינוזה כדי להציע תיאור של נפש האדם, לנסח תפישת מוסר ולגבשן יחדיו לכלל השקפה אתית כוללת של האדם.
ניטשה הוא הפילוסוף הראשון, שמנסה להתעמת באופן ישיר עם התופעה של אובדן האמונה הדתית בקרב אנשים רבים בתרבות המערב. הוא מכנה תופעה זו ‘מות האלוהים’ ובוחן את ההשלכות הפילוסופיות, ובעיקר הקיומיות, שנובעות ממנה. מחשבה זו מובילה את ניטשה למסקנות מרחיקות לכת ביחס לנפש האדם, ביחס למעמדם של אמיתותינו וערכינו ועד לכדי גיבוש השקפה אתית חדשה ביחס לקיום האדם.
כך, שני פילוסופים אלה, על מסקנותיהם הדומות והשונות, פותחים מרחב של מחשבה אתית עבור מי שניתן לכנותו ‘אדם ללא אלוהים’: אדם, שבוחן את מעמדו הקיומי ואת משמעות חייו, שלא מתוך זיקה לקיומו של אל טרנסצנדנטי. אך הריחוק בין דפוסי ההתפלספות שלהם מעניין מבחינה פילוסופית לא פחות מאשר הקרבה במישור האתי.
שפינוזה, בספרו אתיקה, פורש משנה שיטתית, שמשקפת את שאיפתו לדון בסוגיות פילוסופיות ‘כאילו הייתה זו שאלה של קווים, משטחים וגופים’. (אתיקה: 194) הוא אף מכנה דרך זו ‘הוכחה בסדר גיאומטרי’. כך, ספרו יכול להיראות, מבחינה זו, כביטוי קיצוני במיוחד לדרך החשיבה הרציונליסטית, שרואה בדגם המתמטי את הדגם הנכון לפיתוח חשיבה אנושית ראויה.
ניטשה, לעומתו, מתנגד באופן מפורש לעשיית פילוסופיה כשיטה. הוא מקדיש חלק ניכר מכתביו לקעקוע רעיון זה וכתביו עצמם הם המחשה להתנגדות זו. הוא כותב בצורה של מכתמים (אפוריזמים) ספרותיים, שמפותחים באופן אסוציאטיבי ומציגים שטף של מחשבות, שמתחברות זו לזו ומתנגדות זו לזו בהקשרים שונים. כך, מציג ניטשה את רעיון הפרספקטיביזם, שמוביל את הפילוסופיה שלו, לא רק כתובנה פילוסופית אלא כדרך ראויה להתפלספות.
החשיבה הפילוסופית, כך אני מאמין, היא ניסיון למתוח את גבולות החשיבה האנושית עד בלי די. שפינוזה וניטשה בהחלט לקחו על עצמם משימה זו, ולכן כתביהם, דווקא בזכות דרכי ההתפלספות המנוגדות שלהם והעימות ביניהן, יכולים לשמש כאמצעי נאות לפיתוחה של חשיבה פילוסופית עצמאית. שפינוזה מציג אתגר לחשיבה הלוגית שלנו, שנוגעת להגדרות של מושגים ובחינת היחסים ביניהם. אין ספק שזהו פן מרכזי של החשיבה הפילוסופית לדורותיה ופן מהותי של מחשבת האדם. ניטשה מלמד על כוחו של הדמיון היוצר שלנו, שמוליד שוב ושוב פרספקטיבות חדשות, שמעמידות במבחן את המוסכם והמקובל. אף פן זה הוא פן מרכזי של החשיבה הפילוסופית בפרט ושל מחשבת האדם בכלל. כך, המפגש בין הפילוסופיות של שפינוזה וניטשה תורם, לדעתי, לפיתוח החשיבה הפילוסופית, אף אם דוחים את מסקנות החשיבה שלהם מכול וכול.
שתי מטרות אפוא לספר זה: האחת, פיתוח דרך החשיבה הפילוסופית בעזרת עימות בין שני ביטויים קיצוניים ומנוגדים שלה (החשיבה הכללית והחשיבה האישית). השנייה, פתיחת מרחב של דיון פילוסופי מבוסס על האתיקה של ‘אדם ללא אלוהים’. אינני מחשיב מטרה אחת כחשובה יותר מרעותה. פיתוח חשיבה פילוסופית מאפשר לאדם חשיבה עצמית, שמונעת ממנו להיות נתון למרותה וגחמותיה של החברה שמסביבו, ובעיקר בתרבות בת-זמננו, לשליטתה של תקשורת ההמונים בתודעתו. פיתוח אתיקה של ‘אדם ללא אלוהים’ חיונית, לדעתי, בתרבות שמאיימת לשקוע לתוך מטריאליזם סתמי מזה ולרוחניות מדומה מזה; שניהם היו מאז ומעולם אויבי החשיבה ההומניסטית, שאותה אני מבקש לזהות עם החשיבה הפילוסופית. אי-לכך, הגם שספר זה עוסק בפרשנות לפילוסופיות של שפינוזה וניטשה הוא בהחלט נכתב מתוך צורך לתת מענה לאתגרים האתיים ולסכנות האתיות, שעמם מתמודד האדם בתרבות בת-זמננו.
