ג'וד האלמוני

1

המורה עמד לעזוב את הכפר, וכולם נראו מֵצֵרים על כך. הטוחן מקרֶסקומב השאיל לו את הסוס והעגלה הלבנה הקטנה, המחופה יריעת ברזנט, להוביל את מיטלטליו אל העיר שאליה הועיד פניו, מהלך כעשרים מילין[2] משם, משהתברר שגודלו של רכב כזה מספיק בהחלט לחפציו של המורה הפורש. שכן מגורי המורה רוהטו בחלקם בידי מנהלי המשק, והפריט המגושם היחיד של המורה, נוסף על ארגז הספרים, היה פסנתר זקוף שקנה במכירה פומבית בשנה שבה חשב ללמוד נגינה. אך ההתלהבות דעכה, הוא לא רכש מעולם כל מיומנות בנגינה, והכלי שקנה היה מאז טרדה תמידית עבורו כל אימת שהעתיק את מקום מגוריו.

  כומר הקהילה הסתלק למשך היום, שכן לא אהב לחזות בשינויים. הוא לא התכוון לשוב עד הערב, לאחר שיגיע המורה החדש וישתקע שם, והכל יזרום שוב על מי מנוחות.

  הנפח, סוכן החווה והמורה עצמו עמדו נבוכים בטרקלין לפני כלי הנגינה. המורה העיר שגם אם יצליח להעלות אותו לעגלה, הוא לא יידע מה לעשות בו כשיגיע לכרייסטמינסטר, העיר שאליה הועיד פניו, היות שעמד להתגורר תחילה במעון ארעי.

  נער קטן בן אחת-עשרה, שסייע בכובד ראש במלאכת האריזה, הצטרף לחבורת האנשים, ובשעה שהם שפשפו את סנטריהם, הוא פתח ואמר, מסמיק לשמע קולו-שלו: "לדודה יש מחסן גדול לעצי הסקה, ואפשר אולי לשים אותו שם עד שתמצא מקום קבוע, אדוני."

  "רעיון טוב ויפה," אמר הנפח.

  הוחלט לשלוח משלחת אל דודתו של הנער – בתולה זקנה, תושבת הכפר – לשאול אותה אם תסכים לאחסן את הפסנתר עד שמר פילוטסון ישלח מישהו לקחת אותו. הנפח וסוכן החווה יצאו לבדוק אם המחסה המוצע מתאים לשימוש, והנער והמורה נותרו עומדים לבדם.

  "מצטער שאני נוסע, ג'וד?" שאל האחרון בחביבות.

  דמעות עלו בעיני הנער, היות שהוא לא נמנה עם התלמידים היומיים הסדירים, שקִרבתם לחיי המורה היתה נטולת רגשנות, אלא ביקר בשיעורי הערב בלבד במשך כהונתו של המורה הנוכחי. התלמידים הקבועים, למען האמת, עמדו מנגד ברגע זה, בדומה לאי-אלו תלמידים ידועים מן ההיסטוריה, ולא ששו כלל להתנדב לסייע.

  הנער פתח במבוכה את הספר שאחז בידו, ספר שמר פילוטסון העניק לו כמתת פרידה, והודה שהוא מצטער.

  "גם אני," אמר מר פילוטסון.

  "למה אתה נוסע, אדוני?" שאל הנער.

  "אה – זה סיפור ארוך. לא תבין את הסיבות שלי, ג'וד. אולי תבין כשתגדל."

  "אני חושב שאבין עכשיו, אדוני."

  "טוב – אל תפיץ את זה. אתה יודע מה זאת אוניברסיטה, ומה זה תואר של אוניברסיטה? זה חותם איכות הכרחי לאדם המבקש לעשות משהו בתחום ההוראה. התכנית, או החלום שלי, לסיים את לימודיי באוניברסיטה, ולקבל אחר כך הסמכה להוראה. כשאעבור לגור בכרייסטמינסטר, או בקרבת מקום, אהיה במטה הראשי, אם אפשר לומר כך, ואם התכנית שלי מעשית בכלל, אני מעריך שהימצאותי במקום תעניק לי סיכוי טוב יותר לממש אותה מבכל מקום אחר."

  הנפח ובן לווייתו חזרו. מחסן עצי ההסקה של גברת פוֹלִי הזקנה היה ללא ספק יבש ובר-שימוש; ודומה שהיתה מוכנה להקצות בו מקום לכלי הנגינה. לפיכך השאירו אותו בבית הספר עד הערב, כאשר תהיינה יותר ידיים פנויות להעברתו; והמורה העיף מבט אחרון סביבו.

  הנער ג'וד סייע בהטענת כמה פריטים קטנים, ובשעה תשע טיפס מר פילוטסון וישב ליד ארגז הספרים שלו ושאר הכבודה, ונפרד מידידיו לשלום.

  "לא אשכח אותך, ג'וד," אמר וחייך, בשעה שהעגלה יצאה לדרך. "היֵה ילד טוב, זכור; והתייחס יפה לחיות ולציפורים, וקרא ככל שתוכל. ואם תגיע אי-פעם לכרייסטמינסטר, אל תשכח לחפש אותי, למען ההיכרות הישנה שלנו."

  העגלה חרקה על פני חלקת העשב ונעלמה מעבר לפינה ליד בית הכומר. הנער חזר לבאר שבקצה כיכר הדשא, שם השאיר את הדליים שלו כשהלך לסייע לפטרונו ומורו בהעמסת מיטלטליו. שפתיו רעדו כעת, ולאחר שהסיר את מכסה הבאר כדי להתחיל לשלשל את הדלי לתוכה, עצר ורכן במצחו ובזרועותיו על שפת הבאר. פניו לבשו ארשת ריכוז של ילד מהורהר שהקדים במקצת לחוש את עוקצם המר של החיים. הבאר שהביט לתוכה היתה עתיקה ככפר עצמו, ומן המקום שעמד בו כעת דמתה לצורה גלילית מוארכת שהסתיימה במשטח עגול ונוצץ של מים רוטטים בעומק מאה רגל.[3] היה שם מרבד טחב ירוק בסמוך לקצה העליון, ועלי שרך מעליו.

  הוא אמר לעצמו, בנימה המלודרמטית של נער רגיש מאוד, שהמורה דלה מים מבאר זו פעמים רבות בבקרים כאלה, ושלא יעשה זאת שוב לעולם. "ראיתי אותו מביט אל תחתית הבאר, כשהתעייף מלדלות ממנה, כפי שאני עושה עכשיו, וכאשר נח מעט לפני שסחב את הדליים הביתה! אבל הוא היה חכם מכדי להמשיך לגור כאן – מקום קטן וישנוני כזה!"

  דמעה התגלגלה מעינו אל מעמקי הבאר. הבוקר היה ערפילי מעט, והבל פיו של הנער נפרש כערפל סמיך יותר באוויר הדומם והכבד. צעקה פתאומית קטעה את הרהוריו:

  "תביא כבר את המים, פרחח שכמוך!"

  זה היה קולה של אשה זקנה שיצאה מפתח הדלת לעבר שער הגן של בקתה מסוככת קש לא הרחק משם. הנער נופף במהירות בידו לאות הסכמה, דלה את המים במאמץ רב ביחס לקומתו, העמיד את הדלי הגדול ורוקן אותו לתוך צמד הדליים הקטנים שלו, ולאחר שעצר לשאוף אוויר לרגע, יצא איתם לדרך על פני כיכר הדשא החלקלקה שהבאר ניצבה בה – כמעט בלב הכפר הקטן, או ליתר דיוק, הזעיר, מריגרין.

  הוא היה ישן-נושן כשם שהיה קטן, ושכן בחיק רמה גלית הגובלת בגבעות המרעה של צפון וֶסֶקס. אך ככל שהיה עתיק, פיר הבאר היה כנראה השריד היחיד לדברי ימי המקום, שלא השתנה כלל. רבים מבתי המגורים המסוככים קש, שצוהר קבוע בשיפוע הגג שלהם, נהרסו בשנים האחרונות, ועצים רבים נכרתו ונותרו על העשב. ומעל לכל, הכנסייה המקורית, הגיבנת, בעלת צריחי העץ ושיפועי הגג בזוויות משונות, פורקה ופוצפצה לערימת חצץ בסמטה, או ששימשה לקירות של דירי חזירים, לספסלי גנים, לאבני תמיכה לגדרות, ולמסלעות בערוגות הפרחים בסביבה. במקומה הוקם בניין חדש וגבוה בסגנון גותי מודרני, זר לעינו של אנגלי, על פיסת קרקע אחרת, בידי מוחק פלוני של עדויות היסטוריות שבא מלונדון ומיהר לחזור אליה בו-ביום. לאתר שעמד בו זמן רב כל-כך ההיכל העתיק של אלוהי הנוצרים לא היה אפילו זכר על חלקת הדשא הירוקה והשטוחה ששימשה בית עלמין מאז ומעולם, ואת הקברים ההרוסים הנציחו צלבי ברזל בשמונה-עשר פני עם אחריות לחמש שנים.