אנחנו אנשים חדשים

פתח דבר

בשביל רבים מאיתנו, הזמן שבו אנו חיים הוא ארץ זרה. ילידי המאה ה-20 חשים כמו מהגרים בעולם שכלליו השתנו, ורקמת החיים בה נפרמה בחלקה הגדול. ההוויה שבתוכה גדלנו התנדפה. נולדתי ב-1979, ברבע האחרון של המאה ה-20, ובכל זאת אני יכול לומר שהתחלתי את חיי בעולם שונה לגמרי מזה שבו אנו חיים היום. מספיק לציין, שבשנת לידתי הקומוניזם הגיע לשיא התפשטותו ומפת העולם היתה מכוסה בשטחים אדומים. ההסתדרות וחברת העובדים היו עדיין כוחות רבי עוצמה. רק לשליש מהמשפחות בישראל היתה מכונית, בטלוויזיה היה ערוץ אחד ששידר בשחור–לבן, ולמחיר כרטיס הקולנוע הוצמד היטל עינוגים. חיינו על גבי רצפות סומסום כהות, ובצהריים אכלנו ממרח צמחי מקופסת שימורים ושתינו מיץ מאבקת זיפ.

היינו יצורים של העולם שאחרי מלחמת העולם, שריחה עדיין הורגש באוויר. תמונת העולם של האנשים היתה גם היא שונה. ספרי היסטוריה מתאמצים לאפיין את תפיסת העולם של בני תקופות רחוקות ־ אנשי ימי הביניים, או המצרים הקדמונים. אבל אפילו תמונת העולם של אנשי שנות השמונים היא כבר כמעט בלתי נגישה בשבילנו. כדי להמחיש כמה שונות היו התפיסות המוסריות, מספיק לציין שבראשית שנות השמונים התנועה הפדופילית צברה תאוצה, וזכתה לתמיכה של מנהיגי השמאל החדש באירופה. אמנם, הלכי רוח כאלה היו מקובלים רק בחלקים מחוגי השמאל בוגר 1968. אבל הם מהווים סימפטום למבני עומק נרחבים הרבה יותר, שניכרים כמעט בכל תוצר תרבותי של התקופה. נסו לצפות בסדרות פופולריות כמו דאלאס או בועות מתחילת שנות השמונים, ותגלו שם אנשים מעידן אחר. הנפש שלהם קשיחה, אטומה, צבועה בגוון בז'. הם כמעט לא סובלים מטראומות. במבט לאחור אפשר להשתכנע שאין להם נפש.

1979 היתה גם השנה שבה החל העולם הפוסט–מלחמתי להשתנות במהירות. כמה שבועות אחרי שנולדתי נבחרה מרגרט תאצ'ר לראשות ממשלת בריטניה, והביאה לתחילת התפוררותה של מדינת הרווחה וראשית העידן הניאו–ליברלי. בארצות הברית הבנק הפדרלי העלה את הריבית בחדות, מהלך שסימן את ראשיתו של העידן הפוסט–פוֹרדיסטי. באותה שנה גם התרחשה המהפכה האסלאמית באיראן, נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים, והטלוויזיה הישראלית החלה לשדר בצבע. בסין התחיל המעבר לכלכלת שוק. הפילוסוף הנס יונאס הזהיר בחיבורו ציווי האחריות מפני הרס כדור הארץ, וכריסטופר לאש פרסם את הספר תרבות הנרקיסיזם.

רבים בעשור האחרון ניסו לאפיין את דור המילניאלים ־ אלה שהתבגרו לתוך האלף השלישי. אבל נדמה שהמאפיין היסודי ביותר של הדור הזה נשכח מרוב הניתוחים: המילניאלים נולדו בעידן שאחרי הסוציאל–דמוקרטיה והכלכלה הפוֹרדיסטית. במושגיו של הסוציולוג זיגמונט באומן, הם תוצרים של עידן "המודרניות הנזילה", שהחליפה את "המודרניות הקשיחה" של המאה ה-20. המודרניות הקשיחה אינה מתמצה בתעשייה הכבדה ובאיגודי העובדים. היא הגבינה הלבנה שבמקרר והחליפה האפורה של אריך הונקר שמופיעה בחדשות. היא הקריין ברוממה והנהג של אגד. היא גם הפנסיה של ההורים. היום אנו מבינים שבסוף המאה ה-20 התרחשה בעולם מהפכה שאינה נופלת בדרמטיות שלה מן המהפכות הגדולות של העידן המודרני. כמעט לא נערפו בה ראשים, אבל היא המסה את העולם שקדם לה ויצרה אדם חדש ־ או סוגים שונים של אנשים חדשים.

השינוי של המבנה החברתי לא היה הטרנספורמציה הגורלית ביותר שהתרחשה באותה תקופה. הקרקע שעליה חיִינו נשמטה במובן הפיזי והמוחשי ביותר. הורי עוד נולדו בעידן ההולוקן ־ עידן גאולוגי שהחל לפני עשרות אלפי שנים והסתיים, לפי ההגדרה המקובלת, ב-1945. בני הדור הנוכחי, לעומת זאת, שייכים לגמרי לעידן האנתרופוקן ־ העידן שבו התגלגל המין האנושי לכדי כוח פלנטרי ושינה עד ללא הכר את מחזורי הטבע בפלנטה. הטבע חדל להתקיים כרקע יציב לפעילות האדם. כדור הארץ מתנהג כיום באופן שאין לו מקבילה בהיסטוריה האנושית המוכרת. ועם זאת, מתוך הרגל אנו נוטים לחשוב כמו בעידן הקודם, עידן ההולוקן.

ממש באותה שנה שבה נולדתי התייבש האגן הדרומי של ים המלח באופן סופי, ונעלם בפועל מהנוף. הוא הפך לאתר תעשייה עם בריכות אידוי, המנותק מהגוף המתכרסם של הימה. אף על פי כן, ההתייבשות הזאת נודעה לי רק בגיל מאוחר. זאת מכיוון שלאורך כל חיי המשיך ים המלח להופיע בצורתו האיקונית, העל–זמנית, במפות שאנשים ציירו. כל מפה של ישראל כללה את מקווה המים הזה, על אגנו הצפוני הגדול ואגנו הדרומי הקטן, ולשון יבשה פולשת אל תוכם ־ מעין דמות איש שמנמן העומד על ראשו הפחוס. במפה המנטלית, ים המלח לא השתנה.

מפת ים המלח היא אלגוריה מוצלחת למפה המנטלית שהתוקף שלה פג אך על בסיסה מתקיימים דיונים רבים בתקופתנו. למרבה הצער, הדיון האינטלקטואלי בשאלות פוליטיות ותרבותיות התקבע ברובו הגדול על מפה מנטלית ששורטטה לפני עשורים. זהו דיון מופשט לגמרי, מעין משחק בנוסח "מה היה אילו". גם מערך היחסים שהדיון הזה משמר הוא מיושן בעיקרו. כך למשל, אינטלקטואלים ביקורתיים בישראל עסוקים עדיין בערעור הנחות היסוד של השמאל הציוני ־ גם כשזה האחרון נמחק כמעט לגמרי. נדמה שהם מתמידים בכך מתוך אינרציה ־ רק מכיוון שהם עייפים מכדי לעדכן את רשימות הקריאה ואת הטיעונים, שגיבשו בעמל רב. אבל החיים, על השתנותם הבלתי פוסקת, מזמינים אותנו לצייר מפות חדשות. הקרקע שאנחנו עומדים עליה כבר אינה אותה קרקע שעליה צמחה המחשבה של שנות השבעים, או אפילו שנות התשעים. העולם משתנה כל הזמן, ונדרשת הבנה של העכשווי המזהָה את הכוחות הפועלים בהווה.

אנו חיים תחת שמים חדשים, בארץ חדשה, עם מפלצות חדשות. כמה מהמאמרים מוקדשים לניסיון להתיידד עם מפלצות ־ תפיסות עולם וסגנונות חיים עכשוויים, אבל גם טכנולוגיות מסוכנות וצורות שונות של זיהום ושל קרינה. העידן הנוכחי מוליד צורות מגוונות של "טבע לא טבעי", עשבים שוטים הצומחים מתוך חרכיה של הציוויליזציה. אם נרצה או לא, אנו נדרשים להתרגל לחיים עם אותם יצורי כלאיים של טבע ותרבות שמתפשטים במהירות בעולם, ולזכור שגם אנחנו מפלצות כאלה.

המאמרים שבאסופה זו עוסקים במגוון רחב של נושאים מתחומי התרבות, הפוליטיקה, האקולוגיה, התיאולוגיה, המיניות, הטכנולוגיה, ועוד. חלקם בוחנים את הזמן הנוכחי, ואחרים משקיפים ממנו על תקופות רחוקות בהיסטוריה, או על יצירות בדיוניות. הם נכתבו לאורך כשני עשורים, ולכאורה אין ביניהם הרבה מן המשותף. אך מה שעובר כחוט השני ברובם הוא הניסיון לאפיין את אותו יצור חדש שנוצר והתעצב מתוך הרחם של תקופתנו: האדם החדש של המאה ה-21.

מאז המהפכה הצרפתית, יצרו האידיאולוגיות והמהפכות המודרניות "אדם חדש", שכל קיומו עמד בסימן שבר עם העבר. התקופה הנוכחית אינה רדיקלית מבחינה פוליטית, ובכל זאת נוצר בה אדם חדש ־ טיפוס אנושי שלא התקיים בעבר. כמו האדם החדש של המאה ה-20, הוא נענה לציווי "אל תשמע, בני, למוסר אב", ומתנכר לדור ההורים ולערכיהם הישנים. "הקשיבה, איש, לשיר הבן!" מורה שירו של דוד שמעוני, וכך עלינו לעשות גם עכשיו: להאזין לנעימה שמשמיע היצור החדש הזה, ואם צריך ־ לגרום לו לשיר. בד בבד, אם איננו רוצים להפוך לאנשים חלולים וחסרי נשמה, אנחנו חייבים להשתהות מדי פעם, ולהתאבל על מה שחלף.

אם אנסה להגדיר את המשימה הכללית של הספר הזה, הרי היא לכוון את תשומת הלב לשינוי שעברנו. כמו גיבורים של סיפור מדע בדיוני שעברו שינוי פיזיולוגי בהשפעת נחיתה בפלנטה מרוחקת, עלינו להכיר בכך שהפכנו לאנשים חדשים. כעת עלינו לסייר בעולם שנגלה לעינינו ולנסות להבין באמצעותו את התמורה שחלה בתוכנו. ובד בבד, להתבונן במפלצות החדשות שצמחו מסביב.

טכנולוגיות לעצירת ההיסטוריה

כאשר בני תקופתנו משקיפים אל העתיד, הוא נפרש בפניהם בשתי צורות שונות. במישור הקולקטיבי, תחזיות העתיד הטיפוסיות של הזמן הנוכחי הן לרוב קודרות, לעתים אפלות ממש. הן מתארות הידרדרות פוליטית, זעזועים כלכליים וטכנולוגיות הרסניות. מבעיתות במיוחד הן תחזיותיהם של מדעני האקלים והאקולוגים, המשרטטות אנושות מוכת אסונות בקנה מידה לא מוכר; בצורות, הצפות, שריפות והפיכה של חלקים ניכרים מכדור הארץ לאזורים שאינם מתאימים לחיים אנושיים.

אך כאשר אנשים בארצות השפע מבקשים לדמות את חייהם האישיים בעשרות השנים הקרובות, התמונה אינה שונה באופן מהותי מזו שציירו לעצמם אנשים בדורות קודמים: התקדמות בתחנות החיים וקריירה; מעבר בין ערים או ארצות; ילדים, דירות, מקומות עבודה. מעטים אומרים לעצמם: "בגיל 55 אחיה במחנה פליטים" או "בעוד שלושים שנה הבית של הורי יהיה מתחת למים״.

לא מן הנמנע שהכפילות הזאת של מודעות לקטסטרופה קרובה, יחד עם תמונת עתיד שנותרה ללא שינוי היא טבעית לתפיסת הזמן האנושית. אבל ייתכן גם שמה שמאפשר אותה הוא פיצול המובנה בעצם הקיום העכשווי בעולם. הפנים מתנתק מהחוץ, וכל אחד מהמרחבים מתקיים כאילו במישור אונטולוגי אחר. הסביבה החיצונית עוברת טרנספורמציה רדיקלית: האדמה מתכסה בכבישים ובמחלפים, המרקם העירוני נשבר על ידי מגדלי מתכת וזכוכית, הציפורים והחרקים נעלמים. אך בעולם היומיום ־ במרחב הביתי ובמקומות העבודה ־ נראה שהכול בוהק ובהיר מאי פעם. בהיבטים רבים, הקיום במרחבים אלה רק משתכלל ומשתפר. אין בכך כדי להפתיע אם מביאים בחשבון שכמעט כל המשאבים החברתיים מנותבים לאתרים אלה ולהגנה עליהם.

אפשר למנות חמישה אתרים עיקריים שבהם משוקעים מאמצי ההשבחה, הפיתוח והטיפוח: הבית; הצלחת; המסך; הגוף; והילד. באתרים האלה מושקע כאמור המון: משייפים אותם, משכללים אותם, מאיצים אותם, מחטבים אותם, ממרקים אותם, מחנכים אותם, בונים להם תיקי השקעות. הבית ממוזג, הצלחת מלוטשת, המסך מרהיב, הגוף מטופח, הילד מעודכן. אבל האתרים האלה תחומים ומבוצרים. אלה אוטופיות מקומיות, מוגנות בגדרות: ביטוחים, אמצעי אבטחה, אוכל בריא, מחסומים, מכוני כושר, חומות.

מעבר לחומות האלה, ההוויה הופכת לתל חורבות. מה שמעבר לגדרות האלה מת, הרוס, חרב, מזוהם. זהו אינו רק הרס אקולוגי, אלא גם פוליטי, תרבותי ופסיכולוגי. למעשה, רק בזכות העובדה שאנחנו מוגנים בשריון עבה להפליא, אנו יכולים לשרוד בעולם שאפילו חרקים כבר גוועים בו. אלא שההידרדרות הסביבתית, בעיקרה, נובעת בדיוק מכך שכל המשאבים מנוקזים למרחבים המטופחים. החוץ של העולם נגרס, מסונתז והופך למרחב ממוזג, אינטימי ונוח.

וכמובן, הזמינות של מרחבים מוגנים אינה שוויונית. בעידן הקטסטרופה הסביבתית, פערי עושר יכולים לקבוע מי יחיה ומי ייכחד. כבר היום, בעלי ההון בארצות הברית קונים לעצמם נחלות מוגבהות שאינן חשופות לעליית פני הים. אחרים, כמו מייסד Paypal פטר תיל, אף רוכשים לעצמם חוות ענק בניו זילנד, שתהפוך כנראה למקום מקלט של בעלי ההון. בעתיד אנו צפויים אם כן לראות מתחמים מבוצרים של עשירים מוגנים מפגעי הטבע; ומצדה השני של החומה ־ המונים נואשים הצובאים על השערים.

הפילוסוף הגרמני פטר סלוטרדייק מאפיין את האתגר האנושי הגדול של תקופתנו בתור "מפנה חיסוני". הכוונה היא לפרויקט חדש של יצירת–עולם, שמשמעותו היא בניית "חלל מוגן" למין האנושי בתוך סביבה עוינת. "חובתנו להחליט לבנות מערכת חיסונית גלובלית שתספק לנו אופק להישרדות משותפת. עלינו לעבוד עכשיו על חומת מגן לכדור הארץ, למין האנושי ולסביבה הטכנולוגית שלו", הוא מסביר.¹ המשימה, לפי סלוטרדייק, היא להסב את אסטרטגיות החיסון המקומיות לאסטרטגיות גלובליות ־ מפרוטקציוניזם מקומי ל"פרוטקציוניזם של הכלל". לשם כך תידרש "נקודת מפנה חברתית" במודעות ובנכונות לפעול באופן קולקטיבי כתושבי כדור הארץ.

נקודת המפנה הזאת נראית כיום רחוקה. בהיבטים רבים העולם שבו אנו חיים נראה כמו מזבלה, או כמו מכרה נטוש. אך מאחורי הגדרות יושבים אנשים מול פלזמות משודרגות ומכינים אוכל מעודכן במטבחים משוכללים, מעצבים את גופם בשיעורי יוגה ופותחים תיקי מניות לילדיהם. גם אם הם גרים במערך מכלאות, זה לא ממש מטריד אותם.

סלוטרדייק משתמש בדימוי של תיבת נוח כדי לתאר את הטכנולוגיה ההגנתית הזו, כהגדרתו: "רחם מכני שבתוכו החיים מאשרים עצמם אל מול סביבה בלתי–אמהית". היהדות, לדבריו, למדה מסיפור המבול שלא ניתן עוד לראות בטבע את האם האוניברסלית; בני האדם נידונו לדאוג לעצמם. זה, לתפיסתו, אחד הגילויים העיקריים של היהדות הקדומה, שהבדילו אותה מתרבויות אחרות. בהקשר זה מעניין לציין, שישראל העכשווית אימצה לעצמה שלל טכנולוגיות מעודכנות נוסח תיבת נוח: חומות מכל העברים, מחסומים ימיים ואוויריים, כיפות מגן, מרחבים ממוגנים, ועדות קבלה, אמצעים להגנת סייבר. טכנולוגיות אלו מצליחות בינתיים לבלום תהליכים היסטוריים שהם לכאורה בלתי נמנעים: שינויים דמוגרפיים, פוליטיים וחברתיים שאמורים היו לכפות על ישראל להשתנות או אף להיעלם אל תוך סביבתה.

טכנולוגיות ביטחוניות אלו נועדו כמובן להגן על הפרויקט הציוני מפני המרחב העוין שסביבו, בבחינת "וילה בג'ונגל". אך בכך שהן מסמנות את ישראל כמבצר ממוגן הן מגבירות במקרים רבים את עוינותו של אותו מרחב. יתרה מכך: יחס דומה אל הסביבה בא לידי ביטוי בהיבטים החורגים מתחום הביטחון גרידא. גם בהתמודדותה עם הסביבה הטבעית והטכנולוגית, מרוכז המאמץ ביצירת מיקרו–סביבה נוחה לחיים: מתקני התפלה, מרחבים ממוזגים, חממות, מנהרות, מחלפים ־ הנדסה טוטלית של הסביבה שאפשרית בזכות שטחה המצומצם של המדינה. ישראל הולכת והופכת לסביבה מלאכותית לגמרי, מבודדת מרחבית ומנטלית, מתיימרת לייצר לעצמה את המים והאוויר ־ ושיישרף העולם.

אך האם הגדרות יהיו מספיק גבוהות להגן עלינו מפני הסביבה שתיעשה עוינת יותר ויותר? מחום של 50 מעלות, מאוקיינוסים גואים, ממאות מיליוני פליטים, מפשיזם, מגלי פאניקה, מטמטום, מהתייבשות? מה יתקדם מהר יותר ־ ההידרדרות של החוץ, או ההתעבות של הגדרות? האם המזגן יהיה מספיק חזק? האם הגוף יהיה מספיק חסון? האם הילדים יהיו מספיק מעודכנים כדי לשדרג בזמן את החלל הסגור שבנפשם?

1 Peter Sloterdijk, You Must Change Your Life. Polity 2014, 444.