בטון ותרבות

מבוא

התחלתי לחשוב על בטון בשלבי הכתיבה האחרונים של ספרי הקודם מילים ובניינים (Words and Buildings), שעסק באופן שבו אנשים מדברים על ארכיטקטורה. בהשוואה לעולם החמקמק והארעי של השפה, המעבר לנושא בעל ממשות חומרית, למקום שבו נמצאים אובייקטים פיזיים שאפשר לראות ולמשש, נתפס אצלי כהקלה. הסופר גרהם גרין נהג להבחין בין יצירותיו הבדיוניות הרציניות לבין אלה שכינה "בידוריות": ספר זה אמור היה להיות "בידור", לתת לי סיבה להרבות בנסיעות ולהצדיק ביקור פחות או יותר בכל מקום. מה שלא צפיתי מראש היו הקשיים החשיבתיים שאליהם הכנסתי את עצמי - אף שייתכן שברובד תת–הכרתי כלשהו הם אלה שמשכו אותי מלכתחילה. כמו השפה, בטון הוא מדיום אוניברסלי שמצוי בצורות שונות בכל רחבי העולם, והבעיות העולות מחקירה של הבטון אינן שונות מאלה שמעלה העיסוק בשפה. בדיוק כמו בשפה, אין שום תועלת בבחינת מקרה מסוים כלשהו אלא אם ניתן לקשור בינו לבין מצבו הכללי של המדיום: הקושי, בבטון כמו בשפה, הוא לגלות את החוקים של המצב הכללי.

ככל שקיימים עקרונות מקובלים ביחס לבטון, נהוג להניח שהם נובעים מתכונותיו הטכניות, ואמנם, רוב מה שנכתב על בטון מקורו במהנדסים ובכימאים. כתיבה על ההיסטוריה של הבטון מתחילה לרוב ברומאים ובגילוי שלהם את חומרי המליטה הפּוֹצוֹלניים¹ הנוצרים באופן טבעי, וממשיכה בגילויו מחדש של הבטון במאה ה-19 ובהמצאת זיון הפלדה שבאה לאחר מכן. נקודת מוצא מעניינת יותר בעיני היא הדברים שכתב סר תומאס מוֹר בחיבורו אוטופיה שפורסם לראשונה ב-1516, כשבא לתאר את בתיהם של האוטופיאנים:

כל הבתים נאים למראה ובני שלוש קומות. פני הקירות החשופים עשויים אבן או מלט או לבנים, דֶבֶּש² משמש למילוי החלל בין הקירות. הגגות שטוחים ומכוסים בסוג של מלט, שאף שהוא זול, הרכבו מוצלח כל כך שהוא חסין לאש ועולה על עופרת בעמידותו בפני נזקן של סערות.³

הרבה לפני המצאתו, מור דמיין חומר בנייה מושלם ומבוסס על מליטה שישנה את חיי האנשים. תיאורו של מור לא רק מסמן את תחילתה של זיקה ארוכת טווח בין הבטון לתנועות אוטופיות מכל סוג, הוא גם מבהיר שלבטון יש קיום מטאפיזי לצד קיומו הפיזי, התקיימות בתודעה במקביל להתקיימותו בעולם. המקום שהמדיום הזה תופס בראשנו מעניין אותי יותר מאשר תכונותיו הטכניות, וזה גם מה שספר זה מנסה במידה כזו או אחרת לתאר.

בתקופה שבה התחלתי לגלות עניין בבטון, ביליתי פרקי זמן ארוכים בצפון איטליה והלכתי לראות מספר רב של בניינים מהתקופה שאחרי המלחמה, שרבים מהם נבנו מבטון. שיעור גבוה מבניינים אלה עשה שימוש בבטון בדרכים שניתן לתארן רק כ"דקורטיביות", מפני שלא היתה כל סיבה מבנית מיוחדת לרבים מהמאפיינים הצורניים, והם לא תאמו את הדרך שבה, לפי המוסכמות האדריכליות שבהן הורגלתי, אמורים היו לעשות שימוש בבטון. קראתי את בטון (Concrete) של פיטר קולינס (Collins) מ-1959, שהיה במשך שנים רבות הספר המשמעותי היחיד על השימוש האדריכלי המודרני בבטון, ולקולינס לא היה דבר וחצי דבר לומר על אותם בניינים איטלקיים או על היישומים הנון–קונפורמיסטיים שלהם במדיום. העובדה שגוף עבודות כה גדול מתקיים מחוץ למפה נראתה כמו סיבה טובה להעמיק את החקירה.

האם יכולה להתקיים היסטוריה של בטון שאינה מסתכמת בחזרה על משנתם של ארכיטקטים שמרביתה, בכל מקרה, התגלתה בבחינה מדוקדקת כמלאת סתירות? ספרו של קולינס שפורסם לפני 50 שנה, אף שהוא מכיל מידע רב על שנותיו הראשונות של הבטון, לא היה דוגמה מוצלחת, מאחר שקולינס היה נחוש מאוד לקדם כמוסכמה שלטת את הגישה הייחודית מאוד לבטון של ארכיטקט אחד ויחיד, אוגוסט פֶּרֶה (Perret), שבניין הדירות הפריזאי שלו ברחוב פרנקלן 25 ביס (25 bis rue Franklin) שהושלם ב-1904, נחשב לעתים קרובות כיצירה נבואית של ארכיטקטורה בבטון. היו מעט מודלים לחיקוי בסוג החקירה שעליו חשבתי, של בטון או כל חומר בנייה אחר. ספרו של ריצ'רד וסטון (Weston) חומרים, צורה וארכיטקטורה (Materials, Form and Architecture, 2003), מחקר מעורר הערכה של רעיונות אדריכליים על חומרים, מתרכז באופן בלעדי בנקודת המבט האדריכלית, ומתייחס לבטון רק כאל חומר בנייה אחד מני רבים. סקירות מהעת האחרונה שהוקדשו ללבנים ולפח גלי בהחלט חובקות עולם בהיקפן, אך למעשה, אינן יותר מאשר רשימות מצאי של דוגמאות בולטות.⁴ שני יוצאים מן הכלל הקרובים יותר למה שחיפשתי, ובפרט ביחס לבטון, הם ספרה של המחברת הגרמנייה קתרין בּוֹנקר (Bonacker) בטון: חומר בנייה הופך למטבע לשון (Beton: ein Baustoff wird Schlagwort, 1996), וספרו של ההיסטוריון הצרפתי סיריל סימונֶה (Simonnet) הבטון (Le Béton, 2005), שראה אור זמן ניכר אחרי שנכנסתי לפרויקט. שניהם היו בעלי ערך עבורי. רבים מרעיונותיו של סימונֶה עלו בקנה אחד עם אלה שלי, והקריאה בו תרמה רבות להבהרת מחשבותי; הספר שלו, שבו עשיתי שימוש נרחב, עשה את שלי טוב בהרבה משהיה בלעדיו. במקביל, עבודותיהם של שני היסטוריונים אחרים דוברי צרפתית, גוונָאֵל דלומו (Delhumeau) על ארכיון אנביק (Hennebique), והקנדי רז'אן לגוֹ (Legault) על גישות אדריכליות לבטון בצרפת בראשית המאה ה-20, התגלו שתיהן כמועילות באופן יוצא מן הכלל. עם זאת, מעולם לא רציתי לכתוב ספר רק על ארכיטקטים, וגם לא כזה שיוגבל לחלק אחד בלבד של העולם - חלק מהעניין בבטון הוא שהוא נפוץ כל כך ועל פי רוב, גם חף כל כך מארכיטקטורה. לארכיטקטים ולמהנדסים אין בלעדיות על הבטון. השאיפה שלי היתה לחשוב על בטון על כל מגוון היישומים שלו, לא רק אלה שבהם שולטים ארכיטקטים ומהנדסים, ולהתמודד עם הנוכחות שלו בכל מקום, בעבודתם של מי שבונים בעצמם, של פסלים, כותבים, פוליטיקאים, יזמים, צלמים או יוצרי סרטים. למשימה הזאת שלקחתי על עצמי באופן נמהר לא היו תקדימים.

בטון נתפס לעתים קרובות כחומר טיפש או מטופש המזוהה עם המוות יותר מאשר עם החיים. מטבעות לשון בשפות רבות מנצלים זאת. בגרמנית, "״Beton-Fraktion משמעו סיעה פוליטית קנאית ועיקשת; ״Beton-Kopf״, מילולית ״ראש בטון", משמעו יריב פוליטי ריאקציונר.⁵ בשבדיה, יאלמר מר (Mehr), המנהיג הסוציאל–דמוקרט רב העוצמה של מחוז סטוקהולם שהיה אחראי להתחדשות הנמרצת של מרכז העיר בשנות החמישים והשישים, כונה "Betonsosse", "סוציאליסט בטון".⁶ בצרפתית, הביטוי בשפה מדוברת "laisse béton", משחק מילים על "laisse tomber",⁷ פירושו "לך תתפגר". ברומן של קייט גרנוויל (Grenville) רעיון השלמות (The Idea of Perfection), אופיו המשעמם של הגיבור הראשי מתוּוָך דרך עיסוקו המקצועי כמהנדס בטון: "׳בטון!׳ אנשים היו קוראים במסיבות, ועיניהם התחילו לרצד מעבר לכתפו, תרות אחר מישהו טוב יותר לדבר איתו".⁸ בספר המוקדש לשמות ספרים בלתי–סבירים אנו מוצאים את רגעי שיא בתולדות הבטון (Highlights in the History of Concrete), שם שמעלה חיוך, בשונה מרגעי שיא בתולדות הנפט, הפחם, הפלדה או הזכוכית.⁹ ולעתים קרובות, כשסיפרתי לאנשים שאני כותב ספר על בטון, הם היו מרימים גבה כאומרים: "לא ייתכן שאתה רציני".

האסוציאציות השליליות האלה ועוד רבות אחרות מעניינות אותי. לבטון תמיד היה צד מעורר דחייה. "ישנה דעה קדומה שלילית שאינה מוטלת בספק על המראה ואפילו על התחושה של צמנט פורטלנד", נכתב בכתב העת האנגלי דה בילדר (The Builder) ב-1876, והדברים לא השתנו בהרבה מאז, חרף העובדה שיש הרבה יותר ממנו סביב.¹⁰ מידה מסוימת של סלידה ממנו היא כנראה מאפיין קבוע ומבני של החומר. חלק ניכר ממה שנכתב על הבטון ניסה להתעלם מכך או לשכנע אנשים שתחושותיהם שגויות. המטרה שלי אינה לתרץ את השליליות שהבטון מושך אליו וגם לא לשכנע אנשים שמה שנראה להם מכוער הוא לאמיתו של דבר יפה. הספר הזה לא בא ללמד סנגוריה על הבטון בכוונה להטות את לב האנשים לטובתו. הניסיונות הרבים, בעיקר מכיוונן של תעשיות הצמנט והבטון, להציג את הבטון באור חיובי יותר נראים לי מוטעים וחסרי טעם. אני סבור שיש היגיון רב יותר בהשלמה עם הסלידה שאנשים רוחשים כלפי הבטון, ובמציאת מקום לתיעוב הזה כחלק בלתי–נפרד מכל תיאור של הבטון שניתן להציג.

זו אינה היסטוריה של חומר במובן השגור של "היסטוריה" - לקורא המעוניין בכך מומלץ לפנות לאחד מהמחקרים ההיסטוריים השונים שבנמצא.¹¹ אני חושב שמועיל יותר לחשוב על הבטון כמדיום מאשר כחומר, והספר הוא ניסיון למצוא היגיון בְּמדיום בעל היסטוריה בלי להיות בעצמו היסטוריה של המדיום. כמדיום שדרכו מתווכים כל מיני רעיונות, חלקם אדריכליים, הבטון נותר פעם אחר פעם בלתי–מפוענח, בעיקר בשל נטייתו לחמוק מרוב ההבחנות והקטגוריות. "מה צריכה אפוא להיות האסתטיקה של הבטון?" שאל הארכיטקט האמריקאי פרנק לויד רייט (Wright) ב-1927,

האם הוא אבן? כן ולא.

האם הוא טיח? כן ולא.

האם הוא לבנה או אריח? כן ולא.

האם הוא ברזל יציקה? כן ולא.

בטון מסכן! עדיין מחפש את מקומו שלו בידיו של האדם.¹²

רייט ממשיך ומתאר את הבטון כחומר "בן כלאיים", תיאור שיש מחמיאים ממנו. סירובו של הבטון להתמקם בבטחה בתוך סיווג מסוים הוא אחד מתווי ההיכר החזרתיים שלו. הבטון מצליח להיחלץ מרבות מההבחנות הסיווגיות הרגילות שבאמצעותן אנחנו מכניסים היגיון לחיינו - נוזל/מוצק, חלק/מחוספס, טבעי/מלאכותי, עתיק/מודרני, ארצי/רוחני - בעודו מתנייד בחמקמקות בין קטגוריות. לעמידה הזאת כנגד הסיווג יש לטענתי חלק ברתיעה של אנשים מהבטון; הספר מאורגן סביב כמה חלוקות קוטביות שמעצבות את תמונת העולם הרחבה שלנו, ומתבונן בבטון מבעד לתפקיד שמילא במסגרתן. האמירה שלבטון יש נטייה ל"כפילות", להיות דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת, אינה אבחנה מקורית במיוחד. רבים מהחוקרים שכתבו על בטון הבחינו בנטייה זו, גם אם לעתים קרובות לא ידעו מה לעשות איתה. אופני השימוש בבטון שמהם אני נהנה במיוחד ושבעיני הם המספקים ביותר הם אלה שיש בהם זיהוי מכוון של חמקמקות הבטון מצדו של היוצר - בדומה להבחנה של רייט ברתיעתו של הבטון מהתקבעות בתוך סכמת סיווג קונבנציונלית כזו או אחרת.

בסיכומו של דבר, הספר עוסק בארכיטקטים ובארכיטקטורה יותר מכפי שהייתי רוצה. אולם יש לכך סיבה טובה, והיא שארכיטקטים העניקו תשומת לב רבה יותר לפרשנות של הבטון כמדיום של תרבות בהשוואה לכל מקצוע אחר. הדבר נובע בחלקו גם מהשתייכותי הדיסציפלינרית כהיסטוריון של ארכיטקטורה שגורמת לי להתמצא בארכיטקטורה ובשיח האדריכלי יותר מאשר בכמה מתחומי הידע האחרים שבהם נוגע הבטון. נאמן לכללי הדיסציפלינה כפי שהציג אותם בפנָי ריינר בנהאם (Banham), השתדלתי להימנע מלכתוב על עבודות שלא ראיתי. אבל תשומת הלב הקפדנית הזאת להתבוננות בממד הפיזי לא אמורה לצמצם אותנו לעולם הארצי של חומר טהור, ששמו הצרפתי של המדיום, béton, עשוי לגרום לנו לחשוב שבו מסתכם קיומו (béton, כמו bitumen, מוצאו מ-betum בצרפתית עתיקה, שפירושו צֹבֶר של אשפה באדמה). אדרבה, אפילו בדיקה שטחית של גוש הבטון הנחוּת ביותר מכניסה אותנו במהירות לתוך עולם ארעי של אמונות ואמונות–נגד, תקוות ופחדים, ערגונות ותיעובים.

הערות:

1 חומר פוצולני הוא חומר מינרלי שמקורו בפעילות געשית טבעית ומתקשה בתגובה עם סיד בסביבה מימית (כל הערות השוליים הן של המתרגם והעורך המדעי. הערות הסיום הן של המחבר).

2 דבּש הוא ערב רב של אבנים לא מעובדות, עפר ולעתים גם חומרי מליטה בליבת קיר שדפנותיו עשויות אבן או לבנים.

3. תומאס מור, אוטופיה [1516]; תרגום מלטינית: איילת אבן–עזרא; עריכה מדעית והקדמה: רז חן מוריס (תל אביב, 2008).

4. James W. P. Campbell, Brick: a World History (London, 2003); Adam Mornement and Simon Holloway, Corrugated Iron: Building on the Frontier (London, 2007).

5. ביטויים אלה ודוגמאות גרמניות רבות אחרות מתוארים בספר: Kathrin Bonacker, Beton: ein Baus-toff wird Schlagwort (Marburg, 1996), p. 41.

6. מידע שמסר כריסטוף גראפה (Grafe).

7 מילולית: "עזוֹב".

8. Kate Grenville, The Idea of Perfection (London, 2000), pp. 263–4.

9. How to Avoid Huge Ships and Other Implausibly Titled Books (London, 2008), pp. 24–5. לאמיתו של דבר, ספרו של Christopher C. Stanley, (Highlights in the History of Concrete (1979, הוא אוסף מכובד ומעניין של עבודות בטון שונות מלווה בתמונות.

10. מאמר המערכת ב: ‘Concrete as a Building Material’ The Builder, xxxiv (27 May 1876), p. 502.

11. כמו למשל: Cecil D. Elliott, Technics and Architecture (Cambridge, MA, 1993).

12. Frank Lloyd Wright, ‘In the Cause of Architecture vii: The Meaning of Materials - Concrete’, Architectural Record (August 1928), repr. in Frank Lloyd Wright, Collected Writings, ed. Bruce Brooks Pfeiffer, vol. I (New York, 1992), p. 301.