לב משוריין

פרק 1: 

הטביעה

 

היא התעוררה. מצמצה בעלטה הסמיכה. פערה את פיה ונשמה דרך האף. היא שבה ומצמצה. חשה בדמעה זולגת, חשה שהיא ממוססת את המלח של דמעות קודמות. אבל רוק לא זלג עוד לתוך גרונה, חלל הפה היה יבש וקשה. הלחיים נמתחו בגלל הלחץ מבפנים. היא הרגישה שהגוף הזר בפיה עומד לפוצץ את ראשה. אבל מה זה, מה זה? כשהתעוררה, הדבר הראשון שחשבה היה שהיא רוצה לשוב ולשקוע. לשקוע במעמקים החשוכים, החמימים, שהקיפו אותה מכל עבר. החומר שהזריק לה עדיין היה פעיל, אבל היא ידעה שהכאבים קרבים, חשה זאת לפי המהלומות האיטיות, העמומות, שסימנו את פעימות הלב ואת הדם הזורם בקפיצות דרך המוח. איפה הוא? הוא עומד היישר מאחוריה? היא עצרה את הנשימה והקשיבה. היא לא שמעה דבר אבל חשה בנוכחותו. כמו נמר. מישהו סיפר שתנועותיו של הנמר חרישיות כל כך שהוא מסוגל להתגנב אל טרפו בחושך, שהוא מסוגל לווסת את נשימותיו כך שיתאימו לקצב נשימותיך. לעצור את הנשימה כשאתה עוצר אותה. היה נדמה לה שהיא חשה בחום גופו. לְמה הוא מחכה? היא החלה שוב לנשום. ובאותו רגע היה נדמה לה שהיא חשה בנשימתו של מישהו כנגד עורפה. היא הסתובבה במהירות, נופפה בידיה אבל חבטה רק באוויר. היא התכופפה, ניסתה להתכווץ, להסתתר. לשווא.

כמה זמן היתה מחוסרת הכרה?

הסם איבד לרגע את השפעתו. לשבריר שנייה בלבד. אבל זו היתה טעימה מן העתיד לבוא, הבטחה. ההבטחה לבאות.

 

הגוף הזר שהונח על השולחן לפניה היה בגודל של כדור ביליארד, עשוי ממתכת מבהיקה, מכוסה בחורים קטנים ומדבקות תבליט של צורות וסימנים. מתוך אחד החורים הזדקר חוט אדום שבקצהו לולאה, והיא נזכרה מיד בעץ האשוח שיקשטו בבית הוריה בעשרים ושלושה בדצמבר, בעוד שבעה ימים. עם כדורים נוצצים, בובות סנטה קלאוס, סלסילות קטנות, נרות ודגלי נורווגיה. בעוד שמונה ימים ישירו את המזמור ״נפלא הוא העולם״ והיא תראה את עיניהם הנוצצות של אחייניה כשיפתחו את המתנות שהביאה להם. כל הדברים שהיתה צריכה לעשות אחרת. כל הימים שהיה עליה לחיות באופן מלא יותר, חיים אמיתיים יותר, למלא אותם בשמחה, בנשימה ובאהבה. המקומות שרק חלפה בהם, המקומות שהיתה בדרך אליהם. הגברים שפגשה, הגבר שעדיין לא פגשה. העובר שממנו נפטרה כשהיתה בת שבע-עשרה, הילדים שטרם נולדו לה. הימים שבזבזה תמורת הימים שהאמינה שתזכה בהם.

ואז לא חשבה עוד על דבר אלא על הסכין שהונף לפניה. ועל הקול הרך שאמר לה להכניס את הכדור לפיה. היא עשתה כדבריו, מובן שעשתה כדבריו. בלב הולם פערה את פיה ודחפה את הכדור פנימה כשהחוט משתלשל מפיה. טעמה של המתכת היה מר ומלוח, כמו דמעות. אחר כך נהדף ראשה אחורנית והפלדה צרבה בעורה כשהסכין הוצמד שטוח לגרונה. התקרה והחדר היו מוארים בפנס שהיה שעון על הקיר באחת הפינות. בטון אפור, חשוף. חוץ מהפנס היו בחדר שולחן קמפינג מפלסטיק, שני כיסאות, שני בקבוקי בירה ריקים, שני אנשים. הוא והיא. היא הבחינה בריח כפפת העור כשאצבע מורה משכה קלות בלולאה האדומה שהשתלשלה מפיה. ומיד אחר כך הרגישה שהראש שלה מתפוצץ.

הכדור התרחב והתפקע בתוך חלל פיה. אבל גם כשפערה את פיה יותר ויותר, הלחץ נותר בלתי פוסק. הוא בדק את פיה הפתוח בארשת מרוכזת המעידה על מעורבות, כמו רופא שיניים שבודק אם הגשר ליישור השיניים הורכב כמו שצריך. חיוך קטן העיד על שביעות רצון.

היא גיששה בלשונה וחשה בבליטות הדקות שהזדקרו מהכדור, הן אלה שלחצו על חִכָּהּ, על הבשר הרך בלסת התחתונה, על צדן הפנימי של השיניים, על הענבל. היא ניסתה להגיד משהו. הוא הקשיב בסבלנות לצלילים המגומגמים שבקעו מפיה. כשהתייאשה, הנהן ושלף את המזרק. הטיפה בקצה המחט נצנצה באורו של פנס הכיס. הוא לחש משהו באוזנה: ״אל תיגעי בחוט.״

ואז דקר אותה בצד גרונה. בתוך שניות היא איבדה את ההכרה.

 

היא הקשיבה לנשימותיה המבועתות בעודה ממצמצת בחושך.

היא מוכרחה לעשות משהו.

היא הצמידה את כפות ידיה למושב הכיסא שהיה דביק מזיעתה והזדקפה. איש לא עצר בעדה.

היא התקדמה בצעדים קטנים עד שנתקלה בקיר. גיששה לאורכו עד שהגיעה למשטח חלק וקר. דלת המתכת. היא ניסתה למשוך את בריח הברזל. הוא לא זז ממקומו. הדלת נעולה. מובן שהיא נעולה, מה בכלל חשבה? האם היא שומעת צחוק, או שהקול בוקע מתוך ראשה שלה? איפה הוא? למה הוא משחק בה ככה?

לעשות משהו. לחשוב. אבל כדי לחשוב היא חייבת תחילה להיפטר מכדור המתכת הזה לפני שהכאבים יוציאו אותה מדעתה. היא תחבה את האגודל והאצבע לשני צדי פיה. מיששה את הבליטות הדקות. ניסתה לשווא להחדיר את אצבעותיה אל מתחת לאחת מהן. היא נתקפה שיעול ואליו נוספה פניקה כשפתאום לא הצליחה לנשום. התחוור לה שהבליטות גרמו לבשר סביב קנה הנשימה להתנפח, שהיא עלולה להיחנק בקרוב. היא בעטה בדלת הברזל, ניסתה לצרוח, אבל כדור המתכת החניק את קולה. היא שוב התייאשה. נשענה על הקיר. האזינה. האם היא שומעת צעדים זהירים? האם הוא מתנועע ברחבי החדר, משחק איתה פרה עיוורת? או שאולי זה רק דמה שלה ההולם באוזניה? היא חישלה את עצמה מפני הכאבים וחשקה את שפתיה. כמעט הצליחה ללחוץ את הבליטות מהכדור פנימה, אבל עד מהרה הן אילצו אותה לשוב ולפתוח את פיה. היא הרגישה שהכדור פועם עכשיו, הופך ללב מברזל, חלק ממנה.

לעשות משהו. לחשוב.

קפיצים. הבליטות מופעלות בעזרת קפיץ.

הבליטות הזדקרו כשמשך בחוט.

״אל תיגעי בחוט,״ אמר.

למה לא? מה יקרה אם תמשוך?

היא נשענה על הקיר והחליקה למטה עד שהתיישבה. קור לח עלה מרצפת הבטון. היא שוב רצתה לצעוק, אבל לא היה לה כוח. דממה. שתיקה.

כל המילים שהיתה צריכה להגיד בחברת האנשים שאהבה, במקום אלה שמילאו את הדממה בחברתם של אלה שלא עניינו אותה.

אין כל מוצא. רק היא והכאב המטורף הזה, הראש שמאיים להתפוצץ.

״אל תיגעי בחוט.״

אם תמשוך בו אולי הבליטות יילחצו פנימה, לתוך הכדור, והיא תיגאל מייסוריה.

המחשבות נעו באותם מעגלים. כמה זמן היא כאן. שעתיים? שמונה שעות? עשרים דקות?

אם הפתרון הוא פשוט למשוך בחוט, למה לא עשתה זאת כבר? בגלל האזהרה מאדם שהוא ללא ספק חולה? או שזה חלק מהמשחק, לאפשר לו להערים עליה כדי שלא תפסיק את הכאבים הלגמרי-לא-נחוצים האלה? או שאולי מטרת המשחק היא שתגיב בהתרסה, תתעלם מהאזהרה ותמשוך בחוט כך ש... כך שמשהו נורא יקרה. ואם כן, מה יקרה, מה זה הכדור הזה?

כן, זה משחק, משחק אכזרי. כי היא פשוט מוכרחה. הכאבים היו בלתי נסבלים, גרונה התנפח, בקרוב היא תיחנק.

היא שוב ניסתה לצרוח, אבל השמיעה רק יבבה. היא מצמצה ומצמצה, אבל לא זלגו עוד דמעות.

אצבעותיה מצאו את החוט שהשתלשל על שפתיה. היא משכה אותו בזהירות עד שנעשה מתוח.

היא התחרטה על כל מה שלא עשתה, זה ברור. אבל אם חיים של הכחשה עצמית היו מעמידים אותה במקום אחר מזה שהיתה בו כרגע, היתה בוחרת בהם. היא רק רצתה לחיות. חיים כלשהם. זה עד כדי כך פשוט.

היא משכה בחוט.

 

המחטים קפצו מתוך הבליטות. אורכן היה שבעה סנטימטרים. ארבע מהן חדרו לתוך לחייה משני הצדדים ויצאו החוצה, שלוש חדרו לסינוסים, שתיים ננעצו במחיצת האף ושתיים יצאו מתוך סנטרה. מחט אחת ניקבה את הוושט ואחת את גלגל העין הימנית. שתיים מהמחטים חדרו את חלקו האחורי של החך והגיעו למוחה. אבל אלה לא היו גורם המוות הישיר. בגלל כדור המתכת שחסם את פיה לא היתה מסוגלת לירוק את הדם שזרם מהפצעים לתוך חלל הפה. לכן הוא ניגר אל הלוע ומשם אל ריאותיה, ובשל כך לא נספג חמצן בדמה, דבר שהוביל לדום לב ולמה שהפתולוג המשפטי יכנה בדו״ח שלו ״היפּוֹקסיה צֶרֶבּרָלית״, כלומר מחסור חמצן במוח. במילים אחרות: בּוֹרְגְנִי סְטֶם-מִירֶה טבעה.