ידיד נפש

ירושלים, ג' באלול התשנ"ו

היו אלו עיני שלי שהוכו הבוקר במראם של מאות הבחורים היושבים ועוסקים בלימודם בבית המדרש של הישיבה הגבוהה, ישיבת אישרביץ המעטירה בה למדו גדולי עולם מזה שנים רבות, עוד משנת התקע"ב, אז נוסדה במחוז פינסק שברוסיה הלבנה.
עם שבע-עשרה שנות חיי בלבד, עמדתי בשעה תשע בדיוק לא הרחק מפתחו של בית המדרש, מתבונן בהססנות במאות הקוראים לבדם בניגון או בשתיקה את דברי הגמרא, או משוחחים עם חבריהם על הכתוב, תוך התנועעות בקצבים שונים ומעניינים.
אף לא אחד מהפרצופים הרבים שראיתי היה מוכר לי, כולם כאחד נראו לי כגדולים ממני בשנים ובחוכמה. אם היתה ניצבת למולי מראה, קרוב לוודאי הייתי חוזה בפניו של נער נבוך העוטות הבעה כנה של התנצלות על שהעז להיכנס אל הקודש פנימה, או שמא אף על עצם קיומו בעולם.
בחלוף למעלה ממחצית השעה של עמידה דוממת אל מול שאון הלומדים, משל הייתי עוד אחד מהעמודים הניצבים בבית המדרש, קרב לעברי אדם נמוך קומה בעל זקן ארוך ורחב, רובו אדמוני ומיעוטו אפור, וגוף צנום שנראה היה כמשמש מעמד תלייה למעיל השחור הארוך שלבש, ואף כעומד בסתירה גמורה ללחייו התפוחות ולאפו העב והמעוגל.
כמתחייב מביישנותי, הגנבתי מבט קצרצר בלבד לעבר פניו, ובכלל זה גם אל עיניו בהן מצמץ בחוזקה. הפנים שהיו מוכרות לי הביאו אותי לפשפש מעט בזיכרוני ולהיזכר שכבר ראיתי פנים אלו, עת הגעתי לישיבה לבחינות הקבלה לפני מספר חודשים. אז אמר לי הרב בן פורת, מורי ורבי בישיבה לצעירים שבטובו ליווני לבחינה, כי מדובר ברבי נחום קליינקוף הנושא בתפקיד משגיח בישיבה, והידוע בכינויו "מקק הישיבה", זאת על שום ראשי התיבות של המילים: משגיח קטן קטן (לדבריו, פעמיים מוכלת המילה קטן בכינויו, הן כדי להבדילו מהמשגיח הראשי של הישיבה, והן כדי לציין את היותו מפקח ומשגיח גם על הדברים הנחשבים לקטנים ואף לקטנים שבקטנים, כגון צורת הלבוש ואיחורים או חיסורים, זוטרים ככל שיהיו).
"אתה ציון טהרני?" שאל אותי רבי נחום חטופות.
"כן כבוד הרב," הזדרזתי לענות.
"שלום עליכם. גש ושב שם. יש שם מושב פנוי בספסל." אמר לי בעוד עיניו החודרות והממצמצות בוחנות את תבניתי עד כלותה, וידו מורה על אחד מספסלי העץ הקבועים לא הרחק ממרכזו של בית המדרש.
"אתה כבר יודע מה סדר היום בישיבת אישרביץ?" שאל אותי בטרם הניח לי לצעוד אל המקום עליו הורה.
כובדו של המעמד חתם את שפתי ומנע ממני להשיב לו בהן או לאו.
"יש לך דף ועט?" תבע לדעת.
משהנהנתי בראשי לאות הן, אמר רבי נחום:
"בישיבה הקדושה שלנו ישנה חובה חמורה להשתתף בכל התפילות וסדרי הלימוד. אינני יודע ואף אינני רוצה לדעת מה היה נהוג אצלכם בישיבה לצעירים, לפיכך אני רוצה שתכתוב את סדר היום של הישיבה כדי שלא יהיו שום תירוצים והצטדקויות אחר כך."
שוב הנהנתי בראשי. הפעם עשיתי זאת ביתר שאת. רבי נחום הביט בי, משל בחן את טיבם של הנהוני, והחל מקריא באוזני את שכנראה כבר הקריא פעמים אינספור:
"בשבע בבוקר כולם צריכים להיות בבית המדרש לתפילת שחרית. אחרי התפילה לומדים מעט בספרי הלכה עד השעה שמונה וחצי. משמונה וחצי עד תשע יש הפסקה לארוחת בוקר. מתשע עד אחת לומדים, וזה סדר הלימוד הראשון. באחת מתפללים תפילת מנחה ואחר כך יש הפסקת צהריים עד שלוש וחצי, אז יש את סדר הלימוד השני שמסתיים בשעה שבע."
"אתה כותב הכול?" חדל מדיבורו ושאל.
"כן, כבוד הרב," השבתי. מבלי משים גם נפנפתי חלושות בעטי.
רבי נחום הוסיף ואמר:
"בשבע לומדים בספרי מוסר עד שבע וחצי, אחר כך מתפללים תפילת ערבית ויוצאים לארוחת ערב ולהפסקה עד שמונה וחצי, ובשמונה וחצי מתחיל סדר הלימוד השלישי. לסדר הלימוד הזה אין שעת סיום מוגדרת, אבל חובה להיות בבית המדרש לפחות עד השעה רבע לאחת-עשרה."
"בעזרת ה' אודיע לך אם אדע על בחור שמתאים ללמוד איתך בחברותא, ושיהיה בהצלחה." הוסיף ותכף הסתלק, ואני בביישנות ובהססנות צעדתי והנחתי גופי על הספסל, בעודי חוכך בדעתי האם טובות בישר לי רבי נחום עת הכתיב לאצבעותי הצייתניות את סדר יומה של הישיבה המלא וגדוש בשעות כה רבות של לימוד תורה, או שמא שומה עלי לחשוש פן יכבד עלי מאוד סדר היום, עד כי חלילה לא אוכל לו.
בתום כמה רגעים התרתי לעיני לתור אחר הסובב אותי, הבחנתי שלא הרחק ממקום מושבי יושב אפוף נכבדות בחור אשר מראה פניו העיד עליו שגדול הוא ממני בכמה שנים, ובדיבור בקול נמוך ובעל חיתוך שיש בו כדי ללמד כי המדבר יודע היטב את שדובבות שפתיו, ביאר הוא את דברי הגמרא לקבוצה של שלושה בחורים שהתאספו סביבו ונדחקו זה בזה, מעריצים ודרוכים למוצא פיו.
חרף רצוני העז והשתדלותי הנחרצת להבין את מה שאמר אותו בחור, העליתי חרס בידי. רבות ממילותיו, הן אלו בעברית, הן אלו בארמית והן אלו ביידיש, זרות היו לי לחלוטין ומעולם לא עברו את סף אוזני.
כשעה הייתי עסוק במאמצים קדחתניים להבין את שיחו של אותו בחור בר אוריין ובעל צורה, עד שפנו והלכו מהמקום חבר שומעיו, אז למשך כשעתיים וחצי נותרתי יושב כמקובע במסמרות אל הספסל עם הספר הפתוח שלפני, ועם מילות הגמרא ופירוש רש"י ורבותינו בעלי התוספות השורות בו, אשר את רובן לא הבנתי כלל ועיקר.
קרוב לוודאי מאות פעמים קראתי שוב ושוב את המילים שפשרן בושש לבוא. לעתים דומה היה כי פורחות חומקות להן אותיות הכתוב לכל עבר, ולוח חלק הוא המונח לפני ולא דף גמרא המשופע במילים עד גדותיו, ולעתים דומה היה לי כי רואה אני את האותיות מקובצות כולן במקשה אחת כמסך שחור ואימתני העומד לנגד עיני כחומה נחושה. כך או כך, טיפש וחדל אישים הייתי בעיני עצמי ואולי אף בעיני אחרים.
המחשבות שעטפו אותי בימים האחרונים טרם הגעתי לישיבה, על היותי בחור בוגר ובן ישיבה אמיתי אשר נהירים לו שבילי עולם התורה, נעלמו כלא היו. כל שרציתי באותם רגעים של התאדות המחשבות בדבר רוממות ערכי, לא היה אלא לשוב על עקבותי וללכת אל רחוב יפו בו חלפתי זה לא מכבר בדרכי לישיבה, ולשוטט לבדי ארוכות בינות לשלל חנויותיו ומבואותיו.
רווח לי מעט רק בבוא השעה אחת בצהריים. עם הגעתה של שעת תפילת מנחה נחלצתי מהספסל ופניתי לחדרי לחבוש את כובעי ולעטות את מקטורני השחור כפחם שזה מקרוב רכש לי אבא לרגל תחילת לימודי בישיבה הגבוהה, ובכך הכנתי את הופעתי לעמידה בתפילה בפני מלך מלכי המלכים.
מראשיתה ועד לסיומה של תפילת מנחה הוסיפה להיות עימי דעתי הבלתי-מיושבת. כמילות הגמרא, אף מילות התפילה תעתעו בי ולא הניחו לי לקוראן כדבעי, שפתי מלמלו המילים, אבל מחשבותי היו מהן והלאה. רק מחשבה אחת סדורה עלה בידי להפיק, והינה לפרוש מן הציבור בתום התפילה ולא לפנות עם כלל בחורי הישיבה אל חדר האוכל לטובת ארוחת הצהריים, תחת זאת החלטתי להיוותר במקומי ולהוסיף להיאבק באי-הבנתי את הכתוב בגמרא.
בחלוף השעות עלה בידי לבקוע מעט בקיעים בחומה ולהבין מעט מן הכתוב, ואפילו מעט קורת רוח היתה באמתחתי כשעזבתי את בית המדרש בשעה אחת-עשרה בלילה. אולם, אף על פי כן, רחוקים היו הדברים מלהשביע את רצוני, עד כי אין לי אלא לומר, שלימודו של יומי הראשון בישיבה הגבוהה, יותר משפורה היה, עקר היה.

עתה, לאחר שפנה וחלף היום ושמי ליל שלו סוככים עלי, כותב אני קורותי ביומני. אני חושב בצלילות על הדברים, ואינני מתיר לעצמי ליפול ברוחי. אני מניח שלא כסילות היא מקור חדלון מוחי ועקרותו של לימודי, אלא אך התפעמותי ותסיסת לבי לנוכח חשיבותו של היום והקורות בישיבה ובבית המדרש, על שאון מאות בחוריו הבלתי-מוכרים לי. אל לי לשכוח ששונה הוא בתכלית בית המדרש של ישיבת אישרביץ מבית המדרש השקט של הישיבה לצעירים בו הורגלתי ללמוד בשלוש השנים האחרונות, בהיותו בית מדרש שהכיל לא יותר משישים נערים אשר כל אחד ואחד מהם היה מוכר לי היטב.
השעה כעת הינה מעט לפני חצות הליל. ארבע מיטות הקומתיים המוצעות אך הריקות אשר עימי בחדרי, מעידות שאיש משבעת חברי לחדר עדיין לא שב מתלמודו. אודה ולא אכחד כי משב רוח קליל של קנאה מנשב בי בחטף לנוכח המחשבה כי הם אינם בחדר מכיוון שהיום שפר עליהם חלקם מחלקי, ונתונים הם עדיין ראשם ורובם בלימודים או בפלפולים תלמודיים נפתלים ומתוקים, בעוד אני, רובו של היום, כמי שכפאו שד ישבתי בבית המדרש עד אשר העניקו לי מחוגי השעון היתר לעזוב המקום, עם בשרם על הגעתה של השעה רבע לאחת-עשרה.
בעוד כמה רגעים אתפלל את התפילה אותה אני מתפלל כל ערב בטרם שוכבי לישון. אקווה שלמילות התפילה הקדושות תהיינה מעט השפעה כדי לאיין מקרבי כל בדל של קנאה או עצבות. הלילה הזה בו אני לן את לינת הלילה הראשון בישיבה הגבוהה, אף תוקף ומשנה חשיבות יש לו למשפט מספר תהילים שאומר בתפילתי ובו אבקש מהקדוש ברוך הוא: "האר עיני פן אישן המוות". לא למוות גשמי אתכוון בתפילתי הלילה, אלא למוות רוחני, זה הנגרם מעיניים ההולכות שולל אחרי פיתויי העולם הזה. אבקש מאלי הטוב להאיר עיני ולסייע בעדי לא ליפול לזרועות הייאוש לנוכח המשימה הקשה העומדת לפני, המחייבת אותי לעמוד בכל המצופה מתלמיד מן המניין בישיבת אישרביץ המהוללה, כלומר, לעסוק בתורה ובעבודת ה' בהתמדה גדולה, מבלי שתוסח דעתי על ידי הבלי העולם הזה, עולם השקר והחומר.
ברי לי שאם ארצה זאת בכל מאודי ואשאף לכך באמת, אזי אגיע בסופו של יום למימוש שאיפותי הרוחניות ואהיה לאחד הבחורים המצטיינים בישיבה, זה אשר לומד בחברותא עם הרבנים וזה שהבחורים האחרים פונים אליו בשאלות קשות שתשובה להן לא מצאו בכוחות עצמם. וכבר אמרו חז"ל בחוכמתם כי אין דבר העומד בפני הרצון.
מתחייב אני כלפי עצמי וכלפי יושב שמים, שאעשה ככל אשר לאל ידי כדי לעלות מעלה מעלה בלימוד התורה ובעבודת ה'. בדברים אלו אף אני כולל את חובתי להילחם ללא פשרות כנגד כל הפיתויים הרובצים לפתחי השכם והערב.
בהיות הדברים חובה קדושה עבורי, מנוי וגמור עימי לעולם לא לומר נואש ולעולם לא להרים ידי במלחמתי נגד הפיתויים. אף אם אלו יגברו בקרבי, עד כדי כך שאתקשה מאוד לשהות בבית המדרש וללמוד בשקידה שעות כה רבות בכל יום, לא אוותר, אאזור כל כוחותי, אלחם בפיתויים עד כלות, ולבסוף אנצחם.
עלי לראות הדברים כאילו נלחם אני על חיי, שהרי חיים ללא רוחניות עמוקה אינם חיים עבורי. דומני כי אם אשכיל לחוש בכל נימי נפשי כי חיי עומדים מנגד, לבטח לא יכניעוני הקשיים. איתן אעמוד מולם ואמשיך לעלות במעלה ההר.

יהי רצון שתשכיבני לשלום אלוקי, והעמידני מלכי לחיים טובים ולשלום. אף אנא תקנני ריבון העולמים בעצה טובה, למען כלי נאמן אהיה להחזיק את רוח קודשך. אמן.