זה הסיפור של סיגל, כי סיגל שכבה במיטתה ולא אמרה לעצמה דבר. משום שישנה לא אמרה. אלא שהקירות נותרו לבנים אף שלא אמרה והרצפה נותרה רצפה אף שלא אמרה, ומחוץ לבית נותרו האדמה אדמה והשמש שמש, ומי שנולד מן הרחם נולד מן הרחם ומי שבקע מביצה בקע מביצה, וגם מי שנבט נבט. הזרע התבקע בשוויון נפש והוא נבט.
אבל הזרע אינו העץ. לא, כי הוראת העץ: כך וכך יש לקחת, כך מן האדמה וכך מן השמש. וכזה גם הסיפור, ויותר מן הסיפור הכתוב, הסיפור שאינו כתוב. ואנחנו אומרים, אלה חיינו. ואומרים, אלה אנחנו. אומרים, מכאן לכאן אני הולך, כלומר, הולכת, וזאת אני, ואלה הדברים שכל הזמן אני נושאת איתי, ואלה האנשים שנושאת, הזיכרונות, הזיכרונות היפים, הזיכרונות הנהדרים, הכוונות המחממות את הלב, תכלית המעשים החשובים. ותחת כל זה הלחישה, הלחישות.
עובדה: הנה, אדם אחד, אב, בביתו. ביצייה במחבת, עגבנייה, מעט מלח, מעט מאוד, כי לחץ הדם. אחר אינו בביתו, גם הוא אב, אלא שנגמר הבית, אין יותר, מי גר שם, זרים. וגם מעבר לקיר זרים, קרוּס על האסלה והזרים קשובים אל קול המים כששוטף. אם הם קשובים בכלל.
אלא שאין זה סיפורם. זה הסיפור של סיגל, כי סיגל שכבה במיטתה ולא אמרה לעצמה דבר, וגם זה שקר. הנה, כך.