מוטי

מוטי אהב את מנחם כמו אח. כלומר, בעל כורחו.
אפשר שנפגשו בצבא, למשל. זה לא דבר בלתי נהוג אצל ישראלים. אפשר שנפגשו קודם לכן, בבית–הספר. יכול להיות שאפילו באוניברסיטה. אלא שמלכתחילה היה מאזן הכוחות ברור: ידו של מנחם, הגם שהיא טופחת על השכם בידידותיות, על העליונה.
ככה זה: כמו מכה על האף, אם היא חזקה מספיק — כמו אצל כלבים מכה על האף — יכולה ראשיתם של הקשרים בין אנשים לתת צורה לנפש המשותפת של היחסים ביניהם.
לחרות בהם דפוס, לעשות בהם נתיב כמו שעושים המים בסלע (כלומר, לצלק). קשה לכונן מנוף שכוחו גדול מספיק להטות את מאזן הכוחות. בלהקות זאבים נזילה ההייררכיה יותר, ואילו אצלנו, מן ההרגל ומן החוק, לא פעם נקבעים הדברים האלה ולא זזים אחר כך. ואם באמת נפגשו מוטי ומנחם בצבא, ברור מי היה המפקד. ברור, כי למרות השנים הרבות שחלפו מאז, החוק נצרב במוטי ואינו מרפה. והוא אמנם יודע שקודם היתה זו מסכה — קודם, רק כמה שבועות זה לקח, היה מנחם צועק ומעניש ורב כוח, ובטוח יותר היה לעמוד לצדו, אחרת יכול היה לצוץ פתאום ולצווֹת, על כל דבר אפשר היה להיענש — וכעת זה החבר הטוב שלו מנחם.
ואף על פי שהוא יודע את זה, במשך כל השנים מאז (מאה שעות עברו ביחד, כחברים, על כל שעה קשוחה שהיתה להם אז) אינו משוכנע באמת שאז היתה זו המסכה, ואילו כעת אלה הפנים האמיתיים. בכל רגע, הוא חושש, עלולים פניו של מנחם לנשור ממנו כמו בגדים לכביסה, ומתחתם יתגלו התווים הזכורים. בכל רגע יכול להתחיל להתעמר בו כשם שאז, והוא יישמע.
הנכונות להישמע, וכך גם הנימוס, כמו גדרות חשמליות בכמה מקרים, שימשו אצלו הכלי הנהדר אשר מותיר סביבו מרחב נקי. אוויר לנשימה. איש אינו יכול להיכנס לשם (שיקר לעצמו). חשש שהוא זקוק לחלל הזה מפחד שאחרים יפגעו בו. מעולם לא הודה, מובן שאף לא בפני עצמו, שהסיבה אחרת לגמרי. שבעצם החשיב את עצמו עד כדי כך שחרד שמא אף בכוח המעשה הזעיר ביותר שלו לפגוע במישהו אחר פגיעה שאין לה תקנה.
מה אתה עושה בלילה? שאל אותו מנחם בטלפון. חשבתי להשאיר את עדנה בבית עם הקטנים ולצאת לשתות משהו, אתה איתי? אני אוסף אותך בשמונה וחצי מהבית? בטח, אמר לו מוטי. שמונה וחצי.
יאללה, אמר מנחם. שמונה וחצי. חולה על התחת שלך.
גם אני אוהב אותך, אח שלי, אמר מוטי.
הלו גבר, מה נהיית לי הומו, מה? צחק מנחם.
ומוטי אמר, סתם מתקשקש איתך. לא התכוונתי ברצינות.
רציתי רק לראות איך זה מתגלגל על הלשון.
וזו הבעיה: כל הלשונות האמיתיות הן עניין של התגלגלות, ואף שלא כל הבעיות האמיתיות הן עניין של הלשון, רבות מהן נובעות בדיוק מזה, כלומר, מן הרצון לראות איך זה מתגלגל. כי מן הרגע שאפשר לומר דבר מה, ואפילו לא אמיתי, נעשה הכרח לומר אותו, שיתגלגל, וכך הוא מקבל תנועה ונפח, ואז לכו תעצרו את זה (אי–אפשר).
ומרגע שנאמר וקיבל גוף, טעות יפה ונפוצה לחשוב שאולי זו אמת. אבל אפשר להגיד כל מיני דברים, דברים נהדרים.
זה לא אומר כלום, אבל הפיתוי, אוי, הפיתוי לומר אותם (הצורך להאמין בהם).