הדוב

בהתחלה חשבתי שזה כלב גדול. רק כשהזדקף והרים כפה גדולה, עם ציפורניים, הבנתי מה אני רואה. הדוב הרים אלי מבט מתלולית אשפה שרבצה ליד הפחים הירוקים בין הבניינים. עמדתי שם והסתכלתי, מאמצת עיניים אל האפלולית. הזרבובית האדירה, העיניים הכהות. ניסיתי להיזכר מה אומרים לעשות במקרים כאלה, לשכב על הקרקע כמו מתה או להפך, לגדול ולאיים? להסתער, אפילו? זה מה שעושים עם אריות או עם דובים? ערבה, אמרתי לעצמי, אל תזוזי. בשום פנים ואופן אל תזוזי. לברוח לא בא בחשבון. גם בלי הנקע החוזר שהיה לי בקרסול, לא חשבתי שאצליח להימלט ממנו אם הוא יחליט לרדוף אחרי. במכה אחת הוא יהרוג אותי. אני אראה את זה בא. מה עושים אוי לא מה עושים מה עושים. אגרוף באף בלי שאני אפילו אצליח להגיע? או שזה מה שעושים עם כרישים? פעם ידעתי איך לעלות על אוטובוס ושעדיף להסתובב ברחובות המוארים. ידעתי להתרחק מהפגנות גדולות, מחבורות של נערים ומריכוזים של ניידות משטרה. אבל לטבע לא יצאתי הרבה, ומי בכלל חשבה על דובים ככה, באמצע העיר. בארץ בכלל. בדרך כלל רק תן או נמייה תראי פה, וגם זה רק אם יש לך מזל, ולי אף פעם לא היה. בשום דבר.

הדוב הביט בי ואני בו. לא זכרתי אם צריך לנתק קשר עין או להפך. היינו רק אנחנו ברחוב. בסופו של דבר השתופף - אני נדרכתי, חשבתי שבעוד רגע אני מתה - ובתוך רגע נבלע בסמטה כמו פיהוק. חיכיתי רגע ועוד רגע והוא לא חזר.

 I

לפנות בוקר היו החלומות של הילד רחבים ופרומים בקצוות. כאילו ביקשו לגלוש הלאה, אל הערוּת, ולא הצליחו אלא לשלוח אליה כמה חוטים קשויים.

אבל בלילה עוד הלך בין אריות. הוא מעולם לא ראה אריה של ממש, רק בספר מצויר, ואריות החלום שלו עשויים משטחים־משטחים של צבע. כשהוא מושיט יד לגעת בהם, הפרווה סבוכה ודחוסה כמו לֶבֶד, אבל קרירה וחלקה כמו משי. כמו קטיפה.

יש שם עץ ומעיין ומדורה. יש שם מעגל של ילדים, והוא עקום. אחד האריות פוסע לצד הילד, ומרחוק עולה האש שבמדורה ומתגבהת עוד ועוד. האריה מביט בה וצוחק בלי קול. הוא משפיל את ראשו ומעביר לשון על האדמה. יש לו לשון ורודה כמו פרח נפלא.

אני רעב, אומר הילד בחלום. אני צמא.

כולנו רעבים, אומר האריה. כולנו רעבים מאוד.

הילד מהנהן ומעביר יד על פרוותו של האריה. גם היד שלו עשויה עכשיו מין בד. הוא מנסה ללחוץ אותה אל האריה, אבל היא רכה מדי, ומתקפלת כמו שרוול.

הבוקר נסחף על הרחוב באניצי ענן. באחד הבתים רטן מישהו מתוך חלום, ומישהי פלטה אנקה קטנה של עונג מתוך חלום אחר. אלקיים התעורר מכווץ אל הבטן כאילו ניסה לעצור בכי. אחר כך נפרשׂ על המיטה לאט, כמו אגרוף שנרפה אחרי כעס נורא. קול סירנה רחוקה העלה בו צעקה שהגרון בלם בקושי והתרחבה שם וכָבְדה כאילו נספגה מים, לא לבלוע ולא להקיא.

הוא לא נרדם שוב. גם זה היה רגיל. כמה שעות ישן? הוא לא רצה להסתובב אל השעון, כאילו המחוגים שזהרו בחושך שכבר התמעט ירחיקו את השינה יותר משהתרחקה ממילא. מה החומר הזוהר שם? פעם זה היה משהו רדיואקטיבי, הוא זוכר. היה כל הסיפור הזה, עם הנשים שעבדו במפעלים, עם המכחול. צבעו מתוך משחק את השיניים שלהן. את השפתיים המלאות או הדקות שבטח שרבבו לנשיקה מתוך לצון שמתחתיו ארבו תשוקה ורצינות מוחלטת. איך ישנים? איך ישנים בכלל?

הוא קם מהמיטה בשקט, שלא להעיר את אלונה, וניגש אל הווילון. הציץ החוצה. עדיין לא פינו את הזבל. עוד מעט יחליט מישהו לשרוף אותו ושוב הכול יסריח. כל השכונה, כל הבית. בפינת הרחוב, ליד המכולת, התגבבו כמה ארגזים ולידם עמד נער ועישן סיגריה. מי חשב שדווקא המכולות יישארו. מישהו הגיע עם לום ושבר את המנעול והכריז, שלי. ככה זה היה, פשוט־פשוט. עכשיו היו שם חבילות מחו״ל על כל המדפים. מכר אותן לפי הגודל, בלי לפתוח. בטח פרץ קודם לסניף של דואר. אבל מאז נוספו על החבילות ההן גם דברים שאנשים הזמינו ממנו במיוחד ולך תדע איך השיג אותם או איך שילמו לו.

אלקיים יצא מהחדר וסגר את הדלת מאחוריו לאט. ג'וק חצה את המסדרון וחמק תחת אחד מארונות המטבח. הכלים מאתמול עדיין היו בכיור. חשב לשטוף אותם בלילה, אבל המים שוב הפסיקו. העמיד על הגזייה את סיר המים שמילא אתמול בלילה והמתין שירתחו. לפני שבוע הצליח להשיג מעט קפה, ובארון היה לו עוד בלון גז קטן אחד, כחול, שהחליף תמורת מעיל כמעט חדש וזוג של מגפיים במצב לא רע. עוד מעט ייגמר גם זה. צריך לבדוק אצל האיש מהמכולת, הוא בטח יודע להשיג כאלה. עגבנייה ראשונה מהקערה שעל השיש היתה רקובה לגמרי מלמטה. השנייה נראתה בסך הכול בסדר. הוא טבל יד בסיר המים ושטף אותה, ניגב במכנסי הפיג'מה, הוציא שני מלפפונים מהמקרר והכין סלט. שפך קצת קורנפלקס אל הקערה, רחרח את החלב והעווה פנים. לא משנה. קורנפלקס אפשר גם בלי חלב. מדהים שיש פרות עדיין.

אבא?

הקול הקפיץ אותו והוא הסתובב. הי, מה פתאום אתה ער עכשיו?

הילד משך בכתפיו.

יש סלט, אמר. אתה רוצה סלט?

רוצה קורנפלקס.

החלב מקולקל. אתה רוצה לאכול את זה ככה? או עם קצת מים?

לא זה ולא זה.

רוצה סלט?

רוצה חביתה.

אין ביצים. זה או סלט או כלום.

אז כלום, אמר הילד ומשך באפו. אלקיים התרגז וזה ודאי ניכר על פניו, וכשהילד התכווץ אמר, סליחה. אני לא כועס עליך. אני סתם עייף. אולי נכין לנו עוגה?

מה, עוגה לארוחת בוקר? אמר הילד. הוא נראה חשדן.

כן, למה לא. בוא, נכין לנו עוגה. בשקט־בשקט, שאמא לא תתעורר.

הילד תלה בו עיניים.

אתה רוצה שנכין ביחד? שאל. או שאני אכין לבד ואתה רק תסתכל?

ביחד, אמר הילד.

אלקיים כבש אנחה. אז בוא ביחד, הוא אמר וכיבה את הגזייה. אני רק יורד למטה לכמה דקות, אבל נתחיל ברגע שאני חוזר. רק תהיה בשקט, כי אמא ישנה, ואל תצא לשום מקום, טוב? אני מיד חוזר. תנעל אחרי.

התעוררתי כמו שמתעוררים. בחוץ היה עדיין חושך, יחסית. ציפור עמדה על אדן החלון והסתכלה עלי. קמתי וניגשתי, לגרש אותה. רק זה חסר עכשיו, שתבנה קן ותטיל ביצים ותביא כינים שאחר כך אי־אפשר להיפטר מהן. היה קר. לקחתי את השמיכה מהמיטה והתעטפתי. בדרך חזרה מהשירותים שוב העפתי מבט לחלון. כבר לא חושך, אבל עדיין לא אור ממש. שוב הציפור. העגלה עם הסוס עברה ברחוב ורגע אחר כך נשמעו החריקות הרגילות מלמעלה. עוד לא בוקר וכבר הם גוררים רהיטים, כאילו רק אתמול עברו לכאן. איזה אנשים, בחיי. הכנתי לי קפה וירדתי לשתות אותו למטה.

על המדרכה נח בקבוק קטן, תכול־שקוף. האור חדר אותו ונשפך על פני המים המעטים. מעליהם, על פני הבקבוק, הזדהרו כמה כתמים בהירים של השתקפות. מן השמש אל קרום הפלסטיק וממנו אל העין, ואז סערת החשמל הנוירונלית שאמרה, בקבוק, אור, שמש. מבט. ירקתי וניסיתי לקלוע ישר אל הפייה. הרוק נחת על המדרכה, סמוך לבֶקע שצֶמח קטן התאמץ ממנו בעלים זערוריים, ירוקים בהירים. לפעמים, בעיקר אם עוברים כמה ימים בלי שיחה, קשה לזכור שאתה בן־אדם ויודע לדבר. מחיתי את השפתיים.

אז מה אתה אומר? שאל אלקיים. הוא כבר ישב על המדרכה כשהגעתי. הנחתי את כוס הקפה בינינו והחוויתי לו שישתה גם, אבל לא אמרתי את זה בקול.

מה אני אומר על מה? שאלתי. שמטתי את השמיכה מהכתפיים אל המדרכה והנחתי עליה ידיים כשנשענתי לאחור והתמתחתי.

מה אתה אומר על החרא הזה, שאל אלקיים. אני חושב שצריך לעשות משהו.

כמו מה?

ליישר אותו. להראות לו מה זה, שיידע.

ירקתי שוב. מה, מכות? שאלתי. טוב, נגיד שכן. בסדר. ואז מה?

ואז הוא יתאפס על עצמו, אלקיים אמר. יש כללים לדבר הזה. לא כל אחד יכול לבוא ולהחליט על עצמו. יש לי ילד, אתה יודע. מה אני צריך שהוא יגור באותו בניין עם אחד כזה.

בסדר, אמרתי.

מה בסדר, מה בסדר?! אלקיים התרגז. מה אתה נותן לכל אחד לדרוך לך על הראש, תגיד לי.

שתיתי את כל מה שנשאר מהקפה בלי להציע לו שוב. היה עדיין קר. הידקתי את השמיכה סביבי. אישה צעירה, דקה, חצתה את הכביש בצעדים מהירים והעיפה בנו מבט זהיר. היא לבשה מכנסי ריצה צמודים, זרחניים, ועל גבה נשאה תרמיל בית ספר קטן, עם דמות של כלבלב קטן וחייכני. הנעליים שלה התחילו כבר להתפרק, אפילו מאיפה שישבנו היה אפשר לראות את זה. אחת הסוליות טפחה על האספלט כמו לשון.

אין לך מה לדאוג, אנחנו בסדר, אלקיים קרא אליה. היא התעלמה. רגלה הימנית נתקלה בבקבוק וגלגלה אותו מעט הלאה. פני המים סערו מעט והאדוות התבהקו ושככו. יש לךָ סיגריה? הוא שאל.

מאיפה שתהיה לי סיגריה?

מה אני יודע, אלקיים אמר. אולי יש. תגידי, הוא קרא אל האישה, יש לך סיגריה?

היא לא הסתובבה אפילו, רק המשיכה ללכת שפוף, על עורפה השיער שלא נחפף כבר מי יודע כמה זמן, והוא השיב את המבט אלי. אז מה אתה אומר? שאל.

מה אני כבר יכול להגיד, אמרתי. תביא לי הצעה קונקרטית ואני אחשוב.

קונקרטית צריך להעיף אותו, אמר אלקיים. שיזדיין לנו מהבניין. זה לא הבית שלו.

ושלך הוא כן? שאלתי. ניסיתי לירוק שוב, אבל רוח פתאומית מרחה לי הכול על הלחי. ניגבתי בשרוול.

אני גר פה כבר כמעט חצי שנה, הוא אמר. זה יותר הבית שלי מאשר שלו בטוח. בן־אדם מגיע, נכנס לבניין כאילו כלום. מה הוא צריך כזאת דירה גדולה? מישהו אחר היה יכול להשתמש בה יותר טוב. זה לא שמישהו גר איתו או משהו.

אז מה אתה מציע?

שנלך אליו ונעיף אותו משם ודי.

חולדה בקעה מתוך פתח הניקוז, סמוך לשפת המדרכה, ומיהרה הלאה.

וגם מהחיות האלה נשבר לי כבר לגמרי, אלקיים אמר. זה הכול מחלות, עם החרא המסריח שלהן בכל מקום. בתוך יומיים הילד שלי יהיה חולה מזה, ואז מה? צריך לפזר כאן רעל.

אתה כאן חצי שנה בקושי, רציתי להגיד לו, אבל לא אמרתי. זה לא הילד שלך, רציתי להגיד לו, אבל לא אמרתי. מה אני יודע, אולי הוא כבר שלו. במקום כל זה רק שאלתי, יש לך רעל?

לא.

משחת שיניים יש לך?

בדיוק פתחנו את האחרונה.

נייר טואלט?

זה דווקא יש קצת. אולי חמישה גלילים. חידשתי סטוק לפני שבוע. אתה רוצה אחד?

כן, אמרתי. תודה.

אתה רואה, אלקיים אמר וקם על הרגליים. ככה שכנים צריכים להתנהג. אתה יודע שלא שמעתי אותו אומר מילה, עדיין. זה נראה לך נורמלי? מה הוא שותק כל הזמן, תגיד לי. ישיבת בניין אחת הוא לא היה. נראה לך שהיה נותן לך נייר טואלט אם היה לו?

לא יודע, אמרתי. יש לו?

אם יש לו, אני נשבע לך שלא היה נותן אפילו ריבוע.

עשן אפור היתמר בעננות קטנות מתוך אחד החלונות. חסר לי מיתר בגיטרה, אמרתי. המיתר הכי עבה. הבס. תגיד לי אם תמצא כזה.

עורב יחיד הסתחרר בשמיים. הבטתי בו כשצלל ושוב נסק. חשבתי על עורבים ומיינות, ועל דרורים ועל עיטים. חשבתי על זרמי האוויר שאי־אפשר לראות בלעדיהם.

נו, אז מה אתה חושב עליו? שאל אלקיים.

לא יודע. מה אני אמור לחשוב?

אתה, אין לך תקנה, אתה. עד שתחליט משהו הוא כבר יביא את כל המשפחה המחורבנת שלו לפה והם יעיפו אותנו.

יש לו משפחה בכלל?

מאיפה לי לדעת, הוא אמר. אבל אם יש, זה לא ייגמר טוב.

אתה תמיד אומר את זה, ציינתי. על כל דבר.

ועד עכשיו צדקתי, סיכם אלקיים. בפעם הבאה תביא גם לי קפה, בסדר? אל תהיה זבל.

ישבנו בשתיקה. אני (אלקיים) שתקתי וגם הוא שתק. מיתר לגיטרה הוא רוצה. איזה אידיוט, בחיי. וחוץ מזה חשבתי שיש בזה חוסר אחריות, בשתיקה שלו וגם בהתעלמות שלו. בפסיביות הזאת. במובנים מסוימים היא היתה מה שהרגיז אותי יותר מכל דבר אחר, כי אם אדם בא לגור בבניין הוא בהכרח לא גר לבד. יש אנשים מכל עבריו, מתחת לרצפה ומעבר לקירות. מעל לתקרה. צריך שאדם יכיר את השכנים. גם למקרה שיהיה לו צורך במשהו וגם סתם כך, כי תמיד חיים ביחד. ואמרתי לעצמי, אלקיים, אלקיים. אמרתי את זה כאילו השם שייך למישהו אחר, ומשום מה נזכרתי בתיק שהיה לי כשהייתי קטן, אבל מה היה בתוכו, את זה לא הצלחתי לזכור.

*המשך העלילה בספר המלא*