כה אמר וינסנט, החתול הטיפש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כה אמר וינסנט, החתול הטיפש

כה אמר וינסנט, החתול הטיפש

3 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2011
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 208 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 28 דק'

אסף שור

אסף שוּר (נולד בירושלים ב־1976) הוא סופר, מתרגם ועורך ישראלי.
עד כה פרסם את הספרים "עמרם", "מוטי" ו"סיגל" (הוצאת בבל), "כה אמר וינסנט, החתול הטיפש", "למה דג ציפור" ו"ארזת לבד" (הוצאת כתר), ו"הדוב" (הוצאת הקיבוץ המאוחד).
זכה בפרס ברנשטיין לשנת 2009 ובפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת התשס"ט, והיה מועמד סופי לפרס רוהר לספרות יהודית בשנת 2013. ספרו "ארזת לבד" היה מועמד ברשימה הארוכה לפרס ספיר בשנת 2021. 
לצד עבודתו הספרותית הוא מלמד כתיבה וגונג-פו. הוא ואשתו פעילים למען בעלי-חיים.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3s359c9j

תקציר

ארבעה בני משפחה אחת וגור חתולים שקם לתחייה ונהפך לנביא גס רוח - אלה גיבורי הרומן הרביעי של אסף שור, המשרטט בלשון פיוטית ופרועה תא משפחתי הולך ומתפרק: אב ואם באמצע חייהם שמתרחקים זה מזה ומשני ילדיהם המתבגרים, המסתגרים איש-איש בחדרו ובעולמו המוזר. אך מתוך הבדידות האופפת את הדמויות, בין מלים זהירות להליכה על בהונות, מצטיירת ועולה תשוקת אינטימיות גדולה, שהיא עיקר כוחו של הרומן.

כה אמר וינסנט, החתול הטיפש הוא בעת ובעונה אחת פרודיה חריפה ומלאת עוצמה על הדרמה המשפחתית ויצירה מפתיעה בעדינותה, תהייה מצחיקה ונוגעת ללב על הדבר ההופך אוסף של חללי מגורים לבית ואסופה של בדידויות למשפחה.

"יכולת סיפור ייחודית ומרתקת, עד לעמוד האחרון"
("הארץ, ספרים")
"אחד הסופרים הצעירים המוכשרים ביותר שיש לנו"
(" ידיעות אחרונות")
"אי אפשר שלא להתאהב בכתיבתו הרעננה והמקורית"
("מקור ראשון")

פרק ראשון


זה כל הסיפור, ושוב ושוב חוזרים אליו: אדם נולד. תינוק לגמרי וחסר אונים. אחר כך ילד. והסיפורים עליו אינם רבים, רק כמה שמרשה הזיכרון, אבל הם מתוקים מאוד. וגם אם יש בהם כאלה שעיקרם באכזבה או התפכחות, אפילו את הסיפורים האלה אנחנו מביאים כדי לומר בהם דבר מה על תום, על גילויים, על התחלות.
כי ככה זה: אדם בא לעולם ושום דבר כבר אי אפשר לחסוך לו. הכול הוא בעצמו חייב עדיין לגלות. הוא בעצמו צריך להתאכזב, לצחוק, להתאהב, לדעת שימות. הוא בעצמו צריך עדיין לעשות את הדברים האלה, ואין שום אפשרות שנקצר לו את הדרך.
אנחנו יכולים רק להחוות לו עם הפה והידיים. אנחנו יכולים רק להצביע כמו תמרור. כמו חץ שמציירים הילדים בגיר על מדרכה. כמו חץ שמציירים ההורים של הילדים האלה עבורם בשביל משחק שישחקו במסיבת יום ההולדת, אם מישהו משחק בכלל עדיין מִשחקים כאלה. אנחנו יכולים רק לנסות לומר לו ש"בעצמו" אין פירושו "לבד", שהעולם הוא בית שדייריו הם הרהיטים והחלל והקירות, ושלא טוב להעביר את כל חייו בראש רכון, רק מחכה שייגמר, כמו מי שקפא על הכורסה וכל הערב רק מקשיב לרעש הבוקע מלמעלה ולא מצליח להחליט אם מדובר בהפגזה או רעם או דווקא מסיבה של השכנים, והוא מוזמן. ולשם כך אנחנו מספרים לו על דברים שכבר קרו ועל דברים שלא היו אף פעם. אנחנו מספרים לו על חדקרן, אף שמוטב היה אילו היינו מבהירים שסוס הוא פלא לא פחות כביר (וכך גם הזיקית, העשב, אגסים).
ובתוכם, בתוך הסיפורים האלה, כמוסות מנות קטנות של אהבה, של שיברון לב, של צחוק, של מוות. מנות קטנות־קטנות, קצובות מאוד, כמו חיסון. וגם אחרי שנסיים אִתם יהיה לו עוד על מה להשתאות. כי העולם הרי מוזר לגמרי (ונספר לו גם את זה). אנחנו על גוש סלע ענקי, וסובבים פיצוץ אטומי מתמשך באמצע החלל. לרגעים אנחנו מצליחים אפילו להבין קצת מתמטיקה.
לכן מוזר שיש פה ספר שנפתח בילד, נער, איש - כבר איש, בעצם - שיושב בתוך החדר ומסרב לצאת, כאילו הוא נבדל מן העולם. הרי זה לא קביל, לכתוב סיפור על איש שיושב ככה בחדר לבדו. וזאת משום שהיחיד בשום פנים איננו הבסיס. לא בעולם ולא במחשבה. היחידה הראשונה, הראשונית, היא הזיקה. הכול מפגש: זוגות־זוגות של חלקיקים תופרים את היקום במאחורה, חוט שאינו נראה מתוך הצד הזה של העולם קושר אותם בָּעֵבֶר האחר, באחורי קלעים, כמו תפר שנסתר בפנים הבגד.
אנחנו הלובשים אותו והוא לובש אותנו. כל העולם תחפושת ענקית, ורק המתבונן בו מבחוץ יכול לדעת איזו.

אסף שור

אסף שוּר (נולד בירושלים ב־1976) הוא סופר, מתרגם ועורך ישראלי.
עד כה פרסם את הספרים "עמרם", "מוטי" ו"סיגל" (הוצאת בבל), "כה אמר וינסנט, החתול הטיפש", "למה דג ציפור" ו"ארזת לבד" (הוצאת כתר), ו"הדוב" (הוצאת הקיבוץ המאוחד).
זכה בפרס ברנשטיין לשנת 2009 ובפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת התשס"ט, והיה מועמד סופי לפרס רוהר לספרות יהודית בשנת 2013. ספרו "ארזת לבד" היה מועמד ברשימה הארוכה לפרס ספיר בשנת 2021. 
לצד עבודתו הספרותית הוא מלמד כתיבה וגונג-פו. הוא ואשתו פעילים למען בעלי-חיים.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3s359c9j

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2011
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 208 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 28 דק'
כה אמר וינסנט, החתול הטיפש אסף שור


זה כל הסיפור, ושוב ושוב חוזרים אליו: אדם נולד. תינוק לגמרי וחסר אונים. אחר כך ילד. והסיפורים עליו אינם רבים, רק כמה שמרשה הזיכרון, אבל הם מתוקים מאוד. וגם אם יש בהם כאלה שעיקרם באכזבה או התפכחות, אפילו את הסיפורים האלה אנחנו מביאים כדי לומר בהם דבר מה על תום, על גילויים, על התחלות.
כי ככה זה: אדם בא לעולם ושום דבר כבר אי אפשר לחסוך לו. הכול הוא בעצמו חייב עדיין לגלות. הוא בעצמו צריך להתאכזב, לצחוק, להתאהב, לדעת שימות. הוא בעצמו צריך עדיין לעשות את הדברים האלה, ואין שום אפשרות שנקצר לו את הדרך.
אנחנו יכולים רק להחוות לו עם הפה והידיים. אנחנו יכולים רק להצביע כמו תמרור. כמו חץ שמציירים הילדים בגיר על מדרכה. כמו חץ שמציירים ההורים של הילדים האלה עבורם בשביל משחק שישחקו במסיבת יום ההולדת, אם מישהו משחק בכלל עדיין מִשחקים כאלה. אנחנו יכולים רק לנסות לומר לו ש"בעצמו" אין פירושו "לבד", שהעולם הוא בית שדייריו הם הרהיטים והחלל והקירות, ושלא טוב להעביר את כל חייו בראש רכון, רק מחכה שייגמר, כמו מי שקפא על הכורסה וכל הערב רק מקשיב לרעש הבוקע מלמעלה ולא מצליח להחליט אם מדובר בהפגזה או רעם או דווקא מסיבה של השכנים, והוא מוזמן. ולשם כך אנחנו מספרים לו על דברים שכבר קרו ועל דברים שלא היו אף פעם. אנחנו מספרים לו על חדקרן, אף שמוטב היה אילו היינו מבהירים שסוס הוא פלא לא פחות כביר (וכך גם הזיקית, העשב, אגסים).
ובתוכם, בתוך הסיפורים האלה, כמוסות מנות קטנות של אהבה, של שיברון לב, של צחוק, של מוות. מנות קטנות־קטנות, קצובות מאוד, כמו חיסון. וגם אחרי שנסיים אִתם יהיה לו עוד על מה להשתאות. כי העולם הרי מוזר לגמרי (ונספר לו גם את זה). אנחנו על גוש סלע ענקי, וסובבים פיצוץ אטומי מתמשך באמצע החלל. לרגעים אנחנו מצליחים אפילו להבין קצת מתמטיקה.
לכן מוזר שיש פה ספר שנפתח בילד, נער, איש - כבר איש, בעצם - שיושב בתוך החדר ומסרב לצאת, כאילו הוא נבדל מן העולם. הרי זה לא קביל, לכתוב סיפור על איש שיושב ככה בחדר לבדו. וזאת משום שהיחיד בשום פנים איננו הבסיס. לא בעולם ולא במחשבה. היחידה הראשונה, הראשונית, היא הזיקה. הכול מפגש: זוגות־זוגות של חלקיקים תופרים את היקום במאחורה, חוט שאינו נראה מתוך הצד הזה של העולם קושר אותם בָּעֵבֶר האחר, באחורי קלעים, כמו תפר שנסתר בפנים הבגד.
אנחנו הלובשים אותו והוא לובש אותנו. כל העולם תחפושת ענקית, ורק המתבונן בו מבחוץ יכול לדעת איזו.