כה אמר וינסנט, החתול הטיפש

זה כל הסיפור, ושוב ושוב חוזרים אליו: אדם נולד. תינוק לגמרי וחסר אונים. אחר כך ילד. והסיפורים עליו אינם רבים, רק כמה שמרשה הזיכרון, אבל הם מתוקים מאוד. וגם אם יש בהם כאלה שעיקרם באכזבה או התפכחות, אפילו את הסיפורים האלה אנחנו מביאים כדי לומר בהם דבר מה על תום, על גילויים, על התחלות.
כי ככה זה: אדם בא לעולם ושום דבר כבר אי אפשר לחסוך לו. הכול הוא בעצמו חייב עדיין לגלות. הוא בעצמו צריך להתאכזב, לצחוק, להתאהב, לדעת שימות. הוא בעצמו צריך עדיין לעשות את הדברים האלה, ואין שום אפשרות שנקצר לו את הדרך.
אנחנו יכולים רק להחוות לו עם הפה והידיים. אנחנו יכולים רק להצביע כמו תמרור. כמו חץ שמציירים הילדים בגיר על מדרכה. כמו חץ שמציירים ההורים של הילדים האלה עבורם בשביל משחק שישחקו במסיבת יום ההולדת, אם מישהו משחק בכלל עדיין מִשחקים כאלה. אנחנו יכולים רק לנסות לומר לו ש"בעצמו" אין פירושו "לבד", שהעולם הוא בית שדייריו הם הרהיטים והחלל והקירות, ושלא טוב להעביר את כל חייו בראש רכון, רק מחכה שייגמר, כמו מי שקפא על הכורסה וכל הערב רק מקשיב לרעש הבוקע מלמעלה ולא מצליח להחליט אם מדובר בהפגזה או רעם או דווקא מסיבה של השכנים, והוא מוזמן. ולשם כך אנחנו מספרים לו על דברים שכבר קרו ועל דברים שלא היו אף פעם. אנחנו מספרים לו על חדקרן, אף שמוטב היה אילו היינו מבהירים שסוס הוא פלא לא פחות כביר (וכך גם הזיקית, העשב, אגסים).
ובתוכם, בתוך הסיפורים האלה, כמוסות מנות קטנות של אהבה, של שיברון לב, של צחוק, של מוות. מנות קטנות־קטנות, קצובות מאוד, כמו חיסון. וגם אחרי שנסיים אִתם יהיה לו עוד על מה להשתאות. כי העולם הרי מוזר לגמרי (ונספר לו גם את זה). אנחנו על גוש סלע ענקי, וסובבים פיצוץ אטומי מתמשך באמצע החלל. לרגעים אנחנו מצליחים אפילו להבין קצת מתמטיקה.
לכן מוזר שיש פה ספר שנפתח בילד, נער, איש - כבר איש, בעצם - שיושב בתוך החדר ומסרב לצאת, כאילו הוא נבדל מן העולם. הרי זה לא קביל, לכתוב סיפור על איש שיושב ככה בחדר לבדו. וזאת משום שהיחיד בשום פנים איננו הבסיס. לא בעולם ולא במחשבה. היחידה הראשונה, הראשונית, היא הזיקה. הכול מפגש: זוגות־זוגות של חלקיקים תופרים את היקום במאחורה, חוט שאינו נראה מתוך הצד הזה של העולם קושר אותם בָּעֵבֶר האחר, באחורי קלעים, כמו תפר שנסתר בפנים הבגד.
אנחנו הלובשים אותו והוא לובש אותנו. כל העולם תחפושת ענקית, ורק המתבונן בו מבחוץ יכול לדעת איזו.