שתו מים 1. הבאר
ליד שולחן האוכל באפלולית המטבח עומדים דוממים כדים כחלחלים, מלאים מי מעיין צלולים של מי עדן. השליח בחליפה הכחולה השאיר אותם על מפתן ביתי ביום רביעי, מועד החלוקה החודשי הקבוע. כך זורמים אלי, כמעט מאליהם, מים נקיים היישר ממעיין סלוקיה ברמת הגולן, תמורת 134 שקלים ו-29 אגורות בחודש, בהוראת קבע. גן עדן.
אני לא צריכה לזוז. לא צריכה לשתות מהברז מים מרירים בטעם כלור. לא צריכה להוסיף לימון כדי לשפר את הטעם. לא סוחבת שישיות של בקבוקים. כמעט אף פעם אינני צמאה. נוח לי.
אבל בזמן שהמעיין הפרטי של מי עדן מרווה את צימאוני ומשקיט את נפשי, נמלחים ונאלחים המים של אקוויפר החוף: הולכים ומזדהמים המים האגורים במאגר התת–קרקעי, שמתפרש מעזה בדרום ועד חולות קיסריה בצפון, כ-120 קילומטרים אורכו וכ-15 קילומטרים רוחבו, מהים התיכון במערב ועד לרגלי ההרים במזרח. מי הגשמים ועודפי ההשקיה, שחלחלו בין שכבה עליונה של אבן חול גירית לבין שכבה תחתונה של חרסית אטומה, הם מי התהום שמהם אנחנו שואבים לשתייה. והנה, ממש תחת אפנו, המים האלה התעפשו זה כבר והיו למי אפסיים. "כ-63 אחוז מהמים הנשאבים מאקוויפר החוף אינם עומדים בתקן הרצוי לאיכות מי שתייה", קובע דו"ח נציבות המים והמשרד לאיכות הסביבה.
אין מדובר בתופעה מקומית בלבד. מי התהום בעולם הולכים ומתקלקלים, ולמיליארד בני אדם אין גישה למי שתייה נקיים (לפי דו"ח של מכון WorldWatch, שהתפרסם בראשית 2007). בכל העולם, הימות, הנהרות, האגמים והבארות נשחתים, מורעלים וגוססים. זה קורה בגלל הזנחה. בגלל זיהום. בגלל התנערות מאחריות ציבורית. רק במעיינות הרבים מספור שנמסרו לבעלותן הפרטית של חברות ענק כמו מי עדן עוד שומרים על ניקיון המים ועל תפוקה סדירה וגבוהה.
התופעה הזאת עשויה להעציב עד עומק הלב. וגם להדאיג אותנו, אם לא להבהיל ממש. הידלדלות מקורות המים — האופן האלים והשיטתי שבו אנחנו יורקים לבאר שאנו שותים ממנה — אמורה לעורר אותנו למחשבה, לדיבור ולפעולה. בנפשנו עשויה לנקר, נניח, השאלה: מה ישתו ילדינו בעתיד? אלא שהשאלה לא מנקרת והמחשבה לא מתעוררת. כי לעזאזל הבאר. ממילא אנחנו לא רואים אותה. ונוח לנו. אנחנו לא צמאים. הביתה הגיעו בשקט מים מינרליים טובים בבקבוקים כחלחלים.