הקדמה
הארגון העסקי הוא לא ארגון הומניטרי
״אל תעבדו לעולם״, יעץ גִי דֶבּור, הפילוסוף הסיטואציוניסט. זו אמנם תוכנית נפלאה, אך קשה ליישום, בעיקר משום שרבים עובדים ועתידים לעבוד במסגרת מאורגנת. הארגון, בייחוד אם הוא גדול, סיפק תעסוקה בנדיבות לאורך השנים. באופן מוזר, מדובר ביקום מסתורי: הייתכן שמדובר בטאבו? אם כן, בואו נדבר על הארגון אחת ולתמיד, ללא העמדות פנים וללא מילים ריקות ממשמעות.
הסכיתו ושמעו, מנהלים בדרג הביניים בחברות הגדולות! מטרת הספר הפרובוקטיבי הזה היא ״לרפות את ידיכם״, ולגרום לכם לאבד את מוסר העבודה. הספר יסייע לכם להשתמש במקום העבודה שלכם לתועלתכם שלכם, בעוד שעד כה אתם שירַתֶּם אותו. הוא יסביר לכם מדוע האינטרס שלכם הוא לעבוד כמה שפחות, וכיצד לסתום את המערכת מבפנים בלי שהדבר ייראה ככזה.
האם שלום לך עצלות הוא ספר ציני? כן, ובכוונה תחילה. הרי הארגון העסקי הוא לא ארגון הומניטרי! הוא אינו רוצה בטובתכם כלל, ואינו מכבד את הערכים שהוא מטיף להם, כפי שמוכיחות השערוריות הפיננסיות שמככבות במהדורות החדשות, והתוכניות החברתיות שמושלכות לפח האשפה. זה לא משמח במיוחד, אלא אם כן מתייחסים לזה כאל תופעה משעשעת, כמו במקרה שלפנינו.
האם הפתרון לארגון הוא התפקחות?
מיליוני אנשים מועסקים בארגון, שהוא יקום אטום. אלה שמרבים לדבר עליו, אני מתכוונת לפרופסורים באוניברסיטה,1 מעולם לא עבדו בו; הם לא יודעים. אלה שיודעים נזהרים היטב בלשונם; היועצים שמיהרו להקים חברות עצמאיות שותקים כיוון שאינם מעוניינים לכרות את הענף שעליו הם יושבים. כמוהם גם הגורואים לניהול, שמַרווים את עולם העסקים בעצות, ומשיקים אופנות מגוחכות שהם עצמם לא מאמינים בהן. אפשר להבין אם כך מדוע הספרות הבלתי - ניתנת לעיכול המוקדשת ל״ניהול״ היא לארגונים הכלכליים מה שהמדריכים בנושא החוק הקונסטיטוציוני הם לחיים הפוליטיים: בשניהם אי - אפשר להבין כיצד עובד ה״טריק״.
1 אני קצת רעה איתם, עלי להודות שאני מקנאה: אם מקום המסתור שלי בארגון מתוגמל טוב יותר מזה שלהם, יש בו פחות חן. טוב, אני מודה: אנשי אקדמיה מסוימים, בייחוד סוציולוגים, כתבו עבודות מעניינות על הארגון (הערת המחברת).
אף על פי כן, נשמעים קולות המבקשים לדון בארגון כפי שהוא באמת. הז'אנר הרומנסקי סלל את הדרך, וכבר לא מהססים להשתמש כרקע במסדרונות המרופדים של חברת ארתור אנדרסן2 (שפשטה את הרגל ב-2002), או במגדל חברת הביטוח Gan שבמתחם לה - דפאנס (שנראה יציב). כבר נוכחנו שקשה לדמיין את רומיאו ויוליה מתדיינים ביניהם על תזרים מזומנים או על ניהול, סוגרים עסקאות, ממציאים עסקאות - שיתוף (joint-venture), מחשבים סינרגיות או משרטטים תרשים של המבנה הארגוני. למען האמת, בארגון אין מקום לתשוקות נאצלות כמו אומץ, נדיבות והתמסרות לטובת הכלל. הוא אינו מתיר לכם לחלום. ובכן? אם הארגון אינו מגרש המשחקים הראשי שבו נפגשים אנשים שעושים דברים אמיתיים במלוא המרץ, מדוע מעדיפים בוגרי המוסדות להשכלה גבוהה לפנות באופן מסורתי לארגון, ורצוי לארגון גדול, כדי ליישם בו את כישרונותיהם?
2 חברת Arthur Andersen LLP, שיקגו, היתה בין חמש חברות רואי החשבון המובילות בעולם שהפכה את משרדי ראיית החשבון לתאגידי ענק. עם לקוחותיה נממתה חברת אנרון, שפיטרה 85,000 איש מהחברה. הנושא הועלה בפני משרד המשפטים של ארצות הברית. בעקבות זה, נאלצה החברה להכריז על פשיטת רגל (הערת המתרגם. כל ההערות הבאות הן מאת המתרגם, אלא אם צוין אחרת).
גם אני, כשהתחלתי לעבוד, מקום העבודה היה עבורי הקלף המנצח, והכול התנהל כאילו תנועת הקִדמה החברתית ורוח השחרור של מהפכת הסטודנטים של מאי 68' בצרפת השתלבו זו בזו בעת ובעונה אחת. כמה מייגע! די מהר נאלצתי להנמיך את קולי. אני עובדת בארגון זמן רב, והיה לי די זמן להיווכח ששיקרו לנו, שהארגון הוא לא עולם של ״שוּבּידוּבּידוּ״: הוא לא רק משעמם ומרגיז, הוא גם יכול להיות אלים. פרצופו האמיתי נחשף טוב יותר כשהתפוצצה בועת האינטרנט, ומאז ששערוריות כלכליות מוֹכרות היטב עיתונים. התמוטטות השערים הבורסאיים של החברות וִיוֶנְדִי, פְרַאנס - טֶלֶקוֹם, אלְקטֵל ואחרות זרתה מלח על הפצעים וסתמה את הגולל על מורשתם של אלפי שכירים בעלי מניות שעד אז בטחו בתום לב בשיח המנצח של מנהליהן. אך הגרועה מכול היתה הקריסה של 2003, שחשפה את פרצופו המכוער של הארגון: תוכניות הפיטורים הלכו והתרבו, ונציין רק כמה מבין החברות: אלקטל, מרטה, שניידר אלקטריק, STMicroelectronics.
הארגון - אבד עליו כלח. חייבים להכיר במציאות: הוא כבר לא המקום להצלחה. המעלית החברתית חסומה. חלה ירידה בביטחון שמספקות הדיפלומות, הפנסיות בסכנה והקריירות כבר אינן מובטחות. שנות השישים, שהתאפיינו בהתלהבות מהקִדמה ושהעניקו ביטחון לקריירה, כבר הרחק מאחורינו. הרוח שינתה את כיוונה, וכדי להימלט ממנה, מתחננים המונים מדופלמים לעייפה לזכות במִשרות אפרוריות של פקידות זוטרה במגזר המינהלי.
כיוון שהארגון אינו יכול עוד להציע אפשרויות לתכנון העתיד, הדורות הבאים אחרינו יהיו חייבים להצטייד יותר ויותר בדיפלומות כדי להשתלב במשרות פחות ופחות איכותיות, ולבצע ביעילות פעולות חשובות עוד פחות. כבר הודעתי לבני ולבתי: ״יקירַי, כשתהיו גדולים, לעולם אל תעבדו בארגון. לעולם! אבא ואמא יהיו כל כך מאוכזבים!״
העדרן של פרספקטיבות אישיות וחברתיות מוביל לכך שילדי הבורגנים, שהם המאגר לגיוס מנהלים, יכולים להתחמק כבר עכשיו. כיצד? בכך שיכוונו את עצמם למקצועות המשולבים פחות במשחק הקפיטליסטי (אמנות, מדע, הוראה...) או על ידי נסיגה חלקית מעולם הארגון, תוך נפנוף יד מכובד ואלגנטי לשלום. זה מה שאני עשיתי: אני עובדת היום במשרה חלקית בלבד, ומקדישה את מיטב מרצי לפעילויות אחרות, הרבה יותר מלהיבות.3 חקו אותי, מנהלים זוטרים, עמיתַי השכירים, העבדים החדשים, מקוללי המגזר השלישי, נספחי התהליך הכלכלי, אחי ואחיותי המונחים כחיות מאולפות על ידי מנהלים קטנים משעממים ומתרפסים, שנאלצים להתלבש כליצנים במשך כל השבוע ולהשחית את זמנם בישיבות חסרות תועלת ובסמינרים פטפטניים!
3 איזה? טוב, נאמר זה לזה הכול: פסיכואנליזה וכתיבה. אבל יש הרבה פעילויות מלהיבות אחרות (מתוגמלות או לא, זו לא השאלה): לגדל חמורים, להרכיב ציוד אודיו מתוחכם ביותר, לארגן מסיבות, להיות פעילה בארגונים, לטפח כרם, לסחור במאובנים, לצייר ולחזר אחרי גברים בחוף הים (הערת המחברת).
בינתיים, כיוון שניתוק המגע מצריך הכנה מראש, מדוע לא לגרום לריקבון המערכת מבפנים? חקו בנועם את הליכות המנהל בדרג הביניים, העתיקו את אוצר המילים שלו ואת מחוות גופו, בלי להרגיש ״מחויבים״. אתם לא תהיו הראשונים: לפי סקר שערך לאחרונה המכון לסקרי דעת קהל IFOP, 17 אחוז מהמנהלים הצרפתים ״לא מרגישים מחויבים באופן פעיל״ למקום עבודתם. משתמע מכך שהם אימצו גישה לא יעילה במיוחד שנתפסת כמעשה חבלה... רק 3 אחוזים מהמנהלים הצרפתים ״שקועים לחלוטין בעבודתם״, כדברי הביטוי המקודש, והם נחשבים ״מחויבים באופן פעיל״ למקום עבודתם. מנתונים אלה אפשר ללמוד שזה מעט למדי. באשר לאחרים, אלה שאינם שייכים לאף אחת משתי הקטגוריות שהוזכרו, הארגון מתאמץ ״לטעת בהם מוטיבציה״ בסמינרים הולכים ומתרבים שנועדו להפיח בבת אחת רוח חיים חדשה במנהלים מותשים במקצת. ברור שכאשר תוהים כיצד ניתן לדרבן את העובדים השכירים להפשיל שרוולים, גורמים להם ללגלג על הג'ובים שלהם! סבי, שהיה סוחר מסוג ה-self-made man, מעולם לא התעורר בבוקר ושאל את עצמו אם יש לו ״מוטיבציה״: הוא פשוט עבד במקצועו, זה הכול.
אימוץ דפוס התנהגות כזה של ״אי - מחויבות פעילה״ לא יגרום לכם אי - נעימות כלשהי, בתנאי שייעשה בצנעה. בכל מקרה, אתם מוקפים בחסרי סמכות ובמוגי לב שלא יבחינו בהעדר הלהט שבכם; ואתם יכולים להיות בטוחים שאם מישהו בכל זאת יבחין בכך במקרה, הוא או היא לא יעזו לומר דבר, כי הטלת סנקציות עליכם תוליד שתי תוצאות שליליות מבחינת המנהל או המנהלת: ראשית, יתגלה קבל עם ועדה שהוא (היא) לא השכיל לשבץ אתכם בתפקיד המתאים, ויותר מזה, ענישה אפשרית שלכם תגביל את האפשרויות שלכם להחליף משרה! והרי הודות לאותה העלמת עין שבשתיקה זוכים אחדים בקידום מזהיר: המערכת ההיררכית שהם חלק ממנה, מוכנה לעשות הכול כדי להיפטר מהם, ולו במחיר העלאתם בדרגה. צעד קטן לאדם, צעד גדול לצביעות.
פייר דה - קוּבֶּרטן4 אמר שמה שחשוב זה השתתפות, אבל מה שחשוב היום זה להשתתף כמה שפחות. מי יודע, אולי זה יספיק כדי לחסל את המערכת: הקומוניסטים ישבו בחיבוק ידיים במשך שבעים שנה, ויום בהיר אחד, חומת ברלין נפלה... עם זאת, שלא תהיינה אשליות: אין לצפות למהפכה, משום שהאנושות לא מפסיקה לחזור על אותן שגיאות: הניירת, המנהלים הבינוניים, ובתקופות חמות יותר, כשהאנשים מתעצבנים באמת, עמוד התלייה. אלה שלוש הפטמות של ההיסטוריה (להיסטוריה יש בכלל פטמות?).5
4 Pierre de Coubertin 1937-1863)) - מחנך והיסטוריון צרפתי שנודע בעיקר בזכות היותו המייסד של הוועד האולימפי.
5 משחק מילים על מטבע לשון שטבע מקסמיליאן דה - בֶּטום, הדוכס של סוּלי [1560-1641] שתרם רבות להתפתחות הכלכלה תחת שלטונו של הנרי הרביעי: עבודת האדמה והמרעה, אמר, הם ״שתי פטמות ההזנה של צרפת״.
הנה כמה עקרונות שיעזרו לכם להבין את עולם העבודה כפי שהוא באמת, ולא כפי שהוא מתיימר להיות.
מפתח קריאה חדש לשיפור ההבנה
במקום העבודה, כשמישהו אומר לכם משהו או כשאתם קוראים מסמך, יש מפתחות שכדאי לכם להשתמש בהם כדי לפענח את המשמעויות. שיטת הפענוח הזאת, בצורת מפתח קריאה, תסייע לכם לקרוא את הארגון כמו ספר פתוח, כיוון שהארגון הוא טקסט: הוא מְדבֵּר, הוא מתקשֵר, הוא כותב, אמנם לא בהצלחה, אבל טוב שכך, משום שזה עושה את מלאכת הפענוח וההבנה משעשעת שבעתיים.
הפיכת הסימנים. ככל שהארגון הגדול מדבר יותר על משהו, כך הולך ומתמעט אותו משהו. לדוגמה, הוא ״משיב למקצועות את ערכם״ ברגע שהם נעלמים; הוא משמיע גרגורי נחת מה״אוטונומיה״ אך במקביל צריך למלא טופס בשלושה עותקים לכל עניין של מה בכך ולבקש חוות דעת משישה אנשים כדי להחליט החלטות חסרות ערך; הוא מציב בחזית את ה״אתיקה״ בזמן שאינו מאמין עוד בשום דבר באופן מוחלט.
מעקב אחר הקו המחזורי של השיח. השיח בארגון מתנהל בתנועה מעגלית, כמו נחש הנושך את זנבו. די לקחת רעיון ולמתוח את החוט עד הקצה: באופן בלתי - נמנע, חוזרים להתחלה. הארגון הוא יקום שבו לעתים קרובות הישיבה היא תכלית העבודה, והפעולה היא המטרה הסופית של הפעולה (אלא אם כן המצב הפוך).
הפרדת השטות מהשקר. הדבר הכי קשה בארגון הוא להפריד בין שני הדברים, ועם הניסיון המצטבר תגלו שלמעשה מדובר לפעמים ״בשניהם המפקד!״ לדוגמה, כאשר המערכת ההיררכית שלכם משדרת לכם ש״העובדים הם הקלף המנצח שלנו״, או ש״הרעיונות שלכם חשובים לנו״, למעשה, אלה אמירות בנליות פחותות ערך, כיוון שכולם יודעים שעולם כזה אינו קיים כלל. לעומת זאת, המשפט: ״אצלנו תוכלו להתנסות במקצועות שונים, בהרפתקאות גדולות, להיות אחראים על משימות או על פרויקטים מגוונים וחדשניים״, הוא כמובן מלכודת לטיפשים. וכאשר מודיע המנג'ר ש״לא הגיעה אלי שום שמועה״ או ״אני מיישם מדיניות של פתיחות״, גם זה שקר בדרך כלל. נישואי האיוולת והצביעות נושאים פרי, הם יוצרים הלכה למעשה את הניהול המודרני, שזכה בפי אחדים לכינוי הפומפוזי ״ניאו - מנג'מנט״ (Neo-Management).
יישום עקרון המציאות. דברים מסוימים שהם בני - ביצוע בחיי היום - יום, נעשים מסובכים בעולם הארגון; כשהם פשוט קשים לביצוע ביום - יום, הם מתגלים כבלתי - אפשריים לחלוטין בעבודה. לדוגמה, אפשר לצפות מראש את הכישלון הוודאי של כל מאמץ לרה - ארגון בקנה מידה גדול, כמו גם את הכישלון של כל פרויקט המתפרש על פני למעלה משנתיים, מפני שאז הוא נחשב כאילו לא נעשה מעולם.
העמדת הדברים בפרספקטיבה. חייבים למקם מחדש את הדברים ואת האירועים בהקשר שלהם. לא ניתן להפריד את הארגון מהעולם שבו הוא משגשג או נכון לעכשיו, שבו הוא קמל. הארגון הוא רק סימפטום לעולם ששקע בשקר, שדוחה ללא הרף את זמן הפרעון של מכת החסד, בסיוע דמי - לא - יחרץ עצומים ולשון עילגת המלוּוה במחוות פיזיות מטורפות.
אזהרת מסע: חברים אינדיבידואליסטים, המשיכו בדרככם
ספר זה אינו נועד לךְ או לךָ האינדיבידואליסטים, אחַי לנשק וללב, משום שהארגון לא נועד לכם. העבודה בחברות הענק מכוונת כולה לכבול באזיקים את היחיד, שמרגע שנותר ברשות עצמו הוא משתמש בתבונתו בחופשיות ועשוי להתחיל לחשוב, להטיל ספק, לראות, ומי יודע, אולי אפילו לצאת נגד הסדר הקיים! ואת זה, אי - אפשר לקבל. אם היחיד נושא לפעמים רעיונות חדשים, אסור בשום מחיר שהם יפריעו לקבוצה. ברור שבעולם שבו מומלץ להיות גמיש, ושבו שינוי כוונות מדי חמש דקות ובקצב אחיד עם האחרים מתקבל בברכה, האינדיבידואליסט הוא חץ מורעל של צרות, יצרן קונפליקטים. בנוסף לכך, מעדיפים על פניו את הפחדן, את העדין, את הצייתן, את המתכופף, את המשחק, את זה שאפשר לצקת אותו לתוך התבנית, ובסופו של דבר הוא זה שמצליח מבחינה מקצועית בלי לעשות גלים.
אולם לא זו בלבד שילד הפרא האינדיבידואליסט שלנו אינו מסוגל להתנהג כמו האחרים, אלא גם יש לו רעיונות נחרצים, והוא מתנגד לפשרה: הוא מעורר אם כן חשד מוצדק. במחלקת כוח אדם מזהים אותו מרחוק: נוקשות, עקשנות, עיקשות, הן המאפיינים הבולטים בסעיף הגרפולוגיה שבתיק האישי שלו. וחוסר היכולת להתכופף, זה מכוער: מכוער לצאת מהעבודה ברגע שנשלמה משימת היום; מכוער להתחמק מהרמת הכוסית החברמנית של סוף השנה; מכוער לא לטעום מעוגת היום - הולדת, או לא להשתתף בקניית המתנה למדאם מישוּ לרגל יציאתה לגמלאות; מכוער למהר בחזרה לבית המלון ברגע שהסתיימה הישיבה עם השותפים מטייוואן; מכוער לדחות את הקפה המוצע לך במהלך הפסקת הקפה או להביא את המנה האישית שלך מהבית בשעה שכולם אוכלים בצוותא את ארוחת הצהריים במזנון.
אלה שמתנהגים ככה נחשבים בעיני עמיתיהם לעבודה כעציצי הקקטוס במשרד, משום שקירוב הלבבות דורש, במסווה של חברוּת, בדיחות מוסכמות, דיבור בלשון קִרבה ונשיקות צבועות (דברים שעוזרים להעמיד פנים בגלל החשש מעונש הנידוי). אבל אולי הצמחים המחוספסים שלנו הם אלה שהבינו לחלוטין היכן עובר הגבול בין העבודה ובין החיים הפרטיים שאין לחצותו. אולי הם נוכחו לדעת שלהיות זמין כל הזמן לסדרה בלתי - סבירה של פרויקטים שמחציתם אידיוטיים לחלוטין ומחציתם צולעת כבר בהתחלה, זה פחות או יותר כמו להחליף את בן או בת הזוג לסקס פעמיים בשנה: כשאתה בן עשרים, זה אולי חינני, אבל במהלך השנים, זה הופך להיות, אם לומר בכנות, עבודת פרך.
הניאו - מנג'מנט הוא, ביסודו של דבר, זִקפת חובה.
לפניכם אם כן בשישה פרקים כל הסיבות מדוע לא צריך להרגיש מחויבים למקום העבודה.
