פשעי האהבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פשעי האהבה

פשעי האהבה

ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: נועם ברוך
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: 2005
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 336 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 36 דק'

ד.א.פ. דה סאד

דונאטיין - אלפונס - פרנסואה, המרקיז דה סאד, נולד ב-1740 למשפחה מהאצולה הוותיקה ביותר של פרובנס. החל מ-1763, לאחר שעבר את המסלול הרגיל שהיה מיועד לבני עמו - חינוך אצל הישועים, שירות צבאי כקצין בחילות הרגלים והפרשים - החל סאד להתפרסם בשערוריות מין שבעטיין הוא מצא את עצמו בסופו של דבר מאחורי סורג ובריח למשך שנים ארוכות. הוא הקדיש את תקופת מאסרו לאוננות ולכתיבה, שתי קריירות אותן הוסיף לטפח מיום שחרורו מהבסטיליה עם פרוץ המהפכה הצרפתית ועד למותו, מרושש וחסר כל, ב-1814. 

תקציר

 "...מוטב כי יחדלו לייחס לי את הרומן של ז'… : מעולם לא כתבתי יצירות כאלה, ובטוחני כי לעולם גם לא אכתוב שכמותן; רק טיפשים או רשעים יכולים לחשוד בי, או להוסיף ולהאשים אותי, חרף אמינות הכחשותי, שאני הוא מחברן..."

כך חותם המרקיז דה סאד (1740 - 1814), מחברו השערורייתי של הרומן הפורנוגרפי ז'וסטין, את המאמר מחשבות על הרומן המקדים את קובץ הנובלות פשעי האהבה.
המהדורה המקורית של הספר התפרסמה בשנת VIII למהפכה הצרפתית (1800) וכללה מבחר של 11 נובלות מבין כמה עשרות שכתב המרקיז בעת שהותו בבסטילייה החל מ- 1787.
פשעי האהבה הוא לכאורה התמים מבין ספריו של סאד. ב- 12 השנים שהפרידו בין תחילת כתיבת הנובלות לבין פרסומן התהפך העולם והוא עצמו עבר תלאות ומהפכים. סאד, שביקש לרכוש לעצמו מעמד של איש ספרות לגיטימי ושאף להתפרנס מכתיבתו, ערך מחדש את הסיפורים, ניכש מהם את תיאורי המין והאלימות המפורשים מהסוג של "הרומן של ז'…", ובחר לספר את פשעי האהבה, איומים ככל שיכול היה לדמיין, אך הפעם מנקודת מבטה של "המידה הטובה".
אולם זהירות - גם ללא תיאורי זימה, הנובלות של פשעי האהבה משרטטות עולם סאדי לעילא ולעילא: בהיפוך הנוסף של המוסר הסאדי, בגיוסם של פשעי האהבה הנוראים ביותר כדי לספר מעשיות מוסר למבוגרים, ובעיצובה הכמעט קריקטורלי של מראית העין התמימה והחסודה (שלא לומר המיתממת והמתחסדת) של המספר, שמצהיר בחלקלקות בפתח הנובלה אֵזֵ'ני דה-פרָאנְוואל: "להדריך את האדם ולתקן את דרכיו, זוהי התכלית היחידה שאליה אנו חותרים בסיפור מעשה זה..." כן כן.

נוסח עברי ראשון זה של פשעי האהבה כולל את הנובלות פאקסלאנז', פלוֹרְוויל וְקוּרְוואל, לורנצַה ואנטוניו, ארנסטינה, אֵזֵ'ני דה-פרָאנְוואל, וכן את המאמר מחשבות על הרומן שהתפרסם כהקדמה למהדורה המקורית.

פרק ראשון

נוהגים לכנות בשם 'רומן' יצירה דמיונית, שחוברה על יסוד ההרפתקאות הנפלאות ביותר, השאולות מחייהם של בני-האדם.
אולם, מדוע ז'אנר זה נושא את השם רומן?
אצל איזה עם עלינו לבקש את מקורותיו, ומהם הרומנים הדגולים ביותר?
ולבסוף, מהם הכללים, שעליהם יש לשמור, כדי להביא את אומנות הכתיבה לכלל שלמות?
אלו הן שלוש השאלות, שבכוונתנו לעסוק בהן; נתחיל באטימולוגיה של המילה.
כיוון שדבר אינו מלמדנו על שמו של סוג החיבור הזה בקרב עמי העת העתיקה, דומני, כי מחובתנו לדבוק אך ורק בגילוי הסיבה, שבעטיה מוסיף הוא להתקרא על-ידינו בשם זה.
הלשון הרוֹמאנית היתה, כידוע, בליל של הניב הקלטי והלטיני, שהיה בשימוש תחת שליטתם של שני גזעי המלכים הראשונים שלנו; יש לא מעט היגיון בסברה, כי היצירות מן הז'אנר שבו עסקינן, ואשר חוברו בשפה זו, לבטח  נשאו את שמה ועל כן ודאי אמרו רומן  (romane), כאשר התכוונו ליצירה, העוסקת בהרפתקאות אהבים, כפי שאמרו רומנסה, כשרצו לדבר על קינות מאותו הז'אנר. לשווא נחפש אטימולוגיה אחרת למילה זו; כיוון שהשכל הישר אינו מציע לנו אטימולוגיה שכזו, דומה כי אך פשוט וטבעי לאמץ את זו המובאת לעיל.
נעבור, אם כן, לשאלה השנייה.
בקרב איזה עם אמורים אנו למצוא את המקור לסוגי יצירות אלה, ואילו הן הדגולות ביותר?
הדעה הרווחת היא, שמקורן אצל היוונים; מן היוונים הוא עבר למורים,  ומשם נטלוהו הספרדים, והעבירוהו לאחר-מכן לטרובדורים שלנו, שמהם קיבלוהו אלה מסופרינו המגוללים את קורות האבירים.
הגם שאני מכבד השתלשלות-עניינים זו, ולעתים אף מסכים לה, רחוק אני מלאמצה כליל; ובאמת, כלום אין השתלשלות-עניינים זו מסובכת למדי במאות, שבהן לא היו המסעות נפוצים כל-כך, והדרכים היו כה משובשות? ישנם אפנות, מנהגים, טעמים, שלא ניתן להעבירם; הם טבועים בכל בני האדם ונוצָרים עמם באופן טבעי: בכל מקום שבני-אדם חיים בו, מצויים עקבות הכרחיים לַטעמים, לַמנהגים ולָאפנות הללו.
אל יהא ספק בדבר: מקורם של הרומנים הוא באותם מחוזות, שהיו הראשונים להכיר בקיומם של אלים, כלומר במצרים, ערש הולדתם הוודאי של כל הפולחנים; רק החלו בני האדם להעלות על דעתם קיומן של ישויות בנות-אלמוות, וכבר הקנו להן יכולת לפעול ולדבר; ומאז, יש לנו מטמורפוזות, משלים, מעשיות, רומנים; בקיצור, מאז כבשה הבדיה את רוחם של בני-האדם, יש לנו יצירות בדיוניות. מרגע שהתגלה עניין ברעיונות-סרק, יש לנו סיפורי נפלאות: תחילה הונהגו העמים בידי כוהני-דת, ולאחר ששחטו אלה את אלה בשם האלוהויות הדמיוניות שלהם, חגרו את נשקם, לבסוף, למען מלכם או למען מולדתם; או-אז שימשה הערצת הגבורה משקל-נגד להערצת האמונה הטפלה, ולא זו בלבד שבני-האדם הציבו, ברוב תבונה, את הגיבורים במקומם של האלים, אלא אף החלו שרים שירי הלל לילדיו של מארס, כפי שבעבר נהגו לפאר את ילדי האל; ועוד הוסיפו כהנה וכהנה לעלילות חייהם הנשגבות, ומשעייפו מלהשיח בהם, יצרו דמויות שדומות להם … שעולות עליהם … וכך, עד מהרה, הופיעו רומנים חדשים, אשר, ודאי היו סבירים יותר ומתאימים יותר לאדם מאשר הרומנים, שפיארו רוחות-רפאים בלבד. הרקולס , מצביא גדול, חזקה עליו שנלחם בגבורה נגד אויביו: זה הגיבור וזה סיפורו; הרקולס המדביר מפלצות ומשסף גרונותיהם של ענקים – הנה לפנינו אל … האגדה ומקורה של האמונה הטפלה; ואולם, אמונה טפלה זו מתקבלת על הדעת, מאחר שבבסיסה מצויים אך ורק גמול לַגבורה והכרת-תודה למשחררי האומה, שעה שמניעיה של האמונה הטפלה, זו הבודה יצורים שלא היו ולא נבראו, ומעולם לא נראו, אינם אלא החשש, הציפייה ושיבוש הדעת. כל עם, אפוא, היו לו אליו, חצאי-אליו, גיבוריו, סיפוריו האמיתיים ואגדותיו; דבר-מה כלשהו, כפי שראינו זה עתה היה יכול להיות אמיתי במה שנוגע לגיבורים; כל היתר היה בדוי, אגדתי, הכול היה פרי-המצאה, הכול היה רומן, מאחר שהאלים לא דיברו אלא בתיווכם של בני-האדם, אשר לפי שהיו מעוניינים פחות או יותר באחיזת-העיניים המגוחכת הזו, לא איחרו לחבר את שפתם של רוחות-הרפאים שבראשם, מכל מה שהניחו, כי אין טוב ממנו לפתות או להפחיד, כלומר, מכל הדמיוני ביותר; "דעה מקובלת היא (אמר המלומד הוּאֶה), שהשם רומן ניתן, לפנים, לסיפורים אמיתיים, וכי ברבות הזמן החילוהו גם על סיפורי הבדים, מה שמהווה עדות בלתי-מעורערת לכך שמוצאם של אלה באחרים".
בכל השפות ובקרב כל האומות נכתבו רומנים, אשר נמצא כי סגנונם והעובדות המופיעות בהן מועתקים הן מתוך מנהגי האומות הן מתוך הדעות שנתקבלו על ידיהן.
האדם הוא מושא לשתי חולשות הטבועות בהווייתו, ומאפיינות אותה. בכל מקום עליו להתפלל, בכל מקום עליו לאהוב – הרי לפנינו הבסיס לכל הרומנים; הוא יצר רומנים כדי לתאר את הישויות שלפניהן הפיל תחינתו, הוא יצר רומנים כדי לפאר את מי שאותם אהב. הרומנים מן הסוג הראשון, אשר הוכתבו בידי האימה או בידי התקווה, לבטח היו קודרים, מנופחים, עתירי שקרים ובדיות; כאלו הם הרומנים שחיבר עזרא בזמן גלות בבל. אלה מן הסוג השני –  מלאי עידון ורגשות; כזהו הרומן על תיאגֶנֶס ועל כּריקליאה מאת הליודורוס; ואולם, כיוון שבכל אשר פנה האדם, הוא התפלל, כשם שגם אהב, הרי שבכל נקודה שבה חי על פני הגלובוס נכתבו רומנים, כלומר יצירות בדיוניות, אשר לעתים תארו את מושאי פולחנו הדמיוניים, ולעתים את מושאיו הממשיים יותר, מושאי אהבתו.    
לפיכך, אין צורך לדבוק בחיפוש אחר מקורו של ז'אנר כתיבה זה בקרב אומה אחת יותר מאשר בקרב אומה אחרת; יש להשתכנע, מתוך שנאמר זה עתה, כי כולן השתמשו בו, מי פחות ומי יותר, בה במידה שחשו משיכה, בין אם כלפי האהבה, ובין אם כלפי האמונה הטפלה.
כעת, הבה נעיף מבט חטוף על האומות אשר שימשו כאכסניה הגדולה ביותר ליצירות אלה, על יצירות אלה עצמן, ועל מי שחיברו אותן; נפרוש את היריעה עד לתקופתנו, על מנת לאפשר לקוראינו לגבש אי-אלו רעיונות השוואתיים.
אריסטיד איש מילֶטוֹס הוא כותב הרומנים הראשון, שנזכר בעת העתיקה; אולם יצירותיו אינן קיימות עוד. כל שאנו יודעים הוא, שסיפוריו נקראו המִילֵטים; דומה כי אמירה אחת מתוך ההקדמה לחמור הזהב מצביעה על כך שיצירותיו של אריסטיד היו מתירניות: בכוונתי לכתוב בז'אנר זה, כתב אפּוליאוס, כשהחל לכתוב את חמור הזהב.
אנטוניוס דיוגֶנֶס, בן-זמנו של אלכסנדר, כתב בסגנון מלוטש יותר את אהבתם של דֵאִניאָס  ודרקיליס, רומן מלא בבדיות, במעשי-כשפים, במסעות ובהרפתקות היוצאות לגמרי מגדר הרגיל, שלֶה-סר העתיק ב1745- בתוך יצירה קטנה, שהיתה אף מיוחדת עוד יותר, כיוון שלא כדיוגנס, שהסתפק בהסעת גיבוריו לארצות מוכרות,  הוביל הוא אותם פעמים לירח ופעמים לארצות השאול.
מעלליהם  של סינוניס ושל רוֹדַנֵס מאת יאמבליקוס הם הבאים בתור; אהבתם של תאגנס וכריקליאה, שהזכרנו זה עתה; הקירופאידאיה, מאת קסנופון; אהבתם של דפניס וכלואה, מאת לונגוס; אהבתם של איסמנֶה ואיסמניה ורבות אחרות, אשר תורגמו, או נשכחו לגמרי בימינו.   
הרומאים שנטייתם לביקורת ולרשעות היתה חזקה מנטייתם לאהבה או לתפילה, הסתפקו בסאטירות אחדות, כדוגמת אלה של פּטְרוֹנֶה ושל ורון, אשר יש להישמר מאוד שלא למנות אותן עם הרומנים.
לגאלים, שהיו קרובים יותר לשתי חולשות אלה, היו את הפייטנים שלהם, שניתן לראותם ככותבי הרומנים הראשונים שקמו בחלקה זה של אירופה, שבו אנו חיים כיום. מקצועם של פייטנים אלה, לדברי לוקאנוס, היה לכתוב בחרוזים את מעשיהם האלמותיים של גיבורי אומתם, ולשיר אותם לצליליו של כלי-נגינה, שהזכיר את הלירה; מעט מאוד מיצירות אלה מוכר לנו כיום. לאחר מכן זכינו לפועליו ולמעשיו של קארל הגדול, המיוחסים לארכיבישוף טירְפּאן, ולכל הרומנים על השולחן העגול, על טריסטאן, על סר לנסלוט, על פֶּרְספורֶסט, שנכתבו כולם במטרה להנציח גיבורים ידועים, או להמציא גיבורים כדוגמתם של אלה, ולפי שקושטו כיד הדמיון, עלו עליהם בנפלאותיהם; אך מה רב הוא המרחק בין אותן יצירות ארוכות, משעממות ומצחינות מאמונות טפלות, לבין הרומנים היווניים, שקדמו להן! איזו ברבריות, איזו גסות ירשו את מקומם של הרומנים הגדושים טוב-טעם ובדיות מלבבות, שהעניקו לנו היוונים כמופת; שכן, גם אם היו בוודאי אחרים לפניהם, הרי שבשעתו, לפחות, הכירו את אלה בלבד.
הטרובדורים הופיעו אחר-כך, ולמרות שיש לראותם כמשוררים יותר מאשר ככותבי רומנים, שפע הסיפורים החינניים, שחיברו בפרוזה, הקנו להם, בכל זאת, ובדין, מקום בקרב הכותבים, שבהם אנו דנים. כדי להיווכח בכך, די אם נעיף מבט על ה- fabliaux  שלהם, שנכתבו בשפה הרומאנית, תחת שלטונו של הוּג קאפט, ואשר  איטליה העתיקה בלהיטות כה רבה.
עד למאה העשירית לא היו כמעט כל כותבי-רומנים בחלק יפה זה של אירופה, אשר עוד נאנק תחת עולם של הסארצינים , ואשר היה רחוק עדיין מן העת שבה שימש ערש הולדתו של רנסאנס האומנויות; הם הופיעו שם בערך באותה תקופה שבה הופיעו הטרובדורים שלנו בצרפת, וחיקו אותם; מדוע לא נעז להודות בתהילתנו זו: לא האיטלקים הם שהיו מורינו באומנות זו, כפי שאומר לַה-הָרְפּ (עמ' 242, כרך 3); נהפוך הוא, הם אלה שהתחנכו אצלנו; בבית-ספרם של הטרובדורים שלנו כתבו דנטה, בוקאצ'יו, טאסוני, ובמידת-מה אפילו פטררקה, את הטיוטות לחיבוריהם; כמעט כל הנובלות של בוקאצ'יו נמצאות גם ב- fabliaux שלנו.
לא כך הוא לגבי הספרדים, שלמדו את אומנות הבדיה מן המורים, שהם עצמם קיבלוהּ מן היוונים, וברשותם נמצאו כל יצירותיהם של היוונים, השייכות לז'אנר הזה, בתרגום לערבית;  הם כתבו רומנים נהדרים, שכותבינו חיקו אותם, ולכך עוד נשוב בהמשך.
ככל שלבשה הגַלַנטִיות פנים חדשות בצרפת, השתכלל הרומן, ובדיוק אז, כלומר, בתחילת המאה הקודמת, כתב ד'אֻירְפה את הרומן אַסְטרֵאָה,  אשר חיבב עלינו, ובצדק רב, את רועיו המקסימים שעל גדות הליניון, על פניהם של האבירים הראוותניים מן המאות האחת-עשרה והשתים-עשרה; קדחת החיקוי אחזה מאז בכל אלה, שניחנו בנטייה טבעית לז'אנר הזה; הצלחתו המפתיעה של אַסְטרֵאָה, שהוסיפו לקוראו אף באמצע המאה הנוכחית, הציתה את הדמיון כליל, והוא היה מושא לחיקויים שלא הצליחו להגיע לרמתו. גוֹמְבֵּרְוִויל, לַה-קאלְפְּרֵנֵד, דֵמארֶה, וסְקֻידֵרי האמינו כי הם עלו על המקור, בכך שהציבו נסיכים או מלכים במקומם של הרועים מן הליניון, והם שבו ונפלו בפח, שממנו הצליח להימלט מי ששימש להם מופת; לה-סקודרי עשתה משגה זהה לזה של אחיה; כמוהו, היא רצתה לשוות אצילות לז'אנר של ד'אירפה, וכמוהו, היא הציבה גיבורים משעממים במקומם של רועים חינניים. במקום שדמותו של כורש תייצג נסיך, בנוסח שמתאר הרודוטוס, היא יצרה מין ארטמֶנֶס, מטורף יותר מכל הדמויות של אסטראה … מאהב שיודע רק לבכות מבוקר ועד ערב, ושכיסופיו מייגעים במקום שיעוררו עניין; אותן מגרעות מצויות בספרה קְלֵלי, שבו היא מסלפת את טבעם של הרומאים, ומייחסת להם את כל גחמותיהם של מי ששימשו לה מופת, ואשר דמותם מעולם לא עוותה יותר.  
ברשותכם, אשוב אחורנית, לרגע, כדי למלא את ההבטחה שנתתי זה עתה, להעיף מבט חטוף על ספרד.
אכן, אם השפיעה האבירות על כותבי-הרומנים שלנו בצרפת, כלום לא סחררה היא קל וחומר את ראשיהם של אלה שמעבר להרים? קטלוג ספרייתו של דון-קיחוטה, הערוך בידי מיגל סרוונטס בבדיחות הדעת, מוכיח זאת בבירור; אולם, מכל מקום, למחברם המפורסם של זיכרונות המטורף הגדול ביותר שהיה יכול להעלות ברוחו כותב-רומנים, לבטח לא היו מתחרים. יצירתו האלמותית, הידועה בכל העולם והמתורגמת לכל השפות, שאותה יש להחשיב כראשונה לכל הרומנים, עולה עליהם, ללא ספק, בכשרונה לספר, לארוג בנועם את ההרפתקאות, ובמיוחד להשכיל,  בדרך משעשעת. ספר זה, אמר סנט-אֶוְורֵמוֹן, הוא היחיד שאותו אני שב וקורא בלי להשתעמם, והיחיד שאותו הייתי רוצה לכתוב. שתים-עשרה הנובלות, שכתב  מחבר זה, נובלות מלאות עניין, שנינות ודקות-הבחנה, הצליחו להציב את הספרדי המהולל הזה בשורה הראשונה של הכותבים, ואפשר שבלעדיו לא היינו זוכים לא ליצירתו המקסימה של סקארון  ולא למרבית יצירותיו של לֶה-סאז' .
לאחר ד'אירפה והחקיינים שלו, לאחר האריאדנות, הקליאופטרות, הפאראמונדים, הפוליכסנדרות, בקיצור, כל אותן יצירות, שבהן הגיבור שנאנח לאורך תשעה כרכים, היה מאושר מאוד והתחתן בעשירי; לאחר כל אותו גיבוב, שכיום הוא בלתי-מובן, הופיעה מאדאם דה לה-פאייט, אשר אף כי הוקסמה מן הנימה המתרפקת שהשתרשה בקרב אלה שקדמו לה, הרבתה לקצר; וככל שהפכה תמציתית יותר, כך נעשתה מעניינת יותר. אמרו כי אישה היא (משל מין זה, המעודן יותר מטבעו, המוכשר יותר לכתיבת רומנים, לא היה רשאי לצפות בז'אנר זה לתהילה רבה יותר מזו שנפלה בחלקנו), ועל כן טענו כי לכתיבת הרומנים שלה נעזרה לה-פאייט עד בלי די בלה-רושפוקו, באשר לרעיונות, ובסֶגְרֶה – באשר לסגנון; כך או כך, אין רומן מעניין כזאיד, ואין רומן שנועם כתיבתו עולה על זה של הנסיכה דה-קְלֵב. אישה חביבה ומקסימה, גם אם הגרציות הן שאחזו במכחולך, כלום לא רשאי היה אף ארוס למשוך בו מעת לעת? 
פנלון  הופיע והאמין שהוא נעשה מעניין, כאשר הרביץ את תורתו, בדרך פואטית, לשליטים שמעולם לא הקשיבו לו; מאהב תאוותן של גיון , לנפשך היה צורך לאהוב, רוחך חשה בצורך לצייר; אילו נטשת את הנוקדנות  או את היומרה ללמד כיצד יש לשלוט, יכולים היינו לזכות ממך ליצירות מופת, במקומו של ספר ששוב אין קוראים בו. לא כך יהא לגביך, סקארון הנלבב; עד קץ הדורות, יעורר הרומן האלמותי שלך לצחוק, ועל תמונותיך לא יאבד הכלח לעולם. טלמכוס,  שחייו הוגבלו למאה אחת בלבד, גווע תחת הריסותיה של מאה זו, שכבר עברה מן העולם, בעוד שהקומדיאנטים שלך ממאנס,  בן יקר וחביב לטירוף, יוסיפו לשעשע אפילו את הקוראים הרציניים ביותר, כל עוד יהיו בני-אדם על פני האדמה.
לקראת סופה של אותה המאה, כתבה בתו של פואסון המהולל (מאדאם דה-גומז ), יצירות בז'אנר שונה מאוד מזה שבו נהגו לכתוב בנות-מינה שקדמו לה, ועם זאת לא היו פחות מלבבות בשל כך; לעולם יהיו ימים משעשעים, כמו גם מאה נובלות חדשות, חרף מגרעות רבות למדי, הבסיס לספרייתם של כל חובבי הז'אנר הזה. גומז הבינה את אומנותה, לא נוכל לחסוך ממנה דברי-הלל מוצדקים אלה. מאדאם דה-לֻיסָאן, מאדאם דה-טֶנְסֵאן, מאדאם דה-גְרַאפִינְיִי, מאדאם אליה דה-בּוֹמוֹן ומאדאם ריקוֹבּוֹני  התחרו בה; כתביהן, מלאי העידון והטעם, מוסיפים, ללא ספק, כבוד למינן. המכתבים הפרואנים לגראפיניי יהיו תמיד מופת לעדנה ולרגש, כשם שמכתביה של הגבירה קייטסבי מאת ריקובוני, לעד ישמשו מופת לאלה שאינם מבקשים יותר מאשר חן וקלילות הסגנון. אך נשוב אל המאה במקום שבו עזבנוה, בשל  להיטותנו להלל נשים נלבבות, שהעניקו לגברים שיעורים כה נאים בז'אנר הזה.       
האפיקוריזם של אנשים כדוגמת נינון דה-לנקלו, מריון דה-לורם, המרקיז דה-סבינייה והמרקיז דה לה-פאר; כדוגמת שולייה וסנט-אוורמון, הקיצור, כדוגמת כל אותה חבורה מקסימה, אשר בהיותה מאוכזבת מן הכיסופים לאלוהיי קיתרה , החלה לחשוב, בדומה לבופון, כי אין טוב באהבה מלבד הגופני, ושינתה עד מהרה את צביונם של הרומנים; הכותבים, שהופיעו לאחר מכן, חשו כי המליצות הנבובות שוב לא ישעשעו מאה שהושחתה בידי העוצֵר , מאה שהתנערה מן השיגעונות האביריים, מן הגחמות הדתיות ומהערצת נשים, ומשמצאו כי פשוט יותר לשעשע נשים אלה או להשחיתן, מאשר לשרת אותן או להעלות קטורת לכבודן, יצרו עלילות, תמונות ושיחות ההולמות יותר את רוח הזמן; הם עטפו ציניות ומידות קלוקלות בסגנון נעים ומבדח, לעתים אפילו פילוסופי, ואם לא חינכו, אזי לפחות כבשו את הלבבות.
קרביון כתב את הספה, טנזאי, משובות הלב והרוח  וכו', כולם רומנים ששיבחו את המידה הרעה והתרחקו מן המידה הטובה, אך שבשעתם נועדה להם, מן הסתם, הצלחה גדולה יותר.
מאריבו, מקורי יותר בדרך תיאורו, תוסס יותר, הציג לפחות טיפוסים, שבה את הנפש והביא  לידי בכי; אולם כיצד ייתכן, שעוצמה כזו תתבטא בסגנון כה נמלץ, כה מצטעצע? הוא היטיב להוכיח, שהטבע לעולם אינו חונן את כותב-הרומנים בכל הכשרונות הנדרשים כדי להביא את אומנותו לכלל שלמות.
מטרתו של וולטר היתה שונה מעיקרה; באין לו כוונה אחרת מלבד להכניס פילוסופיה לרומנים שלו,  זנח  את הכול למען תכלית זו. באיזה כשרון עשה זאת! וחרף כל המבקרים, כלום לא לעד ייחשבו  קנדיד וזדיג ליצירות מופת?
רוסו, אשר הטבע העניק לו בתחום העדנה והרגש את מה שנתן לוולטר בתחום השכל בלבד, התייחס לרומן באופן שונה מאוד. איזו חיות, איזו עוצמה יש באלואיז; כאשר הכתיב מומוס   לוולטר את קנדיד, רשם ארוס בכבודו ובעצמו את כל עמודיו הלוהטים של ז'ולי באבוקתו, ובצדק ניתן לומר, שלספר נשגב זה לעולם לא יהיו אח ורע. לוואי ואמת זו תוכל לשמוט את הנוצה מידי אותו המון של כותבים קיקיוניים, שמזה שלושים שנה אינם פוסקים מלנפק לנו העתקים גרועים למקור אלמותי זה; לוואי ויחושו, אם כן, כי כדי להגיע למדרגתו, דרושה נפש כשל רוסו, כזו הבוערת בלהבהּ, ורוח פילוסופית כשלו, שני דברים שקצרה ידו של הטבע מלהוליד פעמיים באותה המאה.    
בד בבד, העניק לנו מרמונטל  סיפורים, שאותם כינה מוראליים, לא משום שהם מלמדים מוסר (אמר סופר מכובד), אלא משום שהם מתארים את מנהגינו, אמנם קצת יותר מדי בסגנון הז'אנר המצטעצע של מאריבו. מה טיבם של סיפורים אלה, מכל מקום? קשקושים שנכתבו למענם של נשים וילדים בלבד, ושמעולם לא היינו מאמינים, כי מקורם באותה היד שכתבה את בֵּליזֵר, יצירה אשר די בה לבדה, כדי לזַכּות את מחברה בתהילה; האם זקוק היה מחברו של הפרק החמישי בספר זה  להתהדר בתהילה המפוקפקת, על שהעניק לנו סיפורים נוטפי-צוף? 
ולבסוף, הרומנים האנגליים, יצירותיהם שופעות החיות של ריצ'רדסון ושל פילדינג, אשר לימדו את הצרפתים, כי לא בתיאור כיסופיה המייגעים של האהבה, או בתיאורן של שיחות רחוב משעממות ניתן לזכות להצלחה בז'אנר הזה; אלא, בשרטוטם של טיפוסים גבריים, אשר בשמשם כלי-משחק וקורבנות לאותה תסיסה של הלב, הנודעת בשם אהבה, מצביעים בפנינו הן על סכנותיה הן על ייסוריה; כך בלבד ניתן להגיע לאותן השתלשלויות, לאותם יצרים, אשר הרומנים האנגליים כה מיטיבים לשרטטם. ריצ'רדסון, פילדינג, הם שהורונו, כי לימוד מעמיק של לב האדם –  מבוך אמיתי של הטבע –  הוא בלבד יכול להאציל השראה על כותב-הרומנים, שיצירתו אמורה להראות לנו את האדם, לא רק כפי שהוא, או כפי שהוא מציג את עצמו – שהרי זו חובתו של ההיסטוריון – אלא כפי שהוא יכול להיות, כפי שבהכרח יהיה לאחר התמורות, שתחוללנה בו המידה הרעה וכל טלטלות יצריו; יש אפוא להכיר יצרים אלה כולם, ויש אפוא להשתמש בכולם, אם ברצוננו לעסוק בז'אנר זה; אצלם למדנו גם, שניצחונה של המידה הטובה אינו מעניין תמיד; שיש לחתור אליה ככל הניתן, אלא שעיקרון זה, שהיינו רוצים, שכל בני האדם יסורו למרותו, למען אושרנו, עיקרון שאינו מהותי לא לטבע ולא לאריסטו, אינו מהותי כהוא זה לרומן, ואף איננו זה שבהכרח יעורר עניין; כי כאשר המידה הטובה מנצחת, הרי כיוון שהדברים מתנהלים כתיקונם, דמעותינו מתייבשות עוד בטרם יזלגו; ברם, אם לאחר התלאות הממאירות ביותר אנו רואים, לבסוף, שהמידה הטובה מובסת בידי המידה הרעה, הרי שנפשנו נקרעת על כורחה והיצירה שריגשה אותנו עד מאוד, ושדווקא בעטיה שתתו לבותינו דם, כמאמר דידרו, חייבת ללא כל ספק ליצור את העניין, זה שרק בכוחו להבטיח את התהילה.
השיבו-נא לי: אם לאחר שנים-עשר או חמישה-עשר כרכים היה ריצ'רדסון האלמותי, ככלות הכול, וכיאה למידה הטובה, מחזיר למוטב את לאבלייס, ובאמצעותו, באין מחריד, היה מחתן את קלאריסה, האם למקרא רומן זה, במובנו השונה בתכלית, היינו מזילים את הדמעות הענוגות, שהוא סוחט מכל הבריות הרגישות? כאשר עוסקים בז'אנר זה, יש לתפוס, אם כן, את הטבע ואת יצירתו המיוחדת ביותר, לב האדם, ובשום פנים ואופן לא את המידה הטובה, כיוון שהמידה הטובה, נאה ונחוצה ככל שתהיה, אינה אלא אחד מאופניו של הלב המופלא הזה, אשר לימודו המעמיק כה נחוץ לכותב-הרומנים, וכיוון שהרומן, ראי נאמן ללב הזה, חייב בהכרח, לשרטט את כל צפונותיו. 
ואתה, פרבו , מתרגמו המלומד של ריצ'רדסון, אתה שהעברת לשפתנו את יפעת יצירתו של כותב דגול זה, ראוי אתה, בזכות עצמך, למחווה של שבח והלל, ועוד יש לומר, כי בצדק ניתן לכנותך ריצ'רדסון הצרפתי; אתה בלבד ניחנת בכשרון לעורר עניין ממושך באמצעות אגדות סבוכות-עלילה, ולשמר את חיוניותו, למרות הפיצול שנהגת בו; רק אתה השכלת תמיד לארוג את עלילות המשנה בצורה טובה למדי, כך שהעלילה הראשית תצא נשכרת, במקום שתיפגע מריבוי עלילות המשנה או מהסתבכותן; באופן זה, שפע המאורעות, שעליו מגנה אותך לה-הרפ, אינו רק מה שמחולל את הרושם הנשגב ביותר אצלך, אלא גם מה שמספק בה בעת את ההוכחה הטובה ביותר הן לנדיבות רוחך הן למצוינות כשרונך. ולבסוף, "זיכרונותיו של אציל, (למען הוסף על מה שאני חושב על פרבו גם את מה שאחרים מלבדי חשבו), קליבלנד,  סיפורה של יוונייה מודרנית, עולם הרוח, ובעיקר מאנון לסקו,* רוויים בסצינות נוגעות ללב ומחרידות, אשר כובשות ביכולתן להדהים ולרתק; המצבים, המופיעים ביצירות אלה, ארוגים בכשרון ומובילים אל אותם רגעים שבהם הטבע מצטמרר מאימה, וגו'". והרי לזה בדיוק ייקרא כתיבת רומן; זה בדיוק מה שמבטיח לפרבו מקום בקרב הדורות הבאים, אשר איש ממתחריו לא יצליח להגיע עדיו.     
לאחר מכן מגיע תורם של הכותבים ממחצית אותה מאה: דוֹרָה,  מצטעצע כמאריבו, צונן כמוהו, וכמו קרביון - בלתי-מוסרי; אולם, זהו כותב נעים יותר מן השניים שאליהם אנו משווים אותו; קלות-הדעת של המאה שבה כתב מסבירה את קלות-דעתו שלו, והוא היטיב לעמוד על טיבה בכשרון רב.
מחברו הנלבב של מלכת גולקונד,  האם תרשה לי להגיש לך זר דפנה? שנינות נעימה מזאת ידענו רק לעתים נדירות, והיפים שבסיפורי המאה אינם משתווים לסיפור זה שהופך אותך לבן-אלמוות; גיבור צרפת וגואלה קורא לך לשוב לחיק המולדת, ובקריאתו זו הוא מוכיח כי חברותו עם אפולון אף עולה על חברותו עם מארס; אתה, שחביב הנך ומוצלח יותר מאובידיוס - הגשם את תקוותו של איש דגול זה, וצרף כמה ורדים נאים לחיקה של אַלין יפתך.
ד'ארנו,  מתחרהו של פרבו, עשוי, לעתים קרובות, להתיימר לעלות עליו; שניהם כאחד טבלו את מכחולם בנהר הסטיקס;  אולם ד'ארנו המתיק את מכחולו, מדי פעם, בפרחי השדות האֶליזיים;  פרבו, נמרץ יותר, מעולם לא שינה את גוני המכחול שבו שרטט את קליבלנד. 
ר … שטף את הציבור;  מכבש-דפוס נדרש לו למראשות מיטתו; מזל שרק מכונה זו לבדה תצטרך להיאנק תחת נטל יבוליו האיומים; סגנון ירוד ומתרפס, הרפתקאות מסלידות, השאובות תמיד מן ההווי של הגרועה בחברות; וככלות הכול, נטולות כל תרומה אחרת מלבד זו של מלל מגובב … אשר רק סוחרי הפלפל יודו לו עליו.
ייתכן שהיה עלינו לנתח כאן את אותם רומנים חדשים – שכל סגולתם כמעט מתמצית במעשה-הכשפים ובחזיון-העוועים – בהעמידנו בראשם את הנזיר, העולה מכל הבחינות, על המוזרויות המגיחות מדמיונה המבריק של רדקליף; אולם עבודת-מחקר זו וודאי תהא ארוכה מדי, ולפיכך נסתפק בהסכמה על כך, שז'אנר זה, חרף כל מה שניתן לומר עליו, וודאי שאינו נטול-ערך; הוא היה לתוצרן ההכרחי של הטלטלות המהפכניות, שבהן חשה אירופה כולה. למי שהכיר את כל הייסורים, שעלולים הרשעים להנחית על בני-האדם, נעשתה כתיבתו של הרומן  קשה, כשם שקריאתו הפכה משעממת; כמות הצרות, שחווה כל אחד ואחד במשך ארבע או חמש שנים, עלתה על יכולתו של כותב הרומנים, ואפילו הטוב ביותר, לתאר צרות אלה במלואן גם אילו עמדה לרשותו מאה שלמה; לפיכך, היה צורך להזדקק לעזרת השאול, כדי לרקוח כותרות בעלות עניין, וכדי למצוא בארץ ההזיות את שניתן היה לדעת על בוריו, ולו רק מתוך פשפוש בקורותיו של האדם בתור הברזל הזה. ואולם, מה רבות המכשלות שהערימה צורת כתיבה זו! מחברו של הנזיר לא השכיל להימנע מהן יותר מרדקליף; כאן בהכרח, אחת מן השתיים: או שיש לשכלל את מעשה-הכשפים, ומרגע זה שוב אינך מעניין, או לחילופין, אין להעלות את המסך עוד לעולם, ואז להיקלע לאי סבירות איומה. הלוואי שתופיע בז'אנר זה יצירה, שתהא טובה מספיק בכדי להשיג את המטרה מבלי להתנפץ כנגד שרטון זה או אחר, ואז, לא זו בלבד שלא נגנה אותה כלל על אמצעיה, אלא אדרבא, נציע אותה כמופת.  
בטרם ניכנס לשאלתנו השלישית והאחרונה, מהם הכללים של אומנות כתיבת הרומן? נדמה לי כי מחובתנו להשיב להתנגדותן המתמדת של כמה נשמות מרירות, אשר למען התהדר בברק של מוסר – שלרוב, הוא זר עד מאוד ללבם – אינן פוסקות מלשנן באוזניך את השאלה: לשם מה צריך את הרומנים?
לשם מה צריך אותם, אנשים צבועים ומושחתים? לפי שרק אתם שואלים את השאלה המגוחכת הזו; מתפקידם לצייר אתכם כפי שאתם, אנשים גאוותניים, הרוצים לחמוק מן המכחול, בחששכם מפני רישומיו: בהיות הרומן תמונתם של מנהגים בני מאות בשנים, אם אפשר להתבטא כך, הוא חיוני לפילוסוף, הרוצה להכיר את האדם, לא פחות מן ההיסטוריה, כיוון שמיפסלת ההיסטוריה אינה חורטת את דמותו, אלא כאשר הוא מראה את עצמו, ואז הוא שוב אינו הוא-עצמו; השאפתנות, הגאוותנות, עוטות על פניו מסיכה, שמציגה לעינינו אך ורק את שני היצרים הללו, ולא את האדם; מכחולו של הרומן, לעומת זאת, עומד על תוכו … תופס אותו, כשהוא זונח את אותה מסיכה, והרישום, שהוא מעניין בהרבה, הוא גם בה בעת אמיתי יותר, והרי לכם נחיצותם של הרומנים; צנזורים קרירים, שאינם אוהבים את הרומנים – אתם דומים לאותו חיגר שאמר, גם הוא, ומדוע מציירים דיוקנאות?
אם אמנם נכון הדבר, כי יש תועלת ברומן, אל לנו לחשוש מלשרטט כאן אחדים מן העקרונות, ההכרחיים, לטעמנו, כדי להביא את הז'אנר הזה לכלל שלמות; אני חש היטב כי קשה למלא משימה זו, מבלי שאצייד את יריביי בתחמושת; האם אשְמתי על כך שלא היטבתי עשות לא תהא כפולה ומכופלת, אם אוכיח כי יודע אני מה נדרש למען היטיב עשות? נו! נניח לאותם שיקולי סרק – שיעלו קורבן על מזבח אהבת האומנות!
אין ספק כי הכרת לבו של האדם היא הידע המהותי ביותר  הנדרש לשם כך. אלא שכל מי שניחן בשכל ישר וודאי יסכים עם טענתנו ויאשר, כי את הידע החשוב הזה אין רוכשים אלא דרך הייסורים ודרך המסעות; יש לפגוש בני-אדם בני כל הלאומים על-מנת להכירם היטב, ויש להיות להם קורבן, כדי לדעת להעריך את טיבם; ידה של הפורענות, בשבחה את אופיו של מי שאותו היא מוחצת, מציבה אותו במרחק המדויק שבו עליו להימצא כדי ללמוד את בני-האדם; הוא רואה אותם משם, כפי שהנוסע משגיח בנחשולים הגועשים, המתנפצים כנגד השרטון, שאליו הטילה אותו הסערה. אולם, יהא אשר יהא המצב שבו העמיד אותו הטבע, או, הגורל, הרי שאם יש ברצונו להכיר את בני-האדם, מוטב כי ימעיט לדבר כאשר הוא נמצא עימם; אין לומדים דבר כאשר מדברים, ובהקשבה בלבד קונים דעת; וזו בדיוק הסיבה לכך שהפטפטנים, לרוב, אינם אלא שוטים.    
הו, אתה שרוצה לצלוח את דרך החתחתים הזו! בל ייעלם מעיניך כי כותב-הרומנים הוא איש הטבע; הטבע ברא אותו למען יהא הצייר שלו; אם אינו הופך למאהבה של אמו, מרגע שזו הביאתהו לעולם, מוטב שלא יכתוב לעולם, שכן אנו לא נקרא אותו; אולם אם בוער בו הצמא לצייר את הכול, אם הוא מבקיע, בחיל ורעד, פתח צר בחיקו של הטבע, כדי לחפש שם את אומנותו ולשאוב משם את דגמיו, אם יש לו את קדחת הכשרון ואת להט הגאונות, מוטב כי ילך בעקבות היד שמובילה אותו, שכן יָרַד הוא לחקרו של האדם והוא ישכיל לצייר אותו; נשלט בידי דמיונו, מוטב שייכנע לו, מוטב שיְיַפּה את מה שהוא רואה: השוטה קוטף ורד ותולש את עליו, הגאון מריח אותו ומציירו: הוא זה שאותו נקרא.
אולם, בהציעי לך לייפות, אני אוסר עליך להתרחק ממראית-עין של אמת: זכותו של הקורא לכעוס אם יבחין כי רוצים לדרוש ממנו יותר מדי; הוא רואה שמנסים לטמון לו פח; כבודו-העצמי נפגע, ושוב אין הוא מאמין לדבר, מרגע שחושד הוא כי רוצים להוליכו שולל.
מאחר שאין כל סייג המגביל אותך, בדרך כלל, השתמש, לנוחיותך, בזכות לחטוא לכל אמת היסטורית, כאשר פריצת המחסום הזה הופכת חיונית לצורך הכנת התענוגות שאתה מועיד לנו; אני חוזר ואומר, אינך מתבקש להיות אמיתי, אלא אך ורק להֵראות אמיתי; לדרוש מעצמך יתר על המידה, פירושו לפגום בהנאות, שאנו מצפים להן ממך: עם זאת, אל לך להמיר את האמיתי בבלתי-אפשרי, ומוטב כי מה שאתה ממציא ייאמר כראוי; לא ייסלחו לך על כי שמת את דמיונך במקומה של האמת, אלא בתנאי הברור, שעשית זאת כדי לקשט ולהקסים. לעולם אין זכות לומר דבר-מה שלא כהלכה, גם כאשר מותר לומר כל מה שרוצים; אם, כמו ר… , אינך כותב אלא את מה שידוע לכל, אזי אפילו תעניק לנו, כמוהו, ארבעה ספרים בחודש, חבל שתיטול את הנוצה לידך: איש אינו כופה עליך את המקצוע שבו אתה עוסק; אולם, אם אתה לוקחו על עצמך, עשה אותו כראוי; ובעיקר, אל תאמצהו כסעד למחייתך; עבודתך תסבול מן הצרכים שלך; אתה תעביר אליה את תשישותך; היא תהא חיוורת מרעב; מקצועות אחרים פתוחים בפניך; התקן סוליות ואל תכתוב ספרים. לא נעריך אותך פחות משום כך, וכיוון שלא תמיט עלינו שעמום, אפשר שאף נאהב אותך יותר.
משנכתבה הטיוטה, שקוד בלהט על הרחבתה, אך בלא שתצמצם את עצמך לגבולות שתחילה נדמה היה, כי היא מכתיבה לך: עם שיטה זו תיעשה דל וצונן; פרצי התלהבות אנו רוצים ממך, ולא כללים; חרוג מתוכניותיך, גוון אותן, הגדל אותן; הרעיונות באים רק תוך כדי עבודה. מדוע אינך מסכים לכך שהרעיון אשר בוער בך בזמן שאתה יוצר עשוי להיות טוב כמו זה שמכתיבה הטיוטה שלך? במהותו של דבר, איני דורש ממך כי אם דבר אחד בלבד, והוא, שתקיים את עניינו של הקורא עד לעמוד האחרון; אתה מחטיא את המטרה, אם אתה קוטע את סיפורך באמצעות התרחשויות ממוחזרות יתר על המידה, או בכאלה שאינן קשורות לנושא; מוטב כי ההתרחשויות, שאותן אתה  מתיר לעצמך, תהיינה מלוטשות אף יותר מן העיקר: מחובתך לפצות את הקורא, כאשר אתה מאלץ אותו להיפרד ממה שמעניין אותו, על מנת להתחיל התרחשות. הוא עשוי להתיר לך לקטוע אותו, אך הוא לא יסלח לך אם תשעמם אותו; מוטב כי עלילות-המשנה שלך ייולדו תמיד מלב הנושא, ושאליו ישובו; אם אתה מסיע את גיבוריך, עליך להכיר היטב את הארץ שאליה אתה מובילם, ושכלל את הקסם עד למדרגה שתביאני להזדהות עמם. דמיין לעצמך, שאני מתהלך לצדם בכל המחוזות שבהם אתה ממקמם; ואם, במקרה, אני משכיל ממך, לא אסלח לא על חוסר-סבירות באשר למנהגים, לא על פגם הנוגע ללבוש, ועוד פחות מכך על טעות בגיאוגרפיה: מאחר שאיש אינו כופה עליך גיחות אלה, חייבים תיאורי המקום שלך להיות ריאליסטיים, ולא, מוטב תישאר בדלת אמותיך; זהו התחום היחיד בכל יצירותיך שבו לא ניתן יהיה לסבול את ההמצאה, אלא אם כן הארצות שאליהן אתה שולח אותי הן פרי הדמיון, וגם אז, אדרוש עדיין מראית-עין של אמת.
הימנע מנמלצות המוסר; לא ברומן נבקש אותו; אם הדמויות, הנחוצות לך לתוכניתך, מוכרחות להתפלסף מפעם לפעם, מוטב שיהא זה תמיד ללא גנדרנות יתר, ובלא להתיימר לעשות זאת; לעולם אל לו לסופר להטיף מוסר, דבר זה הוא מתפקידה של הדמות, ושוב, אל תאפשר לה זאת, אלא אם כן הנסיבות מחייבות אותה לכך.    
כשמגיעים לסיום העלילה, מוטב שיהיה טבעי, לעולם לא מאולץ, לעולם לא מעשה מרקחת אלא כזה שנולד תמיד מתוך הנסיבות; אינני דורש ממך, כפי שעשו זאת מחברי האנציקלופדיה, שיהא תואם את רצונו של הקורא. איזה עונג נותר לו, אם ניחש כבר את הכול? הסיום צריך להיות כזה שאותו מבשרים האירועים, כזה הנדרש ממראית-העין של האמת, כזה שמקבל את השראתו מיד הדמיון; ואם אינך מצליח כל-כך עם עקרונות אלה שבהם אני גודש את טעמך ומרחיב את דעתך, לפחות תצליח יותר מאתנו; כיוון שבנובלות שאותן אתה עומד לקרוא, ועל כך יש להסכים, המעוף הנועז שהרשינו לעצמנו, אינו עולה תמיד בקנה אחד עם חומרתם של כללי האומנות; אולם, אנו מקווים, כי אמיתיותם המופלגת של הדמויות תפצה על כך, אולי. הטבע, משונה יותר מכפי שאנשי-המוסר מציירים לנו אותו, חומק בכל הזדמנות מן הסייגים, שמדיניותם של אנשי מוסר אלה היתה רוצה להכתיב לו; הטבע –  קבוע בתוכניותיו, בלתי-סדיר בפעולותיו, חיקו, הרוגש תמיד, כמוהו כלוע של הר-געש, שממנו פורצים, חליפות, אבנים יקרות לשימושי המותרות של בני-האדם, או כדורי-אש המשמידים אותם; הטבע – גדול, כאשר הוא מאכלס את העולם באנטונינים ובטיטוסים, ונורא, כאשר הוא מקיא לתוכו אנדרוניקים או נרונים; אך תמיד נשגב, תמיד מלכותי, תמיד ראוי למחקרינו, למכחולינו ולהערצתנו מלאת הכבוד, מאחר שכוונותיו נעלמות מעינינו, ולפי שממילא אנו עבדים לגחמותיו או לצרכיו, הרי שלעולם עלינו לכונן את רגשותינו כלפיו לא על יסוד מה שהללו גורמים לנו לחוש, אלא על יסוד גדולתו ועוצמתו, תהיינה תוצאותיהן אשר תהיינה.
ככל שהרוחות נשחתות והולכות, וככל שאומה מזקינה והולכת, הטבע, שאותו לומדים יותר ומיטיבים לרדת לחקרו, דווקא מסייע בידינו לנפץ את הדעות הקדומות, ומכאן שיש להוסיף ולהפיץ את בשורתו ברבים. חוק זה תקף לגבי כל האומנויות; הן הולכות ומשתכללות אך ורק תוך כדי התקדמות; הן אינן משיגות את מטרתן, אלא תוך כדי ניסיונות. וודאי שלא צריך היה להרחיק לכת כל-כך באותם זמנים נוראים של בערות, שבהם, שפופים תחת כבלי הדת, היו דנים למוות את מי שרצה לדבר בשבחן, זמנים, שבהם, כפרס על הכשרון, הועלית על מוקד האינקוויזיציה; אולם במצבנו הנוכחי, עלינו לצאת תמיד מתוך העיקרון הזה: כאשר שקל האדם בדעתו את כל סייגיו, ובמבט עז-רוח אמדה עינו את מחסומיו; כאשר, כמו הטיטנים, הוא מעז לשאת את ידו המחציפה אל השוכן במרומים, וחמוש ביצריו, כשם שאלה חמושים היו בלַבּת הר ווזוב, שוב אין הוא חושש להכריז מלחמה על מי שלפנים גרמו לו לחיל ורעד; כאשר בסטיותיו הוא רואה לא יותר ממשגים, הזוכים להכשר מצד מחקריו, כלום אין מחובתנו, אזי, לדבר אליו באותה העוצמה שהוא עצמו מגייס לצורך התנהגותו שלו? קיצורו של דבר, כלום בן המאה השמונה-עשרה ובן המאה האחת-עשרה חד הם?     
נסיים בהבטחה חיובית כי הנובלות שאנו מעניקים היום, הן חדשות בהחלט, ואינן מושתתות כלל וכלל על יסודות מוכרים. אפשר שסגולה זו היא בעלת ערך כלשהו, בזמן שבו נראה כאילו הכול כבר נעשה, בזמן שבו נדמה כי שוב אין דמיונם הסחוט של הסופרים יכול ליצור משהו חדש, ושבו אין  מציעים לציבור דבר מלבד אסופות, תקצירים או תרגומים.
יחד עם זאת, למגדל המכושף ולקנוניית אמבואז ישנו גרעין היסטורי כלשהו; ניתן לראות, לנוכח הודאותינו הכנות, עד כמה אין ברצוננו להוליך שולל את הקורא; בז'אנר זה חובה להיות מקורי, או לא לעסוק בו כלל.    
הנה מה שניתן למצוא  מן המקורות הנזכרים מטה, בכל אחת מנובלות אלו.
ההיסטוריון הערבי אבול-קסים-טריף-אבן-טריק* - כותב שאינו מוכר כל-כך לסופרינו הטריים - מספר בהקשר של המגדל המכושף: "רודריגז, נסיך רכרוכי, משך לחצרו, בשם תאוות החושים, את בנותיהם של הוסלים שלו, וניצלן לרעה. אחת מהן היתה פלורינדה, בתו של הרוזן חוליו. הוא אנס אותה. אביה, שהיה באפריקה, קיבל ידיעה זו באמצעות מכתב אלגורי מבתו; הוא קומם את המורים וחזר לספרד, כשהוא עומד בראשם. רודריגז לא ידע מה יעשה, שכן הכסף לא היה מצוי כלל באוצרותיו ואף לא בשום מקום אחר. הוא הלך לפשפש במגדל המכושף ליד טולדו, שנאמר לו כי שם עשוי הוא למצוא סכומים כבירים; הוא חדר פנימה, וראה פסל של הזמן, שהיה חובט באלתו, ואשר מסר לרודריגז את רשימת כל האסונות הצפויים לו; הנסיך התקרב, וראה חבית גדולה של מים, אך לא ראה כסף; הוא סב על עקבותיו, ודאג  שינעלו את המגדל; קול רעם נשמע ולקח עמו את המבנה, שממנו לא נותרו עוד אלא שרידים. המלך, חרף אותן תחזיות הרות-אסון, אסף צבא, נלחם במשך שבוע ימים ליד קורדובה, ונהרג מבלי שניתן היה למצוא את גופתו".
הנה מה שסיפקה לנו ההיסטוריה; קראו את יצירתי כעת, וראו אם ריבוי האירועים שהוספתי ליובשנותו של מעשה זה שהיה, מצדיק, אם לאו,  את ראיית סיפור-המעשה כקנייני שלי בלבד*. 
באשר לקנוניית אמבואז, שיקראו אותה בהוצאת גרנייה, ויראו עד כמה מזערי החלק ששאלתי מן ההיסטוריה.
איש לא הקדים אותי בנובלות האחרות; תכנים, סיפור, עלילות-משנה, הכל שייך לי; אפשר שהקיים אינו המוצלח ביותר; מה זה חשוב, האמנתי תמיד, ולעולם לא אחדל מלהיות משוכנע בכך, שמוטב להמציא, גם אם קלושה היא התוצרת, מאשר להעתיק או לתרגם; מי שטוען לגאונות מתיימר לכל הפחות למשהו; אך מה יכולה להיות יומרתו של המבצע גניבה ספרותית? אינני מכיר עיסוק שפל יותר, אינני יכול לחשוב על הודאות משפילות מאלה שאליהן נדחקים אנשים ממין זה, בשעה שהם עצמם מודים כי מן הסתם חסרים הם דעת, ושעל כן הם מוכרחים לגנוב את דעתם של אחרים.
אשר למתרגם, חלילה וחס כי נשלול ממנו את חשיבותו; ואולם, הוא רק מעלה את ערכם של מתחרינו; ולו רק למען כבוד המולדת, האם לא מוטב לומר למתחרים יהירים אלה, שאנו, אנו גם כן, יודעים ליצור?
 חייב אני, לבסוף, להשיב לטענה שהשמיעו נגדי, כאשר הופיע אלין וואלקור. אמרו שמכחוליי עזים מדי; שאני מייחס למידה הרעה מעשים נתעבים מדי; ברצונכם לדעת מהי הסיבה לכך? אינני רוצה לחבב את המידה הרעה על הזולת; שלא כקרביון או כדורה, אין לי כל כוונה מסוכנת לגרום לנשים להעריץ את הדמויות שמוליכות אותן שולל; נהפוך הוא, אני רוצה שהן תתעבנה אותן; זהו האמצעי היחיד שיוכל למנוע מהן מליפול ברשתן של דמויות אלה; ועל מנת להצליח בכך, עשיתי את אלה מבין גיבוריי, ההולכים בדרך המידה הרעה, לאימתניים כל-כך, עד כי לבטח לא יעוררו לא חמלה ולא אהבה; אני מעז לומר כי בכך אני הופך מוסרי יותר מאלה  הסבורים שהם רשאים לייפותם; יצירותיהם המזיקות של הסופרים הללו דומות לאותם פירות מאמריקה, אשר חרף צבעוניותם הזוהרת, נושאים את המוות בחובם; בגידה זו של הטבע, אשר לא לנו לגלות את הגורם לה, לא נועדה לו לאדם; ככלות הכול, לעולם, ואני שב ואומר, לעולם לא אצייר את הפשע, אלא בצבעיו של הגיהינום; ברצוני כי יתגלה במערומיו, שיפחדו מפניו, שיתעבו אותו, ואיני מכיר כל דרך אחרת להגיע לכדי כך, אלא להציג אותו על כל הזוועה המאפיינת אותו. ארורים אלה שמעתירים עליו ורדים! כוונותיהם אינן טהורות כל-כך, ואני לעולם לא אחקה אותם. לאור משנותי אלה, מוטב כי יחדלו לייחס לי את הרומן של ז'… : מעולם לא כתבתי יצירות כאלה, ובטוחני כי לעולם גם לא אכתוב שכמותן; רק טיפשים או רשעים יכולים לחשוד בי, או להוסיף ולהאשים אותי, חרף אמינות הכחשותי, שאני הוא מחברן, ולפיכך, מיום זה והלאה, הנשק היחיד, שבאמצעותו איאבק בהשמצותיהם, יהא הבוז הגמור.    

להדריך את האדם ולתקן את דרכיו, זוהי התכלית היחידה שאליה אנו חותרים בסיפור מעשה זה. זאת למען ישתכנעו הקוראים בגודלה של הסכנה המרחפת תמיד מעל ראשיהם של אלה המתירים לעצמם הכול, ובלבד שתשוקותיהם יבואו על סיפוקן. מי ייתן ויוכלו הם להשתכנע, כי החינוך הטוב, הרכוש הרב, הכשרונות ומתנותיו של הטבע, אינם יכולים אלא להוליכם שולל, שעה שהריסון העצמי, ההתנהגות הטובה, התבונה והענווה מחזקות אותם, או עושות אותם לבעלי ערך: הרי לכם האמיתות, שעתידים אנו להוציאן אל האור; יסולח נא לנו על הפרטים האימתניים של הפשע הנורא, אשר על אודותיו אנוסים אנו לספר; כלום ניתן להמאיס סטיות שכאלה, מבלי להעז ולהציגן במערומיהן?
נדיר שאצל יצור אחד יימצא הכול תואם על מנת להובילו להצלחה ולשגשוג. בֵּרֵך אותו הטבע? אלת המזל מסרבת להאיר לו פנים; זו משפיעה עליו מחסדיה? הטבע כבר דאג להתעמר בו; נדמה כי רצתה ידו של השוכן במרומים להראות לנו, מבעד לכל אדם, ומבעד לפעולותיו הנשגבות ביותר, שחוקי שיווי המשקל הם חוקיו הראשונים של היקום, אלה המכניסים סדר, בה בעת, בכל המתרחש, בכל הצומח ובכל הנושם.
פראנוואל, שהתגורר בפאריס, שם נולד, נהנה, נוסף לקצבה של ארבע מאות אלף ליברות, מגזרה נאה ביותר, מתווי פנים נעימים ביותר ומכשרונות מגוונים ביותר; אולם מתחת למעטה מפתה זה הסתתרו כל המידות הרעות, ולמרבה הצער, אותן מידות רעות, ששעה שמסגלים אותן והופכים אותן ללחם חוק, הן מובילות חיש מהר לביצוע פשעים. דמיון מופקר, מעבר לכל מה שניתן לתאר, היה מגרעתו הראשונה של פראנוואל; מזה אין להיגמל; היחלשות הכוחות מחזקת את השפעותיו; ככל שיכולים פחות, יוזמים יותר; ככל שפועלים פחות, ממציאים יותר; כל גיל מוביל לרעיונות חדשים, והשובע אינו משקיט את הרעב להם; אדרבא, הוא מכשיר את הקרקע לשכלולים הרסניים יותר.
כאמור, מנעמי הנעורים כולם, עטורים בכל הכשרונות – לפראנוואל היה מהם בשפע; אך כיוון שהיה מלא בוז כלפי החובות המוסריות והדתיות, לא עלה בידי מחנכיו להביאו לאמץ לעצמו ולו אחת מהן.
במאה שבה הספרים המסוכנים ביותר מצויים בהישג ידם של הילדים, כמו גם בהישג ידם של הוריהם ושל מוריהם; במאה שבה תעוזתה של מחשבת הדור נחשבת לפילוסופיה, המינוּת לכוח והליברטיניות לדמיון, שנינותו של פראנוואל הצעיר היתה מושא ללעג, אפשר שרגע לאחר מכן היה ננזף בגינה, אך לבסוף היו מעלים אותה על נס. אביו של פראנוואל, תומך נלהב בסופיזמים האופנתיים, היה הראשון לעודד את בנו שייתן את דעתו ברצינות על כל אותן סוגיות; הוא עצמו נהג להשאיל לו את היצירות, שהיה בכוחן להשחיתו מהר יותר; איזה מחנך מעז היה, אחרי כל זה, לטעת בלבו עקרונות שונים מאלה המקובלים בביתו, ואשר על פיהם חויב לנהוג?
כך או כך, פראנוואל איבד את הוריו בגיל צעיר מאוד, ובהיותו בן תשע-עשרה, דוד זקן שלו מסר לידיו, בהשיאו אותו, את כל הנכסים, שממילא נועדו לו, ובעצמו מת זמן קצר לאחר מכן.
עם הון כזה צריך היה מר דה-פראנוואל להתחתן בקלות; אינספור שידוכים הוצגו בפניו, אך היות שהפציר בדודו כי ייתן לו אך ורק נערה צעירה ממנו, ועם מה שפחות אנשים המקורבים לה, הרי שכדי לספק את אחיינו, נשא הדוד הזקן מבטו אל עבר אחת, העלמה דה-פארניי, נערה בעלת ממון, שאמנם רק אמה נשארה לה – אישה צעירה עדיין, למען האמת – אך לזכותה נזקפו קצבה של שישים אלף ליברות טבין ותקילין, חמישה-עשר אביבים ומראה פנים אשר, בשעתו, לא היה נלבב ממנו בפאריס… היא התברכה באחד מאותם דיוקנאות של הבתולה, שבהם הצטיירו התום והנועם בתווי פניהם הענוגים של ארוס ושל הגרציות… בשיער זהוב ויפה, הגולש עד מתחת למותניה, בעיניים גדולות וכחולות, האומרות רוך וענווה, בגזרה דקה, גמישה וקלילה, בעור צח כשושן וברעננות של ורד, בשפע כשרונות, בדמיון ער מאוד, אך מעט עצוב, ובקורטוב מאותה עגמומיות מתוקה, המביאה אדם לחבב את הספרים ואת הבדידות; מידות, אשר דומה כי הטבע מעניקן אך ורק לאלה שידו מועידה אותם לייסורים, כאילו כדי להמתיקם להם במעט, על ידי אותה תשוקה קודרת ונוגעת ללב, שעליה הם מתענגים, שעה שהם חשים בייסורים אלה, ואשר מביאה אותם להעדיף את הדמע על פני שמחתו הריקה של האושר, שמחה שיש בה הרבה פחות חיות ועומק.
מרת דה-פארניי, בת שלושים ושתיים בעת שנישאה בתה, ניחנה גם היא בשכל ובקסם, אך, אפשר גם שבקצת יותר מדי ריחוק ורצינות; חָפֵצה באושרה של ילדתה היחידה, התייעצה עם כל פאריס בעניין הנישואין; וכיוון שלא נותרו לה עוד קרובי משפחה ומי שיוכלו להשיא לה עצה, לבד מאי אלו חברים קרירים, שדבר אינו אכפת להם, שכנעו אותה כי העלם שהוצע לבתה הנו ללא כל ספק מן המיטב שתוכל למצוא בפאריס, וכן שתהא זו איוולת בלתי נסלחת מצדה לוותר על הסכם זה; הוא נערך, אם כן, והצעירים, עשירים דיים כדי לקחת לעצמם בית, התמקמו בו כבר בימים הראשונים.
קלות דעת, בלבול או פחזות, אותן מידות רעות המונעות מאדם להתעצב טרם שהגיע לגיל שלושים – אף לא אחת מהן פילסה את דרכה ללבו של פראנוואל הצעיר;  בטוח בעצמו עד מאוד, חובב סדר ובקיא להפליא באופן שבו יש להחזיק בית, היו לפראנוואל כל התכונות הנחוצות כדי לרוות אושר לפחות מהיבט זה של חייו. מידותיו הרעות היו מסוג  אחר לגמרי; היו אלה פגעיה של בשלות הגיל, הרבה יותר משל שובבות הנעורים… פרי מלאכת מחשבת, תחבולה… רשעות, אופל, אנוכיות, המון פוליטיקה ורמאות, המוסווים לא רק בחסדים ובכשרונות, שאותם מנינו, אלא גם בצחות לשון… בשנינות אין קץ, ובחזות חיצונית מפתה מאין כמוה. כזה היה האיש שעלינו לתארו.
העלמה דה-פארניי, אשר, כנהוג, הכירה את בעלה חודש לכל היותר בטרם נישאה לו, הלכה שולל אחר הברק המזויף הזה, ונפלה ברשתו; קצרו הימים מכדי שתרווה מן העונג ששאבה מהתבוננות בו; היא העריצה אותו, והדברים אף הגיעו לידי כך שחששו לחייה של אישה צעירה זו, היה ואי אלה מכשולים יעיבו על מנעמי נישואין, שבהם מצאה, לדבריה, את האושר היחיד של חייה. 
באשר לפראנוואל, שהיה פילוסוף בנושא נשים, כפי שהיה בכל ענייני חייו האחרים, הרי שהוא התייחס לעלמה המקסימה זו באדישות רבה ביותר.
"האישה שבבעלותנו," אמר, "היא מין אדם, שההרגל שעבדוֹ אלינו; עליה להיות נחמדה, כנועה… שקולת דעת מאוד; זה לא שאני מחשיב כל כך את האמונות הקדומות בעניין הקלון שעלולה להטביע בנו רעיה שעה שהיא מחקה את מעשינו המופקרים, אלא שאיננו רוצים כי אחר יעז לגזול את זכויותינו; כל היתר כבר לגמרי אינו משנה, שכן אינו מוסיף דבר לאושר."   
כאשר רגשות כאלה מפעמים בבעל, קל לנחש כי דרכה של הנערה האומללה, שאמורה להינשא לו, לא תהא סוגה בשושנים. ישרה, רגישה, מנומסת ואצה באהבה לקדם את תשוקותיו של הגבר היחיד בעולם שהעסיק את מחשבותיה, נשאה מרת דה-פראנוואל את כבליה, בשנים הראשונות, בלי לתת את דעתה על עבדותה; קל היה לה להיווכח שלא עשתה דבר מלבד לאסוף לֶקֶט בשדות הנישואין, אך בהיותה עדיין מאושרת מדי ממה שנפל בחלקה, הרי שהמאמץ היחיד שלה ותמצית דאגתה היו שברגעים הקצרים אשר הוקצו לנועם אהבתה, יוכל פראנוואל למצוא לא פחות ממה שאותו חשבה הכרחי למען אושרו העילאי של בעל יקיר זה.
כך או אחרת, ההוכחה הטובה מכולן לכך שפראנוואל טרם התנער מחובותיו היתה כי כבר בשנה הראשונה לנישואיה ילדה אשתו, שאז כבר מלאו לה שש-עשרה שנים וחצי, בת שהיתה אף יפה מאמה, ואשר אביה קרא לה, בו ברגע, אֵזֵ'ני, אז'ני, שהיא פלא הטבע ואימתו כאחד.

ד.א.פ. דה סאד

דונאטיין - אלפונס - פרנסואה, המרקיז דה סאד, נולד ב-1740 למשפחה מהאצולה הוותיקה ביותר של פרובנס. החל מ-1763, לאחר שעבר את המסלול הרגיל שהיה מיועד לבני עמו - חינוך אצל הישועים, שירות צבאי כקצין בחילות הרגלים והפרשים - החל סאד להתפרסם בשערוריות מין שבעטיין הוא מצא את עצמו בסופו של דבר מאחורי סורג ובריח למשך שנים ארוכות. הוא הקדיש את תקופת מאסרו לאוננות ולכתיבה, שתי קריירות אותן הוסיף לטפח מיום שחרורו מהבסטיליה עם פרוץ המהפכה הצרפתית ועד למותו, מרושש וחסר כל, ב-1814. 

עוד על הספר

  • תרגום: נועם ברוך
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: 2005
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 336 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 36 דק'
פשעי האהבה ד.א.פ. דה סאד

נוהגים לכנות בשם 'רומן' יצירה דמיונית, שחוברה על יסוד ההרפתקאות הנפלאות ביותר, השאולות מחייהם של בני-האדם.
אולם, מדוע ז'אנר זה נושא את השם רומן?
אצל איזה עם עלינו לבקש את מקורותיו, ומהם הרומנים הדגולים ביותר?
ולבסוף, מהם הכללים, שעליהם יש לשמור, כדי להביא את אומנות הכתיבה לכלל שלמות?
אלו הן שלוש השאלות, שבכוונתנו לעסוק בהן; נתחיל באטימולוגיה של המילה.
כיוון שדבר אינו מלמדנו על שמו של סוג החיבור הזה בקרב עמי העת העתיקה, דומני, כי מחובתנו לדבוק אך ורק בגילוי הסיבה, שבעטיה מוסיף הוא להתקרא על-ידינו בשם זה.
הלשון הרוֹמאנית היתה, כידוע, בליל של הניב הקלטי והלטיני, שהיה בשימוש תחת שליטתם של שני גזעי המלכים הראשונים שלנו; יש לא מעט היגיון בסברה, כי היצירות מן הז'אנר שבו עסקינן, ואשר חוברו בשפה זו, לבטח  נשאו את שמה ועל כן ודאי אמרו רומן  (romane), כאשר התכוונו ליצירה, העוסקת בהרפתקאות אהבים, כפי שאמרו רומנסה, כשרצו לדבר על קינות מאותו הז'אנר. לשווא נחפש אטימולוגיה אחרת למילה זו; כיוון שהשכל הישר אינו מציע לנו אטימולוגיה שכזו, דומה כי אך פשוט וטבעי לאמץ את זו המובאת לעיל.
נעבור, אם כן, לשאלה השנייה.
בקרב איזה עם אמורים אנו למצוא את המקור לסוגי יצירות אלה, ואילו הן הדגולות ביותר?
הדעה הרווחת היא, שמקורן אצל היוונים; מן היוונים הוא עבר למורים,  ומשם נטלוהו הספרדים, והעבירוהו לאחר-מכן לטרובדורים שלנו, שמהם קיבלוהו אלה מסופרינו המגוללים את קורות האבירים.
הגם שאני מכבד השתלשלות-עניינים זו, ולעתים אף מסכים לה, רחוק אני מלאמצה כליל; ובאמת, כלום אין השתלשלות-עניינים זו מסובכת למדי במאות, שבהן לא היו המסעות נפוצים כל-כך, והדרכים היו כה משובשות? ישנם אפנות, מנהגים, טעמים, שלא ניתן להעבירם; הם טבועים בכל בני האדם ונוצָרים עמם באופן טבעי: בכל מקום שבני-אדם חיים בו, מצויים עקבות הכרחיים לַטעמים, לַמנהגים ולָאפנות הללו.
אל יהא ספק בדבר: מקורם של הרומנים הוא באותם מחוזות, שהיו הראשונים להכיר בקיומם של אלים, כלומר במצרים, ערש הולדתם הוודאי של כל הפולחנים; רק החלו בני האדם להעלות על דעתם קיומן של ישויות בנות-אלמוות, וכבר הקנו להן יכולת לפעול ולדבר; ומאז, יש לנו מטמורפוזות, משלים, מעשיות, רומנים; בקיצור, מאז כבשה הבדיה את רוחם של בני-האדם, יש לנו יצירות בדיוניות. מרגע שהתגלה עניין ברעיונות-סרק, יש לנו סיפורי נפלאות: תחילה הונהגו העמים בידי כוהני-דת, ולאחר ששחטו אלה את אלה בשם האלוהויות הדמיוניות שלהם, חגרו את נשקם, לבסוף, למען מלכם או למען מולדתם; או-אז שימשה הערצת הגבורה משקל-נגד להערצת האמונה הטפלה, ולא זו בלבד שבני-האדם הציבו, ברוב תבונה, את הגיבורים במקומם של האלים, אלא אף החלו שרים שירי הלל לילדיו של מארס, כפי שבעבר נהגו לפאר את ילדי האל; ועוד הוסיפו כהנה וכהנה לעלילות חייהם הנשגבות, ומשעייפו מלהשיח בהם, יצרו דמויות שדומות להם … שעולות עליהם … וכך, עד מהרה, הופיעו רומנים חדשים, אשר, ודאי היו סבירים יותר ומתאימים יותר לאדם מאשר הרומנים, שפיארו רוחות-רפאים בלבד. הרקולס , מצביא גדול, חזקה עליו שנלחם בגבורה נגד אויביו: זה הגיבור וזה סיפורו; הרקולס המדביר מפלצות ומשסף גרונותיהם של ענקים – הנה לפנינו אל … האגדה ומקורה של האמונה הטפלה; ואולם, אמונה טפלה זו מתקבלת על הדעת, מאחר שבבסיסה מצויים אך ורק גמול לַגבורה והכרת-תודה למשחררי האומה, שעה שמניעיה של האמונה הטפלה, זו הבודה יצורים שלא היו ולא נבראו, ומעולם לא נראו, אינם אלא החשש, הציפייה ושיבוש הדעת. כל עם, אפוא, היו לו אליו, חצאי-אליו, גיבוריו, סיפוריו האמיתיים ואגדותיו; דבר-מה כלשהו, כפי שראינו זה עתה היה יכול להיות אמיתי במה שנוגע לגיבורים; כל היתר היה בדוי, אגדתי, הכול היה פרי-המצאה, הכול היה רומן, מאחר שהאלים לא דיברו אלא בתיווכם של בני-האדם, אשר לפי שהיו מעוניינים פחות או יותר באחיזת-העיניים המגוחכת הזו, לא איחרו לחבר את שפתם של רוחות-הרפאים שבראשם, מכל מה שהניחו, כי אין טוב ממנו לפתות או להפחיד, כלומר, מכל הדמיוני ביותר; "דעה מקובלת היא (אמר המלומד הוּאֶה), שהשם רומן ניתן, לפנים, לסיפורים אמיתיים, וכי ברבות הזמן החילוהו גם על סיפורי הבדים, מה שמהווה עדות בלתי-מעורערת לכך שמוצאם של אלה באחרים".
בכל השפות ובקרב כל האומות נכתבו רומנים, אשר נמצא כי סגנונם והעובדות המופיעות בהן מועתקים הן מתוך מנהגי האומות הן מתוך הדעות שנתקבלו על ידיהן.
האדם הוא מושא לשתי חולשות הטבועות בהווייתו, ומאפיינות אותה. בכל מקום עליו להתפלל, בכל מקום עליו לאהוב – הרי לפנינו הבסיס לכל הרומנים; הוא יצר רומנים כדי לתאר את הישויות שלפניהן הפיל תחינתו, הוא יצר רומנים כדי לפאר את מי שאותם אהב. הרומנים מן הסוג הראשון, אשר הוכתבו בידי האימה או בידי התקווה, לבטח היו קודרים, מנופחים, עתירי שקרים ובדיות; כאלו הם הרומנים שחיבר עזרא בזמן גלות בבל. אלה מן הסוג השני –  מלאי עידון ורגשות; כזהו הרומן על תיאגֶנֶס ועל כּריקליאה מאת הליודורוס; ואולם, כיוון שבכל אשר פנה האדם, הוא התפלל, כשם שגם אהב, הרי שבכל נקודה שבה חי על פני הגלובוס נכתבו רומנים, כלומר יצירות בדיוניות, אשר לעתים תארו את מושאי פולחנו הדמיוניים, ולעתים את מושאיו הממשיים יותר, מושאי אהבתו.    
לפיכך, אין צורך לדבוק בחיפוש אחר מקורו של ז'אנר כתיבה זה בקרב אומה אחת יותר מאשר בקרב אומה אחרת; יש להשתכנע, מתוך שנאמר זה עתה, כי כולן השתמשו בו, מי פחות ומי יותר, בה במידה שחשו משיכה, בין אם כלפי האהבה, ובין אם כלפי האמונה הטפלה.
כעת, הבה נעיף מבט חטוף על האומות אשר שימשו כאכסניה הגדולה ביותר ליצירות אלה, על יצירות אלה עצמן, ועל מי שחיברו אותן; נפרוש את היריעה עד לתקופתנו, על מנת לאפשר לקוראינו לגבש אי-אלו רעיונות השוואתיים.
אריסטיד איש מילֶטוֹס הוא כותב הרומנים הראשון, שנזכר בעת העתיקה; אולם יצירותיו אינן קיימות עוד. כל שאנו יודעים הוא, שסיפוריו נקראו המִילֵטים; דומה כי אמירה אחת מתוך ההקדמה לחמור הזהב מצביעה על כך שיצירותיו של אריסטיד היו מתירניות: בכוונתי לכתוב בז'אנר זה, כתב אפּוליאוס, כשהחל לכתוב את חמור הזהב.
אנטוניוס דיוגֶנֶס, בן-זמנו של אלכסנדר, כתב בסגנון מלוטש יותר את אהבתם של דֵאִניאָס  ודרקיליס, רומן מלא בבדיות, במעשי-כשפים, במסעות ובהרפתקות היוצאות לגמרי מגדר הרגיל, שלֶה-סר העתיק ב1745- בתוך יצירה קטנה, שהיתה אף מיוחדת עוד יותר, כיוון שלא כדיוגנס, שהסתפק בהסעת גיבוריו לארצות מוכרות,  הוביל הוא אותם פעמים לירח ופעמים לארצות השאול.
מעלליהם  של סינוניס ושל רוֹדַנֵס מאת יאמבליקוס הם הבאים בתור; אהבתם של תאגנס וכריקליאה, שהזכרנו זה עתה; הקירופאידאיה, מאת קסנופון; אהבתם של דפניס וכלואה, מאת לונגוס; אהבתם של איסמנֶה ואיסמניה ורבות אחרות, אשר תורגמו, או נשכחו לגמרי בימינו.   
הרומאים שנטייתם לביקורת ולרשעות היתה חזקה מנטייתם לאהבה או לתפילה, הסתפקו בסאטירות אחדות, כדוגמת אלה של פּטְרוֹנֶה ושל ורון, אשר יש להישמר מאוד שלא למנות אותן עם הרומנים.
לגאלים, שהיו קרובים יותר לשתי חולשות אלה, היו את הפייטנים שלהם, שניתן לראותם ככותבי הרומנים הראשונים שקמו בחלקה זה של אירופה, שבו אנו חיים כיום. מקצועם של פייטנים אלה, לדברי לוקאנוס, היה לכתוב בחרוזים את מעשיהם האלמותיים של גיבורי אומתם, ולשיר אותם לצליליו של כלי-נגינה, שהזכיר את הלירה; מעט מאוד מיצירות אלה מוכר לנו כיום. לאחר מכן זכינו לפועליו ולמעשיו של קארל הגדול, המיוחסים לארכיבישוף טירְפּאן, ולכל הרומנים על השולחן העגול, על טריסטאן, על סר לנסלוט, על פֶּרְספורֶסט, שנכתבו כולם במטרה להנציח גיבורים ידועים, או להמציא גיבורים כדוגמתם של אלה, ולפי שקושטו כיד הדמיון, עלו עליהם בנפלאותיהם; אך מה רב הוא המרחק בין אותן יצירות ארוכות, משעממות ומצחינות מאמונות טפלות, לבין הרומנים היווניים, שקדמו להן! איזו ברבריות, איזו גסות ירשו את מקומם של הרומנים הגדושים טוב-טעם ובדיות מלבבות, שהעניקו לנו היוונים כמופת; שכן, גם אם היו בוודאי אחרים לפניהם, הרי שבשעתו, לפחות, הכירו את אלה בלבד.
הטרובדורים הופיעו אחר-כך, ולמרות שיש לראותם כמשוררים יותר מאשר ככותבי רומנים, שפע הסיפורים החינניים, שחיברו בפרוזה, הקנו להם, בכל זאת, ובדין, מקום בקרב הכותבים, שבהם אנו דנים. כדי להיווכח בכך, די אם נעיף מבט על ה- fabliaux  שלהם, שנכתבו בשפה הרומאנית, תחת שלטונו של הוּג קאפט, ואשר  איטליה העתיקה בלהיטות כה רבה.
עד למאה העשירית לא היו כמעט כל כותבי-רומנים בחלק יפה זה של אירופה, אשר עוד נאנק תחת עולם של הסארצינים , ואשר היה רחוק עדיין מן העת שבה שימש ערש הולדתו של רנסאנס האומנויות; הם הופיעו שם בערך באותה תקופה שבה הופיעו הטרובדורים שלנו בצרפת, וחיקו אותם; מדוע לא נעז להודות בתהילתנו זו: לא האיטלקים הם שהיו מורינו באומנות זו, כפי שאומר לַה-הָרְפּ (עמ' 242, כרך 3); נהפוך הוא, הם אלה שהתחנכו אצלנו; בבית-ספרם של הטרובדורים שלנו כתבו דנטה, בוקאצ'יו, טאסוני, ובמידת-מה אפילו פטררקה, את הטיוטות לחיבוריהם; כמעט כל הנובלות של בוקאצ'יו נמצאות גם ב- fabliaux שלנו.
לא כך הוא לגבי הספרדים, שלמדו את אומנות הבדיה מן המורים, שהם עצמם קיבלוהּ מן היוונים, וברשותם נמצאו כל יצירותיהם של היוונים, השייכות לז'אנר הזה, בתרגום לערבית;  הם כתבו רומנים נהדרים, שכותבינו חיקו אותם, ולכך עוד נשוב בהמשך.
ככל שלבשה הגַלַנטִיות פנים חדשות בצרפת, השתכלל הרומן, ובדיוק אז, כלומר, בתחילת המאה הקודמת, כתב ד'אֻירְפה את הרומן אַסְטרֵאָה,  אשר חיבב עלינו, ובצדק רב, את רועיו המקסימים שעל גדות הליניון, על פניהם של האבירים הראוותניים מן המאות האחת-עשרה והשתים-עשרה; קדחת החיקוי אחזה מאז בכל אלה, שניחנו בנטייה טבעית לז'אנר הזה; הצלחתו המפתיעה של אַסְטרֵאָה, שהוסיפו לקוראו אף באמצע המאה הנוכחית, הציתה את הדמיון כליל, והוא היה מושא לחיקויים שלא הצליחו להגיע לרמתו. גוֹמְבֵּרְוִויל, לַה-קאלְפְּרֵנֵד, דֵמארֶה, וסְקֻידֵרי האמינו כי הם עלו על המקור, בכך שהציבו נסיכים או מלכים במקומם של הרועים מן הליניון, והם שבו ונפלו בפח, שממנו הצליח להימלט מי ששימש להם מופת; לה-סקודרי עשתה משגה זהה לזה של אחיה; כמוהו, היא רצתה לשוות אצילות לז'אנר של ד'אירפה, וכמוהו, היא הציבה גיבורים משעממים במקומם של רועים חינניים. במקום שדמותו של כורש תייצג נסיך, בנוסח שמתאר הרודוטוס, היא יצרה מין ארטמֶנֶס, מטורף יותר מכל הדמויות של אסטראה … מאהב שיודע רק לבכות מבוקר ועד ערב, ושכיסופיו מייגעים במקום שיעוררו עניין; אותן מגרעות מצויות בספרה קְלֵלי, שבו היא מסלפת את טבעם של הרומאים, ומייחסת להם את כל גחמותיהם של מי ששימשו לה מופת, ואשר דמותם מעולם לא עוותה יותר.  
ברשותכם, אשוב אחורנית, לרגע, כדי למלא את ההבטחה שנתתי זה עתה, להעיף מבט חטוף על ספרד.
אכן, אם השפיעה האבירות על כותבי-הרומנים שלנו בצרפת, כלום לא סחררה היא קל וחומר את ראשיהם של אלה שמעבר להרים? קטלוג ספרייתו של דון-קיחוטה, הערוך בידי מיגל סרוונטס בבדיחות הדעת, מוכיח זאת בבירור; אולם, מכל מקום, למחברם המפורסם של זיכרונות המטורף הגדול ביותר שהיה יכול להעלות ברוחו כותב-רומנים, לבטח לא היו מתחרים. יצירתו האלמותית, הידועה בכל העולם והמתורגמת לכל השפות, שאותה יש להחשיב כראשונה לכל הרומנים, עולה עליהם, ללא ספק, בכשרונה לספר, לארוג בנועם את ההרפתקאות, ובמיוחד להשכיל,  בדרך משעשעת. ספר זה, אמר סנט-אֶוְורֵמוֹן, הוא היחיד שאותו אני שב וקורא בלי להשתעמם, והיחיד שאותו הייתי רוצה לכתוב. שתים-עשרה הנובלות, שכתב  מחבר זה, נובלות מלאות עניין, שנינות ודקות-הבחנה, הצליחו להציב את הספרדי המהולל הזה בשורה הראשונה של הכותבים, ואפשר שבלעדיו לא היינו זוכים לא ליצירתו המקסימה של סקארון  ולא למרבית יצירותיו של לֶה-סאז' .
לאחר ד'אירפה והחקיינים שלו, לאחר האריאדנות, הקליאופטרות, הפאראמונדים, הפוליכסנדרות, בקיצור, כל אותן יצירות, שבהן הגיבור שנאנח לאורך תשעה כרכים, היה מאושר מאוד והתחתן בעשירי; לאחר כל אותו גיבוב, שכיום הוא בלתי-מובן, הופיעה מאדאם דה לה-פאייט, אשר אף כי הוקסמה מן הנימה המתרפקת שהשתרשה בקרב אלה שקדמו לה, הרבתה לקצר; וככל שהפכה תמציתית יותר, כך נעשתה מעניינת יותר. אמרו כי אישה היא (משל מין זה, המעודן יותר מטבעו, המוכשר יותר לכתיבת רומנים, לא היה רשאי לצפות בז'אנר זה לתהילה רבה יותר מזו שנפלה בחלקנו), ועל כן טענו כי לכתיבת הרומנים שלה נעזרה לה-פאייט עד בלי די בלה-רושפוקו, באשר לרעיונות, ובסֶגְרֶה – באשר לסגנון; כך או כך, אין רומן מעניין כזאיד, ואין רומן שנועם כתיבתו עולה על זה של הנסיכה דה-קְלֵב. אישה חביבה ומקסימה, גם אם הגרציות הן שאחזו במכחולך, כלום לא רשאי היה אף ארוס למשוך בו מעת לעת? 
פנלון  הופיע והאמין שהוא נעשה מעניין, כאשר הרביץ את תורתו, בדרך פואטית, לשליטים שמעולם לא הקשיבו לו; מאהב תאוותן של גיון , לנפשך היה צורך לאהוב, רוחך חשה בצורך לצייר; אילו נטשת את הנוקדנות  או את היומרה ללמד כיצד יש לשלוט, יכולים היינו לזכות ממך ליצירות מופת, במקומו של ספר ששוב אין קוראים בו. לא כך יהא לגביך, סקארון הנלבב; עד קץ הדורות, יעורר הרומן האלמותי שלך לצחוק, ועל תמונותיך לא יאבד הכלח לעולם. טלמכוס,  שחייו הוגבלו למאה אחת בלבד, גווע תחת הריסותיה של מאה זו, שכבר עברה מן העולם, בעוד שהקומדיאנטים שלך ממאנס,  בן יקר וחביב לטירוף, יוסיפו לשעשע אפילו את הקוראים הרציניים ביותר, כל עוד יהיו בני-אדם על פני האדמה.
לקראת סופה של אותה המאה, כתבה בתו של פואסון המהולל (מאדאם דה-גומז ), יצירות בז'אנר שונה מאוד מזה שבו נהגו לכתוב בנות-מינה שקדמו לה, ועם זאת לא היו פחות מלבבות בשל כך; לעולם יהיו ימים משעשעים, כמו גם מאה נובלות חדשות, חרף מגרעות רבות למדי, הבסיס לספרייתם של כל חובבי הז'אנר הזה. גומז הבינה את אומנותה, לא נוכל לחסוך ממנה דברי-הלל מוצדקים אלה. מאדאם דה-לֻיסָאן, מאדאם דה-טֶנְסֵאן, מאדאם דה-גְרַאפִינְיִי, מאדאם אליה דה-בּוֹמוֹן ומאדאם ריקוֹבּוֹני  התחרו בה; כתביהן, מלאי העידון והטעם, מוסיפים, ללא ספק, כבוד למינן. המכתבים הפרואנים לגראפיניי יהיו תמיד מופת לעדנה ולרגש, כשם שמכתביה של הגבירה קייטסבי מאת ריקובוני, לעד ישמשו מופת לאלה שאינם מבקשים יותר מאשר חן וקלילות הסגנון. אך נשוב אל המאה במקום שבו עזבנוה, בשל  להיטותנו להלל נשים נלבבות, שהעניקו לגברים שיעורים כה נאים בז'אנר הזה.       
האפיקוריזם של אנשים כדוגמת נינון דה-לנקלו, מריון דה-לורם, המרקיז דה-סבינייה והמרקיז דה לה-פאר; כדוגמת שולייה וסנט-אוורמון, הקיצור, כדוגמת כל אותה חבורה מקסימה, אשר בהיותה מאוכזבת מן הכיסופים לאלוהיי קיתרה , החלה לחשוב, בדומה לבופון, כי אין טוב באהבה מלבד הגופני, ושינתה עד מהרה את צביונם של הרומנים; הכותבים, שהופיעו לאחר מכן, חשו כי המליצות הנבובות שוב לא ישעשעו מאה שהושחתה בידי העוצֵר , מאה שהתנערה מן השיגעונות האביריים, מן הגחמות הדתיות ומהערצת נשים, ומשמצאו כי פשוט יותר לשעשע נשים אלה או להשחיתן, מאשר לשרת אותן או להעלות קטורת לכבודן, יצרו עלילות, תמונות ושיחות ההולמות יותר את רוח הזמן; הם עטפו ציניות ומידות קלוקלות בסגנון נעים ומבדח, לעתים אפילו פילוסופי, ואם לא חינכו, אזי לפחות כבשו את הלבבות.
קרביון כתב את הספה, טנזאי, משובות הלב והרוח  וכו', כולם רומנים ששיבחו את המידה הרעה והתרחקו מן המידה הטובה, אך שבשעתם נועדה להם, מן הסתם, הצלחה גדולה יותר.
מאריבו, מקורי יותר בדרך תיאורו, תוסס יותר, הציג לפחות טיפוסים, שבה את הנפש והביא  לידי בכי; אולם כיצד ייתכן, שעוצמה כזו תתבטא בסגנון כה נמלץ, כה מצטעצע? הוא היטיב להוכיח, שהטבע לעולם אינו חונן את כותב-הרומנים בכל הכשרונות הנדרשים כדי להביא את אומנותו לכלל שלמות.
מטרתו של וולטר היתה שונה מעיקרה; באין לו כוונה אחרת מלבד להכניס פילוסופיה לרומנים שלו,  זנח  את הכול למען תכלית זו. באיזה כשרון עשה זאת! וחרף כל המבקרים, כלום לא לעד ייחשבו  קנדיד וזדיג ליצירות מופת?
רוסו, אשר הטבע העניק לו בתחום העדנה והרגש את מה שנתן לוולטר בתחום השכל בלבד, התייחס לרומן באופן שונה מאוד. איזו חיות, איזו עוצמה יש באלואיז; כאשר הכתיב מומוס   לוולטר את קנדיד, רשם ארוס בכבודו ובעצמו את כל עמודיו הלוהטים של ז'ולי באבוקתו, ובצדק ניתן לומר, שלספר נשגב זה לעולם לא יהיו אח ורע. לוואי ואמת זו תוכל לשמוט את הנוצה מידי אותו המון של כותבים קיקיוניים, שמזה שלושים שנה אינם פוסקים מלנפק לנו העתקים גרועים למקור אלמותי זה; לוואי ויחושו, אם כן, כי כדי להגיע למדרגתו, דרושה נפש כשל רוסו, כזו הבוערת בלהבהּ, ורוח פילוסופית כשלו, שני דברים שקצרה ידו של הטבע מלהוליד פעמיים באותה המאה.    
בד בבד, העניק לנו מרמונטל  סיפורים, שאותם כינה מוראליים, לא משום שהם מלמדים מוסר (אמר סופר מכובד), אלא משום שהם מתארים את מנהגינו, אמנם קצת יותר מדי בסגנון הז'אנר המצטעצע של מאריבו. מה טיבם של סיפורים אלה, מכל מקום? קשקושים שנכתבו למענם של נשים וילדים בלבד, ושמעולם לא היינו מאמינים, כי מקורם באותה היד שכתבה את בֵּליזֵר, יצירה אשר די בה לבדה, כדי לזַכּות את מחברה בתהילה; האם זקוק היה מחברו של הפרק החמישי בספר זה  להתהדר בתהילה המפוקפקת, על שהעניק לנו סיפורים נוטפי-צוף? 
ולבסוף, הרומנים האנגליים, יצירותיהם שופעות החיות של ריצ'רדסון ושל פילדינג, אשר לימדו את הצרפתים, כי לא בתיאור כיסופיה המייגעים של האהבה, או בתיאורן של שיחות רחוב משעממות ניתן לזכות להצלחה בז'אנר הזה; אלא, בשרטוטם של טיפוסים גבריים, אשר בשמשם כלי-משחק וקורבנות לאותה תסיסה של הלב, הנודעת בשם אהבה, מצביעים בפנינו הן על סכנותיה הן על ייסוריה; כך בלבד ניתן להגיע לאותן השתלשלויות, לאותם יצרים, אשר הרומנים האנגליים כה מיטיבים לשרטטם. ריצ'רדסון, פילדינג, הם שהורונו, כי לימוד מעמיק של לב האדם –  מבוך אמיתי של הטבע –  הוא בלבד יכול להאציל השראה על כותב-הרומנים, שיצירתו אמורה להראות לנו את האדם, לא רק כפי שהוא, או כפי שהוא מציג את עצמו – שהרי זו חובתו של ההיסטוריון – אלא כפי שהוא יכול להיות, כפי שבהכרח יהיה לאחר התמורות, שתחוללנה בו המידה הרעה וכל טלטלות יצריו; יש אפוא להכיר יצרים אלה כולם, ויש אפוא להשתמש בכולם, אם ברצוננו לעסוק בז'אנר זה; אצלם למדנו גם, שניצחונה של המידה הטובה אינו מעניין תמיד; שיש לחתור אליה ככל הניתן, אלא שעיקרון זה, שהיינו רוצים, שכל בני האדם יסורו למרותו, למען אושרנו, עיקרון שאינו מהותי לא לטבע ולא לאריסטו, אינו מהותי כהוא זה לרומן, ואף איננו זה שבהכרח יעורר עניין; כי כאשר המידה הטובה מנצחת, הרי כיוון שהדברים מתנהלים כתיקונם, דמעותינו מתייבשות עוד בטרם יזלגו; ברם, אם לאחר התלאות הממאירות ביותר אנו רואים, לבסוף, שהמידה הטובה מובסת בידי המידה הרעה, הרי שנפשנו נקרעת על כורחה והיצירה שריגשה אותנו עד מאוד, ושדווקא בעטיה שתתו לבותינו דם, כמאמר דידרו, חייבת ללא כל ספק ליצור את העניין, זה שרק בכוחו להבטיח את התהילה.
השיבו-נא לי: אם לאחר שנים-עשר או חמישה-עשר כרכים היה ריצ'רדסון האלמותי, ככלות הכול, וכיאה למידה הטובה, מחזיר למוטב את לאבלייס, ובאמצעותו, באין מחריד, היה מחתן את קלאריסה, האם למקרא רומן זה, במובנו השונה בתכלית, היינו מזילים את הדמעות הענוגות, שהוא סוחט מכל הבריות הרגישות? כאשר עוסקים בז'אנר זה, יש לתפוס, אם כן, את הטבע ואת יצירתו המיוחדת ביותר, לב האדם, ובשום פנים ואופן לא את המידה הטובה, כיוון שהמידה הטובה, נאה ונחוצה ככל שתהיה, אינה אלא אחד מאופניו של הלב המופלא הזה, אשר לימודו המעמיק כה נחוץ לכותב-הרומנים, וכיוון שהרומן, ראי נאמן ללב הזה, חייב בהכרח, לשרטט את כל צפונותיו. 
ואתה, פרבו , מתרגמו המלומד של ריצ'רדסון, אתה שהעברת לשפתנו את יפעת יצירתו של כותב דגול זה, ראוי אתה, בזכות עצמך, למחווה של שבח והלל, ועוד יש לומר, כי בצדק ניתן לכנותך ריצ'רדסון הצרפתי; אתה בלבד ניחנת בכשרון לעורר עניין ממושך באמצעות אגדות סבוכות-עלילה, ולשמר את חיוניותו, למרות הפיצול שנהגת בו; רק אתה השכלת תמיד לארוג את עלילות המשנה בצורה טובה למדי, כך שהעלילה הראשית תצא נשכרת, במקום שתיפגע מריבוי עלילות המשנה או מהסתבכותן; באופן זה, שפע המאורעות, שעליו מגנה אותך לה-הרפ, אינו רק מה שמחולל את הרושם הנשגב ביותר אצלך, אלא גם מה שמספק בה בעת את ההוכחה הטובה ביותר הן לנדיבות רוחך הן למצוינות כשרונך. ולבסוף, "זיכרונותיו של אציל, (למען הוסף על מה שאני חושב על פרבו גם את מה שאחרים מלבדי חשבו), קליבלנד,  סיפורה של יוונייה מודרנית, עולם הרוח, ובעיקר מאנון לסקו,* רוויים בסצינות נוגעות ללב ומחרידות, אשר כובשות ביכולתן להדהים ולרתק; המצבים, המופיעים ביצירות אלה, ארוגים בכשרון ומובילים אל אותם רגעים שבהם הטבע מצטמרר מאימה, וגו'". והרי לזה בדיוק ייקרא כתיבת רומן; זה בדיוק מה שמבטיח לפרבו מקום בקרב הדורות הבאים, אשר איש ממתחריו לא יצליח להגיע עדיו.     
לאחר מכן מגיע תורם של הכותבים ממחצית אותה מאה: דוֹרָה,  מצטעצע כמאריבו, צונן כמוהו, וכמו קרביון - בלתי-מוסרי; אולם, זהו כותב נעים יותר מן השניים שאליהם אנו משווים אותו; קלות-הדעת של המאה שבה כתב מסבירה את קלות-דעתו שלו, והוא היטיב לעמוד על טיבה בכשרון רב.
מחברו הנלבב של מלכת גולקונד,  האם תרשה לי להגיש לך זר דפנה? שנינות נעימה מזאת ידענו רק לעתים נדירות, והיפים שבסיפורי המאה אינם משתווים לסיפור זה שהופך אותך לבן-אלמוות; גיבור צרפת וגואלה קורא לך לשוב לחיק המולדת, ובקריאתו זו הוא מוכיח כי חברותו עם אפולון אף עולה על חברותו עם מארס; אתה, שחביב הנך ומוצלח יותר מאובידיוס - הגשם את תקוותו של איש דגול זה, וצרף כמה ורדים נאים לחיקה של אַלין יפתך.
ד'ארנו,  מתחרהו של פרבו, עשוי, לעתים קרובות, להתיימר לעלות עליו; שניהם כאחד טבלו את מכחולם בנהר הסטיקס;  אולם ד'ארנו המתיק את מכחולו, מדי פעם, בפרחי השדות האֶליזיים;  פרבו, נמרץ יותר, מעולם לא שינה את גוני המכחול שבו שרטט את קליבלנד. 
ר … שטף את הציבור;  מכבש-דפוס נדרש לו למראשות מיטתו; מזל שרק מכונה זו לבדה תצטרך להיאנק תחת נטל יבוליו האיומים; סגנון ירוד ומתרפס, הרפתקאות מסלידות, השאובות תמיד מן ההווי של הגרועה בחברות; וככלות הכול, נטולות כל תרומה אחרת מלבד זו של מלל מגובב … אשר רק סוחרי הפלפל יודו לו עליו.
ייתכן שהיה עלינו לנתח כאן את אותם רומנים חדשים – שכל סגולתם כמעט מתמצית במעשה-הכשפים ובחזיון-העוועים – בהעמידנו בראשם את הנזיר, העולה מכל הבחינות, על המוזרויות המגיחות מדמיונה המבריק של רדקליף; אולם עבודת-מחקר זו וודאי תהא ארוכה מדי, ולפיכך נסתפק בהסכמה על כך, שז'אנר זה, חרף כל מה שניתן לומר עליו, וודאי שאינו נטול-ערך; הוא היה לתוצרן ההכרחי של הטלטלות המהפכניות, שבהן חשה אירופה כולה. למי שהכיר את כל הייסורים, שעלולים הרשעים להנחית על בני-האדם, נעשתה כתיבתו של הרומן  קשה, כשם שקריאתו הפכה משעממת; כמות הצרות, שחווה כל אחד ואחד במשך ארבע או חמש שנים, עלתה על יכולתו של כותב הרומנים, ואפילו הטוב ביותר, לתאר צרות אלה במלואן גם אילו עמדה לרשותו מאה שלמה; לפיכך, היה צורך להזדקק לעזרת השאול, כדי לרקוח כותרות בעלות עניין, וכדי למצוא בארץ ההזיות את שניתן היה לדעת על בוריו, ולו רק מתוך פשפוש בקורותיו של האדם בתור הברזל הזה. ואולם, מה רבות המכשלות שהערימה צורת כתיבה זו! מחברו של הנזיר לא השכיל להימנע מהן יותר מרדקליף; כאן בהכרח, אחת מן השתיים: או שיש לשכלל את מעשה-הכשפים, ומרגע זה שוב אינך מעניין, או לחילופין, אין להעלות את המסך עוד לעולם, ואז להיקלע לאי סבירות איומה. הלוואי שתופיע בז'אנר זה יצירה, שתהא טובה מספיק בכדי להשיג את המטרה מבלי להתנפץ כנגד שרטון זה או אחר, ואז, לא זו בלבד שלא נגנה אותה כלל על אמצעיה, אלא אדרבא, נציע אותה כמופת.  
בטרם ניכנס לשאלתנו השלישית והאחרונה, מהם הכללים של אומנות כתיבת הרומן? נדמה לי כי מחובתנו להשיב להתנגדותן המתמדת של כמה נשמות מרירות, אשר למען התהדר בברק של מוסר – שלרוב, הוא זר עד מאוד ללבם – אינן פוסקות מלשנן באוזניך את השאלה: לשם מה צריך את הרומנים?
לשם מה צריך אותם, אנשים צבועים ומושחתים? לפי שרק אתם שואלים את השאלה המגוחכת הזו; מתפקידם לצייר אתכם כפי שאתם, אנשים גאוותניים, הרוצים לחמוק מן המכחול, בחששכם מפני רישומיו: בהיות הרומן תמונתם של מנהגים בני מאות בשנים, אם אפשר להתבטא כך, הוא חיוני לפילוסוף, הרוצה להכיר את האדם, לא פחות מן ההיסטוריה, כיוון שמיפסלת ההיסטוריה אינה חורטת את דמותו, אלא כאשר הוא מראה את עצמו, ואז הוא שוב אינו הוא-עצמו; השאפתנות, הגאוותנות, עוטות על פניו מסיכה, שמציגה לעינינו אך ורק את שני היצרים הללו, ולא את האדם; מכחולו של הרומן, לעומת זאת, עומד על תוכו … תופס אותו, כשהוא זונח את אותה מסיכה, והרישום, שהוא מעניין בהרבה, הוא גם בה בעת אמיתי יותר, והרי לכם נחיצותם של הרומנים; צנזורים קרירים, שאינם אוהבים את הרומנים – אתם דומים לאותו חיגר שאמר, גם הוא, ומדוע מציירים דיוקנאות?
אם אמנם נכון הדבר, כי יש תועלת ברומן, אל לנו לחשוש מלשרטט כאן אחדים מן העקרונות, ההכרחיים, לטעמנו, כדי להביא את הז'אנר הזה לכלל שלמות; אני חש היטב כי קשה למלא משימה זו, מבלי שאצייד את יריביי בתחמושת; האם אשְמתי על כך שלא היטבתי עשות לא תהא כפולה ומכופלת, אם אוכיח כי יודע אני מה נדרש למען היטיב עשות? נו! נניח לאותם שיקולי סרק – שיעלו קורבן על מזבח אהבת האומנות!
אין ספק כי הכרת לבו של האדם היא הידע המהותי ביותר  הנדרש לשם כך. אלא שכל מי שניחן בשכל ישר וודאי יסכים עם טענתנו ויאשר, כי את הידע החשוב הזה אין רוכשים אלא דרך הייסורים ודרך המסעות; יש לפגוש בני-אדם בני כל הלאומים על-מנת להכירם היטב, ויש להיות להם קורבן, כדי לדעת להעריך את טיבם; ידה של הפורענות, בשבחה את אופיו של מי שאותו היא מוחצת, מציבה אותו במרחק המדויק שבו עליו להימצא כדי ללמוד את בני-האדם; הוא רואה אותם משם, כפי שהנוסע משגיח בנחשולים הגועשים, המתנפצים כנגד השרטון, שאליו הטילה אותו הסערה. אולם, יהא אשר יהא המצב שבו העמיד אותו הטבע, או, הגורל, הרי שאם יש ברצונו להכיר את בני-האדם, מוטב כי ימעיט לדבר כאשר הוא נמצא עימם; אין לומדים דבר כאשר מדברים, ובהקשבה בלבד קונים דעת; וזו בדיוק הסיבה לכך שהפטפטנים, לרוב, אינם אלא שוטים.    
הו, אתה שרוצה לצלוח את דרך החתחתים הזו! בל ייעלם מעיניך כי כותב-הרומנים הוא איש הטבע; הטבע ברא אותו למען יהא הצייר שלו; אם אינו הופך למאהבה של אמו, מרגע שזו הביאתהו לעולם, מוטב שלא יכתוב לעולם, שכן אנו לא נקרא אותו; אולם אם בוער בו הצמא לצייר את הכול, אם הוא מבקיע, בחיל ורעד, פתח צר בחיקו של הטבע, כדי לחפש שם את אומנותו ולשאוב משם את דגמיו, אם יש לו את קדחת הכשרון ואת להט הגאונות, מוטב כי ילך בעקבות היד שמובילה אותו, שכן יָרַד הוא לחקרו של האדם והוא ישכיל לצייר אותו; נשלט בידי דמיונו, מוטב שייכנע לו, מוטב שיְיַפּה את מה שהוא רואה: השוטה קוטף ורד ותולש את עליו, הגאון מריח אותו ומציירו: הוא זה שאותו נקרא.
אולם, בהציעי לך לייפות, אני אוסר עליך להתרחק ממראית-עין של אמת: זכותו של הקורא לכעוס אם יבחין כי רוצים לדרוש ממנו יותר מדי; הוא רואה שמנסים לטמון לו פח; כבודו-העצמי נפגע, ושוב אין הוא מאמין לדבר, מרגע שחושד הוא כי רוצים להוליכו שולל.
מאחר שאין כל סייג המגביל אותך, בדרך כלל, השתמש, לנוחיותך, בזכות לחטוא לכל אמת היסטורית, כאשר פריצת המחסום הזה הופכת חיונית לצורך הכנת התענוגות שאתה מועיד לנו; אני חוזר ואומר, אינך מתבקש להיות אמיתי, אלא אך ורק להֵראות אמיתי; לדרוש מעצמך יתר על המידה, פירושו לפגום בהנאות, שאנו מצפים להן ממך: עם זאת, אל לך להמיר את האמיתי בבלתי-אפשרי, ומוטב כי מה שאתה ממציא ייאמר כראוי; לא ייסלחו לך על כי שמת את דמיונך במקומה של האמת, אלא בתנאי הברור, שעשית זאת כדי לקשט ולהקסים. לעולם אין זכות לומר דבר-מה שלא כהלכה, גם כאשר מותר לומר כל מה שרוצים; אם, כמו ר… , אינך כותב אלא את מה שידוע לכל, אזי אפילו תעניק לנו, כמוהו, ארבעה ספרים בחודש, חבל שתיטול את הנוצה לידך: איש אינו כופה עליך את המקצוע שבו אתה עוסק; אולם, אם אתה לוקחו על עצמך, עשה אותו כראוי; ובעיקר, אל תאמצהו כסעד למחייתך; עבודתך תסבול מן הצרכים שלך; אתה תעביר אליה את תשישותך; היא תהא חיוורת מרעב; מקצועות אחרים פתוחים בפניך; התקן סוליות ואל תכתוב ספרים. לא נעריך אותך פחות משום כך, וכיוון שלא תמיט עלינו שעמום, אפשר שאף נאהב אותך יותר.
משנכתבה הטיוטה, שקוד בלהט על הרחבתה, אך בלא שתצמצם את עצמך לגבולות שתחילה נדמה היה, כי היא מכתיבה לך: עם שיטה זו תיעשה דל וצונן; פרצי התלהבות אנו רוצים ממך, ולא כללים; חרוג מתוכניותיך, גוון אותן, הגדל אותן; הרעיונות באים רק תוך כדי עבודה. מדוע אינך מסכים לכך שהרעיון אשר בוער בך בזמן שאתה יוצר עשוי להיות טוב כמו זה שמכתיבה הטיוטה שלך? במהותו של דבר, איני דורש ממך כי אם דבר אחד בלבד, והוא, שתקיים את עניינו של הקורא עד לעמוד האחרון; אתה מחטיא את המטרה, אם אתה קוטע את סיפורך באמצעות התרחשויות ממוחזרות יתר על המידה, או בכאלה שאינן קשורות לנושא; מוטב כי ההתרחשויות, שאותן אתה  מתיר לעצמך, תהיינה מלוטשות אף יותר מן העיקר: מחובתך לפצות את הקורא, כאשר אתה מאלץ אותו להיפרד ממה שמעניין אותו, על מנת להתחיל התרחשות. הוא עשוי להתיר לך לקטוע אותו, אך הוא לא יסלח לך אם תשעמם אותו; מוטב כי עלילות-המשנה שלך ייולדו תמיד מלב הנושא, ושאליו ישובו; אם אתה מסיע את גיבוריך, עליך להכיר היטב את הארץ שאליה אתה מובילם, ושכלל את הקסם עד למדרגה שתביאני להזדהות עמם. דמיין לעצמך, שאני מתהלך לצדם בכל המחוזות שבהם אתה ממקמם; ואם, במקרה, אני משכיל ממך, לא אסלח לא על חוסר-סבירות באשר למנהגים, לא על פגם הנוגע ללבוש, ועוד פחות מכך על טעות בגיאוגרפיה: מאחר שאיש אינו כופה עליך גיחות אלה, חייבים תיאורי המקום שלך להיות ריאליסטיים, ולא, מוטב תישאר בדלת אמותיך; זהו התחום היחיד בכל יצירותיך שבו לא ניתן יהיה לסבול את ההמצאה, אלא אם כן הארצות שאליהן אתה שולח אותי הן פרי הדמיון, וגם אז, אדרוש עדיין מראית-עין של אמת.
הימנע מנמלצות המוסר; לא ברומן נבקש אותו; אם הדמויות, הנחוצות לך לתוכניתך, מוכרחות להתפלסף מפעם לפעם, מוטב שיהא זה תמיד ללא גנדרנות יתר, ובלא להתיימר לעשות זאת; לעולם אל לו לסופר להטיף מוסר, דבר זה הוא מתפקידה של הדמות, ושוב, אל תאפשר לה זאת, אלא אם כן הנסיבות מחייבות אותה לכך.    
כשמגיעים לסיום העלילה, מוטב שיהיה טבעי, לעולם לא מאולץ, לעולם לא מעשה מרקחת אלא כזה שנולד תמיד מתוך הנסיבות; אינני דורש ממך, כפי שעשו זאת מחברי האנציקלופדיה, שיהא תואם את רצונו של הקורא. איזה עונג נותר לו, אם ניחש כבר את הכול? הסיום צריך להיות כזה שאותו מבשרים האירועים, כזה הנדרש ממראית-העין של האמת, כזה שמקבל את השראתו מיד הדמיון; ואם אינך מצליח כל-כך עם עקרונות אלה שבהם אני גודש את טעמך ומרחיב את דעתך, לפחות תצליח יותר מאתנו; כיוון שבנובלות שאותן אתה עומד לקרוא, ועל כך יש להסכים, המעוף הנועז שהרשינו לעצמנו, אינו עולה תמיד בקנה אחד עם חומרתם של כללי האומנות; אולם, אנו מקווים, כי אמיתיותם המופלגת של הדמויות תפצה על כך, אולי. הטבע, משונה יותר מכפי שאנשי-המוסר מציירים לנו אותו, חומק בכל הזדמנות מן הסייגים, שמדיניותם של אנשי מוסר אלה היתה רוצה להכתיב לו; הטבע –  קבוע בתוכניותיו, בלתי-סדיר בפעולותיו, חיקו, הרוגש תמיד, כמוהו כלוע של הר-געש, שממנו פורצים, חליפות, אבנים יקרות לשימושי המותרות של בני-האדם, או כדורי-אש המשמידים אותם; הטבע – גדול, כאשר הוא מאכלס את העולם באנטונינים ובטיטוסים, ונורא, כאשר הוא מקיא לתוכו אנדרוניקים או נרונים; אך תמיד נשגב, תמיד מלכותי, תמיד ראוי למחקרינו, למכחולינו ולהערצתנו מלאת הכבוד, מאחר שכוונותיו נעלמות מעינינו, ולפי שממילא אנו עבדים לגחמותיו או לצרכיו, הרי שלעולם עלינו לכונן את רגשותינו כלפיו לא על יסוד מה שהללו גורמים לנו לחוש, אלא על יסוד גדולתו ועוצמתו, תהיינה תוצאותיהן אשר תהיינה.
ככל שהרוחות נשחתות והולכות, וככל שאומה מזקינה והולכת, הטבע, שאותו לומדים יותר ומיטיבים לרדת לחקרו, דווקא מסייע בידינו לנפץ את הדעות הקדומות, ומכאן שיש להוסיף ולהפיץ את בשורתו ברבים. חוק זה תקף לגבי כל האומנויות; הן הולכות ומשתכללות אך ורק תוך כדי התקדמות; הן אינן משיגות את מטרתן, אלא תוך כדי ניסיונות. וודאי שלא צריך היה להרחיק לכת כל-כך באותם זמנים נוראים של בערות, שבהם, שפופים תחת כבלי הדת, היו דנים למוות את מי שרצה לדבר בשבחן, זמנים, שבהם, כפרס על הכשרון, הועלית על מוקד האינקוויזיציה; אולם במצבנו הנוכחי, עלינו לצאת תמיד מתוך העיקרון הזה: כאשר שקל האדם בדעתו את כל סייגיו, ובמבט עז-רוח אמדה עינו את מחסומיו; כאשר, כמו הטיטנים, הוא מעז לשאת את ידו המחציפה אל השוכן במרומים, וחמוש ביצריו, כשם שאלה חמושים היו בלַבּת הר ווזוב, שוב אין הוא חושש להכריז מלחמה על מי שלפנים גרמו לו לחיל ורעד; כאשר בסטיותיו הוא רואה לא יותר ממשגים, הזוכים להכשר מצד מחקריו, כלום אין מחובתנו, אזי, לדבר אליו באותה העוצמה שהוא עצמו מגייס לצורך התנהגותו שלו? קיצורו של דבר, כלום בן המאה השמונה-עשרה ובן המאה האחת-עשרה חד הם?     
נסיים בהבטחה חיובית כי הנובלות שאנו מעניקים היום, הן חדשות בהחלט, ואינן מושתתות כלל וכלל על יסודות מוכרים. אפשר שסגולה זו היא בעלת ערך כלשהו, בזמן שבו נראה כאילו הכול כבר נעשה, בזמן שבו נדמה כי שוב אין דמיונם הסחוט של הסופרים יכול ליצור משהו חדש, ושבו אין  מציעים לציבור דבר מלבד אסופות, תקצירים או תרגומים.
יחד עם זאת, למגדל המכושף ולקנוניית אמבואז ישנו גרעין היסטורי כלשהו; ניתן לראות, לנוכח הודאותינו הכנות, עד כמה אין ברצוננו להוליך שולל את הקורא; בז'אנר זה חובה להיות מקורי, או לא לעסוק בו כלל.    
הנה מה שניתן למצוא  מן המקורות הנזכרים מטה, בכל אחת מנובלות אלו.
ההיסטוריון הערבי אבול-קסים-טריף-אבן-טריק* - כותב שאינו מוכר כל-כך לסופרינו הטריים - מספר בהקשר של המגדל המכושף: "רודריגז, נסיך רכרוכי, משך לחצרו, בשם תאוות החושים, את בנותיהם של הוסלים שלו, וניצלן לרעה. אחת מהן היתה פלורינדה, בתו של הרוזן חוליו. הוא אנס אותה. אביה, שהיה באפריקה, קיבל ידיעה זו באמצעות מכתב אלגורי מבתו; הוא קומם את המורים וחזר לספרד, כשהוא עומד בראשם. רודריגז לא ידע מה יעשה, שכן הכסף לא היה מצוי כלל באוצרותיו ואף לא בשום מקום אחר. הוא הלך לפשפש במגדל המכושף ליד טולדו, שנאמר לו כי שם עשוי הוא למצוא סכומים כבירים; הוא חדר פנימה, וראה פסל של הזמן, שהיה חובט באלתו, ואשר מסר לרודריגז את רשימת כל האסונות הצפויים לו; הנסיך התקרב, וראה חבית גדולה של מים, אך לא ראה כסף; הוא סב על עקבותיו, ודאג  שינעלו את המגדל; קול רעם נשמע ולקח עמו את המבנה, שממנו לא נותרו עוד אלא שרידים. המלך, חרף אותן תחזיות הרות-אסון, אסף צבא, נלחם במשך שבוע ימים ליד קורדובה, ונהרג מבלי שניתן היה למצוא את גופתו".
הנה מה שסיפקה לנו ההיסטוריה; קראו את יצירתי כעת, וראו אם ריבוי האירועים שהוספתי ליובשנותו של מעשה זה שהיה, מצדיק, אם לאו,  את ראיית סיפור-המעשה כקנייני שלי בלבד*. 
באשר לקנוניית אמבואז, שיקראו אותה בהוצאת גרנייה, ויראו עד כמה מזערי החלק ששאלתי מן ההיסטוריה.
איש לא הקדים אותי בנובלות האחרות; תכנים, סיפור, עלילות-משנה, הכל שייך לי; אפשר שהקיים אינו המוצלח ביותר; מה זה חשוב, האמנתי תמיד, ולעולם לא אחדל מלהיות משוכנע בכך, שמוטב להמציא, גם אם קלושה היא התוצרת, מאשר להעתיק או לתרגם; מי שטוען לגאונות מתיימר לכל הפחות למשהו; אך מה יכולה להיות יומרתו של המבצע גניבה ספרותית? אינני מכיר עיסוק שפל יותר, אינני יכול לחשוב על הודאות משפילות מאלה שאליהן נדחקים אנשים ממין זה, בשעה שהם עצמם מודים כי מן הסתם חסרים הם דעת, ושעל כן הם מוכרחים לגנוב את דעתם של אחרים.
אשר למתרגם, חלילה וחס כי נשלול ממנו את חשיבותו; ואולם, הוא רק מעלה את ערכם של מתחרינו; ולו רק למען כבוד המולדת, האם לא מוטב לומר למתחרים יהירים אלה, שאנו, אנו גם כן, יודעים ליצור?
 חייב אני, לבסוף, להשיב לטענה שהשמיעו נגדי, כאשר הופיע אלין וואלקור. אמרו שמכחוליי עזים מדי; שאני מייחס למידה הרעה מעשים נתעבים מדי; ברצונכם לדעת מהי הסיבה לכך? אינני רוצה לחבב את המידה הרעה על הזולת; שלא כקרביון או כדורה, אין לי כל כוונה מסוכנת לגרום לנשים להעריץ את הדמויות שמוליכות אותן שולל; נהפוך הוא, אני רוצה שהן תתעבנה אותן; זהו האמצעי היחיד שיוכל למנוע מהן מליפול ברשתן של דמויות אלה; ועל מנת להצליח בכך, עשיתי את אלה מבין גיבוריי, ההולכים בדרך המידה הרעה, לאימתניים כל-כך, עד כי לבטח לא יעוררו לא חמלה ולא אהבה; אני מעז לומר כי בכך אני הופך מוסרי יותר מאלה  הסבורים שהם רשאים לייפותם; יצירותיהם המזיקות של הסופרים הללו דומות לאותם פירות מאמריקה, אשר חרף צבעוניותם הזוהרת, נושאים את המוות בחובם; בגידה זו של הטבע, אשר לא לנו לגלות את הגורם לה, לא נועדה לו לאדם; ככלות הכול, לעולם, ואני שב ואומר, לעולם לא אצייר את הפשע, אלא בצבעיו של הגיהינום; ברצוני כי יתגלה במערומיו, שיפחדו מפניו, שיתעבו אותו, ואיני מכיר כל דרך אחרת להגיע לכדי כך, אלא להציג אותו על כל הזוועה המאפיינת אותו. ארורים אלה שמעתירים עליו ורדים! כוונותיהם אינן טהורות כל-כך, ואני לעולם לא אחקה אותם. לאור משנותי אלה, מוטב כי יחדלו לייחס לי את הרומן של ז'… : מעולם לא כתבתי יצירות כאלה, ובטוחני כי לעולם גם לא אכתוב שכמותן; רק טיפשים או רשעים יכולים לחשוד בי, או להוסיף ולהאשים אותי, חרף אמינות הכחשותי, שאני הוא מחברן, ולפיכך, מיום זה והלאה, הנשק היחיד, שבאמצעותו איאבק בהשמצותיהם, יהא הבוז הגמור.    

להדריך את האדם ולתקן את דרכיו, זוהי התכלית היחידה שאליה אנו חותרים בסיפור מעשה זה. זאת למען ישתכנעו הקוראים בגודלה של הסכנה המרחפת תמיד מעל ראשיהם של אלה המתירים לעצמם הכול, ובלבד שתשוקותיהם יבואו על סיפוקן. מי ייתן ויוכלו הם להשתכנע, כי החינוך הטוב, הרכוש הרב, הכשרונות ומתנותיו של הטבע, אינם יכולים אלא להוליכם שולל, שעה שהריסון העצמי, ההתנהגות הטובה, התבונה והענווה מחזקות אותם, או עושות אותם לבעלי ערך: הרי לכם האמיתות, שעתידים אנו להוציאן אל האור; יסולח נא לנו על הפרטים האימתניים של הפשע הנורא, אשר על אודותיו אנוסים אנו לספר; כלום ניתן להמאיס סטיות שכאלה, מבלי להעז ולהציגן במערומיהן?
נדיר שאצל יצור אחד יימצא הכול תואם על מנת להובילו להצלחה ולשגשוג. בֵּרֵך אותו הטבע? אלת המזל מסרבת להאיר לו פנים; זו משפיעה עליו מחסדיה? הטבע כבר דאג להתעמר בו; נדמה כי רצתה ידו של השוכן במרומים להראות לנו, מבעד לכל אדם, ומבעד לפעולותיו הנשגבות ביותר, שחוקי שיווי המשקל הם חוקיו הראשונים של היקום, אלה המכניסים סדר, בה בעת, בכל המתרחש, בכל הצומח ובכל הנושם.
פראנוואל, שהתגורר בפאריס, שם נולד, נהנה, נוסף לקצבה של ארבע מאות אלף ליברות, מגזרה נאה ביותר, מתווי פנים נעימים ביותר ומכשרונות מגוונים ביותר; אולם מתחת למעטה מפתה זה הסתתרו כל המידות הרעות, ולמרבה הצער, אותן מידות רעות, ששעה שמסגלים אותן והופכים אותן ללחם חוק, הן מובילות חיש מהר לביצוע פשעים. דמיון מופקר, מעבר לכל מה שניתן לתאר, היה מגרעתו הראשונה של פראנוואל; מזה אין להיגמל; היחלשות הכוחות מחזקת את השפעותיו; ככל שיכולים פחות, יוזמים יותר; ככל שפועלים פחות, ממציאים יותר; כל גיל מוביל לרעיונות חדשים, והשובע אינו משקיט את הרעב להם; אדרבא, הוא מכשיר את הקרקע לשכלולים הרסניים יותר.
כאמור, מנעמי הנעורים כולם, עטורים בכל הכשרונות – לפראנוואל היה מהם בשפע; אך כיוון שהיה מלא בוז כלפי החובות המוסריות והדתיות, לא עלה בידי מחנכיו להביאו לאמץ לעצמו ולו אחת מהן.
במאה שבה הספרים המסוכנים ביותר מצויים בהישג ידם של הילדים, כמו גם בהישג ידם של הוריהם ושל מוריהם; במאה שבה תעוזתה של מחשבת הדור נחשבת לפילוסופיה, המינוּת לכוח והליברטיניות לדמיון, שנינותו של פראנוואל הצעיר היתה מושא ללעג, אפשר שרגע לאחר מכן היה ננזף בגינה, אך לבסוף היו מעלים אותה על נס. אביו של פראנוואל, תומך נלהב בסופיזמים האופנתיים, היה הראשון לעודד את בנו שייתן את דעתו ברצינות על כל אותן סוגיות; הוא עצמו נהג להשאיל לו את היצירות, שהיה בכוחן להשחיתו מהר יותר; איזה מחנך מעז היה, אחרי כל זה, לטעת בלבו עקרונות שונים מאלה המקובלים בביתו, ואשר על פיהם חויב לנהוג?
כך או כך, פראנוואל איבד את הוריו בגיל צעיר מאוד, ובהיותו בן תשע-עשרה, דוד זקן שלו מסר לידיו, בהשיאו אותו, את כל הנכסים, שממילא נועדו לו, ובעצמו מת זמן קצר לאחר מכן.
עם הון כזה צריך היה מר דה-פראנוואל להתחתן בקלות; אינספור שידוכים הוצגו בפניו, אך היות שהפציר בדודו כי ייתן לו אך ורק נערה צעירה ממנו, ועם מה שפחות אנשים המקורבים לה, הרי שכדי לספק את אחיינו, נשא הדוד הזקן מבטו אל עבר אחת, העלמה דה-פארניי, נערה בעלת ממון, שאמנם רק אמה נשארה לה – אישה צעירה עדיין, למען האמת – אך לזכותה נזקפו קצבה של שישים אלף ליברות טבין ותקילין, חמישה-עשר אביבים ומראה פנים אשר, בשעתו, לא היה נלבב ממנו בפאריס… היא התברכה באחד מאותם דיוקנאות של הבתולה, שבהם הצטיירו התום והנועם בתווי פניהם הענוגים של ארוס ושל הגרציות… בשיער זהוב ויפה, הגולש עד מתחת למותניה, בעיניים גדולות וכחולות, האומרות רוך וענווה, בגזרה דקה, גמישה וקלילה, בעור צח כשושן וברעננות של ורד, בשפע כשרונות, בדמיון ער מאוד, אך מעט עצוב, ובקורטוב מאותה עגמומיות מתוקה, המביאה אדם לחבב את הספרים ואת הבדידות; מידות, אשר דומה כי הטבע מעניקן אך ורק לאלה שידו מועידה אותם לייסורים, כאילו כדי להמתיקם להם במעט, על ידי אותה תשוקה קודרת ונוגעת ללב, שעליה הם מתענגים, שעה שהם חשים בייסורים אלה, ואשר מביאה אותם להעדיף את הדמע על פני שמחתו הריקה של האושר, שמחה שיש בה הרבה פחות חיות ועומק.
מרת דה-פארניי, בת שלושים ושתיים בעת שנישאה בתה, ניחנה גם היא בשכל ובקסם, אך, אפשר גם שבקצת יותר מדי ריחוק ורצינות; חָפֵצה באושרה של ילדתה היחידה, התייעצה עם כל פאריס בעניין הנישואין; וכיוון שלא נותרו לה עוד קרובי משפחה ומי שיוכלו להשיא לה עצה, לבד מאי אלו חברים קרירים, שדבר אינו אכפת להם, שכנעו אותה כי העלם שהוצע לבתה הנו ללא כל ספק מן המיטב שתוכל למצוא בפאריס, וכן שתהא זו איוולת בלתי נסלחת מצדה לוותר על הסכם זה; הוא נערך, אם כן, והצעירים, עשירים דיים כדי לקחת לעצמם בית, התמקמו בו כבר בימים הראשונים.
קלות דעת, בלבול או פחזות, אותן מידות רעות המונעות מאדם להתעצב טרם שהגיע לגיל שלושים – אף לא אחת מהן פילסה את דרכה ללבו של פראנוואל הצעיר;  בטוח בעצמו עד מאוד, חובב סדר ובקיא להפליא באופן שבו יש להחזיק בית, היו לפראנוואל כל התכונות הנחוצות כדי לרוות אושר לפחות מהיבט זה של חייו. מידותיו הרעות היו מסוג  אחר לגמרי; היו אלה פגעיה של בשלות הגיל, הרבה יותר משל שובבות הנעורים… פרי מלאכת מחשבת, תחבולה… רשעות, אופל, אנוכיות, המון פוליטיקה ורמאות, המוסווים לא רק בחסדים ובכשרונות, שאותם מנינו, אלא גם בצחות לשון… בשנינות אין קץ, ובחזות חיצונית מפתה מאין כמוה. כזה היה האיש שעלינו לתארו.
העלמה דה-פארניי, אשר, כנהוג, הכירה את בעלה חודש לכל היותר בטרם נישאה לו, הלכה שולל אחר הברק המזויף הזה, ונפלה ברשתו; קצרו הימים מכדי שתרווה מן העונג ששאבה מהתבוננות בו; היא העריצה אותו, והדברים אף הגיעו לידי כך שחששו לחייה של אישה צעירה זו, היה ואי אלה מכשולים יעיבו על מנעמי נישואין, שבהם מצאה, לדבריה, את האושר היחיד של חייה. 
באשר לפראנוואל, שהיה פילוסוף בנושא נשים, כפי שהיה בכל ענייני חייו האחרים, הרי שהוא התייחס לעלמה המקסימה זו באדישות רבה ביותר.
"האישה שבבעלותנו," אמר, "היא מין אדם, שההרגל שעבדוֹ אלינו; עליה להיות נחמדה, כנועה… שקולת דעת מאוד; זה לא שאני מחשיב כל כך את האמונות הקדומות בעניין הקלון שעלולה להטביע בנו רעיה שעה שהיא מחקה את מעשינו המופקרים, אלא שאיננו רוצים כי אחר יעז לגזול את זכויותינו; כל היתר כבר לגמרי אינו משנה, שכן אינו מוסיף דבר לאושר."   
כאשר רגשות כאלה מפעמים בבעל, קל לנחש כי דרכה של הנערה האומללה, שאמורה להינשא לו, לא תהא סוגה בשושנים. ישרה, רגישה, מנומסת ואצה באהבה לקדם את תשוקותיו של הגבר היחיד בעולם שהעסיק את מחשבותיה, נשאה מרת דה-פראנוואל את כבליה, בשנים הראשונות, בלי לתת את דעתה על עבדותה; קל היה לה להיווכח שלא עשתה דבר מלבד לאסוף לֶקֶט בשדות הנישואין, אך בהיותה עדיין מאושרת מדי ממה שנפל בחלקה, הרי שהמאמץ היחיד שלה ותמצית דאגתה היו שברגעים הקצרים אשר הוקצו לנועם אהבתה, יוכל פראנוואל למצוא לא פחות ממה שאותו חשבה הכרחי למען אושרו העילאי של בעל יקיר זה.
כך או אחרת, ההוכחה הטובה מכולן לכך שפראנוואל טרם התנער מחובותיו היתה כי כבר בשנה הראשונה לנישואיה ילדה אשתו, שאז כבר מלאו לה שש-עשרה שנים וחצי, בת שהיתה אף יפה מאמה, ואשר אביה קרא לה, בו ברגע, אֵזֵ'ני, אז'ני, שהיא פלא הטבע ואימתו כאחד.