פרק ראשון
קול הקונכית
הנער בהיר-השער שילשל את עצמו לאורך הטפחים
האחרונים המעטים של הסלע והתחיל מפלס לו נתיב לעבר
הלָגוּנה. אף כי פשט מעליו את אפודת בית-הספר והיה גוררה
אחריו בידו האחת, דבקה חולצתו האפורה לעורו וּשערוֹ ציפה את
מצחו. סביב לו היתה הצלקת הארוכה שהוטבעה בג'ונגל כּיוֹרה
של שרב. הוא התחבט בכבדות בין המטפסים והגזעים המרוסקים,
ופתאום הבזיקה אל על צפור, חזיון-קסמים של אדום וצהוב,
בקריאה שכמוה כצריחת מכשפה; ולקריאה זו נענה כהד קול
אחר.
"הי!" קרא הקול. "חכה רגע!"
סבך השיחים בצד הצלקת ננער ושפעת טיפות-גשם נשרה
בקול תיפוף.
"חכה רגע!" הוסיף הקול לקרוא. "הסתבכתי במטפסים
האלה."
הנער בהיר-השער עמד ומשך בגרביו בתנועה מוכנית, שלרגע
קט שיותה לג'ונגל מראה נוף מולדת.
הקול שב לדבר.
"אני לא יכול לזוז בגלל כל המטפסים האלה."
בעל הקול יצא מתוך הסבך כשהוא פוסע אחורנית וזלזלים היו
משרטים במעיל-רוח מדוהן. חמוקי-ברכיו החשופים היו עבים
וקוצים שרטום וננעצו בהם. הוא גחן, סילק את הקוצים בזהירות
והפך פניו. נמוך היה מן הנער בהיר-השער ושמן עד מאוד. הוא
קרב ובא, בתוּרוֹ אחר עֶמדות-מִבטחים לכפות-רגליו, ולבסוף
נשא את עיניו מבעד לזגוגיות-משקפים עבות.
"איפה האיש עם הרמקול?"
הנער בהיר-השער הניד בראשו.
"זהו אִי. בכל אופן, אני חושב שזה אִי. ושם שונית בים. ייתכן
שאין פה מבוגרים כלל."
הנער השמן גילה סימני חרדה.
"היה אתנו גם הטייס, כמובן. אבל הוא לא היה במדור
הנוסעים. הוא היה בתא-הטייס מלפנים."
הנער בהיר-השער צימצם את עפעפיו והתבונן בשונית.
"כל הילדים האחרים," הוסיף השמן לדבר, "אחדים מהם
בוַדאי ניצלו. אין ספק שניצלו, לא?"
הנער בהיר-השער החל לפלס לו נתיב, בדרך-אגב ככל
האפשר, לעבר המים. הוא השתדל לעשות זאת כלאחר-יד ועם
זאת לא להיראות כמעמיד פנים אדישות. השמן מיהר בעקבותיו.
"ואין פה שום מבוגרים בכלל?"
"אני חושב שלא."
הנער בהיר-השער השיב לשאלה בכובד ראש; אולם חדוַת
החלום שנתקיים עברתּוּ פתאום, הוא עמד על ראשו בטבור
הצלקת וגיחך לעומת הנער השמן המהופך.
"אין מבוגרים!"
השמן הירהר רגע.
"אבל הטייס - "
בהיר-השער הוריד את רגליו וישב על הקרקע המעלה אֵד.
"כנראה, טס הלאה לאחר שהצניח אותנו. הוא לא יכול לנחות
כאן, לא במטוס בעל גלגלים."
"הותקפנו!"
"הוא יחזור, כמובן."
הנער השמן הניד בראשו.
"כשירדנו הסתכלתי מאחד החלונות. ראיתי את חלקו השני
של המטוס. יצאו ממנו להבות."
הוא סקר את הצלקת.
"ואת זה עשה גוף המטוס."
הנער בהיר-השער הושיט ידו ונגע בקצהו החָרוּק של גזע-עץ.
רגע היה כמגלה ענין.
"מה היה בסופו?" שאל. "איפה הוא עכשיו?"
"הסערה גרפה אותו לים. זה היה מסוכן מאוד, כל המפולת
הזאת של העצים. בוַדאי עוד היו בו ילדים."
הוא היסס רגע ושב לדבר.
"מה שמך?"
"ראלף."
השמן המתין שישאלוּהו לשמו שלו, אבל היד המושטת
להיכרות הושבה ריקם. הנער בהיר-השער ששמו ראלף חייך
קלושות, קם על רגליו והוסיף לפלס לו דרך אל הלָגוּנה. השמן
לא מש ממנו.
"אני חושב שעוד רבים מאתנו מפוזרים פה באי. לא ראית אף
אחד?"
ראלף הניד בראשו והחיש צעדיו. פתאום נתקל בענף ונפל
אפים ארצה בקול שאון.
השמן ניצב לצדו, מתנשם בכבדות.
"דודתי לא מרשה לי לרוץ," הסביר, "בגלל הקצרת שלי."
"חזרת?"
"קצרת. הנשימה שלי קצרה. אני הייתי הילד היחיד
בבית-הספר שהיתה לו קצרת," אמר הנער השמן בשמץ גאוה.
"ואני מרכיב משקפים מגיל שלוש."
הוא הסיר את משקפיו והושיטם לראלף, ממצמץ בעיניו
ומחייך, ואחר-כך התחיל מקנחם במעיל-הרוח המזוהם שלו.
הבעת כאב וריכוז פנימי עיותה פתאום את תוֵי-פניו החיורים.
הוא מחה בידו את הזיעה מלחייו ומיהר להרכיב את המשקפים
לחטמו.
"הפירות האלה."
הוא העיף מבט לעבר הצלקת.
"הפירות האלה," חזר ואמר, "אני חושב –"
הוא הרכיב את משקפיו, התרחק מראלף והשתופף בתוך
הסבך.
"תיכף אשוב -"
ראלף התיר עצמו בזהירות מן הסבך וחמק בין הענפים. כעבור
שניות אחדות רחקו גניחותיו של הנער השמן מאחוריו, והוא
החיש פעמיו לעבר הפרגוד שעדיין חצץ בינו לבין הלָגוּנה. הוא
טיפס ודילג מעל לגזע שבור ורגליו עמדו מחוץ לג'ונגל.
החוף צימח עצי-דקל. הללו ניצבו או נטו או קרסו כנגד האור
וכפותיהם המוריקות מתנשאות לרום מאה רגל. הקרקע מתחתם
היתה תל מכוסה עשב גס, שנעקר פה ושם משורש במהפכת
העצים הנופלים, וזרועה אגוזי-קוקוס ונצרי-דקל מרקיבים.
מאחורי אלה היו אפלת היער והצלקת. ראלף עמד תחתיו, נשען
בידו האחת אל גזע אפור, והביט בצמצום עינים אל המים
הבוהקים. הלאה משם, בריחוק מיל לערך, היה הקצף הלבן טופח
על שוּנית-אלמוגים, ומעבר לה היה לב הים כחול-כהה. לִפְנִים מן
הקשת הפגומה של השוּנית היתה הלָגוּנה רוגעת
כאגם-הרים – מגוּונת בכל גוני הכחול ובירוק עמום ובארגמן.
החוף בין מדרגת-הדקלים והים היה כחרמש דק, אינסופי
לכאורה, שכן לשמאלו של ראלף נתמשך נוף הדקלים והחוף
והמים כמעט עד אין קץ; ובכל, כמעט נראה לעין, היה השרב.
ראלף קפץ מן המדרגה. מיד שקעו נעליו השחורות בחול
והשרב הִכּה בו. הוא חש בכובד לבושו, בּיעט והעיף את נעליו
בשאט-נפש ותלש מעל רגליו כל גרב, על בירית-הגומי שלו,
במחי אחד. שוב זינק אל המדרגה, פשט את כותנתו ועמד בין
אגוזי-הקוקוס דמויי הגולגולת, וצלליהם הירוקים של הדקלים
והיער מחליקים על עורו. הוא התיר את האבזם דמוי-הנחש של
חגורתו, השיל את מכנסיו הקצרים ואת תחתוניו וניצב ערום,
משקיף על-פני החוף המסנוור והמים.
מבוגר היה, בן שתים-עשרה שנה וכמה חדשים, מכדי שתהיה
לו כרס בולטת של זאטוט, ועדיין לא-מבוגר עד כדי שתקופת
הבגרות תצור לו צורה מגושמת. לפי רוחב כתפיו וחָסנן יכולת
לומר שיהיה מתאגרף לכשיגדל. אולם לפיו ולעיניו היתה ארשת
רוך, וזו ענתה בו שאין חלקו עם בעלי-הזרוע. הוא ליטף בעדינות
את גזע הדקל, ומשנכפתה עליו סוף-סוף האמונה בממשותו של
האי, שוב צחק בעליצות ועמד על ראשו. הוא חזר ונחת כהלכה
על רגליו, קפץ אל החוף, כרע על ברכיו וגרף אל חיקו מלוא
זרועותיו חול. אחר כך זקף את ראשו והביט אל המים בעינים
זוהרות, רגושות.
"ראלף -"
הנער השמן שילשל את רגליו מן המדרגה והתישב בזהירות
על שפתה.
"אני מצטער שזה ארך כל כך. הפירות האלה - "
הוא ניגב את משקפיו והרכיבם על חוטם-הכפתור שלו.
המסגרת טבעה V עמוק, ורוד, בגב האף. הוא סקר בעין בוחנת
את גוו הזהוֹב של ראלף ואחר-כך הסתכל בבגדיו שלו. ידו
נשתלחה אל קצה הרוכסן המתמשך לאורך חזהו.
"דודתי - "
ומיד התיר את הרוכסן בתנועה נמרצת ומשך את מעיל-הרוח
מעל לראשו.
"זהו!"
ראלף צידד מבט לעברו ולא אמר דבר.
"אני חושב שנצטרך לדעת את השמות של כולם," אמר השמן,
"ולעשות רשימה. נצטרך לקרוא לאסיפה."
ראלף לא נרמז, והשמן נאלץ להמשיך.
"לא איכפת לי איך יקראו לי פה," אמר כממתיק סוד, "כל עוד
לא יקראו לי כמו שקראו לי בבית-הספר."
ראלף גילה אות-התעניינות כלשהו.
"איך קראו לך?"
הנער השמן הציץ מעבר לכתפו, ואחר-כך נרכן אל ראלף.
הוא לחש על אזנו.
"קראו לי 'חזרזיר'."
ראלף געה בצחוק, הוא קפץ ועמד על רגליו.
"חזרזיר! חזרזיר!"
"ראלף - אני מבקש ממך -"
חזרזיר פכר ידיו בדאגה.
"אמרתי לך שאינני רוצה -"
"חזרזיר! חזרזיר!"
ראלף הסתער בדילוגים לתוך אוירו המלוהט של החוף, חזר
משם בתור מטוס-קרב, כנפיו מוטות לאחור, והמטיר צרורות-
מקלע על חזרזיר.
"ששששי-א-או!"
הוא צלל לתור החול, לרגלי חזרזיר, ושכב שם צוחק.
"חזרזיר!"
חזרזיר גיחך בלי חמדה, נהנה על-כרחו אף ממידה זעומה זו
של הכרה.
"כל עוד לא תסַפֵּר לאחרים - "
ראלף ציחקק לתוך החול, הבעת הכאב והריכוז שבה אל פניו
של חזרזיר.
"רגע אחד."
הוא מיהר לחזור ליער, ראלף קם ופתח בריצרוּץ ימינה.
כאן נתקטע החוף לפתע בשל אָפיו הרבוע של הנוף, מישורת
גדולה של שחם ורוד הבקיעה לבלי עצור יער ומדרגה וחול
ולָגוּנה, ויצרה מעין מזח מוגבה, ארבע רגלים קומתו. רומו של זה
מכוסה היה שכבת-אדמה דקה ועשב גס ומוצל בדקלים צעירים.
האדמה לא הספיקה לגידולם של הללו, ובהגיעם לגובה עשרים
רגל בקירוב קרסו ויבשו, ותוך כך יצרו מעין שתי-וערב של
קורות שהיה נוח מאוד למושב. הדקלים הניצבים עדיין, היוו גג
ירוק שצדו התחתי מכוסה רשת רוטטת של בבואות-אור מן
הלָגוּנה. ראלף הניף עצמו אל מישורת זו, ראה את צינתה וצילתה
שהן טובות, עצם עין אחת ופסק, שאכן הצל על-פני גופו ירוק
הוא. לבסוף, פילס לו נתיב אל קצה-המישורת הפונה אל הים
ועמד מביט אל המים מתחת. אלה היו צלולים עד לקרקעית
ומגוונים בתפרחת צמחי-מים טרופיים ובאלמוגים. נחיל של
דגיגים בוהקים היה נע כה וכה. ראלף סח לנפשו בקול-הבּאס של
תענוג גדול:
"עצום!"
מעבר למישורת נכון לו יֶתר קסם. אצבע אלוהים, אולי
טייפון, או הסערה שהתחוללה בבואם לאי - ערמה חול בתוך
הלָגוּנה עד שנתהוותה ליד החוף בריכה ארוכה ועמוקה, שמדף
של שחם ורוד מזדקר בקצֶהָ השני. ראלף, אשר לא אחת השלתה
אותו קודם-לכן חזותן המַטעה של בריכות-חוף עמוקות לכאורה,
קרב אל זו נכון לאכזבה. אלא שהאִי היה נאמן לעצמו, ובריכה
מופלאה זו, שהים פלש לתוכה בגאותו, כה עמוקה היתה בקצה
האחד עד שנראתה ירוקה-כהה. ראלף בחן בקפידה את כל
שלושים האמה, ואחר-כך זינק לתוכה. המים חמים היו מדמו,
ודומה היה שהוא שוחה באמבט ענקי.
חזרזיר שב והופיע, ישב על מדף-השחם והתבונן בגופו
הירוק-לבן של ראלף בקנאה.
"אתה שוחה יופי."
"חזרזיר!"
חזרזיר פשט את נעליו וגרביו, ערָכם בקפדנות על המדף ובחן
את המים בבוהן רגלו האחת.
"הם חמים!"
"מה חשבת?"
"לא חשבתי כלום, דודתי –"
"מצפצפים על דודתך!"
ראלף צלל ושחה מתחת לפני המים בעינים פקוחות; קצֶהָ
החולי של הבריכה נגלה לפניו כמורד גבעה. הוא התהפך על גבו,
אטם נחיריו בידו, ונהרת-פז ריצדה ונתרוססה מול פניו. חזותו
של חזרזיר הביעה החלטה נחושה והוא התחיל לפשוט את מכנסיו
הקצרים. במהרה ניצב במערומיו, גוף שמן, חיור; הוא הבהין אל
הקצה החולי של הבריכה וישב שם משוּקע עד צוארו במים
ומחייך בגאוה אל ראלף.
"אינך מתכוון לשחות?"
חזרזיר הניד בראשו.
"אינני יודע לשחות. לא הרשו לי. הקצרת שלי-"
"מצפצפים על הקצרת שלך!"
חזרזיר נשא זאת באורך-רוח ובהכנעה.
"אתה שוחה יופי."
ראלף שיטשט אחורנית במורד השיפוע, שיקע פיו מתחת לפני
המים והפיח סילון-מים אל על. אחר-כך הגביה את סנטרו ואמר:
"אני יודע לשחות מגיל חמש. אבא לימד אותי. הוא מפקד
בימיה. כשיקבל חופשה יבוא ויחלץ אותנו. מה עושה אביך?"
חזרזיר הסמיק פתאום.
"אבא שלי מת," השיב חזרזיר בחטף, "ואמא שלי-"
הוא הסיר את משקפיו ותר לשוא אחר משהו לקנחם בו.
"גרתי אצל דודתי. היתה לה חנות-ממתקים. היו לי תמיד המון
ממתקים. כמה שרציתי. מתי יבוא אבא שלך לחלץ אותנו?"
"מוקדם ככל האפשר."
חזרזיר קם, כולו נוטף מים, ועמד ערום, מקנח את משקפיו
בגרב. השאון היחיד שהגיע לאזניהם בשרב-הבוקר היה דָכיָם
הממושך, המנסר, של המִשברים המתנפצים אל השוּנית.
"איך יֵדע שאנחנו פה?"
ראלף היה, סרוח על-פני המים. תנומה אפפה אותו כצעיפי
מִקסמי-השוא הנכרכים, שהיו נפתלים עם בוהק הלָגוּנה.
"איך ידע שאנחנו פה?"
מפני שֶ, אמר ראלף בלבו, מפני שֶ, מפני שֶ -
"יאמרו לו בשדה-התעופה."
חזרזיר הניד בראשו, הרכיב את משקפיו הבורקים והשפיל
עיניו אל פני ראלף.
"לא יאמרו לו כלום! לא שמעת מה שאמר הטייס ההוא? על
הפצצה האטומית. כולם מתו."
ראלף גרר עצמו ויצא מתוך המים, עמד מתבונן בחזרזיר
ושוקל בעיה לא-מצויה זו.
חזרזיר לא הרפה ממנו.
"זה אי, נכון?"
"טיפסתי קודם על סלע," אמר ראלף לאִטוֹ, "ואני חושב שזה
אי."
"כולם מתו," אמר חזרזיר, "וזהו אי. איש אינו יודע שאנחנו
פה. אביך אינו יודע, איש אינו יודע."
שפתיו ריטטו ומשקפיו נתעממו.
"אולי נישאר פה עד שנמות."
עם הכרזה זו כמו נתעצם השרב עד שהיה לנטל מאיים,
והלָגוּנה תקפה אותם בבוהק מסמא.
"הבגדים שלי," מילמל ראלף, "שם."
הוא ריצרץ על פני החול, מפקיר עצמו לאיבת החמה הקופחת,
חצה את המישורת ומצא את בגדיו הפזורים. נעים היה עד
להפליא לשוב וללבוש כותונת אפורה. אחר-כך חזר וטיפס אל
המישורת וישב על אחת הקורות בתוך הצל הירוק. חזרזיר אף
הוא עלה מן הרחצה, נושא את רוב בגדיו תחת בתי-שחיו. הוא
ישב בזהירות על גזע-עץ, סמוך לשוּנית הקטנה הנשקפת אל
הלָגוּנה, ורשת בבואות-האור רטטה על גופו.
מקץ רגע אמר:
"אנחנו מוכרחים למצוא את האחרים, אנחנו מוכרחים לעשות
משהו."
ראלף לא השיב. שרוי היה באי-אלמוגים. מוגן מקרני-השמש,
מתעלם משיחו מבשר-הרע של חזרזיר, שקע בהזיות להנאתו.
חזרזיר התמיד בשלו.
"כמה אנחנו פה?"
ראלף קרב אליו וניצב על-ידו.
"אינני יודע."
פה ושם נזדחלו צפרירים קלים על-פני חלקת-המים הממורטת,
מתחת לאובך השרב. כל-אימת שהגיעו הצפרירים אל המישורת
התחילו כפות-הדקלים לואטות ובהרות אור-השמש המועם
החליקו על גופיהם או נעו כיצורים זיוְתַניים, מכונפים, בתוך
הצל.
חזרזיר נשא את עיניו אל ראלף. כל הצללים על פניו של ראלף
היו מהופכים; ירוקים למעלה, בהירים למטה מנוגה הלָגוּנה.
בהרת-אור בודדת נזדחלה על-פני שערוֹ.
"אנחנו מוכרחים לעשות משהו."
ראלף התעלם ממנו. החזון, שראה בדמיונו ושלא התגשם
מעולם, הנה קם סוף-סוף והיה למציאות מוחשית. שפתיו של
ראלף נתפשקו בחיוך של עונג, וחזרזיר, שראה בחיוך זה את
אות-ההכרה המיוחל, נצטחק בהנאה.
"אם זה באמת אי - "
"מה אמרת?"
ראלף פסק מלחייך והצביע על הלָגוּנה. עצם לבנוני היה מוטל
ביו צמחי-המים השרכיים.
"אבן."
"לא. צדף."
לפתע התחיל חזרזיר מבעבע ומפעפע בהתרגשות כבושה.
"נכון מאוד! צדף. ראיתי פעם אחד כזה. על הגדר האחורית
של מישהו. האיש ההוא קרא לזה קונכית. הוא היה תוקע בה
ואמא שלו היתה יוצאת. זה דבר יקר מאוד, קונכית -"
סמוך למרפקו של ראלף היה דקל רך גוֹהה על פני הלָגוּנה.
בכובד משקלו כבר היה הגזע תולש גושישים מִן הקרקע הדלה,
ובמהרה עתיד היה ליפול. ראלף עקרו והתחיל מנגח בו במים כה
וכה, והדגיגים הבוהקים נסו לכל עבר. חזרזיר הרכין עצמו אל
המים עד כדי סכנה.
"היזהר, תשבור אותה -"
"שתוק."
ראלף דיבר בהיסח-הדעת, הצדף אמנם היה מעניין ויפה וראוי
להשתעשע בו; אך צללי-הרפאים החיים של חלומו בהקיץ עדיין
חצצו בינו לבין חזרזיר, וכאן היה הלה יוצא-דופן. הדקל הרך,
המתעקם, הדף את הצדף בין צמחי-המים. ראלף עשה את ידו
האחת משען לו ודחק בשניה כלפי מטה, עד שנירום הצדף, נוטף
מים, וחזרזיר הצליח לתפסו.
עתה, שהצדף שוב לא היה דבר שניתן לראותו אך לא לגעת
בו, התרגש גם ראלף. חזרזיר הוסיף לבעבע:
"-קונכית. עולה הרבה כסף. אני מתערב אתך שאילו רצית
לקנות אחת כזאת, היית צריך לשלם המון כסף. הוא החזיק אותה
על גדר-הגן שלהם, ודודתי -"
ראלף נטל את הצדף מידי חזרזיר וקילוח-מים דק ניגר לאורך
זרועו, צבעו של הצדף היה קרֶם כהה מגוּון פה ושם בוָרוד דֵהה.
אָרכּו, למן החוד, שנתבלה והיה לנקב זעיר, ועד לשפתים
הורודות של הפה, היה כחצי מטר, והוא היה מפותל פיתול לולייני
קל ומכוסה דגם עדין מעשה-תבליט. ראלף ניער מעט חול מתוך
השפופרת.
"-היה גועה כמו פרה," אמר חזרזיר. "היו לו גם כמה אבנים
לבנות וכלוב של צפרים ותוּכּי ירוק בתוכו. הוא לא היה תוקע
באבנים הלבנות, כמובן, והוא היה אומר-"
חזרזיר נשתתק כדי לשאוף רוח, וליטף את החפץ הזוהר
המוטל בחיקו של ראלף.
"ראלף!"
ראלף נשא את עיניו.
"נוכל להשתמש בו כדי לקרוא לאחרים. לכנס אסיפה, הם
יבואו כשישמעו את התקיעות-"
הוא חייך אל ראלף במאור-פנים.
"לזה התכוונת, נכון? בשביל זה משית את הקונכית מן המים?"
ראלף סילק את שערו הבהיר מעל מצחו.
"איך היה החבר שלך תוקע בקונכית?"
"הוא היה כאילו יורק לתוכה," אמר חזרזיר. "דודתי לא
הרשתה לי לתקוע בגלל הקצרת שלי. הוא אמר שתוקעים מפה."
חזרזיר הניח את ידו על כרסו הבולטת. "נַסה אתה, ראלף, הזעֵק
את האחרים."
בספקנות קירב ראלף את חוד הקונכית אל שפתיו ונשף
לתוכה. קול ריחוש עלה מתוך פיה, ולא עוד. ראלף מחה את המים
המלוחים משפתיו וניסה שוב, אולם הקונכית הוסיפה לידוֹם.
"הוא היה כאילו יורק לתוכה."
ראלף שירבט את שפתיו והפיח אויר לתוך הקונכית עד
שפלטה קול נפיחה רפה. הדבר שיעשע כל-כך את שני הנערים,
עד שראלף הוסיף להפיח בה רגעים מספר, באתנחתות שבין
פרצי צחוקם.
"הוא היה תוקע מפה."
ראלף תפס את העקרון, והפיח בקונכית אויר מסרעפתו. מיד
השמיעה זו קול. צליל עמוק, צורם, הרעים בין הדקלים, התפשט
אל סבכי היער והידהד מן השחם הוָרוד של ההר. ענני צפרים
התנשאו מצמרות העצים ומשהו נתיבב והתרוצץ בחביון הסבך.
ראלף הרחיק את הקונכית מפיו.
"יָה!"
קולו הרגיל נשמע כלחישה לעומת הצליל הצורם שהפיקה
הקונכית. הוא קירבה אל שפתיו, נשם עמוקות ושב לתקוע. שוב
הרעים הצליל, וכאשר נשף ביתר שאת, נסק הקול בשיעור
אוקטבה והיה לתרועה מנסרת, נוקבת. חזרזיר קרא משהו, פניו
מדושנות-עונג ומשקפיו בורקים. הצפרים צרחו, בעלי-חיים
קטנים התרוצצו. נשימתו של ראלף הכזיבה; הצליל שב ונחת
באוֹקטבה, נהפך ליִבּוּב חרישי, היה לפֶרץ אויר.
הקונכית דממה, היתה כעין חָט בוֹהקת; פני ראלף כהו מאפס
נשימה והאויר על-פני האי נמלא המולת צפרים והדים צוללים.
"אני מתערב שזה נשמע למרחק רב."
ראלף שאף מלוא ראותיו אויר והשמיע שורת תרועות קצרות.
חזרזיר קרא: "הנה אחד!"
ילד הופיע בין הדקלים, בריחוק כמאה מטר מהם. כבן שש היה,
חסון ובהיר-שער, בגדיו מקורעים ופניו ממורחות עיסת-פירות
דביקה. מכנסיו היו משולשלים לו לצורך מסוים, והוא לא הפסיק
להרימם אלא למחצה. בקפצו ממדרגת-הדקלים אל החול שבו
המכנסים ונשמטו אל קרסוליו. הוא גח מתוכם ופתח בריצה לעבר
המישורת. חזרזיר סייע לו לעלות עליה. בינתים הוסיף ראלף
לתקוע עד שנשמעו קולות קוראים מן היער. הילד קרס לרגלי
ראלף ונשא אליו מבט זך, אֲנָכי. משהשתכנע בתכליתיות מעשהו
של הנער הגדול לבשו פניו ארשת סיפוק ואצבעו הנקיה היחידה,
אגודל ורוד, החליקה לתוך פיו.
חזרזיר נרכן אליו.
"מה שמך?"
"ג'וני."
חזרזיר מילמל את השם בינו לבין עצמו ואחר-כך השמיעו
בקול לראלף, אך הלה לא גילה בו ענין משום שעדיין היה תוקע.
פניו כהו מן התענוג העז שבהקמת שאון-אדירים זה, והלמות-לבו
הרעידה את כותנתו המתוחה על חזהו. הקריאות מן היער קרבו
והלכו.
עתה התחילו אותות-חיים מתגלים על-פני החוף. החולות
המרטיטים מתחת לאובך השרב צפנו דמויות לרוב לאורך מילין
רבים; נערים עשו את דרכם לעבר המישורת על-פני החול
הלוהט, הדמום. שלושה זאטוטים, לא גדולים מג'וני, צצו במפתיע
בסמוך מאוד אליהם. ממקום בו היו זוללים פירות ביער. ילד
שחרחר, לא צעיר הרבה מחזרזיר, פיסק סבך-שיחים, קרב אל
המישורת וחייך אל כולם במאור-פנים. מספרם הלך ורב מרגע
לרגע. כדוגמת ג'וני התם, ישבו על גזעי הדקלים הנפולים
והמתינו. ראלף הוסיף להשמיע תרועות קצרות, נוקבות. חזרזיר
נע בין הנאספים, שואל לשמותיהם ומקמט מצחו כדי להיטיב
לזכרם. הילדים צייתו לו בפשטות, ממש כפי שצייתו קודם-לכן
לאנשי הרמקולים. מהם היו ערומים ונשאו את בגדיהם
בזרועותיהם; אחרים ערומים למחצה, או לבושים, מי פחות ומי
יותר, בתלבושות בתי-ספרם; אפורות, כחולות, חומות-בהירות;
במקטרני-אריג או בסריגים. והיו סמלים ואף סיסמאות, ופסים
צבעוניים בגרבים ובאפודות. ראשיהם נצטופפו מעל לגזעים בצל
הירוק; ראשים חומים, צהבהבים, שחורים, ערמוניים, חוליים
ועפרוריים; ראשים ממלמלים, מלחשים, ראשים מלאי עינים
צופיות ובוחנות, שנתלו בראלף. סוף-סוף נעשה מעשה.
הילדים הפוסעים לאורך החוף אחד-אחד, או שנים-שנים, נגלו
לעין פתאום בחצותם את הגבול שבין אובך-השרב וכברת-החול
הקרובה. תחילה השגיחה עֵין הצופה מן המישורת ביצור שחור
דמוי-עטלף המפזז על-פני החול, ורק לאחר-מכן הבחינה בגוף
שמעליו. העטלף היה צִלוֹ של הילד, שנצטמצם מחמת השמש
האנכית לכדי כתם כהה בין כפות-הרגלים הנחפזות. בעודו תוקע,
הבחין ראלף בצמד הגופים האחרון שקרב אל המישורת על-פני
חתימת-צל מרפרפת. שני הנערים, ראשיהם מוארכים ושערם
כעין הנעורת, השתטחו על הקרקע ושכבו מגחכים ומתנשפים
לרגלי ראלף, ככלבים. השנַיִם היו תאומים, והעין נחרדה
והשתאתה לנוכח כפל עולץ כגון זה. הם נשמו יחד, גיחכו יחד,
ושניהם היו גוצים ושופעי חיוּת. הם נשאו פיוֹת לחים אל ראלף,
שכן דומה היה כאילו בשרם לא הוקרם עליו די עור, ומשום כך
היו צדודיותיהם מטושטשות ושפתיהם פשוקות לרוָחה. חזרזיר
הרכין לעומתם את משקפיו הבורקים ובין תרועה לתרועה נשמע
קולו החוזר על שמותיהם:
"סם, אֶריק, סם, אֶריק."
אחר-כך נתבלבל; התאומים ניענעו בראשיהם והצביעו זה על
זה, והכל צחקו.
לבסוף פסק ראלף מן התקיעות וישב בתוכם; הקונכית
נשתרבבה מידו האחת וראשו שח אל ברכיו. בגווע הדי
התרועות, נדם גם הצחוק והושלך הס.
בתוך האובך היהלומי שכיסה את עין החוף נראה משהו כהה
משתרך. ראלף הבחין בו ראשון וצָפה אליו עד שריכוז מבטו
ופנה אל החול הזך, והם ראו כי אותה כהות אינה כולה צל אלא,
ברוּבּה, לבוש. היצור נתגלה כחבורת נערים, שפסעו, פחות או
יותר בקצב, בשני טורים מקבילים, ולבושם היה יוצא-דופן
ביותר. את המכנסים הקצרים. הכותנות וחלקי לבוש אחרים
נשאו בידיהם; אולם כל נער חבש לראשו כיפה רבועה שחורה
ועליה סמל-כסף. גופיהם, מצואר עד קרסול. היו לוּטים בגלימות
שחורות. שצלב-כסף ארוך מתנוסס על חזותיהן משמאל
וצוארוניהן מעוטרים סִלסוֹלת. החום הטרוֹפִּי, הנחיתה, הביקוש
אחר מזון, ולבסוף צעדת-היֶזע לאורך החוף הלוהט, שיווּ לעורם
גוון של שזיפים שעתה-זה רוּחצו. הנער המפקד עליהם היה לבוש
אף הוא כמותם, אלא שהסמל על כיפתו עשוי היה זהב. בהיות
קבוצתו מרוחקת מן המישורת כעשרה מטרים, השמיע פקודה
והם עמדו מלכת, מתנשמים, מיוזעים, מתנודדים תחתם באור
העז. הנער עצמו הפסיע לפנים, קרב מקפץ אל המישורת וגלימתו
מתבדרת ברוח, ועמד לוטש עיניו אל מה שנראה לו כמעט כאפלה
גמורה.
"איפה האיש עם הרמקול?"
ראלף, שהבחין בו כי הוא מסוּנוָר מן השמש, השיב לו.
"אין כאן שום איש עם רמקול. זה הייתי אני.
הנער קרב אל ראלף והביט אליו כשהוא מעקם את פניו. ניכר
בו שמראה הנער בהיר-השער, שקונכית צהבהבת מוטלת על
ברכיו, לא הניח את דעתו. הוא נסב חיש לאחוריו וגלימתו
השחורה חגה סביבו.
"ואין פה שום אניה?"
לפנים מן הגלימה המרחפת היה גבה-קומה, כחוש וגרום,
ושערוֹ, מתחת לכיפה השחורה, אדמוני. פניו היו מעוכות
ומנומשות, וכעורות, בלא שיהיו מטופשות. מתוך פנים אלה בהו
שתי עינים תכולות אומרות מפח-נפש ומתמלאות, או נכונות
להתמלא, רוגז.
"ואין פה שום מבוגר?"
ראלף דיבר אל גבו.
"לא. אנחנו עורכים אסיפה. בואו והצטרפו אלינו."
קבוצת הנערים לבושי-הגלימות התחילה חורגת מן הטור
המלוכד ומתפזרת. הנער הגבוה קרא אליהם.
"מקהלה, דום!"
מתוך ציות לאֶה שבו נערי-המקהלה והצטופפו לטור, ועמדו
מתנודדים בשמש. עם זאת, התחילו למחות בשפה רפה.
"אבל, מֶרידיוּ! באמת, מֶרידיוּ... מדוע לא-?"
ואז צנח אחד הנערים אפים ארצה על החול, והטור נתערער.
הם העלו את הנופל אל המישורת והשכיבוהו שם. מֶרידיוּ, עיניו
בוהות, ניסה לתקן את שעיוֵת.
"טוב, טוב. שבו. עזבו אותו לנפשו."
"אבל, מֶרידיוּ..."
"הוא תמיד מתעלף," אמר מֶרידיוּ. "הוא התעלף בגיבּרלטר,
ובאדיס-אבבה; ואפילו בתפילות-שחרית, ישר על מנצח-
המקהלה."
גילוי זה של סוד מאחורי הפרגוד עורר צחקוּקים בקרב
נערי-המקהלה, שהרגיעו כצפרים שחורות על הגזעים המוצלבים,
ועיניהם בחנו את ראלף ברוב ענין. חזרזיר נמנע מלשאול
לשמותיהם. עליונות עוטת-מדים זו ומרות אַגָבית זו שנשמעה
מקולו של מֶרידיוּ, הפילו עליו מורא. הוא צימצם עצמו לצִדו של
ראלף ונתעסק במשקפיו.
מֶרידיוּ פנה אל ראלף.
"אין פה אף מבוגר?"
"לא."
מֶרידיוּ ישב על אחד הגזעים וסקר את המעגל.
"אם כן, נצטרך לדאוג לעצמנו."
חוסה בצלו של ראלף, קרא חזרזיר במורך-לב:
"לכן כינס ראלף אסיפה. כדי שנוכל להחליט מה לעשות.
שמענו כמה שמות. זהו ג'וני. ושנים אלה - הם תאומים, סם
ואריק. מי הוא אריק? אתה? לא - אתה סם - "
"אני סם."
"ואני אריק."
"רצוי שכולנו נכיר זה את זה בשמותינו," אמר ראלף, "שמי
ראלף."
"אנחנו כבר יודעים את רוב השמות," קרא חזרזיר. "רק עכשיו
שמענו אותם –
"שמות של ילדים," הפטיר מֶרידיוּ." למה שיקראו לי ג'ק? שמי
מֶרידיוּ."
ראלף נפנה אליו חיש. היה זה קולו של נער היודע את רצונו.
"והילד ההוא - " המשיך חזרזיר, "שכחתי את -"
"אתה מפטפט יותר מדי," קרא ג'ק מֶרידיוּ. "שתוק, שמן!"
הכל פרצו בצחוק.
"לא קוראים לו שמן," אמר ראלף. "שמו האמיתי חזרזיר!"
"חזרזיר!"
"חזרזיר!"
"הי, חזרזיר!"
התחוללה סערת-צחוק, ואפילו קטון הזאטוטים צחק. רגע
היתה חבורת הילדים כמין מעגל סגור של אהדה, שחזרזיר
מחוצה לו: פניו כוסו סומק עז, הוא השח ראשו ושב למרק את
משקפיו.
לבסוף גָוַע הצחוק והמִפקד נמשך. מבין נערי המקהלה היה
מוריס שני לג'ק באשר לקומתו, אך רחב-כתפים ומגחך תמיד.
נער אחר, צנום וחמקני, שאיש לא הכירו ושהיה בדל לנפשו
מתוך נטיה עזה ליחידות ולסודיות, מילמל את שמו, רוג'ר, ושוב
נאלם דום. מלבדם היו עוד ביל, רוברט, הרולד, הנרי;
נער-המקהלה שהתעלף, ישב שעון אל גזע-דקל, חייך קלושות אל
ראלף ואמר ששמו סיימון.
ג'ק פתח ואמר:
"עלינו להחליט בענין החילוץ."
נשמע רחש. אחד הזאטוטים, הנרי, קרא שהוא רוצה לשוב
הביתה.
"שתוק," אמר ראלף בלי משים. הוא הרים את הקונכית.
"דומני שדרוש לנו מנהיג כדי להכריע בדברים."
"מנהיג! מנהיג!"
"עלי להיות המנהיג," קרא ג'ק בשחצנות תמימה, "מפני שאני
מקהלן כנסיה וסולן ראשון. אני יכול לשיר דו דיאֶז."
ושוב רחש.
"ובכן," אמר ג'ק, "אני -"
הוא היסס רגע, הנער שחור-השער, רוג'ר, זע לבסוף ופצה
פיו:
"בואו נצביע -"
"כן!"
"נצביע בעד המנהיג!"
"בואו נצביע - "
שעשוע ההצבעה היה מהנה כמעט כקונכית. ג'ק התחיל מוחה,
אולם ההמולה נעתקה מן הרצון הכללי במנהיג אל בחירת ראלף
עצמו ברוב תשואות. איש מן הנערים לא היה יכול למצוא טעם
סביר לכך; כל מידה של תבונה שנתגלתה, ניתן ליחסה לחזרזיר,
ואילו המנהיג המובהק שבהם היה ג'ק. אולם השקט, שאפף את
ראלף באשר ישב, הבליט אותו מן היתר: וכן קומתו, חזותו
המצודדת; ולמרבה המסתורין, למרבה העצמה, הקונכית. היֵשות
שתקעה בה, שהיתה יושבת וממתינה להם על המישורת והחפץ
העדין מעוין על ברכיה, נבדלה בעיניהם מכל השאר.
"ההוא עם הצדף."
"ראלף! ראלף!"
"זה שמחזיק את החצוצרה ההיא, שיהיה המנהיג."
ראלף הרים את ידו להסותם.
"בסדר. מי בוחר בג'ק למנהיג?"
מתוך צייתנות עגומה נשאו נערי-המקהלה את ידיהם.
"מי בוחר בי?"
ידי כל, חוץ מנערי-המקהלה וחזרזיר, הורמו לאלתר. לבסוף
הרים גם חזרזיר את ידו בלי חמדה.
ראלף מנה אותן.
"אם כן, אני המנהיג."
מעגל הנערים פרץ במחיאות-כפים. אפילו נערי-המקהלה מחאו
כף; והנמשים בפניו של ג'ק נבלעו בסומק של עלבון. הוא קם על
רגליו, אך חזר בו וישב תחתיו, בעוד האויר צולל לקול
התשואות. ראלף הביט בו, להוט להציע לו משהו.
"המקהלה שייכת לך, כמובן."
"הם יכולים להיות הצבא שלנו –"
"או ציידים - "
"הם יכולים להיות - "
הסומק גז מפניו של ג'ק. ראלף שוב היסה את הנערים
בנפנוף-יד.
"ג'ק ממונה על המקהלה. הם יהיו - מה אתה מעדיף שיהיו?"
"ציידים."
ג'ק וראלף חייכו זה אל זה מתוך אהדה ביישנית. השאר
התחילו מדברים בהתעוררות.
ג'ק קם על רגליו.
"בסדר, מקהלה. פשטו את הגלימות."
כאילו שוחררו משיעוריהם קמו נערי-המקהלה, מלהגים,
וערמו את גלימותיהם השחורות על העשב. ג'ק הניח את גלימתו
על הקורה סמוך לראלף. מכנסיו הקצרים האפורים דבקו לגופו
מזיעה. ראלף הסתכל בהם בהתפעלות, ומשהבחין ג'ק במבטו,
הסביר.
"ניסיתי לעלות אל ראש הגבעה ההיא, כדי לראות אם אנחנו
מוקפים מים. אבל הקונכית שלך הזעיקה אותנו."
ראלף חייך והניף את הקונכית להסות את הנערים.
"הקשיבו, כולכם. דרוש לי זמן כדי לשקול הכל. אינני יכול
להחליט על רגל אחת מה עלינו לעשות. אם המקום הזה אינו אי,
ייתכן שניחלץ מכאן כעבור זמן קצר, לכן, עלינו לקבוע קודם-כל
אם זה אי. עכשיו על כולכם להישאר כאן ולהמתין, ולא להתפזר.
שלושה מאתנו - אם נהיה יותר נאבד זה את זה בדרך - שלושה
מאתנו יערכו סיור כדי לברר היכן אנו נמצאים. אני אלך, וג'ק,
ו - "
הוא סקר את הפנים השוקקות סביבו, לא היה מחסור
במועמדים לבחירה.
"וסיימון."
הנערים הסמוכים לסיימון ציחקקו, והוא קם ממקומו מחייך.
עתה, שחוורון התעלפותו חלף, נתגלה כנער צנום ועֵרני, שעיניו
ניבטות מתחת לסכך של שער חָלָק, שחור ונוקשה ושמוט כלפי
המצח.
הוא הניד בראשו לאות הסכמה.
"גם אני - "
ג'ק שלף סכין גדול מנרתיקו והטיחו בגזע-עץ. ההמולה
נתעצמה ושככה לאִטה.
חזרזיר זע.
"גם אני אלך."
ראלף נפנה אליו.
"אתה אינך מתאים למשימה מסוג זה."
"בכל-זאת – "
"איננו רוצים בך," אמר ג'ק, ברור ומפורש. "די בשלושה."
משקפיו של חזרזיר נתברקו.
"אני הייתי אתו כשמצא את הקונכית. אני הייתי אתו לפני
כולכם."
ג'ק והאחרים לא שעו אליו. הכל נתפזרו. ראלף, ג'ק וסיימון
קפצו מן המישורת והתרחקו בחולות שמעֵבר לבריכת-השחיה.
חזרזיר השתרך בעקבותיהם.
"אם סיימון ילך בין שנינו," אמר ראלף, "נוכל לשוחח מעל
לראשו."
השלושה הרחיבו צעד. כיוָן שכך, נאלץ סיימון מפעם לפעם
להחיש צעדיו כדי לא לפגר אחריהם. פתאום עמד ראלף מלכת
והחזיר פניו אל חזרזיר.
"ראֵה".
ג'ק וסיימון התעלמו ממנו. הם הוסיפו לצעוד.
"אינך יכול לבוא אִתנו."
משקפיו של חזרזיר שבו ונתכסו דוק - הפעם מחמת השפלה.
"אתה סיפרת להם. אחרי מה שאמרתי לך."
פניו ליהטו, שפתיו ריטטו.
"אחרי שאמרתי שאינני רוצה - "
"על מה, לכל הרוחות, אתה מדבר?"
"על זה שקוראים לי חזרזיר, אמרתי שלא איכפת לי כל עוד לא
קוראים לי חזרזיר; וביקשתי שלא תסַפר להם, ואתה הלכת
והכרזת לפני כולם - "
עמדה ביניהם שתיקה. ראלף, שהביט עתה אל חזרזיר ביתר
הבנה, ראה אותו נפגע, מדוכא. רגע פסח על שתי הסעיפים בין
התנצלות לבין פגיעה נוספת.
"מוטב 'חזרזיר' מ'שמן'," פסק לבסוף כמנהיג אמיתי. "בכל
אופן, צר לי אם נפגעת. עכשיו שוב אל האחרים וסיים את מפקד
השמות. זאת המשימה שלך. להתראות."
הוא פנה ורץ בעקבות השנים האחרים. חזרזיר הוסיף לעמוד
על עמדו וסומק ההתמרמרות נגוז מעט-מעט מלחייו. לבסוף חזר
אל המישורת.
השלושה פסעו חיש על-פני החול. המים שפלו וחשפו
רצועת-חוף זרועה אצות, שהיתה מוצקה כמעט ככביש. מעין
הילת-זוהר חפפה עליהם ועל הנוף, והם היו מודעים לה ושמחו
בה. הם הביטו זה אל- זה, צוחקים ברִגשה, מדברים ואין
מקשיבים. האויר היה צח. ראלף, שחש צורך לבטא את
רחשי-לִבּוֹ, עמד על ראשו והתהפך על גבו. אחרי שפסקו מצחוקם
ליטף סיימון את זרועו של ראלף בביישנות; ושוב ראו לצחוק.
"בואו, נתקדם," אמר ג'ק. "אנחנו סיירים."
"נגיע עד קצה האי," אמר ראלף, "ונראה מה יש מעבר לפינה,
מהצד השני."
"אם זה אי - "
עתה, שפנה היום, רפו מעט תעתועי-השרב. הם מצאו את קצה
האי, והוא נראה לעין בבהירות ולא כמין מִקסם-שוא נעוֶה דמות
ודמיון. גם כאן שררה ערבוביַת הצורות הרבועות, וגוש גדול
אחד נשתרבב לתוך הלָגוּנה. עופות-ים היו מקננים שם.
"כמו זיגוּג," אמר ראלף, "על עוגה ורודה."
"לא נוכל לראות מה מעבר לפינה," אמר ג'ק, "מפני שאין כאן
שום פינה, רק עיקול קל. ורואים שהסלעים כאן יותר קשים
למעבר - "
ראלף האהיל על עיניו והתחקה אחר מִתארם החרוּק של
הצוקים המתנשאים לעֵבר ההר. חלק זה של החוף היה סמוך יותר
להר מכל חלק אחר שראו עד כה.
"ננסה לטפס על ההר מכאן," אמר. "אני משער שזו הדרך
הקלה ביותר. הסבך דליל כאן יותר ויש יותר סלעים ורודים.
בואו."
שלושת הנערים התחילו מטפסים על ארבע. איזה כוח לא-נודע
עקר וקיעקע את הקוביות הללו, והן נותרו מוטלות באלכסון, פה
ושם מעורמות זו על גב זו בשיעור פוחת והולך. המַתלול היה
עשוי בדרך-כלל צוק וָרוד ועליו גוש סלע מלוּכסן; ומעל זה, עוד
ועוד כמותו, עד שהיתה הוַרדיות לסוָר של סלעים מאוזנים,
המזדקר מתוך מעשה-הלוּלאה הדמיוני של מטפסי-היער. במקום
שהצוקים הורודים התנשאו מן הקרקע, התפתלו פה ושם
משעולים צרים כלפי מעלה. הנערים יכלו להתקדם בהם עקב
בצד אגודל, כשהם משוקעים בעולם הצומח ופניהם אל הסלעים.
"מי פילס את המשעול הזה?"
ג'ק עמד מלכת וקינח את הזיעה מפניו. ראלף ניצב לידו
קצר-נשימה.
"בני-אדם?"
ג'ק הניד בראשו.
"חיות."
ראלף הציץ אל תוך האופל שמתחת לעצים. היער צלל לקול
המיה דקה.
"בואו, נתקדם."
הקושי היה לא בעליה התלולה בכתפי הסלעים, אלא בצורך
להבקיע מפעם לפעם את סבכי הצומח, כדי להגיע לשביל הקרוב.
כאן היו שרשי המטפסים וגזעיהם סבוכים כל-כך, עד שהנערים
נאלצו להשתחל בעדם כמחטים גמישות. מורה-דרכם היחיד, חוץ
מן הקרקע החומה ונצנוצי-האור האקראיים מבעד לעלוָה, היה
נטיית השיפוע: אם פירצה זו או אחרת, העטורה כבלי מטפסים,
גבוהה מקודמתה.
בדרך כלשהי התקדמו כלפי מעלה.
בעודם לכודים בסבכים אלה, באחד מרגעיהם הקשים ביותר,
נפנה ראלף אל האחרים בעינים קורנות.
"עצום!"
"כביר!"
"פצצה!"
עילת הנאתם לא היתה מחוּורת להם. שלשתם כאחד היו
מיוזעים, מלוכלכים ויגעים. ראלף היה שרוּט ומשוֹרט. עבי
המטפסים היה כעבי ירכיהם והם לא הותירו אלא מעין מנהרות
להמשך החדירה. ראלף השמיע צעקה לנסיון, והם הטו אוזן
להדים המעומעמים.
"לזה אני קורא סיור," אמר ג'ק. "אני מוכן להתערב שלא
דרכה כאן רגל אדם לפנינו."
"יהיה עלינו לשרטט מַפּה," אמר ראלף, "אבל אין לנו נייר."
"נוכל לעשות שרטות על שִיפָה," אמר סיימון, "ולמרוח אותן
בחומר שחור."
שוב באה שעת האחוָה המרוֹממת של עינים קורנות בתוך
החשכה.
"עצום!"
"אדיר!"
לא היה כאן די מקום לעמידה על הראש. הפעם ביטא ראלף את
עצמת רגשותיו בהפילו את סיימון לארץ במהלומת-אגרוף
כביכול; ובמהרה היו לערימה עולצת, מתפתלת באפלולית הסבך.
משנתפרדו הדבקים אמר ראלף ראשון:
"עלינו להתקדם."
סלע-השחם הקרוב עמד בדֵל מן המטפסים והעצים והם יכלו
איפוא לעלות במרוצה במשעול. זה הוליכם אל מערֶה-יער שניתן
להשקיף ממנו על הים הרחב. במערֶה זרחה השמש; היא יבשה
את הזיעה שריותה את בגדיהם בחום הלח, האפל. לבסוף יכלו
להעפיל אל הפסגה תוך טיפוס על ארבע על-פני גושי-סלע
ורודים, ללא חציה נוספת בחשכה. הם עשו את דרכם דרך
המעברים הצרים ועל-פני צרורות אבנים חדות.
"הביטו! הביטו!"
גבוה מעל לקצה זה של האי זקרו הכֵּפים הנתוצים את צוקיהם
ונקיקיהם למרום. הסלע שג'ק נשען עליו זע בקול חירוק כאשר
ניסו להָדפו.
"בואו – "
אבל לא "בואו נעלה" לפסגה. ההעפלה אל הפסגה מן הדין
להשהותה עד שיוכלו שלושת הנערים לאֶתגר זה. הסלע היה
גדול כמכונית קטנה.
"יחד!"
הינוֹע פנים ואחור, תאֵם קצב.
"יחד!"
הַגבּר תנודות המטוטלת. הַגבר, הַגבר, התקדם וּדחַק בנקודת-
האיזון הרחוקה ביותר – הַגבר – הַגבר -
"יחד!"
