ציידת המחשבות התמתחה לאחור בכיסאה הוורוד וחייכה. מכתבים כאלה כבר נהיו דבר שבשגרה, אתנחתה נעימה משגרת העבודה במעבדת המחשבות. "היא גרה קרוב, והתאריך הוא מהיום," היא הרהרה, והתלבטה אם יהיה לה מספיק זמן לבקר את בר בזמן הפסקת הצהריים. "היא בטח כבר תחזור מבית הספר, אבל אולי היא תהיה עייפה?" היא חשבה לעצמה, אבל אז נזכרה בילדים אחרים שביקרה. כולם היו נרגשים לפגוש אותה, לא משנה מה הייתה השעה. אליזבת הפנתה את מבטה לקיר הסמוך לשולחן, שעליו הושען רובה אימתני בצבע ורדרד, שנראה כאילו נלקח היישר מסרט מדע בדיוני. גוף הרובה הורכב מקנה ענקי בצורת ביצה גדולה, ומסביבו היו טבעות מתכתיות שיצרו מבנה דמוי כוכב כמו של שבתאי. בקצה הלוע המרשים הסתיימו הטבעות בכיפוף, בדומה לעלי כותרת של פרחים. לכל אורכו היה הרובה מכוסה במארג מתוחכם של כפתורים בגדלים ובצבעים שונים.
אליזבת הסתכלה על הרובה. נדמה היה לה שהוא קרץ לה באותו הרגע, כמו כלב נאמן שמקשקש בזנבו כדי להודיע שהוא רוצה שיוציאו אותו לטיול. "נלך לצוד כמה מחשבות?" היא קראה לעברו בחיוך וקמה מהכיסא.
*
אליזבת דפקה בדלת פעמיים וחיכתה. הדלת נפתחה לרווחה. הילדה שעמדה מולה לבשה מכנסי ג'ינס קצרים וחולצת טריקו ישנה. שערה החלק היה אסוף לאחור בצמה ארוכה. עיניה הגדולות נפערו לרווחה. "אליזבת?! זאת באמת את?"
"אני ולא אחרת. ואני מניחה שאת בר, נכון?"
"כן. וואו! הגעת ממש מהר."
עיניה של בר הביעו שילוב של חשש ומבוכה מהמפגש. אליזבת הכירה את השלב הזה, את התדהמה בעיני הילדים כשהבחינו ברובה "המכסחת" ולא ממש ידעו איך להגיב לנוכחותו.
"רוצה לראות משהו מגניב?" היא הזדרזה לשאול כדי להפיג את החשש של בר.
בר הנהנה, וזיק של סקרנות נדלק בעיניה. ציידת המחשבות הוציאה מתיק הגב שלה זוג משקפות גדולות ונוצצות. "כולם מכירים את המכסחת, זה הכלי העיקרי שאני משתמשת בו כדי לצוד את המחשבות, אבל האמת היא שבלי השׂרעפיים לא הייתי מצליחה לעזור לאף אחד. הנה, תראי, הם נראים כמו משקפות רגילות, נכון?" אליזבת קירבה את השׂרעפיים לפניה של בר.
"כן... מה זה עושה?" שאלה בר בהתרגשות. "אני יכולה לנסות?"
"בטח," השיבה אליזבת. "חכי רגע, אני בטוחה שיש לי פה זוג נוסף." בזמן שהיא פשפשה בתיק, בר בחנה בעניין את המשקפיים המשונים שהונחו בידיה.
"זה פיתוח די חדשני שלנו במעבדה," המשיכה ציידת המחשבות. "הוא מאפשר לנו להסתכל לתוך המוח של כל ילד, ממש לצלול פנימה כדי לראות מה קורה שם, ואז אפשר לגלות כל מיני מחשבות ולצוד אותן בעזרת המכסחת. הנה הזוג השני," קראה באנחה, "הוא היה בתחתית התיק. טוב, את מרכיבה אותם ככה," אמרה והרכיבה את זוג השׂרעפיים שלה להדגמה, "ואז את מהדקת את החלק הזה פה מאחורה, ממש כמו משקפי צלילה, ועכשיו..."
לבסוף עמדו שתיהן זו מול זו והסתכלו זו בזו כשלכל אחת מהן זוג שׂרעפיים ענקיים שמכסים חצי מהפנים.
"אבל אני לא רואה שום דבר מיוחד," אמרה בר.
"רגע, רגע, אנחנו עוד צריכות להפעיל את השֹרעפיים! אבל אני צריכה להזהיר אותך, בהתחלה זה קצת מפחיד. יהיה פתאום חושך, ואת תרגישי כאילו את צוללת לתוך הים. יכול להיות שתרגישי גם עייפות או שהגרון שלך יהיה יבש או שהשיער יסמור, כל מיני דברים כאלה, אבל אין סיבה להיבהל. צ'יק צ'ק הכול יתבהר, ונגלה איפה אנחנו."
"למה את מתכוונת, איפה אנחנו? את לא יודעת לאן אנחנו הולכות?"
"כל מה שאני יודעת זה שאנחנו נכנסות להרפתקה, הרפתקה בתוך הראש שלך, ושזה יהיה מסקרן ומוזר ומרגש ומאתגר, כמו שכל הרפתקה טובה צריכה להיות. ומפני שלכל ילד יש ראש אחר — המקום תמיד נראה אחרת, והאווירה בו שונה."
"מה זאת אומרת?!" קראה בר, ופניה האדימו. "זה מסוכן? יכול לקרות לנו שם משהו רע?!" שאלה בבהלה.
אליזבת הרגיעה אותה. "אין לך מה לדאוג, תזכרי שזה לא באמת מקום אמיתי, אלא יותר כמו... תמונה של הראש שלך, נגיד, או של מה שקורה בתוכו. הנה," אליזבת הניחה את ידה על הרקה הימנית של בר, "את מרגישה את זה? הכפתור פה הוא כמו כיסא מפלט במטוס. אם את מרגישה שקשה לך מדי, את תמיד יכולה ללחוץ עליו, ואנחנו נחזור לכאן מיד. והכי חשוב שתדעי שאני כל הזמן איתך. כל הזמן.יקרה מה שיקרה, אני לא אעזוב אותך, גם אם המחשבות הכי מפחידות ומגעילות יחליטו להיטפל אלייך. ותאמיני לי, כבר ראיתי הרבה דברים ממש מפחידים שמסתובבים בראשים של כל מיני ילדים, ככה שיש לי לא מעט ניסיון בציד מחשבות. באמת שאין לך ממה לפחד."
אליזבת נתנה בבר מבט בוחן. הרבה מהילדים שפגשה היו קצת לחוצים בצלילה הראשונה שלהם. "הרי בסופו של דבר", חשבה לעצמה, "לא בכל יום מחליטים להיכנס לראש ולראות מה קורה שם". אליזבת ידעה שבדרך כלל צריך רק הסבר קצר על מה שעומד לקרות בצלילה וקצת עידוד. "ידע הוא כוח. כשאני יודעת מה עומד לקרות, אני הרבה יותר רגועה", היא חשבה. גם הפעם נראה שזה הצליח. בר נראתה רגועה יותר, הצבע הטבעי חזר לפניה, והיא גם הפסיקה להתנשף. היא אפילו חייכה קצת.
"את מוכנה לצלול?" שאלה אליזבת.
"קדימה!" קראה בר והושיטה את היד קדימה.
הציידת לחצה אותה בחוזקה, הפעילה את השׂרעפיים ואז הכול נהיה שחור.
אליזבת אהבה את הרגע הזה: הציפייה למה שעומד להתרחש, לגילוי לאן היא עומדת לצלול ואילו מחשבות מעניינות תפגוש שם — הציפייה הזאת הלהיבה אותה בכל פעם מחדש. היא שמה לב לכאב קטן בעורף שאותו הכירה היטב מצלילות קודמות. "מעניין איפה נמצא את עצמנו הפעם", תהתה בינה לבין עצמה והרגישה איך גופה נדרך בהתרגשות. היא מצמצה, וכשפקחה את עיניה הייתה מול מקרר גדול בצבע בז'. "זה עוד לא קרה!" אמרה לעצמה. "בר, הכול בסדר?" היא צעקה לחלל האוויר.
בר עמדה בפינת החדר, בין בובה גדולה של פו הדוב וכלוב נחושת שבתוכו רבץ תוכי ישן. היא נראתה מופתעת, יותר מסוקרנת ממבוהלת, והסתכלה סביב בעיניים מזוגגות. "זה... מטושטש," היא גמגמה.
"אל תדאגי, בעוד שנייה הדברים יתבהרו," ענתה לה אליזבת. בר הסתכלה מסביב בעניין, עיניה נחו על כלוב הנחושת. "אני מכירה את התוכי הזה..." היא מלמלה.
"בטוח שאת מכירה אותו, אנחנו הרי בראש שלך," הסבירה ציידת המחשבות ברכות. "כל מה שנפגוש פה הוא שלך ורק שלך."
החדר היה עגול ולא גדול במיוחד, אבל גדוש בחפצים שונים ומשונים. אליזבת לא הבינה אם זה סלון, מטבח, שירותים או חדר שינה. מולה ניצב לול תינוקות צבעוני יפהפה ובתוכו שמיכה מעוטרת בציורים של דובונים וסוסוני ים. לידו עמדה אסלה שעליה הונחו ערימות ספרים שאיימו לקרוס אל הרצפה בכל רגע. אליזבת העיפה מבט בשאר החפצים וחשה בלבול — הכיור ניצב ליד כוננית ספרים שהכילה סירים ומחבתות; מאחורי המקרר ניצבה שידת עץ ולידה מכתבה קטנטנה; במרכז החדר ניצב שולחן אוכל גדול ומסביבו ובכל פינה היו זרוקים חפצים בערבוביה: מחקים, קליפות אבטיח, קלסר ישן, אבני לגו, עטיפות של חטיפים, משקפיים בלי עדשות, עכבר של מחשב, סכו"ם, שעונים ומשחקים ועוד ועוד ועוד. אליזבת הרגישה סחרחורת. היא הושיטה את ידה לשרפרף קטן שנח לו בתוך הכיור, הפכה אותו והתיישבה עליו.
"יש פה המון דברים!" אמרה בר, בעודה פוסעת בהתפעלות לאורך החדר בין החפצים והרהיטים הרבים. "זאת עוגת יום ההולדת שלי מהגן!" היא קראה והצביעה על עוגה שהייתה מונחת בצלחת פלסטיק. "אני זוכרת אותה כי אמא שמה עליה קישוטים ירוקים מיוחדים כאלה שהיא קנתה בחנות בגבעתיים." "כמו שאמרתי לך, כל מה שיש פה הוא שלך," אמרה אליזבת שכבר התאוששה בינתיים. "אלו זיכרונות שלך מכל מיני תקופות בחיים. מה זה?" היא הניפה ברווז גדול מפלסטיק מול עיניה של בר.
"זה שוקי!" קראה בר בהתרגשות. "הייתי משחקת בו באמבטיה כשהייתי קטנה. לא חשבתי עליו מלא זמן. איפה מצאת אותו?"
"הוא היה פה, מתחת לכלוב של התוכי. דרך אגב, גילית מאיפה את מכירה אותו?" שאלה הציידת והצביעה על הציפור המנומנמת.
"אני כמעט בטוחה שהוא היה שייך לדוד שלי. הייתה לו חווה, ואני חושבת שראיתי אותו שם. התוכי הזה ישן כל הזמן, וכשהתעורר היה אומר תמיד את אותו משפט ונרדם שוב." בר צחקה והחלה לנענע את הכלוב, אבל התוכי המשיך לישון בשלווה. "איזה כיף! לא ידעתי שיכול להיות כל כך נחמד בתוך הראש שלי. קצת פחדתי בהתחלה, אבל אני דווקא נהנית להיזכר בכל הדברים האלה. הי! הנה הכפכפים של סבא. הם היו תמיד קצת מסריחים..." בר המשיכה להסתובב בחדר, להרים חפצים ולחייך.
"נראה שיש לך קצת בלגן בראש," אמרה אליזבת בעדינות.
"זה נכון," הסכימה בר. "לפעמים אני מרגישה שאני ממש לא יודעת מה לעשות עם הכול, אני רק רוצה לברוח ושיהיה לי קצת שקט."
"מתי זה קורה?" שאלה אליזבת, רגע לפני שתשומת לבה הופנתה לדלת העץ הגדולה שליד הלול. קולות המולה התחילו להישמע מצדה השני של הדלת. "בדיוק בזמן," אמרה לעצמה ווידאה שהמכסחת נמצאת בהישג יד.
"מה זה שם? יש שם מישהו?" שאלה בר בחשש והצביעה לעבר הדלת.
המבט של אליזבת נהיה רציני. "אלה כנראה מחשבות והן רוצות להיכנס," אמרה וניגשה לדלת. "בגלל השיחה שלנו התחלת לחשוב כל מיני מחשבות — שאת רוצה לברוח ושיהיה לך קצת שקט. השׂרעפיים קלטו את זה באמצעות קריאת גלי המוח שלך, ובתגובה יצרו במציאות הווירטואלית שלפנינו דימוי הולוגרפי ש..." המבט המבולבל של בר גרם לציידת לחדול מההסבר המדעי. "סליחה, לא משנה, בואי נסתכל מי נמצא שם." אליזבת הציצה בחלון עגלגל קטן שהיה ממוקם בחלקה העליון של הדלת. מהעבר השני עמדה חבורה של מחשבות שחייכו לעברה.
"מי נמצא שם? אני רוצה לראות, תני לי, תני לי!" התפרצה בר, דחפה את אליזבת הצדה ופתחה את הדלת לפני שאליזבת הספיקה לענות או לעצור אותה. "שלום!" קראה מחשבה שמנמנה בשעה שגלשה פנימה, הודפת בגסות את בר, ידיה עמוסות בחטיפים ובממתקים. היא זרקה בה מבט מזלזל, סיננה לעברה, "כולם מדברים עלי מאחורי הגב," משכה בכתפיה והמשיכה לשולחן שבמרכז החדר, שם החלה לפרוק את הממתקים. אחריה הגיע נחיל של מחשבות, ידיהן עמוסות גם כן בכל טוּב. לפני שאליזבת או בר הספיקו להבין מה קורה, החדר התמלא מחשבות שהתרוצצו, אכלו, פטפטו והזיזו את החפצים הפזורים בו. אחת המחשבות עלתה על הארון וקפצה במקום, לקול תרועה רמה של מחשבות אחרות. כמה מחשבות שיחקו תופסת, אחרות מצאו את שוקי הברווז והחלו למסור אותו מיד ליד. אליזבת הייתה מבולבלת מאוד. היא הסתכלה לאחור אל השרפרף שלה, אבל גילתה שהוא כבר נלקח על ידי קבוצת מחשבות שהחליטה לבנות בעזרתו מגדל.
בר לא יכלה עוד להחזיק בגרון את המצוקה, וצעקה השתחררה מפיה: "מה קורה פה? מה זה כל ה... דברים האלה?! מה הם עושים אצלי בראש? שילכו מפה!"
אליזבת ניסתה להרגיע אותה. "אלו מחשבות, הן באות והולכות בראש שלך. זה ככה אצל כולנו," אמרה.
"אבל אני לא רוצה אותן!" אמרה בר, בעודה תופסת מחשבה קטנה ומנסה לדחוף אותה לכיוון הדלת. המחשבה המופתעת פלטה צווחה, וכמה מחשבות אחרות התקרבו בסקרנות. הן פנו אל בר בפרץ של שאלות ואמירות.
המחשבות הקיפו את בר, טיפסו עליה ודיברו בקצב מסחרר, עד כדי כך שאליזבת לא הצליחה לראות אותה מרוב מחשבות. היא ידעה שמתחת להר המחשבות הזה נמצאת ילדה אחת מבולבלת מאוד שזקוקה לה. ציידת המחשבות הקיפה בידיה את פיה בצורת מגאפון, נשמה נשימה עמוקה וצעקה בקול רם: "בר! אני יודעת שאת שם, בין כל המחשבות האלה. תקשיבי לי טוב ותעשי בדיוק מה שאני אומרת לך! אני רוצה שתפני את תשומת הלב שלך למשהו אחר מלבד המחשבות האלה שחופרות לך עכשיו!"
מתחת להר המחשבות, בר התאמצה לעשות את מה שאליזבת הורתה לה. זה לא היה קל בכלל. המחשבות המשיכו להציק לה, והיא התקשתה להתרכז במשהו אחר. היא הרגישה שהראש שלה מתפוצץ, שהיא לא מסוגלת יותר, שעוד שנייה היא תטבע בים של מחשבות מציקות. מהצד השני של הר המחשבות היא עוד יכלה לשמוע את קולה של אליזבת, חלש אך בטוח בעצמו, שמרגיע ומעודד אותה: "בר, אל תתייאשי!"
בר עצמה את עיניה וניסתה להתרכז בקול ובמה שהוא אמר לה. ובאמת, כמה רגעים לאחר מכן הר המחשבות החל לנוע ולרעוד בעצבנות, משלח מחשבות קטנות כגדולות לכל עבר. ברעד הראשון עפו מספיק מחשבות, כך שהראש של בר הציץ מלמעלה; ברעד השני עפו עוד מחשבות עד שההר הגיע לה רק עד לגובה החזה; וברעד השלישי שאר המחשבות התפזרו. לבסוף נגלתה בר, קטנה ומבולבלת, מסתכלת בבהלה על המוני המחשבות שנמרחו על קירות החדר העלגלגל. כמה מחשבות שבו להתהלך בחדר. הן נראו המומות. אחרות התכווצו עד שנעלמו, משאירות אחריהן רק שובל של עשן דק. בר הסתכלה על אליזבת במבט מעריץ.
