חלק ראשון - טוקיו
1
אני חיה בלילות. העור שלי נעשה חיוור, השיער כהה ונוצץ, והצחוק מהיר. הגוף שלי למד לנוע כמו שמן, בתנועות חלקות שמותחות ומציגות אותו לראווה, כמו גוף של חיה לילית שנלכדה לרגע בהבהוב של סיגריה נדלקת. עכשיו הוא רפוי ומזיע באטיות, לאחר שהלילה כבר מילא את תפקידו. אני באה עכשיו ממקום מפואר, ברובע ששמו מתנגן כמו שם של בושם, אבל השם הזה סבוך כמו קשר, ואני לא יכולה למצוא אותו כרגע במוחי הריק. אני חוזרת במונית, שיכורה ועייפה, מהלב החשוך והמנצנץ של העיר. שני נהרות אור, ארגמני ולבן־דוקר, רוקדים כמו שני נחשים דרך העפעפיים הכבדים שלי. אחת מנעלי העקב אבדה אי שם, על רצפת המונית. הנעל השנייה מוטלת, יחד עם הרגל השנייה, על ספסל המונית. כפות רגלי חסרות תחושה.
שכחתי את השם שלי, וזה מצחיק אותי. אני מחפשת אותו בתוך ראשי ואינני מוצאת. אני לא יודעת מי אני, וזה הדבר הכי משעשע בעולם. אני צוחקת ומדברת לעצמי בקול רם. אולי הלכתי הביתה עם האדם הלא נכון, אני אומרת לעצמי, ושומעת קולות יבשים שנשמעים כמו צחוק, נשברים כמו חרסינה מתוך הגרון שלי.
אני יושבת בפישוק רחב למרות החצאית הקצרה שלי. הנהג בעל הכפפות הלבנות מקפיד שלא להסתכל בי במראה. אני נושמת ברכות, ואינני יודעת אם אני מאושרת. אני תוהה. אני צריכה להיות מאושרת. גבר אחד שילם עכשיו לנהג הזה סכום גבוה מאוד, סכום אגדי, שייקח אותי לבית הרחוק שלי, רק בגלל שהתחשק לו לשתות בחברתי עוד כוס אחרי שהרכבת האחרונה עזבה.
איזה מטומטם, אני חושבת. במקום לשפוך ככה את הכסף, עדיף אם היה מקפל את השטרות האלו ודוחף אותם לכף ידי, ופוטר אותי מחברתו מוקדם יותר, שאספיק לרכבת. אז אולי הייתי חושבת עליו דברים יותר טובים, ואולי גם הייתי יותר נחמדה אליו בפעם הבאה. ידידותית יותר, עם כל מה שזה אומר.
אני נוגעת באצבעותי בפנים שלי. אני מנסה למשש את הפנים שהגבר הטיפש ההוא לא רצה להיפרד מהן. אלו לא הפנים שלי. הן חסרות תחושה כמו קרטון. אני מתחילה להיבהל. אני חייבת להיות בטוחה שהעור שלי עדיין חלק, שלא התנפחו בתוכו פצעונים מכוערים ולא נחרצו קמטים, ולא נעשיתי זקנה בדקות שעברו מאז שנפרדתי ממנו. אבל גם האצבעות שלי חסרות תחושה. מערכת העצבים שלי מאולחשת. אני פוערת את הפה וצוחקת בקול רם. אולי כבר התפוררתי ונרקבתי מבפנים.
גבר שמבלה את הערב במקום שממנו אני חוזרת, יכול לבזבז בלילה אחד הון עתק, סכום גבוה כמו זה שאני מרוויחה בחודש, ואני מרוויחה הרבה. מה עשיתי הערב? כל מה שאני זוכרת שהייתי עצבנית ושתיתי עוד ועוד. למה הרגשתי כל־כך חסרת שקט? משהו בעומק הערב היטשטש ונעשה עמום. אולי העצבנות באה כי הגרבונים שלי תפסו רכבת, ונערת הבר היתה עסוקה ולא יכלה לרוץ ולהביא לי חדשים מהסופרמרקט שפתוח בלילה. מאסטר היה הורג אותי אם הוא היה רואה את זה. המקום שלו יקר, ולמי שמשלם כל־כך הרבה מגיע לקבל בחורות יקרות בלי רכבת בגרבונים.
טוקיו זורמת מול חלון המונית כמו נהר של לבה מותכת. האורות הלבנים והאדומים יורים גצים כמו היהלום על האצבע של מָמה־סָן. לעזאזל עם היהלומים שלה. על האצבע הצרה והלבנה והמושלמת שלה, עם הציפורן המלוטשת, יש לה יהלום בגודל של בית. הוא מנצנץ כמו העיניים של התינוק שאין לה. מאיפה לה כל־כך הרבה כסף? היא לא עונדת שום תכשיטים אחרים, כי גם היא שונאת דברים זולים, בדיוק כמוני. יום אחד, גם לי יהיה יהלום כזה, וזה יהיה בקרוב.
הנהג מסובב את ההגה ונוטש את הנהר האדום והנהר הלבן. הוא יורד באחד המחלפים לעיר פרברים שבה נמצא הבית שלי. בכביש מול הבית עובד טרקטור גדול ששופך זפת, ואדים לבנים עולים מהזפת באמצע הלילה. אני צריכה לחצות את הזפת החמה עם הריח השחור החריף בדרך למיטה שלי. אני מוציאה רגל מהמונית ומגלה שהיא יחפה. גם הגרבונים כבר קרועים עד הירך. הנהג רוטן ומחפש בשבילי את הנעל. הוא מוצא אותה מתחת המושב שלו, ומושיט לי אותה בלי להסתכל בי. אני נועלת את הנעל ומתנדנדת החוצה דרך האדים. העקבים מטביעים עיגולים כמו מטבעות גדולות בזפת הרכה. האדים עולים ומלפפים את ברכי, נכנסים דרך החצאית הקצרה ומלקקים את ירכי, בזמן שהפועלים שסוללים את הכביש נשענים על האתים שלהם ומסתכלים באישה הזו במעיל היקר, שמפילה את הארנק שלה על הזפת, וכמעט נופלת כשהיא מתכופפת להרים אותו. רק אחרי נצח אני מצליחה לחצות את אוקיינוס הזפת ולהגיע לידית הדלת.
המגע הקר של הידית מפכח אותי. אני מנקה בלשון את הפה שלי, שלא יסריח מאלכוהול, למקרה שמישהו עדיין ער בבית. אבל אף אחד לא ער. כולם ישנים את שנתם הטובה, כדי שבבוקר יוכלו להשכים. הם אנשים חרוצים, האנשים שגרים כאן. אני נכנסת בשקט כמו עכברון, חולצת בזהירות את נעלי העקב שלי ומנקה במטפחת את גרגרי הזפת הדבוקים בהן. אני לא רוצה להעיר את הישנים. אני אוהבת אותם.
בדרך למעלה, אל חדרי בקומה השנייה, אני עוצרת ליד דלת חדרו של סֵנסֵאי. הוא כבר מזמן ישן את שנתו הפריכה והאוורירית, בלי שום דבר שיעיק על לבו הזקן, כדי שמחר יוכל להתעורר עם שחר, במצב־רוח טוב, כהרגלו. אני מצמידה את כפות ידי אל הדלת למשך רגע ארוך, נשענת עליה ומרכזת את שארית הצלילות שנותרה בי כדי להודות לו. רק בזכותו אני חוזרת מדי לילה אל הבית השקט הזה, כמו אי של שלווה בתוך ים האורות המנצנצים. אולי הוא חש בי עכשיו כשאני עומדת מחוץ לדלתו, ומחייך בשנתו, ואולי הוא כבר סולח לי מראש.