הרואים למרחק 2 - רוצח מלכותי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הרואים למרחק 2 - רוצח מלכותי
מכר
מאות
עותקים
הרואים למרחק 2 - רוצח מלכותי
מכר
מאות
עותקים

הרואים למרחק 2 - רוצח מלכותי

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

המשך הפטזיה המופלאה, בסגנון ספריו של טולקין, עולם אחר, אותו הכרנו בספר שוליית הרוצח, נפרש מול עינינו, עולם מלא הרפתקאות, מיסתורין ורומנטיקה... והרוצח המלכותי, פיץ, הוא המתאר לנו עולם זה!

"אי אפשר להניח ספר זה מהיד... אנו מחכים לספר הבא בסדרה.."

"פנינה זוהרת במדף העמוס של ספרי הפנטזיה..."

"פנטזיה מופלאה, המחייה את העולם האחר... ספר זה מלמד אותנו מה משמעות נאמנות ואמון... כתיבה מופלאה."

רוצח מלכותי הינו הספר השני בטרילוגיה רבת היקף, הכוללת גם את הספרים שוליית הרוצח ושליחותו של רוצח. ספריה של רובין הוב זכו להצלחה כבירה בארה"ב ובאנגליה והיו ברשימות רבי - המכר השונות. בקרוב הסרט וסדרת הטלויזיה. סדרת הרואים למרחק מעלה את ספרות הפנטזיה דרגה אחת למעלה. סוף סוף ישנה סידרה, המזכירה את איכויות כתיבתו של טולקין

פרק ראשון

פרולוג

חלומות והתעוררויות

מדוע נאסר לרשום ידע מפורט של הקסמים? אולי משום שכולנו חוששים שידע מסוג זה ייפול לידיו של אדם שאינו ראוי לעשות בו שימוש. כמובן שמאז ומעולם היתה מערכת של חניכות כדי להבטיח שההבנה של קסם תועבר רק לאלו שאומנו והוכחו כראויים ליידע שכזה. בעוד שזה נראה פנסיון מרשים להגן עלינו מפני עוסקים בלתי ראויים בחכמה סודית, זה בכך התעלמות מן העובדה שהקסמים לא מופקים מחכמה מסוימת זו. הנטייה המיוחדת לסוג מסוים של קסם הינה מולדת או חסרה. למשל, היכולת להפעלת קסם המכונה "אומנות" קשורה במישרין לקשר דם עם השושלת המלכותית של הרואים למרחק, למרות שהיא יכולה גם לפעול כ״נטייה פראית" בקרב אנשים שאבותיהם הקדמונים הגיעו הן משבטי פנים היבשת והן מאיי החוץ. אדם שהוכשר באומנות מסוגל לשלוח עצמו אל תוך מוחו של אחר, לא משנה כמה הוא רחוק ממנו, ולדעת מה הוא חושב. אלו שהאומנות חזקה בהם יכולים להשפיע על מחשבות אלו או ליצור קשר עם אדם זה. למטרות של ניהול קרב או איסוף מידע, זהו כלי שימושי ביותר.

הפולקלור מספר על קסם עתיק עוד יותר, שכיום הינו שנוא מאד, הנודע כ״בינה״. מעטים יודו על כישרון לסוג זה של קסם, ולפיכך הוא תמיד מוכר במומחיותם של האנשים שבעמק הבא, או אלו החיים מצדו השני של קו הרכס הרחוק. אני חושד שזה היה פעם קסמם הטבעי של אלו שחיו על היבשה כציידים ולא כבני יישובים קבועים; קסמם של אלו שהרגישו קרבת דם עם חיות הבר שביערות. הבינה, כך נאמר, נתנה את היכולת לדבר בשפות הרבות של החיות. כמו כן ניתנה ההזהרה שאלו שהפעילו את הבינה זמן רב מדי או בכישרון רב מדי, הפכו לאותה החיה אליה התקשרו. אך זו עשויה להיות אגדה בלבד.

ישנם גם קסמי ה״משוכה״, למרות שאף פעם לא הצלחתי להחליט מה מקור שם זה, אשר אומתו אך עדיין חשודים, וכוללים קריאה בכף היד, התבוננות במים, פרוש של השתקפויות גבישים ומבחר של כישורים נוספים שמנסים לחזות את העתיד. בקבוצה נפרדת, חסרת שם, ישנם הקסמים שגורמים להשפעות גופניות כמו היכולת להיות בלתי נראים לעין, יכולת לרחף, יכולת להעניק תנועה או חיים לחפצים דוממים: כל הקסמים של האגדות העתיקות, מ״הכסא המעופף של כן האלמנה״ ועד ״המפה המכושפת של רוח צפונית״. אני לא מכיר אנשים שטוענים לכשורים בקסמים אלו. נראה שאלו רק מרכיביהם של אגדות, המיוחסים לאנשים שחיו בזמנים קדומים או מקומות מרוחקים, או לבריות בעלות איפיונים מיתיים או מיתיים בחלקם: דרקונים, ענקים, המבוגרונים, האחרים, פיקסים.

אני משתהה כדי לנקות את עט הנוצה שלי. הכתיבה שלי נעה מעכבישית לגבישית על נייר עלוב זה. אך לא אשתמש בקלף טוב עבור מילים אלו; עדיין לא. איני בטוח שעליהן להכתב. אני שואל את עצמי, מדוע לכתוב זאת בכלל? האם מידע זה לא יועבר הלאה מפה לאוזן אלו שראויים? ייתכן. אך ייתכן שלא. הדברים אותם אנו לוקחים כמובן מאליו כעת, הידע של דברים אלו, עשוי להיות לפלא ולתעלומה ביום מן הימים לצאצאינו.

יש מעט מאד מידע בכל אחת מהספריות על קסם. אני עובד בשקדנות, מתווה חוט של ידע דרך עבודת טלאים של אינפורמציה. אני מגלה איזכורים מפוזרים, רמיזות חולפות, אך זה הכל. אספתי אותם, במהלך השנים האחרונות, ואגרתי אותם במוחי, תמיד מתוך כוונה להעביר את הידע שלי לנייר. ארשום את אשר אני יודע מתוך הניסיון שלי, כמו גם את מה שגיליתי. אולי כדי לספק תשובות עבור טיפש עלוב אחר, בעתיד לבוא, אשר עשוי למצוא את עצמו מוכה על ידי מלחמתם של הקסמים שבתוכו כפי שהייתי אני.

אך כאשר אני ניגש למשימה, אני מהסס. מי אני שאציב את רצוני כנגד חכמתם של אלו שחייהם חלפו לפני? האם ארשום בכיתוב רגיל את השיטות בהם יוכל אדם מוכשר בבינה העתיקה להרחיב את התחום שלו, או לקשור חיה אליו? האם אפרט את האימונים אותם צריך לעבור אדם לפני שיוכר כמוכשר באומנות? כישופי המשוכה וקסמי האגדות אף פעם לא היו מנת חלקי. האם יש לי זכות לחשוף את סודותיהם ולהצמידם לנייר כאילו היו פרפרים או עלים שנאספו למטרות לימוד?

אני מנסה לשקול מה עשוי אדם לעשות עם ידע מסוג זה, שנרכש באופן לא צודק. זה מוביל אותי לשקול מה רכשתי בעזרת ידע זה. כוח, ממון ואהבת אישה? אני לועג לעצמי. לא האומנות ולא הבינה העתיקה, הציעו לי משהו מכל זה. או אם הן כן הציעו לי זאת, לא היתה לי התבונה או השאיפה לנצל אותם כאשר הוצעו לי.

כוח. איני חושב שרציתי בו אי־פעם לשם עצמו. צמאתי לו, לעיתים, כאשר נרמסתי אני, או כאשר המקורבים אלי סבלו תחת אלו שניצלו את כוחם לרעה. ממון. מעולם לא שקלתי זאת באמת. מהרגע שבו אני, נכדו הממזר, נשבעתי אמונים למלך ערמומי, הוא תמיד דאג לכך שכל צרכי יסופקו. היה לי מזון בשפע, יותר חינוך ממה שלפעמים רציתי, בגדים פשוטים כמו גם אופנתיים באופן מרגיז, ובשכיחות מספקת גם מטבע אחד או שניים משלי לבזבוזים. לגדול בטירת הצבי, היה בכך מספיק שפע ויותר ממה שהיה לרוב הנערים שבעיר. אהבה? ובכן. הסוסה שלי סוטי חיבבה אותי, בדרכה השלווה. היתה לי הנאמנות המלאה של כלב בשם רחרחני, והיא שהובילה אותו לקברו. זכיתי באהבה העצומה של גור כלבים, וגם במקרה זה היא גרמה למותו. אני מתחלחל למחשבה על המחיר ששולם מרצון עבור האהבה אלי.

תמיד נחלתי את הבדידות של ילד שגדל בינות לתככים ומזימות סודיות, את הרגשת הלבד של ילד שלא יכל לבטוח בכל ליבו באף אחד. לא יכולתי לפנות לפדרן, סופר הארמון ששיבח אותי על כתב היד המסודר והאיורים המדויקים שלי, ולגלות לו שכבר הייתי שולייתו של הרוצח המלכותי, ולכן לא יכולתי ללכת בעקבות משלח ידו. כמו כן לא יכולתי לגלות בפני צ׳ייד, אדוני בדיפלומטיה של הסכין, את הברוטליות המתסכלת שסבלתי בניסיונותי ללמוד את דרכי האומנות מגיילן המורה לתורת האומנות. ולא העזתי לדבר בפתיחות עם אף אחד אודות הנטייה הצומחת אצלי לבינה, הקסם העתיק של החיות, שנחשבה לסטייה וקלון אצל כל מי שעשה בה שימוש.

אפילו לא עם מולי.

מולי היתה הדבר היקר ביותר לליבי: מקלט אמיתי. לא היה לה שום קשר עם חיי היומיום שלי. לא היה זה רק משום היותה נקבה, למרות שהיתה בכך תעלומה מספיקה עבורי. אני גודלתי כמעט לגמרי בחברתם של גברים, משולל לא רק מאמי ואבי הטבעיים, אלא גם מכל קרוב משפחה שיכיר בי בפתיחות. כילד, הטיפול בי הופקד בידיו של בוריך, אדון האורוות המחוספס שהיה פעם יד ימינו של אבי. נערי האורווה והשומרים היו בני הלוויה הרגילים שלי. אז כמו עכשיו, היו נשים בחברות השמירה, אם כי לא כל כך הרבה אז כמו היום. אך כמו חבריהן לעבודה הגברים, היו להן תפקידים לבצע, והיו להן חיים ומשפחות משלהן כאשר הן לא היו במשמרתן. לא יכולתי לתבוע את זמנן. לא היו לי אמא, אחיות או דודות משלי. לא היו נשים שהציעו לי את הרוך המיוחד שנחשב לנחלתן של הנשים.

אף אחת מלבד מולי.

היא היתה מבוגרת ממני רק בשנה אחת או שתיים, וצמחה באותה הדרך בה ענף ירק חודר בכוח דרך פרצה באבני הריצוף. לא היה בכוחם של שיכרותו ואלימותו התכופה של אביה או המטלות השוחקות של ילדה המנסה לשמר את העמדת הפנים של בית ועסק משפחתי, למחוץ אותה. כאשר פגשתי בה לראשונה, היא היתה פראית וזהירה כגור שועלים. מולי אף־מדמם היה כינויה בפי ילדי הרחוב. לעיתים קרובות היא נשאה את הצלקות שמכותיו של אביה השאירו בה. למרות האכזריות שלו, היא דאגה לו. מעולם לא הבנתי זאת. הוא היה גוער ונוזף בה אפילו כאשר עזרה לו לגרור רגליו הביתה אחרי חגיגות השתייה שלו והשכיבה אותו במיטה. וכאשר התעורר, מעולם לא הביע חרטה על שיכרותו או על דבריו הקשים. היו רק ביקורות נוספות: מדוע לא טואטא מחסן הנרות ולא פוזרו עשבים טריים על הרצפה? מדוע היא לא טיפלה בכוורות הדבורים כאשר כמעט נגמר להם הדבש למכירה? מדוע הניחה לאש לכבות מתחת לקדירת חלב־הנרות? אני הייתי עד אילם פעמים רבות יותר ממה שברצוני לזכור.

אבל יחד עם זה, מולי גדלה. היא פרחה, בקיץ פתאומי אחד, לאישה צעירה שהותירה אותי מלא הערצה על מנהגיה המוכשרים וקסמיה הנשיים. מצידה, היא נראתה לגמרי לא מודעת לאופן בו יכלו עיניה לפגוש בשלי ולהפוך את לשוני לפיסת עור בפי. אף קסם שהיה לי, לא האומנות ולא הבינה העתיקה, לא הוכיחו את עצמם כנגד המגע המקרי של זרועה בזרועי, ולא יכלו להגן עלי מפני הסרבול שפקד אותי כשחייכה אלי.

האם עלי לתאר את שערה זורם עם הרוח, או לפרט כיצד צבע עיניה התחלף מענבר כהה לחום עשיר בהתאם למצב רוחה וגוון שמלתה? הייתי קולט מבט חטוף של חצאיותיה הסגולות וצעיפה האדום בקרב קהל השוק, ולפתע לא הייתי מודע לאף אחד מלבדה. אלו קסמים שהייתי עד להם, ולמרות שאני יכול לרשום אותם על נייר, אף אחד אחר לא יוכל להפעילם בכישרון שכזה.

כיצד חיזרתי אחריה? בגינוייו המגושמים של ילד, בוהה בה כמו איש פשוט הצופה בכדוריו המסתחררים של להטוטן. היא ידעה שאהבתיה לפני שידעתי זאת אני. והיא נתנה לי לחזר אחריה, למרות שהייתי צעיר ממנה בכמה שנים, ולא אחד מבני העיר, ובעל סיכויים מועטים למיטב ידיעתה. היא חשבה שהייתי נער השליחויות של מעתיק ספרים, עובד במשרה חלקית באורוות, שליח הטירה. היא מעולם לא חשדה בכך שאני הממזר, הבן הלא מוכר שהפיל את הנסיך אביר ממקומו בסדר הירושה. זה בלבד היה סוד גדול מספיק. אודות קסמי והעיסוק הנוסף שלי היא לא ידעה דבר.

אולי משום כך יכולתי לאהוב אותה.

זו לבטח הסיבה שבגללה איבדתי אותה.

נתתי לסודות ולכשלונות ולמכאובים של חיי האחרים להעסיק אותי יותר מדי. היו קסמים ללמוד, סודות לגלות, אנשים להרוג, מזימות לשרוד. מוקף על ידם, מעולם לא עלה על דעתי שיכולתי לפנות אל מולי כדי לזכות במידה של תקווה והבנה שחמקו ממני בכל מקום אחר. היא היתה מעבר לדברים אלו, לא מוכתמת על ידם. אני הקפדתי לשמור מפניה כל מגע איתם. מעולם לא ניסיתי למשוך אותה אל תוך עולמי. במקום זאת, באתי אל תוך עולמה, אל עיר הנמל והדיג שם מכרה נרות ודבש בחנות שלה וקנתה בשוק, ולעיתים טיילה איתי על חופי הים. עבורי, היה זה מספיק שהיא קיימת בשביל שאוהב אותה. אפילו לא העזתי לקוות שהיא עשויה להשיב לי רגש זה.

הגיעה תקופה שבה האימון שלי באומנות גרם לי לאומללות כל כך עמוקה עד שלא חשבתי שאוכל לשרוד. לא יכולתי לסלוח לעצמי על שלא הצלחתי ללמוד אותה; לא יכולתי לדמיין לעצמי שכשלוני עשוי להיות חסר חשיבות לאחרים. כיסיתי על יאושי בנסיגה כעוסה. נתתי לשבועות הארוכים לחלוף, ואף פעם לא ראיתי אותה או אפילו שלחתי לה הודעה שחשבתי עליה. לבסוף, כאשר לא נותר איש אליו יכולתי לפנות מלבדה, חיפשתי אחריה. מאוחר מדי. הגעתי לחנות הנרות שבעיר באחר־צהריים אחד, מתנות בידי, בדיוק בזמן לראות אותה עוזבת. לא לבד. עם ג׳ייד, מלח טוב מראה ורחב חזה, עם עגיל נועז באוזן אחת וגבריות רבת בטחון של גילו הבוגר. בלא שהבחינו בי, מובס, התגנבתי משם והבטתי בהם הולכים להם שלובי זרוע. נתתי לה ללכת, ובחודשים הבאים, ניסיתי לשכנע את עצמי שליבי וויתר עליה גם כן. אני תוהה מה היה קורה אילו הייתי רץ אחריהם באותו אחר־הצהריים, אילו התחננתי להחליף מילה אחרונה איתה. מוזר, לחשוב על כל כך הרבה אירועים המתקיפים את גאוותו המוטעית של ילד או השלמתו הנלמדת עם תבוסות. גירשתי אותה ממחשבותי, ולא דיברתי אודותיה עם איש. המשכתי בחיי.

המלך ערמומי שלח אותי כרוצח שלו יחד עם שיירה גדולה של אנשים ההולכים להיות עדים לשבועתה של נסיכת ההרים קטריקן ככלתו של הנסיך אמת. המשימה שלי היתה לגרום בשקט למותו של אחיה הבוגר, הנסיך רוריסק, באופן לא מורגש כמובן, כך שהיא תיוותר היורשת הבלעדית לכס המלכות של ממלכת ההרים. אך מה שגיליתי כאשר הגעתי לשם היה מסכת של שקרים ורמאויות שפותחה על ידי דודי הצעיר ביותר, הנסיך הדר, אשר קיווה להפיל את אמת ממקומו בסדר הירושה ולדרוש את הנסיכה ככלתו שלו. אני הייתי כלי המשחק אותו התכוון להקריב עבור המטרה שלו; ואני הייתי כלי המשחק שבמקום זאת הפיל את כלי המשחק האחרים מסביבו, בהביאי את זעמו ונקמנותו על עצמי, אך בכך לשמור את הכתר ואת הנסיכה עבור הנסיך אמת. איני חושב שהיתה זו גבורה. כמו כן איני חושב שהיתה זו שנאה קטנונית שכוונה כלפי האדם שתמיד התעמר בי והקניט אותי. היה זה מעשהו של ילד שנהיה לגבר, ועושה את הדבר אותו נשבעתי לעשות שנים לפני שידעתי את מחירה של שבועה כזו. המחיר היה גופי הצעיר והבריא, שעד אז לקחתי כמובן מאליו.

זמן רב לאחר שהבסתי את תוכניתו של הדר, השתהיתי במיטת חוליי בממלכת ההרים. אך לבסוף הגיע בוקר שבו התעוררתי והאמנתי שמחלתי הארוכה הגיעה סוף סוף לידי סיומה. בוריך החליט שאני הייתי מספיק בריא כדי להתחיל במסע הארוך הביתה אל ששת הדוכסויות. הנסיכה קטריקן ופמלייתה עשו דרכם לטירת הצבי שבועות קודם לכן, כאשר מזג האויר עוד היה נוח. כעת שלגי החורף כבר כיסו את החלקים הגבוהים של ממלכת ההרים. לולא היינו עוזבים את ג׳האמפ בהקדם, היינו נאלצים להעביר שם את החורף. אני קמתי השכם באותו הבוקר, אורז את חפצי האחרונים, כאשר הרעידות הקטנות הראשונות החלו. התעלמתי מהם בנחישות. זו רק חולשה, אמרתי לעצמי, מכך שעוד טרם אכלתי את ארוחת הבוקר, וההתרגשות של המסע הביתה. עטיתי את המלבושים שז׳ונקיא סיפקה לנו עבור מסע החורף שלנו דרך ההרים והמישורים. עבורי היתה חולצה אדומה ארוכה שרופדה בצמר. המכנסיים המרופדים היו ירוקים, אך מעוטרים באדום בקווי המתניים והקרסוליים. המגפיים היו שקים של עור רך, כמעט חסרי צורה עד שרגלי נשרכו בהם, מרופדות בצמר גזוז ובפרווה. הם הודקו לרגליים עם מעטפות ארוכות של פיסות עור. אצבעותי הרועדות גרמו ללבישתם להיות למשימה קשה. ז׳ונקיא אמרה לנו שהן נפלאות לשלג היבש של ההרים, אך יש להשמר מלהרטיבן. היתה מראה בתוך החדר. תחילה, חייכתי למראה ההשתקפות שלי. אפילו הליצן של המלך ערמומי לא התלבש בכזו ססגוניות. אך מעל למלבושים הצבעוניים, פני היו רזים וחיוורים, וגרמו לעיני הכהות להראות גדולות מדי, בעוד ששערי המגולח מפאת המחלה, שחור וזיפי, סמר כשערו של כלב. מחלתי הרסה אותי. אמרתי לעצמי שאני סוף סוף בדרכי הביתה. הסבתי פני מהמראה. בעודי אורז את מספר המתנות הקטנות שבחרתי להביא הביתה לידידי, חוסר היציבות שבידי גבר.

בפעם האחרונה התישבנו בוריך, הנדס ואני לארוחת הבוקר עם ז׳ונקיא. הודיתי לה פעם נוספת על כל אשר עשתה למען החלמתי. הרמתי כפית כדי לאכול את הדייסה, וידי נתקפה בעווית. הפלתי את הכפית. הבטתי בחפץ הכסוף נופל ואני נפלתי בעקבותיו.

הדבר הבא אותו אני זוכר זה הפינות המוצלות של חדר השינה. שכבתי זמן רב מבלי לנוע או לדבר. עברתי ממצב של ריקנות לידיעה שהיה לי התקף נוסף. הוא חלף; הגוף והנפש שבו להיות תחת שליטתי. אך לא רציתי בהם עוד. בגיל חמש עשרה, גיל שבו הרוב מגיעים בו לשיא אונם, אני כבר לא יכולתי לסמוך על גופי בביצוע הפעולה הפשוטה ביותר. אני הייתי פגוע, ודחיתי זאת בלהט. חשתי בנקמנות פראית לעבר הבשר והעצם שכבלו אותי, והשתוקקתי לדרך כלשהי בה אוכל להביע את אכזבתי הגועשת. מדוע לא יכולתי להבריא? מדוע לא החלמתי?

׳זה פשוט ייקח עוד קצת זמן, זה הכל. חכה עד אשר תחלוף חצי שנה מהיום בו נפגעת. אז תוכל לבחון את עצמך.׳ היתה זו ז׳ונקיא המרפאה. היא ישבה ליד האח, אך כסאה הוזז אחורה אל הצל. לא הבחנתי בה עד שדיברה. היא קמה לאט, כאילו החורף גרם לכאב בעצמותיה, ובאה לעמוד לצד מיטתי.

׳אני לא רוצה לחיות כמו איש זקן.׳

היא כיווצה את שפתותיה. ׳במוקדם או במאוחר, כך תצטרך לחיות. לפחות כך אני מקווה שתשרוד שנים כה רבות. אני זקנה, וכך גם אחי המלך איוד. אנו לא רואים בכך מעמסה כבדה כל כך.׳

׳אני הייתי מוכן לקבל על עצמי את גופו של איש זקן אילו השנים הם שהשיגו זאת למעני. אבל אני לא יכול להמשיך כך.׳

היא הנידה ראשה, מבולבלת. ׳כמובן שתוכל. החלמה הינה מייגעת לעיתים, אך לאמור שאינך יכול להמשיך... איני מבינה. ייתכן שזה הבדל בשפות שלנו?׳

לקחתי נשימה כדי להמשיך ולדבר אך באותו רגע נכנס בוריך. ׳אתה ער? מרגיש יותר טוב?׳

׳אני ער. לא מרגיש יותר טוב׳, רטנתי. אפילו לעצמי נשמעתי כילד מפונק.

בוריך וז׳ונקיא החליפו מבטים מעלי. היא נגשה למיטתי, טפחה על כתפי, ואז עזבה את החדר בדממה. סובלנותם הבולטת פגעה בי, וכעסי העצום גאה. ׳מדוע אתה לא יכול לרפא אותי?׳ דרשתי מבוריך.

הוא נרתע מההאשמה שהיתה בשאלתי. ׳זה לא כל כך פשוט׳, הוא החל.

׳מדוע לא?׳ התישבתי במאמץ רב במיטתי. 'אני ראיתי אותך מרפא את כל סוגי הפגעים בחיות. מחלות, עצמות שבורות, תולעים, שחין... אתה אדון האורוות, ואני ראיתי אותך מטפל בכולם. מדוע אתה לא יכול לרפא אותי?׳

׳אתה לא כלב, פיץ׳, אמר בוריך בשקט. ׳זה פשוט יותר אצל חיה, כאשר היא חולה במחלה קשה. אני נקטתי אמצעים חריפים, אומר לעצמי לפעמים, נו, אם החיה תמות, לפחות היא כבר לא סובלת, וזה עשוי לרפא אותה. אני לא יכול לעשות זאת איתך. אתה לא חיה.׳

׳זו לא תשובה! חצי מהזמן השומרים באו אליך במקום אל המרפא. אתה הוצאת ראש של חץ מדן. הנחת את כל זרועו פתוחה כדי לבצע את זה! כאשר המרפא אמר שרגלה של גריידין הייתה מזוהמת מדי ושהיא תאלץ לאבד אותה, היא פנתה אליך, ואתה הצלת את רגלה. וכל אותו זמן המרפא אמר שהזיהום יתפשט ושהיא תמות וזו תהיה אשמתך.׳

בוריך כיווץ את שפתיו, מדכא את כעסו. אילו הייתי בריא, הייתי נזהר מכעסו. אך האיפוק שלו איתי במהלך ההחלמה שלי גרם לי להיות נועז. כאשר הוא דיבר, היה קולו שקט ומאופק. ׳אלו היו מעשי ריפוי שהיה בהם סיכון, נכון. אך האנשים שרצו בהם היו מודעים לסיכון. וכמו כן,׳ הוא אמר, מרים את קולו כדי לכסות על ההתנגדות שעמדתי להביע, ׳אלו היו דברים פשוטים. ידעתי את הסיבה. הוצאת ראש החץ והידית מזרועו וניקויה. ניקוי ושאיבת הזיהום מתוך רגלה של גריידין. אך המחלה שלך אינה פשוטה כל כך. לא אני ולא ז׳ונקיא יודעים מה באמת לא בסדר איתך. האם זו תופעת הלוואי של הרעל אותו האכילה אותך קטריקן כאשר חשבה שבאת להרוג את אחיה? האם זו השפעתו של היין המורעל אותו הכין הדר עבורך? או שאלו המכות אותם ספגת לאחר מכן? מכך שכמעט טבעת? או שכל הדברים האלו הצטרפו ביחד כדי לגרום זאת לך? אנחנו לא יודעים, ולכן גם לא יודעים כיצד לרפא אותך. אנחנו פשוט לא יודעים.׳

קולו רעד במילותיו האחרונות, ואני ראיתי פתאום כיצד הרחמים שלו כלפי עוטפים את התסכול שלו. הוא צעד כמה צעדים, ואז עצר כדי להביט אל תוך האש. ׳שוחחנו על כך רבות. לז׳ונקיא יש הרבה דברים בחכמת ההרים עליהם לא שמעתי מעולם. ואני שיתפתי אותה בתרופות שאני מכיר. אבל שנינו הסכמנו על כך שהדבר הטוב ביותר לעשות הוא לתת לך זמן להבריא. לא נראה לנו שאתה נתון בסכנת מוות. ייתכן שעם הזמן, הגוף שלך יוכל לסלק מתוכו את השרידים האחרונים של הרעל, או לרפא את אותו הנזק שנעשה בתוכך.׳

׳או׳, הוספתי בשקט, ׳שייתכן שאשאר כך לשארית חיי. שהרעל או המכות פגעו במשהו באופן בלתי הפיך. לעזאזל עם הדר, לבעוט בי כך כאשר כבר הייתי כפות.'

בוריך עמד כאילו הפך לקרח. אז הוא שקע אל תוך הכסא שבצל. תבוסה היתה בקולו. ׳כן. זה אפשרי בדיוק באותה מידה. אך אינך רואה שאין לנו כל ברירה? אוכל לפעול עליך בנסיון להוציא בכוח את הרעל מגופך. אך אם זה נזק, ולא רעל, כל מה שאני אעשה זה להחליש אותך כך שלריפוי העצמי של הגוף שלך ידרש הרבה יותר זמן.׳ הוא בהה אל תוך הלהבות, והרים יד כדי לגעת בפס לבן על רקתו. אני לא הייתי היחיד שנפגע מבגידתו של הדר. בוריך עצמו החלים זה עתה ממכה בגולגולת שהייתה הורגת כל אדם בעל ראש פחות עבה משלו. אני ידעתי שהוא עמד בימים ארוכים של סחרחורות וראייה מטושטשת. לא זכרתי שהתלונן כלל. היתה לי ההגינות לחוש במעט בושה.

׳אז מה אני צריך לעשות?׳

בוריך הביט כאילו התעורר מתנומה. ׳מה שעשינו עד כה. לחכות. לאכול. לנוח. הקל על עצמך. ראה מה יקרה. זה כל כך נורא?׳

אני התעלמתי משאלתו. ׳ואם מצבי לא ישתפר? אם רק אשאר כך, בעוד הרעידות וההתקפים יכולים לבוא עלי בכל זמן?׳

תשובתו התעכבה מלהגיע. ׳תחיה עם זה. אנשים רבים נאלצים לחיות עם דברים גרועים יותר. ברוב הזמן, אתה בסדר. אינך עיוור. אינך משותק. יש לך את שכלך, עדיין. הפסק להגדיר את עצמך על פי מה שאתה לא יכול לעשות. מדוע שלא תשקול את מה שלא אבד לך?׳

׳מה שלא אבד לי? מה שלא אבד לי?׳ זעמי גבר כמו להקת ציפורים הממריאות לעוף, וכמותן זעמי הונע על ידי חרדה. ׳אני חסר אונים, בוריך. אני לא יכול לשוב לטירת הצבי במצב כזה! אני חסר תועלת. אני גרוע מלהיות חסר תועלת, אני מטרה עומדת. אילו יכולתי לשוב ולהכות את הדר עד זוב דם, זה אולי שווה את זה. במקום זאת, אני אצטרך להסב לשולחן עם הנסיך הדר, להיות מאד אדיב ויירא כבוד לאיש שזמם להפיל את אמת מכסאו ובנוסף להרוג אותי להשלמת העניין. לא אוכל לסבול אותו רואה אותי רועד בחולשה, או נכנס לפתע להתקף. אני לא רוצה לראות אותו מחייך למראה מה שהוא עשה ממני; אני לא רוצה לראות אותו חוגג את נצחונו. הוא ינסה להרוג אותי שנית. שנינו יודעים זאת. אולי הוא למד שאין בכוחו להתמודד עם אמת, אולי הוא יכבד את שלטונו של אחיו הבכור ואת אשתו החדשה. אך אני מסופק אם זה יחול גם עלי. תהיה זו דרך אחת נוספת בה יוכל להכות באמת. וכאשר הוא יבוא, מה אעשה אני? אשב ליד האש כמו איש זקן ומשותק, ולא אעשה כלום. כלום! כל מה שאימנו אותי, כל אימוני הנשק של הוד, כל לימודיו המדוקדקים של פדרן על כיתוב, אפילו כל מה שלימדת אותי אתה על הטיפול בחיות! הכל לריק! אני לא אוכל לבצע דבר מכל זה. אני שוב רק ממזר, בוריך. ומישהו אמר לי פעם שממזר מלכותי מוחזק בחיים רק כל עוד הוא מביא תועלת.׳ אני כבר צעקתי, אך אפילו בזעמי ויאושי, לא דיברתי בקול רם על צ׳ייד והאימון שלי כרוצח. גם בכך הייתי חסר תועלת כעת. כל כושר העדינות והזריזות של ידי, כל הדרכים המדויקות להרוג אדם על ידי מגע, כל הרקיחה הקפדנית של רעלים, כל אלו נמנעים ממני על ידי גופי הרועד.

בוריך ישב בשקט, מקשיב לדברי. כאשר נשימתי וכעסי מוצו עד סופם וישבתי מתנשף על מיטתי, אוחז את ידי הרועדות בבוגדנות זו בזו, הוא דיבר ברוגע.

׳טוב. האם אתה אומר שאנחנו לא רוצים לשוב לטירת הצבי?׳

זה הפתיע אותי. ׳אנחנו?׳

׳חיי מחוייבים לאיש שעונד עגיל זה. ישנו סיפור ארוך מאחורי זה, סיפור שאולי אספר לך ביום מן הימים. לסבלנות (פסיינס) לא היתה כל זכות להעניק לך אותו. אני חשבתי שהעגיל נטמן יחד עם הנסיך אביר בקברו. כנראה שהיא חשבה שזה רק תכשיט פשוט שבעלה היה עונד, ונתון לה לשמירה או למסירה. בכל מקרה, אתה עונד אותו כעת. לאן שתלך אתה, אני אבוא בעקבותיך.׳

הרמתי את ידי לגעת בתכשיט. היתה בו אבן כחולה קטנטנה אחוזה במארג של רשת כסופה. התחלתי לפתוח את הסוגר.

׳אל תעשה זאת,׳ אמר בוריך. המילים היו שקטות, עמוקות יותר מנהמת כלב. אך בקולו היה גם איום וגם ציווי. שמטתי את ידי, בלי יכולת לחקור אותו בנושא בכלל. הרגשתי מוזר שהאיש שהשגיח עלי מאז היותי ילד נטוש, שם כעת את עתידו בידי. ובכל זאת, הנה הוא ישב לפני האש וחיכה לדברי. בחנתי את מה שיכולתי לראות ממנו לאור האש המרצדת. פעם הוא נראה לי כענק רגזן, כהה ומאיים, אך גם מגן פראי. כעת, אולי בפעם הראשונה, בחנתי אותו כאדם. השער והעיניים הכהים היו נפוצים אצל אלו שנשאו את דמם של אנשי איי החוץ, ובכך היינו דומים זה לזה. אך עיניו היו חומות, לא שחורות, והרוח הביאה סומק ללחייו מעל לזקנו המתולתל שהיה בו כדי להעיד על מקור בהיר יותר ממקום כלשהו. כאשר הוא הלך, הוא צלע, באופן מאד בולט בימים הקרים, תוצאה של סילוקו של חזיר בר שניסה להרוג את הנסיך אביר. הוא לא היה גדול כל כך כמו שפעם נדמה לי. אם אני אמשיך לצמוח, וודאי אהיה גבוה ממנו תוך שנה. כמו כן לא היה שרירי באופן מיוחד, אך במקום זאת היתה לו צורה שהיתה בה מוכנות של שריר ושכל ביחד.

לא היה זה גודלו שזיכה אותו בפחד ובכבוד בטירת הצבי, אלא מזגו הקודר ונחישותו. פעם, כאשר הייתי צעיר מאד, שאלתי אותו אם אי פעם הפסיד בקרב. רגע לפני כן הוא הכניע סוס הרבעה צעיר ועקשן, והיה איתו באורווה, מרגיע אותו. בוריך חייך, שיניו מתגלות לבנות בשיני שועל. הזעה הצטברה בטיפות על מצחו ונטפה במורד לחייו אל תוך זקנו הכהה. הוא דיבר אלי מעבר לקצה המחיצה. ׳הפסד בקרב?׳ הוא שאל אותי, מתנשף עדיין. ׳הקרב לא מסתיים עד אשר אתה מנצח בו, פיץ. זה כל מה שעליך לזכור. לא משנה מה האדם השני חושב. או הסוס.׳

תהיתי שמא אני קרב שעליו לנצח בו. לעיתים קרובות הוא סיפר לי שאני הייתי המשימה האחרונה שאביר הטיל עליו. אבי וויתר על כס המלכות, בוש בקיומי. ועדיין, הוא מסר אותי לאיש זה, ואמר לו לגדל אותי היטב. אולי חשב בוריך שהוא עוד לא סיים את המשימה הזו.

׳מה אתה חושב שעלי לעשות?׳ שאלתי בענווה. לא המילים ולא הענווה באו לי בקלות.

׳להחלים,׳ הוא אמר כעבור כמה רגעים. ׳קח את הזמן כדי להחלים. לא ניתן לכפות את זה.׳ הוא הביט למטה אל רגליו הפשוטות לעבר האש. משהו שאינו חיוך עיוות את שפתיו.

׳האם אתה חושב שעלינו לחזור?׳ דחקתי בו.

הוא נשען לאחור בכסאו. הוא הצליב את רגליו הנעולות במגפיים בקרסוליו, והביט אל תוך האש. לקח לו זמן רב לענות. אך לבסוף הוא אמר, כמעט בהסתייגות, ׳אם לא נעשה זאת, הדר יחשוב שהוא ניצח. והוא ינסה להרוג את אמת. או שיעשה את מה שהוא חושב להכרחי כדי לתפוס את הכתר של אחיו. אני נתון בשבועת נאמנות למלכי, פיץ, כמוך. כעת זהו המלך ערמומי. אך אמת הוא יורש העצר. אני לא חושב שזה צודק שציפייתו תהיה לשווא.׳

׳יש לו חיילים אחרים מוכשרים יותר ממני׳.

׳האם זה משחרר אותך מהבטחתך?׳

׳אתה מתווכח כמו כהן דת׳.

׳אינני מתווכח כלל. פשוט שאלתי אותך שאלה. ועוד אחת. מה אתה נוטש, אם אתה משאיר את טירת הצבי מאחוריך?׳

היה זה תורי להשתתק. אני חשבתי על מלכי, ועל כל מה שנשבעתי בפניו. חשבתי על הנסיך אמת ועל לבביותו המחוספסת ודרכיו הפתוחים עימי. נזכרתי בצ׳ייד הזקן ובחיוכו האיטי כאשר סוף סוף למדתי לשלוט בפיסת ידע עתיק. הגבירה סבלנות ונערתה לייסי, פדרן והוד, אפילו טבחית והגברת פזיזה התופרת. לא היו אנשים רבים כל כך שדאגו לי, אך זה גרם להם להיות יותר משמעותיים, ולא פחות. אני אתגעגע לכל אחד מהם אם לעולם לא אשוב לטירת הצבי. אך הדבר שהתפרץ בי כמו אוד מתלקח היה זכרוני את מולי. ואיכשהו, מצאתי את עצמי מדבר עליה עם בוריך, והוא רק מהנהן בעוד אני שופך בפניו את כל סיפורי.

כאשר הוא דיבר, הוא אמר לי רק שהוא שמע שחנות הנרות נסגרה כאשר השיכור הזקן שהיה בעליה מת כשהוא נתון בחובות. בתו הוכרחה ללכת לקרובי משפחה בעיר אחרת. הוא לא ידע איזו עיר, אך הוא היה בטוח בכך שאוכל לגלות זאת, אם אהיה נחוש בדעתי. ׳דע מה שבליבך לפני כן, פיץ,׳ הוא הוסיף. ׳אם אין לך מה להציע לה, הנח לה ללכת. האם אתה משותק? רק אם אתה מחליט שכזה אתה. אך אם אתה נחוש בדעתך שהינך משותק כעת, אולי אין לך את הזכות לנסות ולאתר אותה. אני לא חושב שתרצה ברחמיה. זה תחליף עלוב לאהבה.׳ ואז הוא קם והניח אותי להתבונן באש ולחשוב.

האם הייתי נכה? האם הובסתי? גופי צרם כמו מיתרים לא מכוונים של נבל. זה היה נכון. אך רצוני, ולא רצונו של הדר, הוא שגבר. נסיכי אמת עדיין היה הראשון בסדר הירושה לכס המלכות של ששת הדוכסויות, ונסיכת ההרים היתה אשתו כעת. האם פחדתי מחיוכו הלועג על ידי הרועדות? האם לא אוכל ללעוג בחזרה על ההוא שלעולם לא יהיה עוד למלך? שביעות רצון פראית הצטברה בי. בוריך צדק. לא הפסדתי. אך אוכל להבטיח שהדר ידע כי ניצחתי.

אם ניצחתי כנגד הדר, האם לא אוכל לזכות גם במולי? מה עמד בינה לביני? ג׳ייד? אך בוריך שמע כי עזבה את עיר טירת הצבי, לא נשואה. עזבה חסרת פרוטה כדי לגור עם קרובי משפחה. שיתבייש לו, אם ג׳ייד הניח לה לעשות כן. אני אאתר אותה, אמצא אותה ואזכה בה. מולי, עם שערה חופשי ומתנופף, מולי עם מעילה וחצאיותיה האדומות, אמיצה כציפור־שודדת אדומה, עם עיניים בוהקות כמוה. המחשבה עליה העבירה צמרמורת בגווי. חייכתי לעצמי, ואז חשתי בשפתי נפערות והצמרמורת נהפכה לרעדה. גופי התעוות ועורפי ניתר לאחור מעבר למיטה. פלטתי צעקה לא רצונית, זעקה מגרגרת, חסרת מלים.

תוך רגע ז׳ונקיא הגיעה, קוראת לבוריך שישוב, ואז הם שניהם ניסו לרסן את איברי המתנופפים. משקל גופו של בוריך הוטל מעלי במאמצו לרסן את מכותי. ואז התעלפתי.

יצאתי מתוך החושך אל האור, כאילו צפתי ועליתי מצלילה עמוקה אל המים החמימים. הפלומה של מיטת הנוצות כיסה אותי, השמיכות היו רכות וחמות. הרגשתי בטוח. לרגע אחד, הכל היה שליו. שכבתי נינוח, כמעט מרגיש טוב.

׳פיץ?׳ שאל בוריך, רוכן מעלי.

העולם חזר אלי. זיהיתי את עצמי כדבר מוכה ועלוב, בובה עם מחצית מחוטיה סבוכים זה בזה, או סוס עם גיד קרוע. לעולם לא אהיה כפי שהייתי לפני כן; לא נותר לי שום מקום בעולם שבו חייתי פעם. בוריך אמר שהרחמים הם תחליף עלוב לאהבה. לא רציתי ברחמים מאף אחד מהם.

׳בוריך.׳

הוא רכן קרוב יותר אלי. ׳זה לא היה עד כדי כך נורא,׳ הוא שיקר. ׳מוטב שתנוח כעת. מחר...׳

׳מחר תצא לדרך לעבר טירת הצבי,׳ אמרתי לו.

פניו קדרו. ׳בוא ניקח את זה לאט לאט. תן לעצמך כמה ימים להחלים, ואז נוכל...׳

׳לא.׳ גררתי את גופי למצב ישיבה. הכנסתי כל טיפה של כוח אל תוך המילים. ׳הגעתי להחלטה. מחר תשוב אל טירת הצבי. ישנם אנשים וחיות המחכים לך שם. זקוקים לך שם. זהו ביתך ועולמך. אך לא שלי. לא עוד.׳

הוא שתק דקה ארוכה. ׳ומה תעשה אתה?׳

הנדתי בראשי. ׳אין זו דאגתך עוד. או דאגתו של אף אחד אחר, חוץ ממני.׳

׳הבחורה?׳

הנדתי בראשי שוב, ביתר תקיפות. ׳היא כבר טיפלה בנכה אחד, וביזבזה את נעוריה בעשותה כן רק כדי לגלות שהוא הותיר אותה בעלת חוב. האם אחזור ואמצא אותה, כך? האם אבקש ממנה לאהוב אותי, כדי שאהיה למעמסה עליה כפי שהיה אביה? לא. לבדה או נשואה לאחר, מצבה טוב יותר כעת כמו שהיא.׳

הדממה נתמתחה ארוכה בינינו. ז׳ונקיא היתה עסוקה בפינת החדר, רוקחת משקה צמחים נוסף שלא יועיל לי במאום. בוריך ניצב מעלי, שחור וקודר כענן סערה. ידעתי כמה שהוא רצה לנער אותי, כמה השתוקק לסלק בסטירה את העקשנות ממני. אך הוא לא עשה כן. בוריך לא הכה נכים.

׳ובכן,׳ הוא אמר לבסוף. ׳זה מותיר רק את מלכך. או שמא שכחת שאתה נתון בשבועה כאיש של המלך?׳

׳איני שוכח זאת,׳ אמרתי בשקט. ׳ואילו האמנתי עדיין שאני איש, הייתי חוזר. אבל אינני, בוריך. אני מעמסה. על לוח המשחק, נהייתי לאחד מאותם הכלים שיש להגן עליהם. בן ערובה נתון לחטיפה, חסר אונים להגן על עצמי או על אחרים. לא. המעשה האחרון שאוכל לבצע כאיש של המלך הוא להסיר את עצמי, לפני שיעשה זאת מישהו אחר ויפגע במלך תוך כדי זה.׳

בוריך הפנה מבטו ממני. הוא נראה כצללית בחדר האפל, פניו בלתי ניתנות לקריאה באור האש.

׳מחר נדבר,׳ הוא החל.

׳רק כדי להפרד,׳ קטעתי דבריו. ׳ליבי איתן בהחלטה זו, בוריך.׳ הושטתי את ידי כדי לגעת בעגיל שבאזני.

׳אם אתה תשאר כאן, כך אצטרך לעשות גם אני.׳ היתה נחישות בקולו הנמוך.

׳לא כך זה עובד,׳ אמרתי לו. ׳פעם, אבי אמר לך להשאר מאחור ולגדל ממזר עבורו. כעת אני אומר לך לעזוב, ללכת ולשרת את המלך שעדיין נזקק לך.׳

׳פיץ־אביר, אני לא....׳

׳בבקשה.׳ איני יודע מה הוא הבחין בקולי. רק זאת שהוא לפתע דמם. ׳אני כל כך עייף. כל כך עייף באופן מתועב. כל מה שאני יודע זה שאיני יכול לעמוד במה שכולם חושבים שעלי לעשות. פשוט איני יכול לעשות זאת.׳ קולי רעד כקולו של זקן. ׳לא משנה מה אני עושה. לא משנה מה אני מחויב לעשות. לא נותר מספיק ממני כדי לקיים את דיברתי. אולי זה לא בסדר, אך זה המצב. התכניות של כל אחד אחר. המטרות של כל אחד אחר. אף פעם לא שלי. ניסיתי, אבל...׳ החדר הסתחרר מסביבי כאילו מישהו אחר דיבר, ואני נדהמתי למשמע דבריו. אך לא יכולתי להכחיש את האמת שבדבריו. ׳אני צריך להיות לבד כעת. לנוח,׳ אמרתי בפשטות.

שניהם פשוט הביטו בי. אף אחד מהם לא פצה את פיו. הם עזבו את החדר, לאט, כאילו קיוו שאתחרט ואקרא להם לשוב. לא עשיתי זאת.

אך לאחר שהם עזבו, ואני נותרתי לבדי, הרשיתי לעצמי להתנשף. הרגשתי מסוחרר עם ההחלטה שהגעתי אליה. לא אשוב לטירת הצבי. מה אעשה במקום זאת, לא היה לי מושג. טיאטאתי את שברי חיי מתוך לוח המשחק. כעת היה מקום לסדר מחדש את החלקים שעוד היו בידי, לתכנן אסטרטגיה חדשה לחיים. לאט לאט, הבנתי שלא היו בי ספקות. חרטות נלחמו בתחושת הקלה, אך לא היו בי ספקות. באופן כלשהו זה היה הרבה יותר נסבל לנוע קדימה אל חיים בהם אף אחד לא יזכור מי הייתי. חיים שלא הוקדשו לרצונו של אחר. אפילו לא לזה של מלכי. הדבר נעשה. נשכבתי לאחור במיטתי, ובפעם הראשונה זה כמה שבועות, נרגעתי לחלוטין. היו שלום, חשבתי בלאות. הייתי רוצה לאחל לכולם ברכות פרידה, לעמוד בפעם האחרונה לפני אמת ולראות בהינד ראשו המאשר שפעלתי היטב. אולי הייתי יכול לגרום לו להבין מדוע לא רציתי לשוב. זה לא נגזר להיות כך. זה נעשה כעת, הכל נעשה כבר. ׳סלח לי, מלכי׳ מלמלתי. הבטתי בלהבות המרצדות שבאח עד שהשינה השתלטה עלי.

עוד על הספר

הספר מופיע כחלק מ -

הרואים למרחק 2 - רוצח מלכותי רובין הוב

פרולוג

חלומות והתעוררויות

מדוע נאסר לרשום ידע מפורט של הקסמים? אולי משום שכולנו חוששים שידע מסוג זה ייפול לידיו של אדם שאינו ראוי לעשות בו שימוש. כמובן שמאז ומעולם היתה מערכת של חניכות כדי להבטיח שההבנה של קסם תועבר רק לאלו שאומנו והוכחו כראויים ליידע שכזה. בעוד שזה נראה פנסיון מרשים להגן עלינו מפני עוסקים בלתי ראויים בחכמה סודית, זה בכך התעלמות מן העובדה שהקסמים לא מופקים מחכמה מסוימת זו. הנטייה המיוחדת לסוג מסוים של קסם הינה מולדת או חסרה. למשל, היכולת להפעלת קסם המכונה "אומנות" קשורה במישרין לקשר דם עם השושלת המלכותית של הרואים למרחק, למרות שהיא יכולה גם לפעול כ״נטייה פראית" בקרב אנשים שאבותיהם הקדמונים הגיעו הן משבטי פנים היבשת והן מאיי החוץ. אדם שהוכשר באומנות מסוגל לשלוח עצמו אל תוך מוחו של אחר, לא משנה כמה הוא רחוק ממנו, ולדעת מה הוא חושב. אלו שהאומנות חזקה בהם יכולים להשפיע על מחשבות אלו או ליצור קשר עם אדם זה. למטרות של ניהול קרב או איסוף מידע, זהו כלי שימושי ביותר.

הפולקלור מספר על קסם עתיק עוד יותר, שכיום הינו שנוא מאד, הנודע כ״בינה״. מעטים יודו על כישרון לסוג זה של קסם, ולפיכך הוא תמיד מוכר במומחיותם של האנשים שבעמק הבא, או אלו החיים מצדו השני של קו הרכס הרחוק. אני חושד שזה היה פעם קסמם הטבעי של אלו שחיו על היבשה כציידים ולא כבני יישובים קבועים; קסמם של אלו שהרגישו קרבת דם עם חיות הבר שביערות. הבינה, כך נאמר, נתנה את היכולת לדבר בשפות הרבות של החיות. כמו כן ניתנה ההזהרה שאלו שהפעילו את הבינה זמן רב מדי או בכישרון רב מדי, הפכו לאותה החיה אליה התקשרו. אך זו עשויה להיות אגדה בלבד.

ישנם גם קסמי ה״משוכה״, למרות שאף פעם לא הצלחתי להחליט מה מקור שם זה, אשר אומתו אך עדיין חשודים, וכוללים קריאה בכף היד, התבוננות במים, פרוש של השתקפויות גבישים ומבחר של כישורים נוספים שמנסים לחזות את העתיד. בקבוצה נפרדת, חסרת שם, ישנם הקסמים שגורמים להשפעות גופניות כמו היכולת להיות בלתי נראים לעין, יכולת לרחף, יכולת להעניק תנועה או חיים לחפצים דוממים: כל הקסמים של האגדות העתיקות, מ״הכסא המעופף של כן האלמנה״ ועד ״המפה המכושפת של רוח צפונית״. אני לא מכיר אנשים שטוענים לכשורים בקסמים אלו. נראה שאלו רק מרכיביהם של אגדות, המיוחסים לאנשים שחיו בזמנים קדומים או מקומות מרוחקים, או לבריות בעלות איפיונים מיתיים או מיתיים בחלקם: דרקונים, ענקים, המבוגרונים, האחרים, פיקסים.

אני משתהה כדי לנקות את עט הנוצה שלי. הכתיבה שלי נעה מעכבישית לגבישית על נייר עלוב זה. אך לא אשתמש בקלף טוב עבור מילים אלו; עדיין לא. איני בטוח שעליהן להכתב. אני שואל את עצמי, מדוע לכתוב זאת בכלל? האם מידע זה לא יועבר הלאה מפה לאוזן אלו שראויים? ייתכן. אך ייתכן שלא. הדברים אותם אנו לוקחים כמובן מאליו כעת, הידע של דברים אלו, עשוי להיות לפלא ולתעלומה ביום מן הימים לצאצאינו.

יש מעט מאד מידע בכל אחת מהספריות על קסם. אני עובד בשקדנות, מתווה חוט של ידע דרך עבודת טלאים של אינפורמציה. אני מגלה איזכורים מפוזרים, רמיזות חולפות, אך זה הכל. אספתי אותם, במהלך השנים האחרונות, ואגרתי אותם במוחי, תמיד מתוך כוונה להעביר את הידע שלי לנייר. ארשום את אשר אני יודע מתוך הניסיון שלי, כמו גם את מה שגיליתי. אולי כדי לספק תשובות עבור טיפש עלוב אחר, בעתיד לבוא, אשר עשוי למצוא את עצמו מוכה על ידי מלחמתם של הקסמים שבתוכו כפי שהייתי אני.

אך כאשר אני ניגש למשימה, אני מהסס. מי אני שאציב את רצוני כנגד חכמתם של אלו שחייהם חלפו לפני? האם ארשום בכיתוב רגיל את השיטות בהם יוכל אדם מוכשר בבינה העתיקה להרחיב את התחום שלו, או לקשור חיה אליו? האם אפרט את האימונים אותם צריך לעבור אדם לפני שיוכר כמוכשר באומנות? כישופי המשוכה וקסמי האגדות אף פעם לא היו מנת חלקי. האם יש לי זכות לחשוף את סודותיהם ולהצמידם לנייר כאילו היו פרפרים או עלים שנאספו למטרות לימוד?

אני מנסה לשקול מה עשוי אדם לעשות עם ידע מסוג זה, שנרכש באופן לא צודק. זה מוביל אותי לשקול מה רכשתי בעזרת ידע זה. כוח, ממון ואהבת אישה? אני לועג לעצמי. לא האומנות ולא הבינה העתיקה, הציעו לי משהו מכל זה. או אם הן כן הציעו לי זאת, לא היתה לי התבונה או השאיפה לנצל אותם כאשר הוצעו לי.

כוח. איני חושב שרציתי בו אי־פעם לשם עצמו. צמאתי לו, לעיתים, כאשר נרמסתי אני, או כאשר המקורבים אלי סבלו תחת אלו שניצלו את כוחם לרעה. ממון. מעולם לא שקלתי זאת באמת. מהרגע שבו אני, נכדו הממזר, נשבעתי אמונים למלך ערמומי, הוא תמיד דאג לכך שכל צרכי יסופקו. היה לי מזון בשפע, יותר חינוך ממה שלפעמים רציתי, בגדים פשוטים כמו גם אופנתיים באופן מרגיז, ובשכיחות מספקת גם מטבע אחד או שניים משלי לבזבוזים. לגדול בטירת הצבי, היה בכך מספיק שפע ויותר ממה שהיה לרוב הנערים שבעיר. אהבה? ובכן. הסוסה שלי סוטי חיבבה אותי, בדרכה השלווה. היתה לי הנאמנות המלאה של כלב בשם רחרחני, והיא שהובילה אותו לקברו. זכיתי באהבה העצומה של גור כלבים, וגם במקרה זה היא גרמה למותו. אני מתחלחל למחשבה על המחיר ששולם מרצון עבור האהבה אלי.

תמיד נחלתי את הבדידות של ילד שגדל בינות לתככים ומזימות סודיות, את הרגשת הלבד של ילד שלא יכל לבטוח בכל ליבו באף אחד. לא יכולתי לפנות לפדרן, סופר הארמון ששיבח אותי על כתב היד המסודר והאיורים המדויקים שלי, ולגלות לו שכבר הייתי שולייתו של הרוצח המלכותי, ולכן לא יכולתי ללכת בעקבות משלח ידו. כמו כן לא יכולתי לגלות בפני צ׳ייד, אדוני בדיפלומטיה של הסכין, את הברוטליות המתסכלת שסבלתי בניסיונותי ללמוד את דרכי האומנות מגיילן המורה לתורת האומנות. ולא העזתי לדבר בפתיחות עם אף אחד אודות הנטייה הצומחת אצלי לבינה, הקסם העתיק של החיות, שנחשבה לסטייה וקלון אצל כל מי שעשה בה שימוש.

אפילו לא עם מולי.

מולי היתה הדבר היקר ביותר לליבי: מקלט אמיתי. לא היה לה שום קשר עם חיי היומיום שלי. לא היה זה רק משום היותה נקבה, למרות שהיתה בכך תעלומה מספיקה עבורי. אני גודלתי כמעט לגמרי בחברתם של גברים, משולל לא רק מאמי ואבי הטבעיים, אלא גם מכל קרוב משפחה שיכיר בי בפתיחות. כילד, הטיפול בי הופקד בידיו של בוריך, אדון האורוות המחוספס שהיה פעם יד ימינו של אבי. נערי האורווה והשומרים היו בני הלוויה הרגילים שלי. אז כמו עכשיו, היו נשים בחברות השמירה, אם כי לא כל כך הרבה אז כמו היום. אך כמו חבריהן לעבודה הגברים, היו להן תפקידים לבצע, והיו להן חיים ומשפחות משלהן כאשר הן לא היו במשמרתן. לא יכולתי לתבוע את זמנן. לא היו לי אמא, אחיות או דודות משלי. לא היו נשים שהציעו לי את הרוך המיוחד שנחשב לנחלתן של הנשים.

אף אחת מלבד מולי.

היא היתה מבוגרת ממני רק בשנה אחת או שתיים, וצמחה באותה הדרך בה ענף ירק חודר בכוח דרך פרצה באבני הריצוף. לא היה בכוחם של שיכרותו ואלימותו התכופה של אביה או המטלות השוחקות של ילדה המנסה לשמר את העמדת הפנים של בית ועסק משפחתי, למחוץ אותה. כאשר פגשתי בה לראשונה, היא היתה פראית וזהירה כגור שועלים. מולי אף־מדמם היה כינויה בפי ילדי הרחוב. לעיתים קרובות היא נשאה את הצלקות שמכותיו של אביה השאירו בה. למרות האכזריות שלו, היא דאגה לו. מעולם לא הבנתי זאת. הוא היה גוער ונוזף בה אפילו כאשר עזרה לו לגרור רגליו הביתה אחרי חגיגות השתייה שלו והשכיבה אותו במיטה. וכאשר התעורר, מעולם לא הביע חרטה על שיכרותו או על דבריו הקשים. היו רק ביקורות נוספות: מדוע לא טואטא מחסן הנרות ולא פוזרו עשבים טריים על הרצפה? מדוע היא לא טיפלה בכוורות הדבורים כאשר כמעט נגמר להם הדבש למכירה? מדוע הניחה לאש לכבות מתחת לקדירת חלב־הנרות? אני הייתי עד אילם פעמים רבות יותר ממה שברצוני לזכור.

אבל יחד עם זה, מולי גדלה. היא פרחה, בקיץ פתאומי אחד, לאישה צעירה שהותירה אותי מלא הערצה על מנהגיה המוכשרים וקסמיה הנשיים. מצידה, היא נראתה לגמרי לא מודעת לאופן בו יכלו עיניה לפגוש בשלי ולהפוך את לשוני לפיסת עור בפי. אף קסם שהיה לי, לא האומנות ולא הבינה העתיקה, לא הוכיחו את עצמם כנגד המגע המקרי של זרועה בזרועי, ולא יכלו להגן עלי מפני הסרבול שפקד אותי כשחייכה אלי.

האם עלי לתאר את שערה זורם עם הרוח, או לפרט כיצד צבע עיניה התחלף מענבר כהה לחום עשיר בהתאם למצב רוחה וגוון שמלתה? הייתי קולט מבט חטוף של חצאיותיה הסגולות וצעיפה האדום בקרב קהל השוק, ולפתע לא הייתי מודע לאף אחד מלבדה. אלו קסמים שהייתי עד להם, ולמרות שאני יכול לרשום אותם על נייר, אף אחד אחר לא יוכל להפעילם בכישרון שכזה.

כיצד חיזרתי אחריה? בגינוייו המגושמים של ילד, בוהה בה כמו איש פשוט הצופה בכדוריו המסתחררים של להטוטן. היא ידעה שאהבתיה לפני שידעתי זאת אני. והיא נתנה לי לחזר אחריה, למרות שהייתי צעיר ממנה בכמה שנים, ולא אחד מבני העיר, ובעל סיכויים מועטים למיטב ידיעתה. היא חשבה שהייתי נער השליחויות של מעתיק ספרים, עובד במשרה חלקית באורוות, שליח הטירה. היא מעולם לא חשדה בכך שאני הממזר, הבן הלא מוכר שהפיל את הנסיך אביר ממקומו בסדר הירושה. זה בלבד היה סוד גדול מספיק. אודות קסמי והעיסוק הנוסף שלי היא לא ידעה דבר.

אולי משום כך יכולתי לאהוב אותה.

זו לבטח הסיבה שבגללה איבדתי אותה.

נתתי לסודות ולכשלונות ולמכאובים של חיי האחרים להעסיק אותי יותר מדי. היו קסמים ללמוד, סודות לגלות, אנשים להרוג, מזימות לשרוד. מוקף על ידם, מעולם לא עלה על דעתי שיכולתי לפנות אל מולי כדי לזכות במידה של תקווה והבנה שחמקו ממני בכל מקום אחר. היא היתה מעבר לדברים אלו, לא מוכתמת על ידם. אני הקפדתי לשמור מפניה כל מגע איתם. מעולם לא ניסיתי למשוך אותה אל תוך עולמי. במקום זאת, באתי אל תוך עולמה, אל עיר הנמל והדיג שם מכרה נרות ודבש בחנות שלה וקנתה בשוק, ולעיתים טיילה איתי על חופי הים. עבורי, היה זה מספיק שהיא קיימת בשביל שאוהב אותה. אפילו לא העזתי לקוות שהיא עשויה להשיב לי רגש זה.

הגיעה תקופה שבה האימון שלי באומנות גרם לי לאומללות כל כך עמוקה עד שלא חשבתי שאוכל לשרוד. לא יכולתי לסלוח לעצמי על שלא הצלחתי ללמוד אותה; לא יכולתי לדמיין לעצמי שכשלוני עשוי להיות חסר חשיבות לאחרים. כיסיתי על יאושי בנסיגה כעוסה. נתתי לשבועות הארוכים לחלוף, ואף פעם לא ראיתי אותה או אפילו שלחתי לה הודעה שחשבתי עליה. לבסוף, כאשר לא נותר איש אליו יכולתי לפנות מלבדה, חיפשתי אחריה. מאוחר מדי. הגעתי לחנות הנרות שבעיר באחר־צהריים אחד, מתנות בידי, בדיוק בזמן לראות אותה עוזבת. לא לבד. עם ג׳ייד, מלח טוב מראה ורחב חזה, עם עגיל נועז באוזן אחת וגבריות רבת בטחון של גילו הבוגר. בלא שהבחינו בי, מובס, התגנבתי משם והבטתי בהם הולכים להם שלובי זרוע. נתתי לה ללכת, ובחודשים הבאים, ניסיתי לשכנע את עצמי שליבי וויתר עליה גם כן. אני תוהה מה היה קורה אילו הייתי רץ אחריהם באותו אחר־הצהריים, אילו התחננתי להחליף מילה אחרונה איתה. מוזר, לחשוב על כל כך הרבה אירועים המתקיפים את גאוותו המוטעית של ילד או השלמתו הנלמדת עם תבוסות. גירשתי אותה ממחשבותי, ולא דיברתי אודותיה עם איש. המשכתי בחיי.

המלך ערמומי שלח אותי כרוצח שלו יחד עם שיירה גדולה של אנשים ההולכים להיות עדים לשבועתה של נסיכת ההרים קטריקן ככלתו של הנסיך אמת. המשימה שלי היתה לגרום בשקט למותו של אחיה הבוגר, הנסיך רוריסק, באופן לא מורגש כמובן, כך שהיא תיוותר היורשת הבלעדית לכס המלכות של ממלכת ההרים. אך מה שגיליתי כאשר הגעתי לשם היה מסכת של שקרים ורמאויות שפותחה על ידי דודי הצעיר ביותר, הנסיך הדר, אשר קיווה להפיל את אמת ממקומו בסדר הירושה ולדרוש את הנסיכה ככלתו שלו. אני הייתי כלי המשחק אותו התכוון להקריב עבור המטרה שלו; ואני הייתי כלי המשחק שבמקום זאת הפיל את כלי המשחק האחרים מסביבו, בהביאי את זעמו ונקמנותו על עצמי, אך בכך לשמור את הכתר ואת הנסיכה עבור הנסיך אמת. איני חושב שהיתה זו גבורה. כמו כן איני חושב שהיתה זו שנאה קטנונית שכוונה כלפי האדם שתמיד התעמר בי והקניט אותי. היה זה מעשהו של ילד שנהיה לגבר, ועושה את הדבר אותו נשבעתי לעשות שנים לפני שידעתי את מחירה של שבועה כזו. המחיר היה גופי הצעיר והבריא, שעד אז לקחתי כמובן מאליו.

זמן רב לאחר שהבסתי את תוכניתו של הדר, השתהיתי במיטת חוליי בממלכת ההרים. אך לבסוף הגיע בוקר שבו התעוררתי והאמנתי שמחלתי הארוכה הגיעה סוף סוף לידי סיומה. בוריך החליט שאני הייתי מספיק בריא כדי להתחיל במסע הארוך הביתה אל ששת הדוכסויות. הנסיכה קטריקן ופמלייתה עשו דרכם לטירת הצבי שבועות קודם לכן, כאשר מזג האויר עוד היה נוח. כעת שלגי החורף כבר כיסו את החלקים הגבוהים של ממלכת ההרים. לולא היינו עוזבים את ג׳האמפ בהקדם, היינו נאלצים להעביר שם את החורף. אני קמתי השכם באותו הבוקר, אורז את חפצי האחרונים, כאשר הרעידות הקטנות הראשונות החלו. התעלמתי מהם בנחישות. זו רק חולשה, אמרתי לעצמי, מכך שעוד טרם אכלתי את ארוחת הבוקר, וההתרגשות של המסע הביתה. עטיתי את המלבושים שז׳ונקיא סיפקה לנו עבור מסע החורף שלנו דרך ההרים והמישורים. עבורי היתה חולצה אדומה ארוכה שרופדה בצמר. המכנסיים המרופדים היו ירוקים, אך מעוטרים באדום בקווי המתניים והקרסוליים. המגפיים היו שקים של עור רך, כמעט חסרי צורה עד שרגלי נשרכו בהם, מרופדות בצמר גזוז ובפרווה. הם הודקו לרגליים עם מעטפות ארוכות של פיסות עור. אצבעותי הרועדות גרמו ללבישתם להיות למשימה קשה. ז׳ונקיא אמרה לנו שהן נפלאות לשלג היבש של ההרים, אך יש להשמר מלהרטיבן. היתה מראה בתוך החדר. תחילה, חייכתי למראה ההשתקפות שלי. אפילו הליצן של המלך ערמומי לא התלבש בכזו ססגוניות. אך מעל למלבושים הצבעוניים, פני היו רזים וחיוורים, וגרמו לעיני הכהות להראות גדולות מדי, בעוד ששערי המגולח מפאת המחלה, שחור וזיפי, סמר כשערו של כלב. מחלתי הרסה אותי. אמרתי לעצמי שאני סוף סוף בדרכי הביתה. הסבתי פני מהמראה. בעודי אורז את מספר המתנות הקטנות שבחרתי להביא הביתה לידידי, חוסר היציבות שבידי גבר.

בפעם האחרונה התישבנו בוריך, הנדס ואני לארוחת הבוקר עם ז׳ונקיא. הודיתי לה פעם נוספת על כל אשר עשתה למען החלמתי. הרמתי כפית כדי לאכול את הדייסה, וידי נתקפה בעווית. הפלתי את הכפית. הבטתי בחפץ הכסוף נופל ואני נפלתי בעקבותיו.

הדבר הבא אותו אני זוכר זה הפינות המוצלות של חדר השינה. שכבתי זמן רב מבלי לנוע או לדבר. עברתי ממצב של ריקנות לידיעה שהיה לי התקף נוסף. הוא חלף; הגוף והנפש שבו להיות תחת שליטתי. אך לא רציתי בהם עוד. בגיל חמש עשרה, גיל שבו הרוב מגיעים בו לשיא אונם, אני כבר לא יכולתי לסמוך על גופי בביצוע הפעולה הפשוטה ביותר. אני הייתי פגוע, ודחיתי זאת בלהט. חשתי בנקמנות פראית לעבר הבשר והעצם שכבלו אותי, והשתוקקתי לדרך כלשהי בה אוכל להביע את אכזבתי הגועשת. מדוע לא יכולתי להבריא? מדוע לא החלמתי?

׳זה פשוט ייקח עוד קצת זמן, זה הכל. חכה עד אשר תחלוף חצי שנה מהיום בו נפגעת. אז תוכל לבחון את עצמך.׳ היתה זו ז׳ונקיא המרפאה. היא ישבה ליד האח, אך כסאה הוזז אחורה אל הצל. לא הבחנתי בה עד שדיברה. היא קמה לאט, כאילו החורף גרם לכאב בעצמותיה, ובאה לעמוד לצד מיטתי.

׳אני לא רוצה לחיות כמו איש זקן.׳

היא כיווצה את שפתותיה. ׳במוקדם או במאוחר, כך תצטרך לחיות. לפחות כך אני מקווה שתשרוד שנים כה רבות. אני זקנה, וכך גם אחי המלך איוד. אנו לא רואים בכך מעמסה כבדה כל כך.׳

׳אני הייתי מוכן לקבל על עצמי את גופו של איש זקן אילו השנים הם שהשיגו זאת למעני. אבל אני לא יכול להמשיך כך.׳

היא הנידה ראשה, מבולבלת. ׳כמובן שתוכל. החלמה הינה מייגעת לעיתים, אך לאמור שאינך יכול להמשיך... איני מבינה. ייתכן שזה הבדל בשפות שלנו?׳

לקחתי נשימה כדי להמשיך ולדבר אך באותו רגע נכנס בוריך. ׳אתה ער? מרגיש יותר טוב?׳

׳אני ער. לא מרגיש יותר טוב׳, רטנתי. אפילו לעצמי נשמעתי כילד מפונק.

בוריך וז׳ונקיא החליפו מבטים מעלי. היא נגשה למיטתי, טפחה על כתפי, ואז עזבה את החדר בדממה. סובלנותם הבולטת פגעה בי, וכעסי העצום גאה. ׳מדוע אתה לא יכול לרפא אותי?׳ דרשתי מבוריך.

הוא נרתע מההאשמה שהיתה בשאלתי. ׳זה לא כל כך פשוט׳, הוא החל.

׳מדוע לא?׳ התישבתי במאמץ רב במיטתי. 'אני ראיתי אותך מרפא את כל סוגי הפגעים בחיות. מחלות, עצמות שבורות, תולעים, שחין... אתה אדון האורוות, ואני ראיתי אותך מטפל בכולם. מדוע אתה לא יכול לרפא אותי?׳

׳אתה לא כלב, פיץ׳, אמר בוריך בשקט. ׳זה פשוט יותר אצל חיה, כאשר היא חולה במחלה קשה. אני נקטתי אמצעים חריפים, אומר לעצמי לפעמים, נו, אם החיה תמות, לפחות היא כבר לא סובלת, וזה עשוי לרפא אותה. אני לא יכול לעשות זאת איתך. אתה לא חיה.׳

׳זו לא תשובה! חצי מהזמן השומרים באו אליך במקום אל המרפא. אתה הוצאת ראש של חץ מדן. הנחת את כל זרועו פתוחה כדי לבצע את זה! כאשר המרפא אמר שרגלה של גריידין הייתה מזוהמת מדי ושהיא תאלץ לאבד אותה, היא פנתה אליך, ואתה הצלת את רגלה. וכל אותו זמן המרפא אמר שהזיהום יתפשט ושהיא תמות וזו תהיה אשמתך.׳

בוריך כיווץ את שפתיו, מדכא את כעסו. אילו הייתי בריא, הייתי נזהר מכעסו. אך האיפוק שלו איתי במהלך ההחלמה שלי גרם לי להיות נועז. כאשר הוא דיבר, היה קולו שקט ומאופק. ׳אלו היו מעשי ריפוי שהיה בהם סיכון, נכון. אך האנשים שרצו בהם היו מודעים לסיכון. וכמו כן,׳ הוא אמר, מרים את קולו כדי לכסות על ההתנגדות שעמדתי להביע, ׳אלו היו דברים פשוטים. ידעתי את הסיבה. הוצאת ראש החץ והידית מזרועו וניקויה. ניקוי ושאיבת הזיהום מתוך רגלה של גריידין. אך המחלה שלך אינה פשוטה כל כך. לא אני ולא ז׳ונקיא יודעים מה באמת לא בסדר איתך. האם זו תופעת הלוואי של הרעל אותו האכילה אותך קטריקן כאשר חשבה שבאת להרוג את אחיה? האם זו השפעתו של היין המורעל אותו הכין הדר עבורך? או שאלו המכות אותם ספגת לאחר מכן? מכך שכמעט טבעת? או שכל הדברים האלו הצטרפו ביחד כדי לגרום זאת לך? אנחנו לא יודעים, ולכן גם לא יודעים כיצד לרפא אותך. אנחנו פשוט לא יודעים.׳

קולו רעד במילותיו האחרונות, ואני ראיתי פתאום כיצד הרחמים שלו כלפי עוטפים את התסכול שלו. הוא צעד כמה צעדים, ואז עצר כדי להביט אל תוך האש. ׳שוחחנו על כך רבות. לז׳ונקיא יש הרבה דברים בחכמת ההרים עליהם לא שמעתי מעולם. ואני שיתפתי אותה בתרופות שאני מכיר. אבל שנינו הסכמנו על כך שהדבר הטוב ביותר לעשות הוא לתת לך זמן להבריא. לא נראה לנו שאתה נתון בסכנת מוות. ייתכן שעם הזמן, הגוף שלך יוכל לסלק מתוכו את השרידים האחרונים של הרעל, או לרפא את אותו הנזק שנעשה בתוכך.׳

׳או׳, הוספתי בשקט, ׳שייתכן שאשאר כך לשארית חיי. שהרעל או המכות פגעו במשהו באופן בלתי הפיך. לעזאזל עם הדר, לבעוט בי כך כאשר כבר הייתי כפות.'

בוריך עמד כאילו הפך לקרח. אז הוא שקע אל תוך הכסא שבצל. תבוסה היתה בקולו. ׳כן. זה אפשרי בדיוק באותה מידה. אך אינך רואה שאין לנו כל ברירה? אוכל לפעול עליך בנסיון להוציא בכוח את הרעל מגופך. אך אם זה נזק, ולא רעל, כל מה שאני אעשה זה להחליש אותך כך שלריפוי העצמי של הגוף שלך ידרש הרבה יותר זמן.׳ הוא בהה אל תוך הלהבות, והרים יד כדי לגעת בפס לבן על רקתו. אני לא הייתי היחיד שנפגע מבגידתו של הדר. בוריך עצמו החלים זה עתה ממכה בגולגולת שהייתה הורגת כל אדם בעל ראש פחות עבה משלו. אני ידעתי שהוא עמד בימים ארוכים של סחרחורות וראייה מטושטשת. לא זכרתי שהתלונן כלל. היתה לי ההגינות לחוש במעט בושה.

׳אז מה אני צריך לעשות?׳

בוריך הביט כאילו התעורר מתנומה. ׳מה שעשינו עד כה. לחכות. לאכול. לנוח. הקל על עצמך. ראה מה יקרה. זה כל כך נורא?׳

אני התעלמתי משאלתו. ׳ואם מצבי לא ישתפר? אם רק אשאר כך, בעוד הרעידות וההתקפים יכולים לבוא עלי בכל זמן?׳

תשובתו התעכבה מלהגיע. ׳תחיה עם זה. אנשים רבים נאלצים לחיות עם דברים גרועים יותר. ברוב הזמן, אתה בסדר. אינך עיוור. אינך משותק. יש לך את שכלך, עדיין. הפסק להגדיר את עצמך על פי מה שאתה לא יכול לעשות. מדוע שלא תשקול את מה שלא אבד לך?׳

׳מה שלא אבד לי? מה שלא אבד לי?׳ זעמי גבר כמו להקת ציפורים הממריאות לעוף, וכמותן זעמי הונע על ידי חרדה. ׳אני חסר אונים, בוריך. אני לא יכול לשוב לטירת הצבי במצב כזה! אני חסר תועלת. אני גרוע מלהיות חסר תועלת, אני מטרה עומדת. אילו יכולתי לשוב ולהכות את הדר עד זוב דם, זה אולי שווה את זה. במקום זאת, אני אצטרך להסב לשולחן עם הנסיך הדר, להיות מאד אדיב ויירא כבוד לאיש שזמם להפיל את אמת מכסאו ובנוסף להרוג אותי להשלמת העניין. לא אוכל לסבול אותו רואה אותי רועד בחולשה, או נכנס לפתע להתקף. אני לא רוצה לראות אותו מחייך למראה מה שהוא עשה ממני; אני לא רוצה לראות אותו חוגג את נצחונו. הוא ינסה להרוג אותי שנית. שנינו יודעים זאת. אולי הוא למד שאין בכוחו להתמודד עם אמת, אולי הוא יכבד את שלטונו של אחיו הבכור ואת אשתו החדשה. אך אני מסופק אם זה יחול גם עלי. תהיה זו דרך אחת נוספת בה יוכל להכות באמת. וכאשר הוא יבוא, מה אעשה אני? אשב ליד האש כמו איש זקן ומשותק, ולא אעשה כלום. כלום! כל מה שאימנו אותי, כל אימוני הנשק של הוד, כל לימודיו המדוקדקים של פדרן על כיתוב, אפילו כל מה שלימדת אותי אתה על הטיפול בחיות! הכל לריק! אני לא אוכל לבצע דבר מכל זה. אני שוב רק ממזר, בוריך. ומישהו אמר לי פעם שממזר מלכותי מוחזק בחיים רק כל עוד הוא מביא תועלת.׳ אני כבר צעקתי, אך אפילו בזעמי ויאושי, לא דיברתי בקול רם על צ׳ייד והאימון שלי כרוצח. גם בכך הייתי חסר תועלת כעת. כל כושר העדינות והזריזות של ידי, כל הדרכים המדויקות להרוג אדם על ידי מגע, כל הרקיחה הקפדנית של רעלים, כל אלו נמנעים ממני על ידי גופי הרועד.

בוריך ישב בשקט, מקשיב לדברי. כאשר נשימתי וכעסי מוצו עד סופם וישבתי מתנשף על מיטתי, אוחז את ידי הרועדות בבוגדנות זו בזו, הוא דיבר ברוגע.

׳טוב. האם אתה אומר שאנחנו לא רוצים לשוב לטירת הצבי?׳

זה הפתיע אותי. ׳אנחנו?׳

׳חיי מחוייבים לאיש שעונד עגיל זה. ישנו סיפור ארוך מאחורי זה, סיפור שאולי אספר לך ביום מן הימים. לסבלנות (פסיינס) לא היתה כל זכות להעניק לך אותו. אני חשבתי שהעגיל נטמן יחד עם הנסיך אביר בקברו. כנראה שהיא חשבה שזה רק תכשיט פשוט שבעלה היה עונד, ונתון לה לשמירה או למסירה. בכל מקרה, אתה עונד אותו כעת. לאן שתלך אתה, אני אבוא בעקבותיך.׳

הרמתי את ידי לגעת בתכשיט. היתה בו אבן כחולה קטנטנה אחוזה במארג של רשת כסופה. התחלתי לפתוח את הסוגר.

׳אל תעשה זאת,׳ אמר בוריך. המילים היו שקטות, עמוקות יותר מנהמת כלב. אך בקולו היה גם איום וגם ציווי. שמטתי את ידי, בלי יכולת לחקור אותו בנושא בכלל. הרגשתי מוזר שהאיש שהשגיח עלי מאז היותי ילד נטוש, שם כעת את עתידו בידי. ובכל זאת, הנה הוא ישב לפני האש וחיכה לדברי. בחנתי את מה שיכולתי לראות ממנו לאור האש המרצדת. פעם הוא נראה לי כענק רגזן, כהה ומאיים, אך גם מגן פראי. כעת, אולי בפעם הראשונה, בחנתי אותו כאדם. השער והעיניים הכהים היו נפוצים אצל אלו שנשאו את דמם של אנשי איי החוץ, ובכך היינו דומים זה לזה. אך עיניו היו חומות, לא שחורות, והרוח הביאה סומק ללחייו מעל לזקנו המתולתל שהיה בו כדי להעיד על מקור בהיר יותר ממקום כלשהו. כאשר הוא הלך, הוא צלע, באופן מאד בולט בימים הקרים, תוצאה של סילוקו של חזיר בר שניסה להרוג את הנסיך אביר. הוא לא היה גדול כל כך כמו שפעם נדמה לי. אם אני אמשיך לצמוח, וודאי אהיה גבוה ממנו תוך שנה. כמו כן לא היה שרירי באופן מיוחד, אך במקום זאת היתה לו צורה שהיתה בה מוכנות של שריר ושכל ביחד.

לא היה זה גודלו שזיכה אותו בפחד ובכבוד בטירת הצבי, אלא מזגו הקודר ונחישותו. פעם, כאשר הייתי צעיר מאד, שאלתי אותו אם אי פעם הפסיד בקרב. רגע לפני כן הוא הכניע סוס הרבעה צעיר ועקשן, והיה איתו באורווה, מרגיע אותו. בוריך חייך, שיניו מתגלות לבנות בשיני שועל. הזעה הצטברה בטיפות על מצחו ונטפה במורד לחייו אל תוך זקנו הכהה. הוא דיבר אלי מעבר לקצה המחיצה. ׳הפסד בקרב?׳ הוא שאל אותי, מתנשף עדיין. ׳הקרב לא מסתיים עד אשר אתה מנצח בו, פיץ. זה כל מה שעליך לזכור. לא משנה מה האדם השני חושב. או הסוס.׳

תהיתי שמא אני קרב שעליו לנצח בו. לעיתים קרובות הוא סיפר לי שאני הייתי המשימה האחרונה שאביר הטיל עליו. אבי וויתר על כס המלכות, בוש בקיומי. ועדיין, הוא מסר אותי לאיש זה, ואמר לו לגדל אותי היטב. אולי חשב בוריך שהוא עוד לא סיים את המשימה הזו.

׳מה אתה חושב שעלי לעשות?׳ שאלתי בענווה. לא המילים ולא הענווה באו לי בקלות.

׳להחלים,׳ הוא אמר כעבור כמה רגעים. ׳קח את הזמן כדי להחלים. לא ניתן לכפות את זה.׳ הוא הביט למטה אל רגליו הפשוטות לעבר האש. משהו שאינו חיוך עיוות את שפתיו.

׳האם אתה חושב שעלינו לחזור?׳ דחקתי בו.

הוא נשען לאחור בכסאו. הוא הצליב את רגליו הנעולות במגפיים בקרסוליו, והביט אל תוך האש. לקח לו זמן רב לענות. אך לבסוף הוא אמר, כמעט בהסתייגות, ׳אם לא נעשה זאת, הדר יחשוב שהוא ניצח. והוא ינסה להרוג את אמת. או שיעשה את מה שהוא חושב להכרחי כדי לתפוס את הכתר של אחיו. אני נתון בשבועת נאמנות למלכי, פיץ, כמוך. כעת זהו המלך ערמומי. אך אמת הוא יורש העצר. אני לא חושב שזה צודק שציפייתו תהיה לשווא.׳

׳יש לו חיילים אחרים מוכשרים יותר ממני׳.

׳האם זה משחרר אותך מהבטחתך?׳

׳אתה מתווכח כמו כהן דת׳.

׳אינני מתווכח כלל. פשוט שאלתי אותך שאלה. ועוד אחת. מה אתה נוטש, אם אתה משאיר את טירת הצבי מאחוריך?׳

היה זה תורי להשתתק. אני חשבתי על מלכי, ועל כל מה שנשבעתי בפניו. חשבתי על הנסיך אמת ועל לבביותו המחוספסת ודרכיו הפתוחים עימי. נזכרתי בצ׳ייד הזקן ובחיוכו האיטי כאשר סוף סוף למדתי לשלוט בפיסת ידע עתיק. הגבירה סבלנות ונערתה לייסי, פדרן והוד, אפילו טבחית והגברת פזיזה התופרת. לא היו אנשים רבים כל כך שדאגו לי, אך זה גרם להם להיות יותר משמעותיים, ולא פחות. אני אתגעגע לכל אחד מהם אם לעולם לא אשוב לטירת הצבי. אך הדבר שהתפרץ בי כמו אוד מתלקח היה זכרוני את מולי. ואיכשהו, מצאתי את עצמי מדבר עליה עם בוריך, והוא רק מהנהן בעוד אני שופך בפניו את כל סיפורי.

כאשר הוא דיבר, הוא אמר לי רק שהוא שמע שחנות הנרות נסגרה כאשר השיכור הזקן שהיה בעליה מת כשהוא נתון בחובות. בתו הוכרחה ללכת לקרובי משפחה בעיר אחרת. הוא לא ידע איזו עיר, אך הוא היה בטוח בכך שאוכל לגלות זאת, אם אהיה נחוש בדעתי. ׳דע מה שבליבך לפני כן, פיץ,׳ הוא הוסיף. ׳אם אין לך מה להציע לה, הנח לה ללכת. האם אתה משותק? רק אם אתה מחליט שכזה אתה. אך אם אתה נחוש בדעתך שהינך משותק כעת, אולי אין לך את הזכות לנסות ולאתר אותה. אני לא חושב שתרצה ברחמיה. זה תחליף עלוב לאהבה.׳ ואז הוא קם והניח אותי להתבונן באש ולחשוב.

האם הייתי נכה? האם הובסתי? גופי צרם כמו מיתרים לא מכוונים של נבל. זה היה נכון. אך רצוני, ולא רצונו של הדר, הוא שגבר. נסיכי אמת עדיין היה הראשון בסדר הירושה לכס המלכות של ששת הדוכסויות, ונסיכת ההרים היתה אשתו כעת. האם פחדתי מחיוכו הלועג על ידי הרועדות? האם לא אוכל ללעוג בחזרה על ההוא שלעולם לא יהיה עוד למלך? שביעות רצון פראית הצטברה בי. בוריך צדק. לא הפסדתי. אך אוכל להבטיח שהדר ידע כי ניצחתי.

אם ניצחתי כנגד הדר, האם לא אוכל לזכות גם במולי? מה עמד בינה לביני? ג׳ייד? אך בוריך שמע כי עזבה את עיר טירת הצבי, לא נשואה. עזבה חסרת פרוטה כדי לגור עם קרובי משפחה. שיתבייש לו, אם ג׳ייד הניח לה לעשות כן. אני אאתר אותה, אמצא אותה ואזכה בה. מולי, עם שערה חופשי ומתנופף, מולי עם מעילה וחצאיותיה האדומות, אמיצה כציפור־שודדת אדומה, עם עיניים בוהקות כמוה. המחשבה עליה העבירה צמרמורת בגווי. חייכתי לעצמי, ואז חשתי בשפתי נפערות והצמרמורת נהפכה לרעדה. גופי התעוות ועורפי ניתר לאחור מעבר למיטה. פלטתי צעקה לא רצונית, זעקה מגרגרת, חסרת מלים.

תוך רגע ז׳ונקיא הגיעה, קוראת לבוריך שישוב, ואז הם שניהם ניסו לרסן את איברי המתנופפים. משקל גופו של בוריך הוטל מעלי במאמצו לרסן את מכותי. ואז התעלפתי.

יצאתי מתוך החושך אל האור, כאילו צפתי ועליתי מצלילה עמוקה אל המים החמימים. הפלומה של מיטת הנוצות כיסה אותי, השמיכות היו רכות וחמות. הרגשתי בטוח. לרגע אחד, הכל היה שליו. שכבתי נינוח, כמעט מרגיש טוב.

׳פיץ?׳ שאל בוריך, רוכן מעלי.

העולם חזר אלי. זיהיתי את עצמי כדבר מוכה ועלוב, בובה עם מחצית מחוטיה סבוכים זה בזה, או סוס עם גיד קרוע. לעולם לא אהיה כפי שהייתי לפני כן; לא נותר לי שום מקום בעולם שבו חייתי פעם. בוריך אמר שהרחמים הם תחליף עלוב לאהבה. לא רציתי ברחמים מאף אחד מהם.

׳בוריך.׳

הוא רכן קרוב יותר אלי. ׳זה לא היה עד כדי כך נורא,׳ הוא שיקר. ׳מוטב שתנוח כעת. מחר...׳

׳מחר תצא לדרך לעבר טירת הצבי,׳ אמרתי לו.

פניו קדרו. ׳בוא ניקח את זה לאט לאט. תן לעצמך כמה ימים להחלים, ואז נוכל...׳

׳לא.׳ גררתי את גופי למצב ישיבה. הכנסתי כל טיפה של כוח אל תוך המילים. ׳הגעתי להחלטה. מחר תשוב אל טירת הצבי. ישנם אנשים וחיות המחכים לך שם. זקוקים לך שם. זהו ביתך ועולמך. אך לא שלי. לא עוד.׳

הוא שתק דקה ארוכה. ׳ומה תעשה אתה?׳

הנדתי בראשי. ׳אין זו דאגתך עוד. או דאגתו של אף אחד אחר, חוץ ממני.׳

׳הבחורה?׳

הנדתי בראשי שוב, ביתר תקיפות. ׳היא כבר טיפלה בנכה אחד, וביזבזה את נעוריה בעשותה כן רק כדי לגלות שהוא הותיר אותה בעלת חוב. האם אחזור ואמצא אותה, כך? האם אבקש ממנה לאהוב אותי, כדי שאהיה למעמסה עליה כפי שהיה אביה? לא. לבדה או נשואה לאחר, מצבה טוב יותר כעת כמו שהיא.׳

הדממה נתמתחה ארוכה בינינו. ז׳ונקיא היתה עסוקה בפינת החדר, רוקחת משקה צמחים נוסף שלא יועיל לי במאום. בוריך ניצב מעלי, שחור וקודר כענן סערה. ידעתי כמה שהוא רצה לנער אותי, כמה השתוקק לסלק בסטירה את העקשנות ממני. אך הוא לא עשה כן. בוריך לא הכה נכים.

׳ובכן,׳ הוא אמר לבסוף. ׳זה מותיר רק את מלכך. או שמא שכחת שאתה נתון בשבועה כאיש של המלך?׳

׳איני שוכח זאת,׳ אמרתי בשקט. ׳ואילו האמנתי עדיין שאני איש, הייתי חוזר. אבל אינני, בוריך. אני מעמסה. על לוח המשחק, נהייתי לאחד מאותם הכלים שיש להגן עליהם. בן ערובה נתון לחטיפה, חסר אונים להגן על עצמי או על אחרים. לא. המעשה האחרון שאוכל לבצע כאיש של המלך הוא להסיר את עצמי, לפני שיעשה זאת מישהו אחר ויפגע במלך תוך כדי זה.׳

בוריך הפנה מבטו ממני. הוא נראה כצללית בחדר האפל, פניו בלתי ניתנות לקריאה באור האש.

׳מחר נדבר,׳ הוא החל.

׳רק כדי להפרד,׳ קטעתי דבריו. ׳ליבי איתן בהחלטה זו, בוריך.׳ הושטתי את ידי כדי לגעת בעגיל שבאזני.

׳אם אתה תשאר כאן, כך אצטרך לעשות גם אני.׳ היתה נחישות בקולו הנמוך.

׳לא כך זה עובד,׳ אמרתי לו. ׳פעם, אבי אמר לך להשאר מאחור ולגדל ממזר עבורו. כעת אני אומר לך לעזוב, ללכת ולשרת את המלך שעדיין נזקק לך.׳

׳פיץ־אביר, אני לא....׳

׳בבקשה.׳ איני יודע מה הוא הבחין בקולי. רק זאת שהוא לפתע דמם. ׳אני כל כך עייף. כל כך עייף באופן מתועב. כל מה שאני יודע זה שאיני יכול לעמוד במה שכולם חושבים שעלי לעשות. פשוט איני יכול לעשות זאת.׳ קולי רעד כקולו של זקן. ׳לא משנה מה אני עושה. לא משנה מה אני מחויב לעשות. לא נותר מספיק ממני כדי לקיים את דיברתי. אולי זה לא בסדר, אך זה המצב. התכניות של כל אחד אחר. המטרות של כל אחד אחר. אף פעם לא שלי. ניסיתי, אבל...׳ החדר הסתחרר מסביבי כאילו מישהו אחר דיבר, ואני נדהמתי למשמע דבריו. אך לא יכולתי להכחיש את האמת שבדבריו. ׳אני צריך להיות לבד כעת. לנוח,׳ אמרתי בפשטות.

שניהם פשוט הביטו בי. אף אחד מהם לא פצה את פיו. הם עזבו את החדר, לאט, כאילו קיוו שאתחרט ואקרא להם לשוב. לא עשיתי זאת.

אך לאחר שהם עזבו, ואני נותרתי לבדי, הרשיתי לעצמי להתנשף. הרגשתי מסוחרר עם ההחלטה שהגעתי אליה. לא אשוב לטירת הצבי. מה אעשה במקום זאת, לא היה לי מושג. טיאטאתי את שברי חיי מתוך לוח המשחק. כעת היה מקום לסדר מחדש את החלקים שעוד היו בידי, לתכנן אסטרטגיה חדשה לחיים. לאט לאט, הבנתי שלא היו בי ספקות. חרטות נלחמו בתחושת הקלה, אך לא היו בי ספקות. באופן כלשהו זה היה הרבה יותר נסבל לנוע קדימה אל חיים בהם אף אחד לא יזכור מי הייתי. חיים שלא הוקדשו לרצונו של אחר. אפילו לא לזה של מלכי. הדבר נעשה. נשכבתי לאחור במיטתי, ובפעם הראשונה זה כמה שבועות, נרגעתי לחלוטין. היו שלום, חשבתי בלאות. הייתי רוצה לאחל לכולם ברכות פרידה, לעמוד בפעם האחרונה לפני אמת ולראות בהינד ראשו המאשר שפעלתי היטב. אולי הייתי יכול לגרום לו להבין מדוע לא רציתי לשוב. זה לא נגזר להיות כך. זה נעשה כעת, הכל נעשה כבר. ׳סלח לי, מלכי׳ מלמלתי. הבטתי בלהבות המרצדות שבאח עד שהשינה השתלטה עלי.