שוב עומדים בטור

 חלק ראשון

דרך ארץ

ציונות

אני ציוני.

אני מאמין שבארץ ישראל קם העם היהודי אבל קצת באיחור. אם הוא היה מקשיב לשעון המעורר לא היתה שואה והסבא המת שלי - זה שאני קרוי על שמו - היה מספיק לרקוד עם סבתא ואלס אחרון על גדת הירקון.

אני ציוני.

עברית היא השפה בה אני מודה לבורא עולם וגם מקלל ברמזור. הנודניק שקורא לי "אחי" הוא באמת אחי. התנ"ך אינו מכיל רק את ההיסטוריה שלי, אלא גם את הגיאוגרפיה: שאול המלך חיפש את האתונות בכביש 443, יונה הנביא עלה על האונייה ביפו לא רחוק מהמסעדה של מרגרט תייר, את המרפסת שממנה הציץ דוד לבת שבע בטח קנה איזה אוליגרך.

אני ציוני.

בפעם הראשונה שראיתי את בני לבוש במדי צה"ל פרצתי בבכי, לא החמצתי משוּאה כבר עשרים שנה, והטלוויזיה שלי אמנם קוריאנית, אבל לימדתי אותה להיות בעד הנבחרת.

אני ציוני.

אני מאמין בזכותנו על הארץ הזו. לאנשים שנרדפו במשך כל ההיסטוריה על לא עוול בכפם, יש זכות למדינה משלהם פלוס אף 16 מתנה מהיצרן. אני כואב כל גילוי של אנטישמיות מלונדון עד מומביי, אבל בסתר לבי חושב שיהודים שבוחרים לגור בחו"ל לא מבינים משהו בסיסי מאוד על העולם. מדינת ישראל לא הוקמה כדי שהאנטישמים ייעלמו, אלא כדי שנוכל להגיד להם שיקפצו לנו.

אני ציוני.

ירו עלי בלבנון, קטיושה החמיצה אותי בכמה מטרים בקריית שמונה, טילים נחתו ליד ביתי במלחמת המפרץ, הייתי בשדרות כשנשמעה אזעקת "צבע אדום", מחבלים התפוצצו לא רחוק מבית הורי, הילדים שלי ישבו במקלט כשעוד לא ידעו לבטא את שמם, צמודים לסבתא שהגיעה הנה מפולין כדי להימלט מן המוות. ובכל זאת, תמיד הרגשתי בר מזל על שאני חי פה, ובשום מקום אחר לא באמת טוב לי.

אני ציוני.

אני חושב שכל אדם שגר כאן צריך לשרת בצבא, לשלם מסים, להצביע בבחירות ולהכיר את המילים של שיר אחד לפחות של שלום חנוך. אני חושב שמדינת ישראל אינה רק מקום, אלא גם רעיון, ואני מאמין בכל לבי בשלושת הדיברים הנוספים, החרוטים על קיר מוזיאון השואה בוושינגטון: "לא תשתף פעולה עם הרוע, לא תעמוד מן הצד, לא תהיה קורבן."

אני ציוני.

שכבתי כבר על גבי בוותיקן כדי להתפעם מן הקפלה הסיסטינית, קניתי גלויה בקתדרלת נוטר דאם בפריז והתרשמתי עמוקות מבודהה האיזמרגד הננסי במקדש וואט בבנגקוק. אבל אני עדיין מאמין שתל אביב משעשעת יותר, ים סוף ירוק יותר, ומנהרות הכותל מעניקות חוויה רוחנית חזקה בהרבה. נכון שאני לא אובייקטיבי, אבל אני לא אובייקטיבי גם לגבי אשתי וילדי.

אני ציוני.

אני איש המחר החי גם את עברו. בשושלת שלי נמצאים משה רבנו, ישו, הרמב"ם, זיגמונד פרויד, קרל מרקס, אלברט איינשטיין, וודי אלן, בובי פישר, בוב דילן, פרנץ קפקא, הרצל ובן גוריון. אני חלק ממיעוט קטנטן ונרדף, שהשפיע על העולם יותר מכל עם אחר. בזמן שהאחרים השקיעו את מרצם בדם ואש, לנו היה שכל להשקיע בשכל.

אני ציוני.

לעתים אני מסתכל סביבי ומתמלא בגאווה. מפני שאני חי טוב יותר ממיליארד הודים, מ 1.3 מיליארד סינים, מכל יבשת אפריקה גם יחד, מ 250 מיליון אינדונזים, מהתאילנדים, הפיליפינים, הרוסים, האוקראינים ומכל העולם המוסלמי חוץ מהסולטן מברוניי. אני חי במדינה במצור שאין לה שום משאבים טבעיים, ובכל זאת הרמזורים תמיד פועלים, המחשבים מחוברים לאינטרנט בפס רחב, ואם אשכחך ירושלים תישכח ימיני אבל תשכחו מלמצוא שם חניה.

אני ציוני.

הציונות טבעית לי כמו שטבעי לי להיות אב, ובעל, ובן. אנשים הטוענים שהם ורק הם מייצגים את "הציונות האמיתית" מגוחכים בעיני. הציונות שלי לא נמדדת בגודל הכיפה, בשכונה בה אני גר, או במפלגה שאצביע לה. היא נולדה הרבה לפני, ברחוב מושלג בגטו בודפשט בו עמד אבי וניסה, לשווא, להבין למה העולם כולו מנסה להרוג אותו.

אני ציוני.

בכל פעם שמת קורבן חף מפשע, אני מרכין את ראשי מפני שפעם הייתי קורבן חף מפשע. אין לי שום רצון, או כוונה, לקבל עלי את הסטנדרטים המוסריים של אויבי. אני לא רוצה להיות דומה להם. איני חי על חרבי, רק מחזיק אותה מתחת לכרית.

אני ציוני.

אין לי רק זכות אבות, אלא גם את חובת הבנים. האנשים שהקימו את המדינה הזו חיו ופעלו בתנאים גרועים בהרבה ממני, ובכל זאת לא הסתפקו בהישרדות. הם ניסו גם להקים ארץ טובה יותר, חכמה, אנושית ומוסרית יותר. הם היו מוכנים למות למען המטרה הזו, אני משתדל לחיות למענה.

יש בישראל

יש בישראל הומו ששירת בגבעתי. הוא היה חייל טוב, ההומו, רץ מתחת לאלונקה והזיעה צרבה לו בעיניים, בסיור בכפר ערבי ההומו פרץ דלת בבעיטה וצעק "אוּדרובּ אוּדרובּ, כולם החוצה," וההומו היה מקום שני במטווח הפלוגתי.

יש בישראל מתנחל שאוהב את דנה אינטרנשיונל. יש לו כיפה לבנה גדולה שאשתו סרגה לו, שישה ילדים שהגדול כבר נוער גבעות, ואת כל הדיסקים. באירוויזיון הוא נסע לבן דוד שלו בירושלים, כדי לצרוח מול המסך, והוא מוריד באינטרנט את העונה האחרונה של "כוכב נולד". כשהוא חזר מפינוי עמונה הוא בכה כל הלילה והאישה, שדווקא אוהבת ארצי, סחבה רמקול למרפסת ושמה לו את הביצוע של דנה ל"זמר שלוש התשובות".

יש בישראל תימני שלא יודע לשיר. בכל יום שישי, כשהוא נוסע לאמא שלו בראש העין, הם מזמרים זמירות שבת סביב לשולחן וכולם מתגלגלים מצחוק מהזיופים שלו. הוא גם לא יודע לרקוד, התימני, ואם עוד פעם אחת מישהו יעשה לידו את הבדיחה על "צעד תימני" הוא לא יהיה אחראי למעשיו.

יש בישראל רווקה תל אביבית שנוסעת על אופניים, מעשנת מרלבורו לייט, נסעה עד אמסטרדם למסיבה של די ג'יי סקאזי והצביעה ביבי. היא מאמינה לביבי. הוא נראה לה איש טוב, עם כוונות נכונות, ובסתר לבה היא חושבת שגם שרה בסדר. סתם רודפים אותה, כמו שקורה לנשים כמוהן, שלא מפחדות להיות אחרות.

יש בישראל אחד שמסתדר עם המשכורת. הוא לא עשיר ולא עני, אבל זה היה רעיון שלו שאשתו תרד לחצי משרה כשנולד השלישי. אנשים שקונים "האמר" נראים לו מגוחכים, אבל הוא החליף את האוטו שנה לפני שזה היה הכרחי. הוא לא נסע לגמר גביע אירופה לאלופות כי מספיקה לו הפלזמה, ואם הבן רוצה ללמוד בחו"ל אז שיישאר עוד שנה בקבע. מצד שני, את קורס ההכנה לפסיכומטרי הוא ישלם בשמחה, כי חינוך זה חשוב. לפעמים הוא שואל את עצמו איך זה שהוא היחיד שאין לו טענות, אבל גם זה בסדר.

יש בישראל אתיופי שרץ ממש לאט.

ורוסי שמאמין שאנחנו מדינה תרבותית. הוא נסע בשני אוטובוסים לפארק הירקון כדי לראות את הרקוויאם של ורדי בביצוע של "לה סקאלה", וכשהוא חזר הביתה הוא שאל את אמא שלו באיזו עוד מדינה בעולם באים מאה אלף איש בשיא החום כדי לשמוע אופרה.

יש בישראל חרדי שאוהב את המדינה. הוא עומד דום מתוח ביום הזיכרון באמצע הרחוב בבני ברק ומקווה שכולם רואים, וכן, הוא עשה צבא, שלוש שנים מלאות בחיל הקשר אם אתם מתעניינים. פרויליך הציע לסדר לו תפקיד ברבנות הצבאית, אבל הוא לא הסכים. כשהבחורות הלכו מולו בבסיס הוא פשוט הסתכל לכיוון אחר, כי זה שהוא אוהב את אלוהים זה עניינו, והוא לא מצפה שמישהו ישלם את המחיר. כל היום הוא עובד אצל גיסו בחנות, ורק אחר כך הוא הולך ללמוד גמרא. שעתיים של "ארבעה נכנסו לפרדס" בכולל של הרב לנדא, ומשם לארוחת ערב עם הילדים.

יש בישראל - שעתיים נסיעה מהחרדי ההוא - ערבי שמרגיש אותו דבר. הוא אולי מורה למתמטיקה לכיתות הנמוכות, אבל בסמינר הוא למד גם על השואה והתמונות לא עזבו אותו בלילות. גם אותו מעצבן הביוב הפתוח באום אל פאחם, אבל הוא יודע שחיים פה הרבה יותר טוב מאשר בירדן. הוא ביקר פעם אצל חמותו במחנה אל ווחדה, ואחר כך שוב היה לו קשה לישון. הוא מעדיף לחיות בדמוקרטיה (ב 92' הוא הצביע לרבין), והוא אומר למי שמוכן להקשיב שיש לו יותר זכויות מלכל אזרח סעודי, וגם יותר הזדמנויות ללמוד ולעבוד. כשהבת שלו אמרה שהיא שוקלת לעשות שירות לאומי, הוא אמר שחבל שבזמנו לא היה דבר כזה. אז נכון שהוא מאמין שהמדינה הפלשתינאית תקום יום אחד, אבל הרי הוא לא הישראלי היחיד שחושב ככה.

יש בישראל זמר שהתקליט האחרון שלו נכשל והוא לא אמר בריאיון שהוא "מתחזק".

ואחת שהיתה בריאליטי ואמרה אחר כך, "האמת, ממש השתניתי."

יש בישראל חייל משוחרר שרוצה לנסוע לפריז. הודו לא עושה לו את זה כי עניים הם לא נוף, ואין לו שום חשק ליפול מראש צוק בבוליביה. הוא מעדיף לקחת את התרמיל שלו ולפגוש את ואן גוך ואת מוצרט, את הכנסייה הלבנה של טולדו (שהיתה פעם בית הכנסת "אבן שושן") ואת הקתדרלה של מילנו הנראית כארמון נטיפים, לשוט על הדנובה הכחולה בספינת לילה לקול מוזיקה צוענית, לעשן סיגריה ירוקה באמסטרדם ולהתאהב בקופנהאגן בבלונדינית צחת עור עם גישה ליברלית במיוחד. הוא יודע שהישראלים שנוסעים למזרח נוסעים בעצם רק כדי לפגוש ישראלים אחרים, וזה נראה לו אידיוטי. ישראלים יש לו כאן מספיק.

יש בישראל אוהד בית"ר שאינו שונא ערבים, נהג מונית שלא רוצה להוציא דיסק, פוליטיקאי שאמר לחבר מרכז "אם אתה חושב אחרת, אז אל תצביע בשבילי", עובד היי טק שלא מעניין אותו לגור בקליפורניה, תייר מצרפת שלא נשרף לו האף, פושט רגל שמאשים רק את עצמו, נפגע טרור שמושיט פרוטזה לשלום, עורך דין שאמר לקליינט "עזוב אחי, עזוב, חבל על הכסף שלך."

יש בישראל לא מעט אנשים שהם אחרים לגמרי ממה שהם נראים. למרבה הפלא, הם הרוב.

מחפשים מבוגר אחראי

בספרו "הכלכלן הסמוי" מספר טים הרפורד על ביקורו של בכיר סובייטי בלונדון של שנות ה־70. בשיחה עם עמיתו הבריטי, ביקש הרוסי לדעת מי אחראי על אספקת הלחם בלונדון. האנגלי הנבוך ניסה להסביר לו שאין אדם כזה. הרוסי לא הבין. עיר של שמונה מיליון בני אדם, ואף אחד לא אחראי לספק לה את הלחם? איך אפשר לחיות ככה?

ככה בדיוק אנחנו חיים. אנחנו מניחים, באופן אוטומטי, שאם נלך בבוקר למכולת יחכה לנו שם לחם. רק שאיש אינו אחראי לכך. אם המאפייה תחליט לא לאפות את הלחם, או שהמובילים ירגישו שלא משלמים להם מספיק, או שהסופרמרקט יפסיק למכור אותו, לא יהיה לחם. חוקי השוק החופשי הם כאלה, שבמוקדם או במאוחר יבוא מישהו אחר ויספק לנו לחם אחר, אבל הוא יעשה את זה רק כי הוא יחשוב שאפשר להרוויח מזה כסף, לא מפני שזו חובתו. אין אף אדם שחייב לספק לנו לחם, זה פשוט קורה ככה.

בכלכלה קוראים לעיקרון הזה "היד הנעלמה", ואדם סמית אבחן אותו כבר במאה ה־18. העסק מסתדר מפני שהוא מסתדר. הדרך הטובה ביותר לשרת את הכלל היא לתת לכל אחד לפעול למען עצמו. כל חיינו מבוססים על איזונים ובלמים מסתוריים, שאין לנו דרך לשלוט עליהם. זה מעצבן, וזה מבלבל, אבל זה עובד. באופן אבסורדי, דווקא במדינות שבהן יש מישהו שאחראי לספק לחם, לעתים קרובות אין לחם.

הבעיה היחידה היא שדווקא בא לנו שיהיה מישהו אחראי. שיהיה מבוגר וחכם מאיתנו, שתהיה לו כספת מלאה בסודות, שנדע לפנות אליו בכל פעם שהעניינים לא דופקים כמו שצריך.

ואם אין אחד כזה, אנחנו מתחילים לכעוס. כי אמא שלנו היתה אחראית לנו, ואבא שלנו ידע הכול, ואחינו הגדול ליווה אותנו מבית הספר הביתה ודאג שהילדים לא ירביצו לנו. ואם כל זה לא עזר, תמיד יש את אלוהים, שיושב למעלה ושומר עלינו מכל רע. זה נראה כמו הסדר הטבעי של הדברים, להניח שיש מישהו שמופקד עלינו. זה מפחיד מדי להניח שאין.

בישראל, יותר מבמדינות אחרות, נהוג לקוות שיש מישהו כזה. מפני שבמשך חלק ניכר משנות קיומה היא היתה מדינה סוציאליסטית, ותמיד היה לנו מבוגר אחראי. כבר לראש הממשלה הראשון שלנו, דוד בן גוריון, קראנו "הזקן", למרות שביום שמונה לתפקידו הוא היה בגיל של אולמרט היום. זה החזיק מעמד יותר מאשר ברוב מדינות המערב, אבל אז הבחור של הלחם החזיר את המפתחות ואמר שהגיע הזמן שנדאג לעצמנו, כי הוא עובר להיי־טק. מאז אנחנו לא מתאוששים.

אז התחלנו להמציא לעצמנו מבוגרים אחראים. במשך שנים על שנים הענקנו לצה"ל את התפקיד הזה. נכון שהמג"ד היה איתנו בכיתה והסמח"ט יצא פעם עם אחותנו, אבל כולנו האמנו בלהט שיש עוד צה"ל אחד, שגר בבסיס סודי אי שם, והוא זה שיודע הכול. הנחנו שיש צה"ל ב', וברגע שתהיה מלחמה יוציאו אותו מהפוליאסטרן המוקצף. הוא ישעט קדימה בענן אבק ואנחנו נשלח לו חבילות עם ממתקים וציור שציירנו בעצמנו. זה חלק ממה שגזלה מאיתנו ועדת וינוגרד. את התחושה שהצבא הקטן והחכם קיים, ורק לא סיפרו לנו כי אנחנו לא צריכים לדעת הכול.

ולמי שלא האמין בצה"ל, היה את בג"ץ. רק בזכותו היינו מדינה נאורה וצודקת, והצלחנו להיות גם יהודים וגם דמוקרטים ולוודא שאנשים שנראים כמונו ומדברים כמונו לא ינהלו את המדינה רק כי הם נבחרו (על ידינו) לכנסת. בג"ץ היה תמיד מבוגר אחראי מצוין כי הוא גם נראה ככה. שופטי העליון באמת היו מבוגרים מאיתנו, והיה להם שיער כסוף, והם דיברו במשפטים ארוכים וסבוכים שלא הצלחנו בדיוק להבין. ואולי זה מה שכל כך מכעיס בשר פרידמן, שהוא נראה כמוהם ומדבר כמוהם, ואומר לנו שהם לא באמת יודעים הכול טוב יותר מאיתנו, ועכשיו אנחנו שוב צריכים לדאוג לעצמנו.

ואצלנו בתקשורת היתה את "ועדת העורכים", שהיתה מתכנסת בחדר אפוף עשן בבית סוקולוב, כדי להחליט שלא טוב לנו לדעת מי ראש המוסד, או מה רמת הכוננות ברמה. איש מעולם לא התלונן על הוועדה הזו, או ניסה לבטל אותה. היא ביטלה את עצמה אפילו בלי להודיע, כי היא האמינה שאנחנו מבוגרים מספיק להחליט לבד מה חשוב ומה לא, ואף אחד לא סיפר לה כנראה שאנחנו לא ממש רוצים.

וכשאנחנו מרימים את הראש ומסתכלים החוצה מהחלון, מתברר שלא רק אצלנו, בעצם בכל העולם הולכים ואוזלים המבוגרים, וכל המנהיגים החדשים האלה נראים מובנים ומוכרים ודומים לנו באופן מייאש ממש.

פעם היה את צ'רצ'יל ואת רוזוולט ואת הגנרל דה־גול, שתמיד אמר ש"מנהיג צריך להיות מסתורי, אחרת אנשים לא ילכו אחריו". עכשיו יש במקומו את סרקוזי, שהחליט פתאום להתחתן עם חברה של מיכאלה ברקו, ואם חברה־של־חברה שלי היא הגברת הראשונה של צרפת, ארמון ה"אליזה" דומה פתאום לקונדיטוריית "הארמון" של עליזה. לאמריקנים היה ההוא שלא מצליח לגמור משפט בלי להתבלבל, לגרמנים יש קאנצלרית עם כריזמה של פשטידת קישואים, ומי יכול לשים יד על הלב ולהישבע שאם גורדון בראון יעבור על פניו ברחוב הוא ידע מי זה?

וגם הממשלה שלנו, בואו נודה, היא כל מיני דברים, חלקם טובים, אבל לא משהו שאתה שם בזכותו את הראש על הכר ונרדם בחיוך מלאכי. שרון היה המבוגר האחראי האחרון שלנו, אבל במקום שאנחנו נישן בשקט, הוא החליט לעצום עיניים.

אז אנחנו ממשיכים לחפש. נאחזים בכל שתיקה רבת משמעות, בכל בלורית שהלבינה, בכל מי שאומר לנו שהוא מבין משהו שאנחנו לא. לדתיים הכי קל, עם כל הרבנים שמחזיקים קו ישיר לשמים, אבל אפילו אצלם עוד לא מילאו את החלל של הרב שך, והרבי מלובביץ', והרב שפירא, וגם הסטירות של הרב עובדיה לא ממש עוזרות.

ואם זה יימשך ככה עוד נצטרך בסוף להודות שזה אנחנו. שהגענו לגיל שאפשר להתחיל. שאף אחד לא יעשה את זה במקומנו. שהעולם הוא אכן מקום מסובך ומטריד, שאין בו מישהו שיכול לקחת מאיתנו את האחריות. שהגיע הזמן לקחת אותה בעצמנו.