הרואים למרחק 3 - שליחותו של רוצח

פרולוג

הנשכח מלב

אני מתעורר מדי בוקר עם דיו על אצבעותי. לפעמים אני שרוע, עם הפנים למטה, על שולחן העבודה שלי, וסביבי ערבוביה של מגילות קלף וניירות. הנער שלי, כשהוא נכנס עם המגש, לפעמים מעז לנזוף בי על כך שלא חזרתי למיטתי בליל אמש. אך לפעמים הוא מביט בפני ולא מעז להוציא מלה מפיו. איני מנסה להסביר לו מדוע אני נוהג כפי שאני נוהג. אין זה סוד שניתן להעניקו לאיש צעיר יותר; זה סוד שעליו לרכוש וללמוד בעצמו.

לאדם צריכה להיות מטרה בחיים. אני יודע זאת כעת, אך נדרשו לי עשרים השנים הראשונות של חיי כדי ללמוד זאת. בכך, איני רואה את עצמי כיוצא דופן. ובכל זאת, זהו כלל שמרגע שלמדתי אותו, נותר עימי. על כן, כשלא נותר לי הרבה מלבד הכאב שיעסיק אותי בימים אלו, מצאתי לעצמי מטרה. פניתי למשימה שגם הגבירה סבלנות וגם הסופר פדרן דגלו בה מזמן. התחלתי לכתוב את הדפים האלו במטרה לרשום היסטוריה מלאה של ששת הדוכסויות. אך התקשיתי לרכז את מחשבותי למשך זמן רב על נושא אחד, ודעתי הוסחה לעיתים קרובות כל־כך בנושאים פחותים מכך, כמו התאוריות שלי על קסמים, מסקנותי על מבנים פוליטיים, ודעותי על תרבויות זרות. כשאני חש רע במיוחד, ואיני מצליח לארגן את מחשבותי מספיק טוב בכדי לרשום אותן, אני מתרכז בעבודת תרגום, או מתאמץ לתעד באופן מסודר מסמכים עתיקים יותר. אני מעסיק את ידי כתקווה להסיח את מחשבותי.

כתיבתי משרתת אותי באותו האופן שבו הכנת המפות של אמת שירתה אותו פעם. בירידה לפרטים והריכוז ההכרחי שבעבודה זו, יש כדי לגרום לאדם לשכוח כמעט את תשוקת ההתמכרות ואת הכאבים המתמשכים של ההשתקעות בה בעבר. אדם מסוגל ללכת לאיבוד בעבודה שכזו, ולשכוח את עצמו. או שהוא מסוגל אף להעמיק עוד יותר, ולגלות זיכרונות רבים שאבדו לו. לעיתים קרובות מדי, אני מגלה שנדדתי הרחק מההיסטוריה של הדוכסויות אל ההיסטוריה של פיץ־אביר. זיכרונות אלו מותירים אותי פנים אל מול פנים עם מי שהייתי פעם, ומי שהפכתי להיות.

כאשר אדם שקוע עמוק בתיעוד שכזה, מפתיע כמה פרטים הוא מסוגל לזכור. לא כל הזיכרונות שאני מצליח לגייס הם זיכרונות כואבים. היו לי גם כמות הגונה של חברים טובים, והם גילו כלפי יותר נאמנות ממה שהייתי זכאי לצפות. ידעתי נפלאות ושמחות שהתישו את כוחו של ליבי לא פחות משעשו זאת הטרגדיות והכאבים. ובכל זאת נפלו בחלקי, אולי, מידה רבה יותר של זיכרונות אפלים משנפלו בחלקם של רוב האנשים; מעטים האנשים שחוו מוות במרתף, או שיכולים לזכור את פנים ארון המתים, קבור מתחת לשלג. המוח נרתע מהפרטים של אלו. מספיק נורא לזכור שהדר הרג אותי. אך נורא הרבה יותר להתמקד בפרטים של הימים והלילות שסבלתי כשהוא הרעיב אותי ודאג שאוכה למוות. כשאני עושה זאת, יש רגעים שעדיין הופכים את קרביי לקרח, אפילו לאחר שנים רבות כל־כך. אני יכול לזכור את עיני האיש ואת קול אגרופו השובר את אפי. עדיין קיים אצלי מקום אותו אני מבקר בחלומותי, שבו אני נלחם כדי להישאר עומד, מנסה לא לתת לעצמי לחשוב על איך אעשה את המאמץ האחרון להרוג את הדר. אני זוכר את מכתו שחתכה את עורי הנפוח והותירה צלקת כמורד פני, אותה אני עדיין נושא.

אף־פעם לא סלחתי לעצמי על הניצחון שהענקתי לו בכך שבלעתי רעל ומתִּי.

אך יותר כואבים מהמאורעות שאני זוכר, הם אלו שאבדו לי. כאשר הדר הרג אותי, מתִּי. יותר לא נודעתי שוב ברבים כפיץ־אביר, יותר לא חידשתי את קשרי עם אנשי טירת הצבי שהכירו אותי מאז היותי ילד בן שש שנים. יותר לא גרתי שוב בארמון טירת הצבי, יותר לא ניצבתי שוב לרשותה של הגבירה סבלנות, יותר לא ישבתי שוב על אבני האח למרגלותיו של צ׳ייד. מנגינות החיים שהשתלבו בחיי אבדו לי לנצח. חברים מתו, אחרים נישאו, תינוקות נולדו, ילדים התבגרו, ואני לא ראיתי דבר מכל אלו. למרות שכבר אין לי הגוף של אדם צעיר ובריא, עוד חיים אנשים רבים שהיו פעם ידידיי. לפעמים, עדיין, אני משתוקק לראותם, לגעת בידיהם, לשכך את הבדידות של שנים.

איני יכול לעשות זאת.

שנים אלו אבדו לי, יחד עם כל שנות חייהם הבאות. אבדה לי, כמו כן, אותה תקופה, לא יותר מחודש אך נראית כארוכה הרבה יותר, שבה נכלאתי במרתף ואז בארון מתים. מלכי מת בזרועותי אך לא ראיתי בקבורתו. גם לא הייתי נוכח באספה שלאחר מותי שבה נמצאתי אשם בשימוש בבינה, ולפיכך חייב במוות שבו הוענשתי.

סבלנות באה כדי לדרוש את גופתי. אשתו של אבי, שפעם הזדעזעה כל־כך לגלות שהוא הוליד ממזר לפני שנישאו, היתה זו שהוציאה אותי מאותו התא. היו אלו ידיה שרחצו את גופתי והכינו אותה לקבורה, שיישרו את איברי ועטפו אותי בבד תכריך. הגבירה סבלנות המוזרה, התמהונית, מסיבה כלשהי ניקתה את פצעיי וחבשה אותם בזהירות כאילו הייתי עדיין בחיים. היא לבדה ציוותה לחפור לי קבר ודאגה לקבורת ארון המתים שלי. היא ולייסי, העוזרת שלה, התאבלו עלי כאשר כל האחרים, מתוך פחד או זעזוע על הפשע שלי, נטשו אותי.

בכל זאת, היא לא ידעה דבר על האופן שבו בוריך וצ׳ייד, מורה הרצח שלי, באו לילות לאחר־מכן לקבר שלי, ופינו את השלג שירד ואת גושי האדמה הקפואה שהושלכו על קברי. רק שני אלו היו נוכחים כאשר פרץ את מכסה ארון המתים ומשך החוצה את גופתי, ואז זימן, בקסם הבינה שלו, את הזאב שבו הופקדה נשמתי. הם השיגו בכוח את אותה הנשמה מהזאב וכפו עליה לשוב לגוף המוכה שממנו ברחה. הם הקימו אותי, שאלך שוב בצורת אדם, שאזכור מה המשמעות של שבועת נאמנות למלך שהיה לי. עד היום, איני יודע אם אני מודה להם על כך. אולי, כפי שהליצן מתעקש, לא היתה להם כל ברירה. אולי אין מקום להוקרת תודה או הטחת אשמה, אלא רק להכרה בכוחות שהובילו אותנו וקשרו אותנו לגורלותינו הבלתי נמנעים.

1

לידת קבר

במדינות הצ׳לסד, מחזיקים בעבדים. הם עושים את העבודות השחורות. הם עובדי המכרות, המפוחים, חותרי ירכתי הספינות, צוותי עגלות השחיטה, פועלי השדות והזונות. באופן מוזר, העבדים הם גם משרתי הבית ומורי הילדים, הטבחים והסופרים, והאומנים בעלי המלאכה. כל הציוויליזציה המפוארת של צ׳לסד, מספריות הענק של ג׳פ ועד המזרקות האגדתיות והמרחצאות של סינג׳ון, מבוססת על התקיימותו של מעמד העבדים.

סוחרי בינגטאון הינם המקור העיקרי של אספקת העבדים. היתה תקופה שבה רוב העבדים היו שבויי המלחמות, ובצ׳לסד עדיין טוענים באופן רשמי שזה כך. בשנים האחרונות לא היו מספיק מלחמות כדי לענות על הדרישה לעבדים משכילים. סוחרי בינגטאון מגלים תושייה רבה במציאת מקורות אחרים, והפיראטיות משוללת הרסן של איי הסחר נזכרת תכופות בהקשר זה. בעלי העבדים בצ׳לסד לא מרבים לחקור בנוגע למקור העבדים, כל עוד אלו בריאים.

עבדות הינה מנהג שאף־פעם לא הכה שורשים בששת הדוכסויות. אדם שהואשם בפשע נדרש לעיתים לשרת את האדם שבו הוא פגע, אך תמיד נקבע גבול של זמן, ואף־פעם לא רואים בו משהו מלבד אדם המכפר על פשעו. אם פשע נתעב מדי מכדי שניתן יהיה לכפר עליו בעבודה, הפושע משלם בחייו. אף אחד לא הופך להיות עבד בששת הדוכסויות, והחוק גם אינו תומך באפשרות של משפחה להכניס את עבדיה אל תוך הממלכה ולהשאירם במעמד זה. מסיבה זו, עבדי צ׳לסד רבים הזוכים לעצמאות מידי מעבידיהם באופן זה או אחר, לעיתים תכופות עושים דרכם לממלכת ששת הדוכסויות ורואים בה את ביתם החדש.

עבדים אלו מביאים איתם את המסורות הנשכחות והפולקלור של ארצותיהם שלהם. סיפור אחד ששמרתי מספר על נערה שהייתה ואקי, או מה שאנחנו מכנים – בעלת בינה. היא השתוקקה לעזוב את בית הוריה בעקבות אדם שאהבה, כדי להיות לו לאישה. הוריה ראו בו כזיווג לא ראוי ומנעו ממנה את הרשות לעשות זאת. כשהם אסרו עליה לעזוב, היא היתה בת צייתנית מדי להפר את דבריהם. אך היא גם הייתה נאמנה מדי לרגשותיה מכדי לחיות ללא אהוב ליבה. היא שכבה על מיטתה ומתה מצער. הוריה קברו אותה באבל כבד וייסורים רבים על שלא הרשו לה ללכת בעקבות ליבה. אך הם לא ידעו שהיא נקשרה באומנות לדובה. וכאשר הנערה מתה הדובה לקחה את רוחה למשמרת, כדי שלא תעזוב את העולם. שלושה לילות לאחר שהנערה נקברה, הדובה חפרה את גופתה מחוץ לקברה והשיבה לה את רוחה. לידת הקבר של הנערה הפכה אותה לאשה חדשה, שכבר לא חייבת בציות להוריה. על כן היא עזבה את ארון המתים ההרוס והלכה לחפש את אהוב ליבה. לסיפור סוף עצוב, משום שבכך שהייתה דובה לזמן מה, היא לעולם לא שבה להיות לגמרי בת אנוש, ואהוב ליבה לא הסכים לקבל אותה כך.

סיפור זה היה הבסיס להחלטתו של בוריך להציל אותי ממרתפו של הנסיך הדר על ידי כך שהוא הרעיל אותי.

החדר היה חם מדי. וקטן מדי. קמתי מהשולחן וניגשתי לדלי המים שבפינה. הורדתי ממנו את המכסה ושתיתי בלגימות עמוקות. לב הלהקה נשא מבט בכמעט־נהימה. "השתמש בכוס, פיץ."

מים נזלו במורד סנטרי. הבטתי בו ישירות, בוחן אותו.

"נגב את פניך." לב הלהקה הפנה את מבטו ממני, ושב להתבונן בידיו. הן היו משומנות והוא ניגב אותן ברצועות. ריחרחתי. ליקקתי את שפתיי.

"אני רעב," אמרתי לו.

"שב וסיים את עבודתך. אחר־כך נאכל."

ניסיתי לזכור מה הוא רצה ממני. הוא הזיז את ידו לעבר השולחן ונזכרתי. רצועות עור נוספות בקצה השולחן שלי. חזרתי לשבת על הכיסא הקשה.

"אני רעב עכשיו," הסברתי לו. הוא שב להביט בי בהבעה שלא חשפה את שיניו אך עדיין היתה בבחינת נהימה. לב הלהקה יכל לנהום בעיניו. נאנחתי. לשמן שבו השתמש היה ריח נעים. בלעתי. אחר השפלתי מבט. רצועות עור וחתיכות מתכת היו על השולחן לפני. התבוננתי בהם מעט. לאחר זמן מה, לב הלהקה הניח את רצועותיו וניגב את ידיו בפיסת בד. הוא ניגש לעמוד לידי, ונאלצתי להסתובב כדי לראות אותו. "הנה," הוא אמר, נוגע בעור שלפני. "תיקנת את זה כאן." הוא עמד לידי עד ששבתי להרים את העור. התכופפתי כדי לרחרח אותו והוא טפח על כתפי. "אל תעשה את זה!"

שפתי התכווצו, אך לא נהמתי. כשנהמתי אליו הוא מאד, מאד התרגז. לזמן מה, אחזתי ברצועות. אז נדמה שידי זכרו לפני שמוחי נזכר. הבטתי באצבעותי עוסקות בעור. כשסיימתי, הושטתי לו את הרצועה ומשכתי בה בחוזקה כדי להראות לו שהיא תישאר חזקה אפילו אם הסוס יניף את ראשו לאחור. "אך אין סוס," נזכרתי בקול רם. "כל הסוסים כבר אינם."

אחי?

אני בא. קמתי מכיסאי. הלכתי לעבר הדלת.

"חזור הנה ושב," לב הלהקה אמר.

עיני־לילה מחכה, אמרתי לו. אז נזכרתי שהוא אינו יכול לשמוע אותי. חשבתי שהוא יכול לשמוע אם ינסה, אך הוא לא הסכים לנסות. ידעתי שאם אדבר איתו כך שנית, הוא ידחוף אותי. הוא לא נתן לי לדבר כך גם לעיני־לילה. הוא היה דוחף אפילו את עיני־לילה אם הזאב דיבר איתי יותר מדי. זה נראה לי דבר מוזר מאד. "עיני־לילה מחכה," אמרתי לו בפי.

"אני יודע."

"זה זמן טוב לצוד, כעת."

"זה זמן טוב יותר בשביל שתישאר בפנים. יש לי כאן מזון עבורך."

"עיני־לילה ואני יכולים למצוא בשר טרי." פי פלט את המחשבה על כך. ארנבת קרועה לרווחה, חמה עדיין בליל החורף. זה מה שהשתוקקתי אליו.

"עיני־לילה יצטרך לצוד לבדו הלילה," לב הלהקה אמר לי. הוא ניגש לחלון ופתח מעט את התריסים. האוויר הקר חדר פנימה. יכולתי להריח את עיני־לילה, ומרחוק, גם ריח של חתול שלג. עיני־לילה ילל. "הסתלק מכאן," לב הלהקה אמר לו. "הסתלק, כעת, לך לצוד, לך והאכל את עצמך. אין לי מספיק כדי להאכיל אותך כאן."

עיני־לילה נסוג מהאור שנשפך מבעד לחלון. אך הוא לא התרחק מאד. הוא חיכה לי שם בחוץ, אך ידעתי שהוא לא יוכל לחכות זמן רב. כמוני, הוא היה רעב כעת.

לב הלהקה ניגש לאש שגרמה לחדר להיות חם מדי. היה לידו סיר, והוא הרחיקו מהאש והסיר את המכסה. אדים עלו ממנו, ואיתם ריח. דגן ושורשים, ומעט מאד ריח של בשר מבושל. אך הייתי כל־כך רעב שגיששתי לעברו באפי. התחלתי לילל, אך לב הלהקה שלח לעברי את נהימת העיניים שלו שוב. על כן חזרתי לשבת בכיסא הקשה. ישבתי. חיכיתי.

לקח לו הרבה מאד זמן. הוא הרים את כל העור מהשולחן ותלה אותו על וו. אז הוא סילק את מיכל השמן. אחר־כך הוא הביא את הסיר החם לשולחן. הוא הניח שתי קערות ושני כוסות. הוא מזג מים אל תוך הכוסות. הוא הוציא סכין ושתי כפות. מהארון הוא הוציא לחם ומיכל קטן של ריבה. הוא הגיש לי את הנזיד בקערה שלפני, אך ידעתי שאסור לי לגעת בו. היה עלי לשבת ולא לאכול את האוכל בזמן שהוא חתך עבורי פרוסה מהלחם והגיש לי אותה. יכולתי להחזיק את הלחם, אך אסור היה לי לאכול אותו עד שגם הוא התיישב, עם הקערה שלו והנזיד שלו והלחם שלו.

"הרם את הכף שלך," הוא הזכיר לי. הוא התיישב לאט בכיסא שלו לידי. החזקתי את הכף והלחם וחיכיתי, חיכיתי, חיכיתי. לא הסרתי ממנו את עיני אך לא יכולתי למנוע מפי לנוע. זה הכעיס אותו. סגרתי שוב את פי. לבסוף הוא אמר, "נאכל כעת."

אך הציפייה עוד לא נפסקה. הותר לי לנגוס נגיסה אחת. היה עלי ללעוס ולבלוע אותה בטרם אנגוס שוב, או שהוא יסטור לי. הותר לי לבלוע רק את כמות הנזיד שנכנסה לתוך הכף. הרמתי את הכוס ושתיתי ממנה. הוא חייך אלי. "יופי, פיץ. ילד טוב."

השבתי אליו חיוך, אך אז נגסתי נגיסה גדולה מדי מהלחם, והוא הזעיף את מבטו. ניסיתי ללעוס אותה לאט, אך הייתי כל־כך רעב כעת, והאוכל היה מולי, ולא הבנתי מדוע הוא לא נתן לי פשוט לאכול אותו כעת. נדרש זמן רב לאכול. חשבתי על כך מעט. אז אמרתי, "אתה עושה את האוכל חם מדי בכוונה. כדי שאכווה אם אוכל מהר מדי."

חיוכו פשט לאט יותר. הוא הנהן אלי.

בכל זאת סיימתי לאכול לפניו. היה עלי להמשיך לשבת על הכיסא עד שגם הוא יסיים לאכול.

"טוב, פיץ," הוא אמר לבסוף. "יום לא רע בכלל. אה, ילד?" הבטתי בו.

"אמור לי משהו בתשובה," הוא אמר לי.

"מה?" שאלתי.

"כל דבר."

"כל דבר."

הוא הזעיף את מבטו ואני רציתי לנהום, משום שעשיתי את מה שביקש ממני. לאחר זמן מה, הוא קם והוציא בקבוק. הוא מזג משהו לתוך כוסו. הוא הושיט לי את הבקבוק. "רוצה קצת?"

נרתעתי ממנו. אפילו הריח דקר את נחירי.

"ענה לי," הוא הזכיר לי.

"לא. לא, זה מים גרועים."

"לא. זה ברנדי גרוע. ברנדי אוכמניות, זול מאד. פעם אני שנאתי את זה, ואתה אהבת."

נרתעתי מהריח. "אף־פעם לא אהבנו את זה."

הוא הניח את הבקבוק והכוס על השולחן. הוא קם וניגש לחלון. הוא פתח אותו שנית. "לך לצוד, אמרתי!" הרגשתי את עיני־לילה מזנק ורץ לדרכו. עיני־לילה מפחד מלב הלהקה כמוני. פעם התקפתי את לב הלהקה. הייתי חולה למשך זמן רב, אך אחר־כך הבראתי. רציתי לצאת לצוד אך הוא לא הרשה לי. הוא עמד לפני הדלת ואני זינקתי עליו. הוא הכה אותי באגרופו, והפיל אותי. הוא לא יותר גדול ממני. אך הוא אכזרי יותר, נבון יותר. הוא מכיר דרכים רבות להחזיק מישהו, ורובן כואבות. הוא החזיק אותי על הרצפה, על גבי, כשצווארי חשוף וממתין לשיניו, למשך זמן רב, רב מאד. כל פעם שזזתי, הוא הכה אותי. עיני־לילה נהם מחוץ לבית, אך לא קרוב מדי אל הדלת, והוא לא ניסה להיכנס. כשיללתי לרחמים, הוא הכה אותי שוב. "שתוק!" הוא אמר. כששתקתי, הוא אמר לי, "אתה צעיר יותר. אני מבוגר יותר ויודע יותר ממך. אני נלחם טוב יותר, אני צד טוב יותר. אני תמיד מעליך. אתה תעשה את כל מה שאני מצווה עליך לעשות. אתה תעשה את כל מה שאני אומר לך לעשות. אתה מבין את זה?"

כן, אמרתי לו. כן, כן, זו להקה, אני מבין.

אך הוא רק הכה אותי שוב והחזיק אותי שם, צוואר חשוף, עד שאמרתי לו בפי, "כן, אני מבין."

כשלב הלהקה חזר לשולחן, הוא מזג ברנדי לתוך כוסי. הוא הניחה לפני, במקום שבו היה עלי להריחו. נחרתי.

"טעם ממנו," הוא דחק בי. "רק מעט. פעם אהבת את זה. פעם שתית את זה בעיר, כשהייתי צעיר יותר ואסור היה לך להיכנס לפונדקים בלעדי. ואז היית לועס מנטה, וחושב שלא אדע את מה שעשית."

הנדתי לעברו בראשי. "לא עשיתי את מה שאמרת לי לא לעשות. הבנתי."

הוא השמיע קול שנשמע כמו חניקה והתעטשות. "הו, לעיתים קרובות מאד היית עושה את מה שאמרתי לך לא לעשות. לעיתים קרובות מאד."

הנדתי שוב בראשי. "איני זוכר זאת."

"עדיין לא. אך תיזכר." הוא הצביע שוב אל הברנדי. "נו, כבר. טעם ממנו. רק קצת. זה עשוי להטיב לך."

ומשום שהוא אמר לי שזה מה שעלי לעשות, טעמתי ממנו. זה דקר את פי ואת אפי, ולא יכולתי לסלק את הטעם. שפכתי את מה שנותר בכוס.

"טוב. סבלנות וודאי תשמח מאד," היה כל מה שהוא אמר. ואז הוא אילץ אותי לקחת חתיכת בד ולנקות את מה ששפכתי. וגם לשטוף את הכלים במים ולנגב אותם.

לפעמים הייתי רועד ונופל. לא היתה שום סיבה לכך. לב הלהקה היה מנסה לשמור אותי יציב. לפעמים הרעידות גרמו לי להירדם. כשהתעוררתי אחר־כך, כאב לי. חזי כאב, גבי כאב. לפעמים נשכתי את לשוני. לא אהבתי פעמים אלו. הן הפחידו את עיני־לילה.

ולפעמים היה מישהו נוסף איתי ועם עיני־לילה, מישהו שחשב איתנו. הוא היה קטן מאד, אך הוא היה שם. לא רציתי אותו שם. לא רציתי שם אף אחד יותר, מלבד עיני־לילה ואני. הוא ידע זאת, ועשה את עצמו כל־כך קטן עד שרוב הזמן הוא לא היה שם.

אחר־כך, בא איש.

"מישהו בא," אמרתי ללב הלהקה. היה חשוך והאש בערה באור נמוך. הזמן הטוב לציד כבר חלף. האפלה היתה מוחלטת. בקרוב הוא ירצה שנישן.

הוא לא ענה לי. הוא קם במהירות ובשקט ונטל את הסכין הגדולה שנחה תמיד על השולחן. הוא רמז לי שאגש לפינה, מחוץ לדרכו. הוא ניגש ברכות לעבר הדלת וחיכה. בחוץ, שמעתי את האיש צועד מבעד לשלג. אחר הרחתי אותו. "זה האפור ההוא," אמרתי לו. "צ׳ייד."

הוא פתח את הדלת במהירות והאפור נכנס. התעטשתי מהריחות שהוא הביא איתו. אבקות מעלים מיובשים היו הריחות שתמיד נתלו בו, ועשן מסוגים שונים. הוא היה צנום וזקן, אך לב הלהקה תמיד התנהג אליו כאילו שהוא גבוה יותר בלהקה. לב הלהקה הניח עוד עצים במדורה. החדר נהיה מואר יותר, וחם יותר. האפור משך לאחור את כובעו. הוא הביט בי זמן מה בעיניו הבהירות, כאילו הוא מצפה למשהו. אחר־כך הוא דיבר ללב הלהקה.

"מה מצבו? יותר טוב?"

לב הלהקה הניע את כתפיו. "כשהוא הריח אותך, הוא אמר את שמך. לא היה לו שום התקף כבר שבוע. לפני שלושה ימים, הוא תיקן עבורי מושכות. ועשה עבודה טובה, גם כן."

"הוא כבר לא מנסה ללעוס את העור?"

"לא. לפחות, לא כל עוד אני מתבונן בו. חוץ מזה, זו עבודה שהוא מכיר היטב. זה עשוי להגיע למשהו בתוכו." לב הלהקה פלט צחוק קצר. "אם אין בכך שום יתרון נוסף, לפחות את המושכות המתוקנות אפשר למכור."

האפור ניגש לעמוד ליד האש והושיט אליה את ידיו. היו צלקות על ידיו. לב הלהקה הוציא את בקבוק הברנדי שלו. הם שתו את הברנדי מתוך כוסות. הוא נתן גם לי כוס עם מעט ברנדי בתוכה אך לא הכריח אותי לשתות ממנה. הם דיברו הרבה, הרבה, הרבה על דברים שלא היה להם שום קשר לאוכל או שינה או צייד. האפור שמע משהו על איזו אישה. זה עשוי להיות חשוב מאד, חיזוק לששת הדוכסויות. לב הלהקה אמר, "לא אדבר על כך ליד פיץ. הבטחתי." האפור שאל אם הוא חשב שהבנתי, ולב הלהקה אמר שזה לא חשוב, הוא הבטיח. רציתי לישון, אך הם אילצו אותי לשבת במקומי, על הכיסא. כשהזקן נאלץ לעזוב, לב הלהקה אמר, "זה מסוכן מאד עבורך לבוא הנה. הליכה כל־כך ארוכה עבורך. האם תצליח לשוב פנימה?"

האפור רק חייך. "יש לי את הדרכים שלי, בוריך," הוא אמר. גם אני חייכתי, זוכר שהוא תמיד התגאה בסודות שלו.

יום אחד, לב הלהקה יצא והשאיר אותי לבד. הוא לא קשר אותי. הוא רק אמר, "יש כאן מעט דגנים. אם תרצה לאכול בזמן העדרי, עליך לזכור איך לבשל אותם. אם תצא מהדלת או מהחלון, או אפילו תפתח את הדלת או את החלון, אדע מכך. ואכה אותך למוות. אתה מבין?"

"כן," אמרתי. הוא נראה כועס מאד, אך לא יכולתי להיזכר במשהו שעשיתי בניגוד לדבריו. הוא פתח קופסא והוציא מתוכה דברים. רובם היו מתכות עגולות. מטבעות. דבר אחד זכרתי. זה היה נוצץ ומגולף כמו ירח, והריח מדם כשקיבלתי את זה לראשונה. נלחמתי עם אחר בשביל זה. לא יכולתי לזכור שרציתי בזה, אך נלחמתי וזכיתי בזה. לא רציתי בזה כעת. הוא הרים את הדבר בשרשרת והתבונן בו, ואחר הכניסו לפאוץ שלו. לא היה איכפת לי שהוא לקח את זה.

הייתי מאד, מאד רעב לפני שהוא חזר. כשהוא חזר, היה עליו ריח. ריח של נקבה. לא חזק, ומעורב בריחות של אחו. אך היה זה ריח טוב שגרם לי להשתוקק למשהו, משהו שלא היה אוכל או מים או ציד. התקרבתי אליו כדי להריח אותו, אך הוא לא הבחין בכך. הוא בישל דייסה ואכלנו. אחר־כך הוא פשוט ישב לפני האש ונראה מאד, מאד עצוב. אני קמתי כדי להביא את בקבוק הברנדי. הבאתי לו אותו יחד עם כוס. הוא לקח אותם ממני אך לא חייך. "אולי מחר אלמד אותך לתפוש דברים שאני זורק לך," הוא אמר לי. "אולי זה משהו שתצליח לקלוט." הוא שתה את כל הברנדי שהיה בבקבוק, וכשגמר פתח בקבוק נוסף. ישבתי והתבוננתי בו. לאחר שנרדם, לקחתי את מעילו שניתלה עליו אותו הריח. הנחתי אותו על הרצפה ושכבתי עליו, מריח אותו עד שנרדמתי.

חלמתי, אך לא הבנתי את חלומי. היתה בו נקבה שהריחה כמו מעילו של בוריך, ולא רציתי שהיא תלך. היא היתה הנקבה שלי, אך כשהיא עזבה, לא הלכתי בעקבותיה. זה כל מה שהצלחתי לזכור. הזיכרון הזה היה לא טוב, כפי שרעב או צמא אינם טובים.

הוא אילץ אותי להישאר בפנים. הוא אילץ אותי להישאר בפנים למשך זמן רב מאד מאד, כשכל מה שרציתי לעשות היה לצאת החוצה. אך הגשם ירד אז מאד, מאד חזק, כל־כך חזק עד שהשלג כמעט ונמס. לפתע זה נראה לי טוב לא לצאת החוצה. "בוריך," אמרתי, והוא נשא אלי מבט מופתע. חשבתי שהוא עומד להתקיף אותי, הוא זז כל־כך מהר. ניסיתי לא להתכווץ במקומי. כשעשיתי זאת, הוא התרגז לפעמים.

"מה יש, פיץ?" הוא שאל, וקולו היה טוב.

"אני, רעב," אמרתי. "עכשיו."

הוא נתן לי חתיכה גדולה של בשר. היא היתה מבושלת, אך גדולה. אכלתי אותה מהר מדי והוא התבונן בי, אך הוא לא עצר אותי, או הכה אותי. לא בפעם זו.

גירדתי כל הזמן בפני. בזקני. לבסוף, הלכתי ועמדתי לפני בוריך. גירדתי את זקני לפניו. "אני לא אוהב את זה," אמרתי לו. הוא נראה מופתע. אך הוא נתן לי מים חמים מאד וסבון, וסכין חדה מאד. הוא נתן לי זכוכית עגולה עם איש בתוכה. הבטתי בה זמן רב. זה גרם לי לרעוד. עיניו היו כעיניו של בוריך, עם לבן סביבן, אך אפילו כהות יותר. לא עיני זאב. פרוותו היתה כהה כשל בוריך, אך השערות שעל לסתותיו היו פרועות וקשות. נגעתי בזקני, וראיתי אצבעות על פניו של האיש. זה היה מוזר.

"התגלח, אך היה זהיר," בוריך אמר לי.

כמעט והצלחתי להיזכר איך עושים זאת. הריח של הסבון, המים החמים על פני. אך הלהב החד, הארוך, חתך אותי שוב ושוב. חתכים קטנים שצרבו. הבטתי באיש שבזכוכית העגולה לאחר־מכן. פיץ, חשבתי. כמעט כמו פיץ. דיממתי. "אני מדמם כולי," אמרתי לבוריך.

הוא צחק עלי. "אתה תמיד מדמם אחרי שאתה מתגלח. אתה תמיד מנסה למהר יותר מדי." הוא לקח את הלהב החד. "שב במקומך," הוא אמר לי.״פיספסת כמה נקודות."

ישבתי דומם והוא לא חתך אותי. היה קשה להישאר דומם כשהוא התקרב אלי כל־כך והביט בי כל־כך מקרוב. כשהוא סיים, הוא לקח את סנטרי בידו. הוא הרים את פני והביט בי. הוא הביט בי במבט חודר. "פיץ?" הוא אמר. הוא הפנה את ראשו וחייך אלי, אך החיוך דעך כשפשוט הבטתי בו. הוא נתן לי מסרק.

"אין סוסים להבריש," אמרתי לו.

הוא נראה כמעט מרוצה. "סרק את זה," הוא אמר לי, ופרע את שערי. הוא אילץ אותי לסרק את השער עד שהוא היה חלק. היו נקודות כואבות בראשי. בוריך הקדיר מבט כשראה אותי מתכווץ בכאב. הוא לקח ממני את המסרק והורה לי לשבת במקומי בזמן שהוא התבונן ונגע מתחת לשערי. "ממזר!" הוא אמר בכעס, וכשהתכווצתי מפניו הוא אמר, "לא אתה." הוא הניד בראשו לאט. הוא טפח על כתפי. "הכאב יחלוף עם הזמן," הוא אמר לי. הוא הראה לי כיצד למשוך את שערי לאחור ולקשור אותו בפיסת עור. היא היתה בדיוק באורך המתאים. "זה יותר טוב," הוא אמר. "אתה שוב נראה כמו בן אדם."

התעוררתי מתוך חלום, מזיע ומיילל. התיישבתי במקומי והתחלתי לבכות. הוא בא אלי ממיטתו. "מה קרה, פיץ? אתה בסדר?"

"הוא לקח אותי מאמא שלי!" אמרתי. "הוא לקח אותי ממנה. הייתי צעיר מדי בשביל שיקחו אותי ממנה."

"אני יודע," הוא אמר. "אני יודע. אך זה היה מזמן. עכשיו אתה כאן, ובטוח." הוא נראה כמעט מפוחד.

"הוא הכניס עשן למאורה," אמרתי לו. "הוא הפך את אימי ואחי לעורות."

הבעת פניו השתנתה וקולו כבר לא היה נעים. "לא, פיץ. זו לא היתה אימך. זה היה חלום של זאב. עיני־לילה. אולי זה קרה לעיני־לילה. אך לא לך."

"הו, כן, זה קרה לי," אמרתי לו, וכעסתי לפתע. "הו, כן, זה קרה לי, והרגשתי בדיוק אותו הדבר. בדיוק אותו הדבר." קמתי ממיטתי והתהלכתי בחדר. הלכתי זמן רב מאד, עד שהצלחתי להפסיק להרגיש הרגשה זו. הוא ישב והביט בי. הוא שתה הרבה ברנדי בזמן שהלכתי.

יום אחד באביב עמדתי והסתכלתי מבעד לחלון. העולם הריח טוב, חי וחדש. התמתחתי והנעתי את כתפי. שמעתי את קול פיקוק עצמותי. "זה יהיה בוקר טוב לצאת ולרכוב," אמרתי. פניתי להביט בבוריך. הוא ערבב דייסה על סיר מעל האש. הוא ניגש לעמוד לידי.

"עדיין חורף למעלה בהרים," הוא אמר ברכות. "מעניין אם קטריקן הצליחה להגיע הביתה בשלום."

"אם לא, זה וודאי לא באשמתה של סוטי," אמרתי. מיד משהו התהפך וכאב בתוכי, כך שלאותו הרגע, לא יכולתי לנשום. ניסיתי לחשוב מה זה היה, אך זה חמק ממני. לא רציתי להשיג את זה, אך ידעתי שזה משהו שעלי לצוד. זה יהיה כמו לצוד דוב. כשאתקרב, זה יסתובב וינסה לפגוע בי. אך משהו בדבר הזה גרם לי לרצות להשיגו בכל אופן. לקחתי נשימה עמוקה ופלטתי אותה בשריקה. לקחתי נשימה נוספת, בקול שתפס בגרוני.

לידי, בוריך היה דומם מאד ושקט. הוא חיכה לי.

אחי, אתה זאב. חזור. חזור מהדבר הזה, זה יפגע בך, עיני־לילה הזהיר אותי.

נסוגותי מיד.

בוריך החל מתרוצץ בחדר, מקלל, ומניח לדייסה להישרף. היינו צריכים לאכול אותה בכל זאת, לא היה שום דבר אחר לאכול.

למשך זמן מה, בוריך הציק לי. "אתה זוכר?" הוא חזר ואמר כל העת. הוא לא הניח אותי לנפשי. הוא אמר לי שמות, ואילץ אותי לנסות ולומר מי הם היו. לפעמים ידעתי, קצת. "אישה," אמרתי לו כשהוא אמר את השם סבלנות. "אישה בחדר עם צמחים," ניסיתי, אך הוא עדיין היה מתרגז עלי.

אם ישנתי בלילה, היו לי חלומות. חלומות על אור רועד, אור מרקד על קיר אבן. ועיניים בחלון קטן. החלומות היו מרתקים אותי במקומי ועוצרים את נשימתי. כשהצלחתי לנשום מספיק כדי לצעוק, הייתי מתעורר. לפעמים נדרש לי זמן רב כדי לנשום מספיק. גם בוריך היה מתעורר, ותופס את הסכין הארוכה מהשולחן. "מה יש, מה יש?" הוא שאל אותי. אך לא יכולתי לומר לו.

היה בטוח יותר לישון באור יום, בחוץ, כשאני מריח את הדשא והאדמה. החלומות על קירות אבן לא היו פוקדים אותי אז. במקום זאת, היתה באה אישה, ללחוץ את עצמה במתיקות כנגדי. ריחה היה ריח פרחי האחו, ולפיה היה טעם של דבש. הכאב של חלומות אלו היה כאשר התעוררתי, וידעתי שהיא אבדה לנצח, נלקחה על ידי אחר. בלילה ישבתי והבטתי אל תוך האש. ניסיתי לא לחשוב על קירות אבן קרים, או על עיניים כהות בוכות ופה מתוק כבד במילים מרות. לא ישנתי. לא העזתי אפילו לשכב. בוריך לא הכריח אותי לעשות זאת.

צ׳ייד חזר יום אחד. זקנו התארך והוא לבש כובע רחב שוליים כשל רוכל, אך זיהיתי אותו גם כך. בוריך לא היה בבית כשהוא הגיע, אך הכנסתי אותו. לא ידעתי מדוע הוא בא. "אתה רוצה מעט ברנדי?" שאלתי, חושב שאולי הוא בא בשביל זה. הוא בחן אותי במבטו וכמעט חייך.

"פיץ?" הוא אמר. הוא לכסן את מבטו והביט אל תוך פני. "אז מה שלומך בימים אלו?"

לא ידעתי כיצד לענות לשאלה זו, ועל כן פשוט הבטתי בו. לאחר זמן מה, הוא הניח את הקומקום על האש. הוא הוציא דברים מתוך החבילה שלו. הוא הביא תה צמחים, מעט גבינה ודגים מעושנים. הוא גם הוציא חפיסות של עשבים וסידר אותם בשורה על השולחן. אחר־כך הוא הוציא פאוץ מעור. בתוכו היה קריסטל צהוב ושמן, מספיק גדול כדי למלא את כף ידו. בתחתית החבילה היתה קערה גדולה ולא עמוקה, צבועה בכחול. הוא הניחה על השולחן ומילא אותה במים נקיים כשבוריך שב. בוריך הלך לדוג דגים. בידו היה חוט עם ששה דגים קטנים עליו. אלו היו דגים של ערוצי נחל, ולא של אוקיינוס. הם היו חלקים ומבריקים. הוא כבר רוקן החוצה את קרביהם.

"אתה כבר עוזב אותו לבדו?" צ׳ייד שאל את בוריך לאחר שבירכו זה את זה בשלום.

"אני מוכרח, כדי להשיג מזון."

"אם כן, אתה בוטח בו כעת?"

בוריך הפנה מבטו מצ׳ייד. "אימנתי חיות רבות. ללמד חיה לעשות את מה שאתה אומר לה לעשות זה לא אותו הדבר כמו לבטוח בבן אדם."

בוריך בישל את הדגים במחבת ואכלנו. אכלנו גם מהגבינה ושתינו מהתה. לאחר־מכן, כשניקיתי את המחבת והכלים, ישבנו כדי לשוחח.

"ברצוני לנסות את העשבים," צ׳ייד אמר לבוריך. "או את המים, או את הקריסטל. משהו. כל דבר. אני מתחיל לחשוב שהוא כבר לא... שם בפנים."

"הוא שם," בוריך ציין בשקט. "תן לו זמן. איני חושב שהעשבים זה רעיון טוב במקרה שלו. לפני שהוא... השתנה, העשבים התחבבו עליו יותר מדי. לקראת הסוף, הוא היה כל הזמן חולה, או טעון כולו באנרגיה. אם הוא לא היה במעמקי היגון, הוא היה מותש מלחימה או משימושו כאיש המלך עבור אמת או ערמומי. אז הוא היה פונה לצמח הגמדים במקום לנוח. הוא שכח איך לנוח ופשוט לתת לגופו להתאושש בעצמו. הוא אף־פעם לא היה מחכה לכך. אותו הלילה האחרון... נתת לו זרע כאריס, נכון? שועלה אמרה שהיא אף־פעם לא ראתה שום דבר דומה לכך. אני חושב שאנשים נוספים היו באים להגנתו אילו לא פחדו מפניו כל־כך. בלייד הזקן והמסכן חשב שהוא השתגע לגמרי. הוא לא סלח לעצמו על שהוריד אותו. הלוואי ויכולנו להודיע לו שהילד לא ממש מת."

"לא היה זמן לברור ולבחור. נתתי לו מה שהיה נגיש. לא ידעתי שהוא ישתגע מזרע הכאריס."

"יכולת לסרב לו," בוריך אמר בשקט.

"זה לא היה עוצר אותו. הוא היה הולך כפי שהוא, מותש, והיה נהרג במקום."

הלכתי וישבתי על האח. בוריך לא התבונן בי. שכבתי, ואז הסתובבתי על גבי ונמתחתי. ההרגשה היתה טובה. עצמתי את עיני וחשתי בחום האש על גופי.

"קום ושב על השרפרף, פיץ," בוריך אמר.

נאנחתי, אך צייתִּי. צ׳ייד לא הביט בי. בוריך המשיך לדבר.

"אני רוצה לשמור אותו יציב. אני סבור שהוא פשוט זקוק למעט זמן, כדי לעשות זאת בכוחות עצמו. הוא זוכר. לפעמים. ואז הוא נלחם בזה. איני חושב שהוא רוצה לזכור, צ׳ייד. איני חושב שהוא באמת רוצה לשוב להיות פיץ־אביר. אולי הוא אהב להיות זאב. אולי הוא כל־כך אהב את זה שהוא לא ישוב אף־פעם."

"הוא מוכרח לשוב," צ׳ייד אמר בשקט. "אנחנו זקוקים לו."

בוריך התיישר במקומו. רגליו היו מונחות על ערמת העצים, אך כעת הוא הניח אותן על הרצפה. הוא נשען לעבר צ׳ייד. "קיבלת הודעה?"

"לא אני. אך סבלנות קיבלה, אני חושב. זה מאד מתסכל, לפעמים, להיות העכבר שמאחורי הקיר."

"אז מה שמעת?"

"רק את סבלנות ואת לייסי, מדברות על צמר."

"מדוע זה חשוב?"

"הן רצו צמר כדי לארוג בד רך מאד. עבור תינוק, או ילד קטן. 'התינוק יוולד בסוף תקופת הקציר, אך זה תחילת החורף בהרים. על כן עלינו להכין אותו עבה,' סבלנות אמרה. אולי עבור התינוק של קטריקן."

בוריך נראה מופתע. "סבלנות יודעת על קטריקן?"

צ׳ייד צחק. "איני יודע. מי יודע מה האישה הזו יודעת? היא השתנתה מאד בזמן האחרון. היא אוספת את חיל המשמר של טירת הצבי לתוך כף ידה, והלורד זוהר אפילו לא רואה את המתרחש. אני מתחיל לחשוב שהיה עלינו לספר לה את התכנית שלנו, לשתף אותה מההתחלה. אך אולי בעצם לא."

"אולי היה לנו קל יותר לו עשינו זאת." בוריך שלח מבט עמוק אל תוך האש.

צ׳ייד הניד בראשו. "אני מצטער. היה עליה להאמין שנטשת את פיץ, דחית אותו בשל השימוש שלו בבינה. לו דרשת את גופתו, הדר היה חושד. היה עלינו לגרום להדר להאמין שהיא היתה היחידה שדאגה מספיק כדי לקבור אותו."

"היא שונאת אותי כעת. היא אמרה לי שאין לי לא נאמנות, ולא אומץ." בוריך הביט בידיו וקולו נסדק. "ידעתי שהיא הפסיקה לאהוב אותי כבר לפני שנים. כשהיא נתנה את ליבה לאביר. יכולתי לקבל את זה. הוא היה אדם הראוי לה. ואני הוא זה שעזב אותה תחילה. על כן יכולתי לחיות בידיעה שהיא אינה אוהבת אותי, משום שידעתי שהיא מכבדת אותי כבן אדם. אבל כעת, היא מתעבת אותי. אני..." הוא הניד בראשו, ועצם את עיניו בחוזקה. לרגע קט, הכל דמם. אז בוריך יישר את עצמו לאט ופנה לצ׳ייד. קולו היה רגוע כשהוא שאל, "אם כן, אתה חושב שסבלנות יודעת שקטריקן ברחה להרים?"

"זה לא היה מפתיע אותי. לא הגיעה שום הודעה רשמית, כמובן. הדר שלח שליחים למלך איוד, בדרישה לדעת אם קטריקן ברחה לשם, אך איוד השיב רק שהיא מלכת ששת הדוכסויות ומעשיה אינם מעינייניה של ממלכת ההרים. הדר כעס מספיק על כך כדי לנתק את המסחר עם ממלכת ההרים. אך נראה שסבלנות יודעת רבות על המתרחש מחוץ לטירה. אולי היא יודעת מה מתרחש בממלכת ההרים. בכל אופן, הייתי מאד רוצה לדעת כיצד היא מתכננת לשלוח את השמיכה להרים. זו דרך ארוכה וקשה."

בוריך שתק משך זמן רב. אחר־כך הוא אמר, "הייתי צריך למצוא דרך ללכת עם קטריקן ועם הליצן. אך היו רק שני הסוסים ואספקה עבור שני אנשים בלבד. לא הצלחתי להשיג יותר מכך. על כן הם יצאו לדרך לבדם." הוא הביט אל תוך האש, ושאל, "אני מניח שאיש לא שמע דבר על יורש העצר אמת?"

"צ׳ייד הניד בראשו לאט. "המלך אמת," הוא הזכיר לבוריך ברכות. "לו היה כאן." הוא הביט למרחק. "אם הוא באמת היה חוזר, אני חושב שהוא כבר היה כאן," הוא אמר בשקט. "עוד כמה ימים רגועים כמו היום, ויהיו פושטי ספינות אדומות בכל נמל. אני כבר לא מאמין שאמת ישוב."

"אם כן, הדר באמת המלך," בוריך אמר במרירות. "לפחות עד שהתינוק של קטריקן יוולד ויתבגר. ואז נוכל לצפות למלחמת אזרחים אם הילד ינסה לטעון לכתר. אם עדיין תישאר ממלכת ששת הדוכסויות כדי למשול עליה. אמת. אני מצטער כעת שהוא יצא בחיפוש אחר המבוגרונים. לפחות כל עוד הוא היה בחיים, היתה לנו איזו הגנה מפני הפושטים. כעת, כשאמת איננו והאביב קרב ובא, שום דבר אינו עומד בינינו לבין הספינות האדומות..."

אמת. רעדתי מקור. דחקתי ממני את הקור. הוא חזר ואני שבתי ודחקתי אותו. הרחקתי אותו ממני.

לאחר רגע, לקחתי נשימה עמוקה.

"רק המים, אם כן?" צ׳ייד שאל את בוריך, וידעתי שהם דיברו אך אני לא שמעתי.

בוריך משך בכתפיו. "קדימה. מה זה כבר יוכל להזיק? הוא השתמש בקסם ראיית הנסתר במים?"

"אף־פעם לא ניסיתי אותו. תמיד חשדתי שהוא יוכל לעשות זאת אם רק ינסה. יש לו את הבינה ואת האומנות. מדוע שלא יוכל להשתמש גם בראיית הנסתר?"

"זה שאדם יכול לעשות משהו, אין משמעו שעליו לעשות זאת." משך זמן מה, הם רק החליפו מבטים. צ׳ייד משך בכתפיו. "אולי המקצוע שלי לא מזכה אותי באפשרויות היפות של המצפון שלך," הוא הציע בקול נוקשה.

לאחר רגע, בוריך אמר בחספוס, "אני מבקש את סליחתך, אדוני. כולנו משרתים את מלכנו באופן שבו היכולות שלנו מכתיבות לנו."

צ׳ייד הנהן על כך. אחר־כך הוא חייך.

צ׳ייד פינה את השולחן מכל מה שהיה עליו מלבד כלי המים וכמה נרות. "בוא הנה," הוא אמר לי ברכות, ואני שבתי לשולחן. הוא הושיב אותי בכיסאו והניח את הכלי לפני. "הבט אל תוך המים," הוא אמר לי. "אמור לי מה אתה רואה."

ראיתי את המים בתוך הקערה. ראיתי את הכחול בתחתית הקערה. אף אחת מתשובות אלו לא שימחה אותו. הוא אמר לי שוב ושוב להמשיך ולהתבונן אבל המשכתי לראות אותם דברים. הוא הזיז את הנר מספר פעמים ובכל פעם ביקש ממני להסתכל שוב. לבסוף הוא אמר לבוריך, "טוב, לפחות הוא עונה כשמדברים אליו כעת."

בוריך הנהן, אך נראה מיואש. "כן. אולי עם הזמן," הוא אמר.

ידעתי שהם סיימו איתי כשהוא אמר זאת, ונרגעתי.

צ׳ייד שאל אם יוכל להישאר איתנו הלילה. בוריך אמר שכן, כמובן. הוא ניגש להביא את הברנדי. הוא מזג שתי כוסות. צ׳ייד קרב את השרפרף שלי לשולחן ושב להתיישב. אני ישבתי וחיכיתי, אך הם התחילו לדבר שוב זה עם זה.

"מה איתי?" שאלתי לבסוף?

הם הפסיקו לדבר והביטו בי. "מה איתך?" בוריך שאל.

"אני לא מקבל ברנדי?"

הם הביטו בי. בוריך שאל בזהירות, "אתה רוצה קצת? לא חשבתי שאתה אוהב את זה."

"לא, אני לא אוהב את זה. אף־פעם לא אהבתי את זה." חשבתי לרגע. "אבל זה היה זול."

בוריך נעץ בי מבט. צ׳ייד חייך חיוך קטן, מביט על ידיו. בוריך הוציא כוס נוספת ומזג לי מעט ברנדי. לזמן מה הם ישבו והתבוננו בי, אך לא עשיתי דבר. בסופו של דבר, הם התחילו לשוחח שוב ביניהם. לגמתי מהברנדי. זה עדיין שרף את פי ואפי, אך זה גרם לחום בתוכי. ידעתי שלא רציתי יותר. אך אז חשבתי שאולי כן רציתי. שתיתי עוד קצת. זה עדיין היה בלתי נעים. כמו משהו שסבלנות הייתה מאלצת אותי לשתות נגד שיעול. לא. דחקתי הצידה גם את הזיכרון הזה. הנחתי את הכוס על השולחן.

בוריך לא הביט בי. הוא המשיך לשוחח עם צ׳ייד. "כשצדים צבי, לעיתים קרובות אפשר להתקרב אליו הרבה יותר כשמעמידים פנים שלא רואים אותו. הצבי יעמוד במקומו ויתבונן בך מתקרב ולא יזיז פרסה כל עוד לא תביט אליו ישירות." הוא הרים את הבקבוק ומזג עוד ברנדי לכוס שלי. השמעתי כל נחירה בגלל ריחו החריף. חשבתי שחשתי במשהו נע בתוכי. מחשבה במוחי. גיששתי אחר הזאב שלי.

עיני־לילה?

אחי? אני ישן, משנה. עדיין לא זמן טוב לציד.

בוריך תקע בי מבט כועס. הפסקתי. ידעתי שלא רציתי יותר ברנדי. אך מישהו אחר חשב שכן. מישהו אחר דחק בי להרים את הכוס, רק לאחוז בה. ערבבתי את הברנדי בכוס. אמת היה מערבב את הברנדי בכוס ומתבונן בתוכה. הבטתי אל תוך הכוס הכהה.

פיץ.

הנחתי את הכוס. קמתי והתהלכתי בחדר. רציתי לצאת, אך בוריך אף־פעם לא נתן לי לצאת לבדי, ובכלל לא בשעת לילה. על כן התהלכתי ברחבי החדר עד ששבתי לכיסא שלי. התיישבתי בו שוב. כוס הברנדי עוד היתה שם. לאחר זמן מה הרמתי אותה, רק כדי לגרום למחשבה על הרמתה להסתלק. אך מרגע שאחזתי אותה בידי, הוא שינה אותה. הוא גרם לי לחשוב על שתייה. על החום שהברנדי עורר בבטני. פשוט לשתות מהר, והטעם לא ימשך זמן רב, רק החום, הרגשה טובה בבטן.

ידעתי מה הוא עושה. התחלתי להתרגז.

רק עוד לגימה קטנה. קול מרגיע. לחישה. רק כדי שתוכל להרגע, פיק. האש כל־כך חמה, כבר אכלת. בוריך יגן עליך. צ׳ייד גם הוא כאן. אין צורך שתעמוד על המשמר כל־כך הרבה. רק עוד לגימה אחת. רק אחת.

לא.

לגימה קטנטנה, אם כן, רק כדי להרטיב את פיך.

לגמתי לגימה נוספת כדי לגרום לו להפסיק לדחוק ברצוני. אך הוא לא הפסיק, ועל כן לגמתי שוב. בלעתי מלוא הפה. התקשיתי יותר ויותר לעצור בעצמי. הוא התיש אותי. ובוריך המשיך למזוג עוד ועוד אל תוך כוסי.

פיץ. אמור, "אמת בחיים." זה הכל. רק אמור זאת.

לא.

נכון שהברנדי נעים בתוך הבטן שלך? כל־כך חמים. שתה עוד קצת.

"אני לא יודע מה אתה מנסה לגרום לי לעשות. אתה מנסה לגרום לי להשתכר. כדי שלא אוכל להרחיק אותך ממני. לא אתן לך." פני היו רטובות.

בוריך וצ׳ייד הביטו בי שניהם. "הוא אף־פעם לא היה שיכור מייבב בעבר," בוריך ציין. "לפחות לא בקרבתי." הם נראו כמתעניינים בכך.

אמור את זה. אמור, "אמת בחיים." אז הם יניחו לך. אני מבטיח. פשוט אמור את זה. רק פעם אחת. אפילו בלחישה. אמור את זה. אמור את זה.

התבוננתי בשולחן. בקול שקט, אמרתי, "אמת בחיים."

"אה?" אמר בוריך. הוא נשמע רגוע מדי. הוא נשען במהירות רבה מדי כדי למזוג עוד ברנדי לכוסי. הבקבוק היה ריק. הוא מזג לי מתוך כוסו שלו.

לפתע רציתי בברנדי. רציתי בו בעצמי. הרמתי את הכוס ושתיתי את כל הברנדי. נעמדתי במקומי. "אמת בחיים," אמרתי. "קר לו, אך הוא בחיים. זה כל מה שיש לי לומר." ניגשתי לדלת ופתחתי את המנעול ויצאתי אל תוך הלילה. הם לא ניסו לעצור בעדי.

בוריך צדק. הכל היה שם, כמו שיר ששומעים יותר מדי פעמים ואז כבר אי אפשר להשתחרר ממנו. זה התרוצץ מאחורי כל מחשבותי וצבע את כל חלומותי. זה דחק בי עוד ועוד ולא נתן לי מנוח. האביב הפך לקיץ. זיכרונות ישנים החלו לחפוף עם החדשים. חיי החלו להתחבר לשלם אחד. היו פערים וחורים בהתחברות, אך התקשיתי יותר ויותר לסרב לדעת דברים. שמות לבשו שוב משמעויות ופנים. סבלנות, לייסי, זריזה וסוטי לא היו עוד מילים פשוטות אלא צילצלו בצלילם העשיר של פעמונים עם זיכרונות ורגשות. "מולי," אמרתי לבסוף בקול רם לעצמי יום אחד. בוריך הביט בי לפתע כשאמרתי את המילה, וכמעט שמט מידיו את רצועת המלכודת המקופלת שהוא הכין. שמעתי אותו כולא את נשימתו כאילו הוא רצה לומר לי משהו, אך במקום זאת שמר על שתיקה, מחכה שאדבר עוד. לא דיברתי. במקום זאת עצמתי את עיני והרכנתי את ראשי אל תוך ידי, מייחל לשכחה.

ביליתי זמן רב בעמידה מול החלון וצפייה החוצה, על האחו. לא היה מה לראות שם. אך בוריך לא עצר אותי או אילץ אותי לשוב למשימות שלי כפי שנהג לעשות קודם לכן. יום אחד, בזמן שהבטתי על הדשא הסמיך, שאלתי את בוריך, "מה נעשה כשרועי הצאן יגיעו לכאן? איפה נגור?"

"חשוב על כך." הוא הצמיד עור ארנבת לרצפה וניקה אותה מבשר ושומן. "הם לא יבואו. אין עדרים להביא למרעה הקיץ. רוב הצאן הטוב הועבר אל פנים היבשת עם הדר. הוא שדד את טירת הצבי מכל מה שהוא יכל לקחת בנהר או על היבשה. אני מוכן להתערב שכל הכבשים שכבר נשארו בטירת הצבי הפכו לבשר לאכילה במשך החורף."

"כנראה," הסכמתי. ואז משהו נדחף אל תוך מוחי, משהו נורא יותר מכל הדברים שידעתי ושלא רציתי לזכור. אלו כל אותם הדברים שלא ידעתי, כל השאלות שנותרו ללא מענה. יצאתי כדי לטייל באחו. חציתי את האחו, לקצה הנחל, ואז הלכתי במורד הנחל, לאזור הבוצני, שם צמחו צמחי זנבות החתולים. אספתי את שיבולי זנבות החתולים כדי לבשלן עם הדייסה. שוב, ידעתי את שמות כל הצמחים. לא רציתי לדעת, אך ידעתי אלו מהם יכולים להרוג אדם, וכיצד להכין את הרעל. כל אותו הידע הישן נח שם, מוכן לשוב אלי בין אם רציתי בכך ובין אם לאו.

כששבתי עם השיבולים, הוא בישל את הדגן. הנחתי אותן על השולחן והוצאתי קנקן מים מהחבית. כששטפתי אותן והוצאתי מהן את הגרעינים, שאלתי לבסוף, "מה קרה? באותו הלילה?"

הוא פנה לאט לאט כדי להביט בי, כאילו אני חיית טרף שניתן להחרידה ממקומה על ידי תנועה פתאומית. "באותו הלילה?"

"הלילה שבו המלך ערמומי וקטריקן עמדו להימלט. מדוע לא דאגת שהסוסים והכרכרה יחכו להם?"

"אה. אותו הלילה." הוא פלט אנחה כאילו שנזכר בכאב ישן. הוא דיבר בקול איטי ורגוע, כאילו הוא מפחד להפתיע אותי. "הם התבוננו בנו, פיץ. כל הזמן. הדר ידע על הכל. לא יכולתי להגניב שיבולת מתוך האורוות באותו היום, שלא לדבר על שלושה סוסים, כרכרה ופרד. היו שומרי פארו בכל פינה, מנסים להיראות כאילו הם ירדו רק לבדוק את התאים הריקים. לא העזתי ללכת ולספר לך. על כן, בסופו של דבר, חיכיתי עד שהחגיגות החלו, עד שהדר הכתיר את עצמו וחשב שניצח. אז חמקתי החוצה ופניתי לשני הסוסים היחידים שיכולתי להשיג. סוטי ורודי. החבאתי אותם אצל הנפח, כדי להבטיח שהדר לא יסלק גם אותם. המזון היחידי שיכולתי להשיג היה מה שהצלחתי לסחוב מחדר השומרים. זה היה הדבר היחיד שיכולתי לעשות."

"והמלכה קטריקן והליצן ברחו איתם." השמות נפלטו באופן מוזר מלשוני. לא רציתי לחשוב עליהם, לזכור אותם בכלל. בפעם האחרונה שראיתי את הליצן, הוא בכה והאשים אותי בכך שרצחתי את מלכו. התעקשתי שהוא יברח במקום המלך, כדי להציל את חייו. זה לא זיכרון הפרידה הטוב ביותר שאפשר לשאת מאדם שהיה לי לחבר.

"כן." בוריך הביא את סיר הדייסה לשולחן והניחו שם כדי שיסמיך. "צ׳ייד והזאב הדריכו אותם אלי. רציתי ללכת איתם, אך לא יכולתי לעשות זאת. אני רק הייתי מעכב אותם. רגלי... ידעתי שלא אצליח לעמוד בקצב של הסוסים זמן רב, ורכיבה בזוג במזג האוויר הזה היתה מתישה את הסוסים. נאלצתי פשוט לתת להם ללכת." שתיקה. אז הוא נהם, בקול נמוך יותר מנהימת זאב, "אם אי־פעם אגלה מי בגד בנו וגילה להדר..."

"אני גיליתי."

עיניו התמקדו בעיני, ומבט של הלם וחוסר אמון פשט על פניו. הבטתי בידי. הן החלו רועדות.

"זה היה טיפשי. זה היה באשמתי. נערתה הקטנה של המלכה, רוזמרי. כל הזמן נוכחת, כל הזמן למרגלותיה. היא וודאי היתה המרגלת של הדר. היא שמעה אותי אומר למלכה להיות מוכנה, ושהמלך ערמומי יסתלק יחד איתה. היא שמעה אותי אומר לקטריקן להתלבש בבגדים חמים. הדר וודאי ניחש מכך על תכנית הבריחה מטירת הצבי. היה עליו לדעת שהיא תזדקק לסוסים. ואולי רוזמרי היתה יותר מסתם מרגלת. אולי היא נשאה סלסלה של ממתקים מורעלים לאישה זקנה. אולי היא שימנה גרם מדרגות שהיא ידעה שמלכתה תרד בו."

הכרחתי את עצמי לשאת את מבטי מהשיבולים, כדי לפגוש במבטו ההמום של בוריך. "ומה שרוזמרי לא שמעה, ג׳סטין וסרין שמעו. הם נצמדו אל המלך כעלוקות, מוצצים ממנו את כוח האומנות שלו, ומצותתים לכל מחשבה שהוא שידר לאמת, או קלט ממנו. מרגע שהם ידעו מה אני עושה, כששימשתי כאיש המלך, הם החלו לרגל גם על שדרי האומנות שלי. לא ידעתי שניתן לעשות דבר כזה. אך גיילן גילה כיצד עושים זאת, ולימד את תלמידיו. אתה זוכר את וויל, בנו של הוסטלר? חבר המשושה? הוא היה מומחה בכך. הוא יכל לגרום לאדם להאמין שהוא אינו נוכח כלל בזמן שנכח."

הנדתי בראשי, מנסה לפנות אותו מזיכרונותי המפחידים על וויל. הוא השיב איתו את צללי המרתפים, את הדברים שסירבתי לזכור. תהיתי אם הצלחתי להרוג אותו. לא האמנתי בכך. לא הצלחתי להחדיר אליו מספיק רעל. נשאתי את מבטי לגלות את בוריך מתבונן בי בריכוז רב.

"אותו הלילה, ברגע האחרון, המלך סירב ללכת," אמרתי לו בשקט. "חשבתי על הדר כבוגד זמן רב כל־כך, עד ששכחתי שערמומי רואה בו עדיין בן. מה שהדר עשה, שלקח את הכתר של אמת בזמן שאחיו עוד היה בחיים... המלך ערמומי לא רצה להמשיך לחיות, ביודעו שהדר מסוגל לכך. הוא ביקש ממני לשמש כאיש המלך, להעניק לו כוח לשדר באומנות ברכת פרידה לאמת. אך סרין וג׳סטין חיכו לכך." עצרתי לרגע, חלקים חדשים מהפאזל נופלים במקומם. "היה עלי לדעת שזה קל מדי. אף שומר לא הופקד על המלך. מדוע? משום שהדר לא נזקק להם. משום שסרין וג׳סטין נצמדו אליו. הדר סיים עם אביו. הוא הכתיר את עצמו כמלך יורש העצר; כבר לא נותרה עבורו כל תועלת להוציא מערמומי. על כן הם רוקנו את המלך ערמומי לגמרי מכוח האומנות שלו. הם הרגו אותו. לפני שהוא יכל אפילו להיפרד מאמת לשלום. הדר וודאי הורה להם לדאוג שהוא לא ישדר שוב לאמת. על כן הרגתי את סרין וג׳סטין. הרגתי אותם באותו האופן שבו הם הרגו את מלכי. מבלי שתהיה להם הזדמנות להשיב מלחמה, מבלי לתת להם רגע של רחמים."

"הירגע. הירגע כעת." בוריך חצה את החדר במהירות לעברי, הניח את ידיו על כתפי ודחף אותי בחזרה לכיסא. "אתה רועד כאילו אתה עומד לחטוף התקף נוסף. הרגיע את עצמך."

לא יכולתי לדבר.

"זה מה שצ׳ייד ואני לא הצלחתנו לפתור," בוריך אמר לי. "מי בגד בתוכנית שלנו? חשבנו על כולם. אפילו על הליצן. לרגע אחד חששנו ששלחנו את קטריקן בחסותו של הבוגד."

"כיצד יכולתם לחשוב כך? הליצן אהב את המלך ערמומי יותר מכל אחד אחר."

"לא יכולנו לחשוב על אף אחד אחר שידע את כל התוכניות שלנו," בוריך אמר בפשטות.

"לא היה זה הליצן שגרם למפלה שלנו. זה הייתי אני." וזה, אני חושב, היה הרגע שבו חזרתי לעצמי לגמרי. אמרתי את הדבר הקשה ביותר לאמירה, עמדתי מול האמת שאי אפשר לעמוד מולה. בגדתי בכולם. "הליצן הזהיר אותי. הוא אמר שאני אביא למותם של מלכים, אם לא אניח לדברים כפי שהם. צ׳ייד הזהיר אותי. הוא ניסה לגרום לי להבטיח שלא אניע עוד גלגלים בעצמי. אך לא עשיתי זאת. על כן פעולותי הרגו את מלכי. לולא עזרתי לו לשדר באומנות, הוא לא היה נותר חשוף כל־כך לרוצחיו. פתחתי אותו, בשידור לאמת. אך שתי עלוקות אלו נכנסו במקומו. הרוצח של המלך. הו, בכל־כך הרבה, הרבה דרכים, ערמומי. אני מצטער, מלכי. כל־כך מצטער. לולא מעשי, לא היתה להדר כל סיבה להרוג אותך."

"פיץ." קולו של בוריך היה תקיף. "הדר מעולם לא נזקק לסיבה על מנת להרוג את אביו. הוא היה צריך רק שיגמרו לו הסיבות להחזיקו בחיים. ולך לא היתה כל שליטה על כך." פניו קדרו לפתע. "מדוע הם הרגו אותו אז? מדוע לא חיכו עד שגם המלכה תהיה בידיהם?"

חייכתי אליו. "אתה הצלת אותה. הדר חשב שהיא היתה בידיו. הם חשבו שהם עצרו אותנו כשמנעו הוצאתם של הסוסים מהאורוות. הדר אפילו התרברב על כך בפני, כשהייתי בתא שלי. שהיה עליה לעזוב ללא סוסים. וללא בגדי חורף חמים."

בוריך חייך חיוך רחב. "קטריקן והליצן לקחו את מה שהוכן עבור ערמומי. והם עזבו עם שני הסוסים הטובים ביותר שיצאו מאורוות טירת הצבי. אני מוכן להתערב שהם הגיעו להרים בשלום, ילד. סוטי ורודי וודאי כבר רועים בשטחי המרעה של ההרים כעת."

היתה זו נחמה קטנה מדי. באותו הלילה יצאתי לרוץ עם הזאב, ובוריך לא נזף בי על כך. אך לא יכולנו לרוץ מספיק רחוק, או מספיק מהר, והדם ששפכנו באותו הלילה לא היה הדם שרציתי בהישפכו, כמו שבשר הציד הטרי והחם לא יכל למלא את הריק שבתוכי.

כך זכרתי את חיי ואת מי שהייתי. בחלוף הימים, בוריך ואני התחלנו לדבר שוב בפתיחות, כחברים. הוא ויתר על שלטונו עלי, אך לא מבלי שהביע בלגלוג את צערו על כך. נזכרנו במנהגינו הישנים זה עם זה, מנהגינו הישנים לצחוק יחדיו, ומנהגינו הישנים להתווכח. אך כשדברים התייצבו בינינו והכל חזר למצבו הרגיל, נזכרנו גם כן, בחדות רבה, בכל מה שכבר לא היה לנו.

לא היתה מספיק עבודה במשך היום להעסיק את בוריך. הוא היה אדם שהיתה לו סמכות מלאה על כל אורוות טירת הצבי והסוסים, כלבים וניצים שמלאו אותן. התבוננתי בו ממציא מטלות כדי למלא בהן את השעות, וידעתי עד כמה התגעגע לחיות שטיפל בהן כל־כך הרבה זמן. אני התגעגעתי להמולה ולאנשי החצר, אבל הכי השתוקקתי למולי. המצאתי שיחות שהייתי יכול לנהל איתה, אספתי פרחי עוקצנית וחיננית משום שריחם הזכיר לי אותה, ושכבתי בלילה כשאני נזכר במגע ידיה על פני. אך אלו לא היו הדברים שעליהם דיברנו. במקום זאת, כל אחד מאיתנו תרם את פיסות הידע שלו כדי ליצור שלם מהחלקים השונים. בוריך דג ואני צדתי, היו עורות לנקות, חולצות לרחוץ ולתקן, מים לשאוב. היו אלו חיים. הוא ניסה לדבר איתי, פעם, על איך שהוא בא לבקר אותי במרתף, כדי להביא לי את הרעל. ידיו נעו בתנועות חדות כשהוא דיבר על איך שהיה עליו להסתלק משם, ולהשאיר אותי בתוך התא. לא יכולתי לתת לו להמשיך. "בוא נלך לדוג דגים," הצעתי לפתע. הוא לקח נשימה עמוקה והנהן. הלכנו לדוג ולא דיברנו עוד באותו היום.

אך אני נכלאתי, הורעבתי, והוכיתי למוות. מפעם לפעם, כשהוא הביט בי, ידעתי שהוא ראה את הצלקות. גילחתי את זקני סביב לצלקת שעל לחיי, והבטתי בשערות הלבנות הצומחות מעל מצחי, במקום שבו נחתכה הקרקפת שלי. אף־פעם לא דיברנו על כך. סירבתי לחשוב על זה. אך אין אדם שהיה עובר כל זאת מבלי להשתנות.

התחלתי לחלום בלילה. חלומות קצרים וברורים, רגעים קפואים של אש, כאב צורב, פחד חסר תקווה. התעוררתי, זיעה קרה מרטיבה את שערי, מכווץ מפחד. שום דבר לא נותר מחלומות אלו כשהתיישבתי בחושך, אף לא חוט דק ביותר שבעזרתו אוכל לפרום אותם. דק הכאב, הפחד, הכעס, התסכול. אך מעל הכל, הפחד. הפחד הנורא שהותיר אותי רועד ומשתנק, את עיני דומעות, וגוש מר בתוך גרוני.

בפעם הראשונה שזה קרה, בפעם הראשונה שזינקתי לישיבה בזעקה חסרת מילים, בוריך התגלגל ממיטתו, כדי להניח את ידו על כתפי, כדי לשאול אותי אם אני בסדר. דחפתי אותו ממני בכזו פראות עד שהוא התנגש בשולחן וכמעט הפילו. הפחד והכעס התאחדו לרגע של להט שבו הייתי הורג אותו פשוט משום שהוא היה בהישג ידי. באותו הרגע דחיתי ותיעבתי את עצמי כל־כך עד שרציתי רק להשמיד את כל מה שהיה אני, או בקרבתי. הדפתי בפראות את העולם כולו, כמעט ומתנתק מתוך מודעותי שלי. אחי, אחי, אחי עיני־לילה ילל ביאוש בתוכי, ובוריך כשל בחזרה בצעקה לא ברורה. כעבור רגע, יכולתי לבלוע ולמלמל לבוריך, "חלום בלהות, זה הכל. מצטער. רק חלמתי, רק חלום בלהות."

"אני מבין," הוא אמר בחספוס, ואז, לאחר הרהור, "אני מבין." הוא שב למיטתו. אך אני ידעתי שמה שהוא הבין היה שאין ביכולתו לעזור לי בעניין זה, וזה הכל.

הסיוטים לא פקדו אותי מדי לילה, אך בתכיפות מספקת כדי להותיר אותי מפחד מפני השינה. בוריך העמיד פנים כישן בזמנים אלו, אך הייתי מודע לכך שהוא שוכב ער כשנלחמתי לבדי את מלחמותי. לא זכרתי את החלומות, רק את האימה הנוראה שהם גרמו לי. חשתי פחד בעבר. לעיתים קרובות. פחד כשנלחמתי במרוקנים, פחד כשנלחמנו בפושטי הספינות האדומות, פחד כשנאבקתי בסרין. פחד שהזהיר, פחד שדירבן, פחד שעזר לי להישאר בחיים. אך אותו פחד לילי היה אימה שהותירה אותי ללא הגנה, עם תקווה שהמוות יבוא כדי לשים לה קץ, משום שהייתי שבור וידעתי שאתן להם כל דבר כדי לא לעמוד מול כאב נוסף. אין תשובה לפחד שכזה או לבושה שבאה בעקבותיו. ניסיתי כעס, ניסיתי שנאה. לא הדמעות ולא הברנדי, היה בהם כדי להטביע אותו. הוא זרם בתוכי כמו ריח רע וצבע את כל זיכרונותי, מטיל צל על האופן שבו תפשתי את מי שהייתי. אף רגע של אושר, תשוקה או אומץ שיכולתי לזכור לא היה מה שהיה בעבר, משום שמוחי תמיד הוסיף בבוגדנות, "כן, היה לך את זה, לזמן מה, אך לאחר־מכן בא אליך דבר זה, וזה מה שאתה כעת." אותו הפחד המתיש היה נוכחות תמידית בתוכי. ידעתי, בוודאות חולנית, שבעת לחץ, זה מה שאני אהיה. לא הייתי עוד פיץ־אביר. הייתי מה שנותר לאחר שהפחד סילק אותו מתוך גופו.

ביום השני לאחר שנגמר לבוריך הברנדי, אמרתי לו, "אני אסתדר כאן אם ברצונך ללכת לעיר טירת הצבי."

"לא נותר לנו כסף לקנות עוד אספקה, ושום דבר שנוכל למכור." הוא אמר זאת בקול סתמי, כאילו היה זה באשמתי. הוא ישב ליד האש. הוא שילב את ידיו ותפס אותן בין ברכיו. הן רעדו, רק קצת. "יהיה עלינו להסתדר בכוחות עצמנו כעת. יש די והותר חיות לצוד אותן. אם לא נוכל להאכיל את עצמנו כאן, מגיע לנו לרעוב."

"אתה תהיה בסדר?" שאלתי בסתמיות.

הוא הביט בי מבעד לעיניים צרות. "מה זאת אומרת?" הוא שאל.

"זאת אומרת שכבר לא נשאר לנו ברנדי," אמרתי בבוטות.

"ואתה חושב שאני לא אוכל להסתדר בלי זה?" כעסו כבר התחיל להתעורר. הוא היה עצבני למדי מאז שהברנדי נגמר.

משכתי בכתפי בקצרה. "רק שאלתי. זה הכל." ישבתי במקומי, לא מביט בו, מקווה שהוא לא יתפרץ.

לאחר רגע הוא אמר, בקול שקט, "טוב, אני מניח שזה משהו ששנינו נגלה בקרוב."

נתתי לזמן רב לחלוף. לבסוף שאלתי, "מה נעשה?"

הוא הביט בי ברוגז. "אמרתי לך. נצוד כדי להאכיל את עצמנו. זה משהו שאתה יכול להבין."

הפניתי ממנו את מבטי, מהנהן קלות. "אני מבין. כוונתי היא... מעבר לכך. אחרי מחר."

"טוב, נצוד כדי להשיג לנו בשר. נוכל להסתדר זמן מה באופן זה. אך במוקדם או במאוחר, נרצה את מה שלא נוכל להשיג או להכין בכוחות עצמנו. צ׳ייד ישיג לנו מעט, אם הוא יוכל לעשות זאת. טירת הצבי מרוקנת בעצמות חשופות כעת. יהיה עלי ללכת לעיר טירת הצבי, לזמן מה, ולעבוד תמורת שכר אם אוכל לעשות זאת. אך לעת עתה..."

"לא," אמרתי בשקט. "התכוונתי... לא נוכל להתחבא כאן לנצח, בוריך. מה יהיה אחר־כך?"

היה זה תורו להיות שקט לרגע. "אני מניח שלא הקדשתי לכך מחשבה רבה. תחילה היה זה רק מקום לקחת אותך אליו עד שתחלים. אז, לתקופה מסויימת, נראה כאילו אתה לעולם לא..."

"אבל אני כאן, כעת." היססתי. "סבלנות," התחלתי לומר.

"מאמינה שאתה מת," בוריך קטע את דברי, אולי בקשיחות רבה יותר ממה שהוא התכוון. "צ׳ייד ואני היחידים שיודעים אחרת. לפני שהוצאנו אותך מארון המתים, לא היינו בטוחים. אם המנה היתה חזקה מדי, אם כבר מתָּ ממנה, אם קפאת מהימים שבהם שכבת בתוך האדמה? ראיתי את מה שהם עוללו לך." הוא עצר, ולרגע רק הביט בי. הוא נראה כרדוף רוחות. הוא ניער את ראשו בקצרה. "לא חשבתי שתוכל לשרוד את זה, שלא לדבר על הרעל. על כן לא הצענו שום תקווה לאף אחד. ואז, כשהוצאנו אותך..." הוא ניער את ראשו, חזק יותר הפעם. "תחילה, היית כל־כך מוכה וחבול. מה שהם עשו לך – הנזק היה רב כל־כך... איני יודע מה גרם לסבלנות לחבוש את פצעיו של איש מת, אך לולא עשתה זאת... ואחר־כך... זה לא היית אתה. לאחר השבועות הראשונים, הייתי מזועזע ממה שעשינו. הכנסנו נשמה של זאב לגוף אדם, כך זה נראה לי."

הוא הביט בי שוב, פניו מביעות הלם מהזיכרון. "התקפת אותי. ביום הראשון שהצלחת לעמוד בכוחות עצמך, רצית לברוח. לא נתתי לך והתקפת את גרוני. לא יכולתי להראות לסבלנות את אותו היצור התוקפני, השואג, שלא לדבר על..."

"אתה חושב שמולי...?" התחלתי לשאול.

בוריך הסב את מבטו ממני.

"היא וודאי שמעה שמתָּ."

כעבור רגע הוא הוסיף, באי נוחות.

"מישהו הבעיר נר על הקבר שלך. השלג נדחף הצידה, וגוש השעווה עוד היה שם כשבאתי להוציא אותך."

"כמו כלב שחופר אחר עצם."

"פחדתי שלא תבין את זה."

"לא הבנתי. פשוט האמנתי לעיני־לילה בעניין הזה."

לא הצלחתי לעמוד ביותר מכך, באותו הרגע. ניסיתי להפסיק את השיחה. אך בוריך היה חסר רחמים. "אם תשוב לטירת הצבי, או לעיר טירת הצבי, הם יהרגו אותך. הם יתלו אותך מעל מים וישרפו את גופתך. או יבתרו אותה. האנשים ידאגו שתישאר מת הפעם."

"הם שונאים אותי עד כדי כך?"

"שונאים אותך? לא. הם די חיבבו אותך, אלו שהכירו אותך. אך אם תשוב, אדם שמת ונקבר, מתהלך שוב ביניהם, הם יפחדו מפניך. זה לא דבר שתוכל לתרץ אותו באיזה קסם. הבינה אינה קסם מכובד. כשאדם מואשם בשימוש בה ומת ונקבר על אשמה זו, טוב, כדי שיזכרו אותך בחיבה, עליך להישאר מת. אם הם יראו אותך מסתובב ביניהם, הם יראו בכך הוכחה שהדר צדק; שעסקת בקסם החיות ושהשתמשת בו כדי להרוג את המלך. הם ידאגו להרוג אותך שוב. וביסודיות רבה יותר הפעם." בוריך נעמד לפתע, והסתובב בחדר פעמיים. "לעזאזל, לא הייתי מתנגד למעט ברנדי," הוא אמר.

"גם אני לא," אמרתי בשקט.

עשרה ימים אחר־כך, צ׳ייד הגיע במעלה השביל. הרוצח הזקן הלך לאט, בעזרת מקל, והוא נשא את התרמיל שלו על כתפיו. היום היה חם, והוא משך לאחור את הכובע של מעילו. שערו האפור הארוך התעופף לאחור ברוח והוא צימח את זקנו שיכסה את פניו. במבט ראשון, הוא נראה כמו פחח נודד. איש זקן ומצולק, אולי, אך כבר לא איש האבעבועות. הרוח והשמש צרבו את פניו. בוריך יצא לדוג, דבר שהוא העדיף לעשות בעצמו. עיני־לילה בא לשכב בשמש על סף דלתנו בהעדרו של בוריך, אך ברח בחזרה לעצים שמאחורי הבקתה עם המשב הראשון של ריחו של צ׳ייד באוויר. עמדתי לבדי.

למשך זמן רב, התבוננתי בבואו. החורף גרם לו להזדקן, בקמטים שעל פניו ובאפור של שערו. אך הליכתו היתה חזקה יותר ממה שזכרתי, כאילו שהמחסור חישל אותו. לבסוף באתי כדי לפגוש אותו בדרכו, מרגיש ביישן ונבוך באופן מוזר. כאשר הוא נשא את מבטו וראה אותי, הוא עצר ועמד במקומו על השביל. המשכתי ללכת לעברו. "ילד?" הוא שאל בזהירות כשהייתי קרוב. הצלחתי להנהן ולחייך. חיוך התשובה שפשט על פניו נגע לליבי. הוא שמט את מקלו וחיבק אותי, ואז הצמיד את לחיו לשלי כאילו הייתי ילד. "הו, פיץ, פיץ, ילד שלי," הוא אמר בקול מלא בתחושת הקלה. "חשבתי שאיבדנו אותך. חשבתי שמה שעשינו היה גרוע יותר מלתת לך למות." זרועותיו הזקנות היו חזקות סביבי.

הייתי אדיב כלפי האיש הזקן. לא אמרתי לו שזה אכן מה שהם עשו.