לונדון
האִיסְט־אֶנְד1
לאחר החשכה
אוגוסט, 1888
האור המועט ברחוב בוקע אך בקושי מפנסי הגז הבודדים שנותרו לא שבורים ומסירי האש התלויים מעל אבני הריצוף העגלגלות, המטופלים בידי גברים זקנים שמוכרים צדפות מבושלות מחוץ לבתי המרזח. הזרה, לבושה כולה בשחור, החל בכובעה וכלה במגפיה, חומקת בלתי־מובחנת בין הצללים, כמו לא היתה אלא צל בעצמה. במקום שממנו היא באה, לא יעלה על הדעת שאישה תסתכן ביציאה בלילה ללא ליווי של בעל, אב או אח. אולם היא תעשה כל שעליה לעשות על מנת למצוא את מי שאבדו עקבותיה.
בעיניים קרועות לרווחה מתחת לרעלה השחורה היא סורקת, מחפשת ובוחנת בעודה פוסעת ברחוב. היא רואה זכוכיות שבורות על המדרכות הסדוקות. היא רואה חולדות מתרוצצות סביב בעזות מצח, גוררות אחריהן את זנבותיהן הקירחים. היא רואה ילדים בבלויי סחבות רצים ברגליים יחפות בינות לחולדות ולזכוכיות השבורות. היא רואה זוגות, גברים במותניות פלנל אדומות ונשים בכובעי קש זולים, מתנודדים לדרכם שלובי זרוע. היא רואה מישהו שוכב לצד קיר, שיכור או ישן בינות לחולדות, או אולי אפילו מת.
בעודה מסתכלת היא גם מקשיבה. היכן שהוא תיבת נגינה פולטת נעימה אל תוך האוויר המפויח. המחפשת עטוית הרעלה השחורה שומעת את המוזיקה העליזה הזאת. היא שומעת ילדה קטנה קוראת, "אבא'לה? אבא?" מחוץ לדלת של מסבאה. היא שומעת צרחות, צחוק, קריאות שיכורים, רוכלי רחוב קוראים, "צדפות! שְׁפֵּכוּ עֲלֵיאֶם חומץ ותבלעו 'תָם שלמים, ארבע שמנים בפֶּני!"
היא מריחה את החומץ. היא מריחה ג'ין, כרוב מבושל ונקניקיות לוהטות, את משב הרוח המלוחה שבמעגן הסמוך ואת צחנת נהר התמזה. היא מריחה דגים מרקיבים. היא מריחה ביוב פתוח.
היא מאיצה את צעדיה. היא חייבת להמשיך לנוע, כי לא רק שהיא מחפשת, אלא גם מחפשים אחריה. הציידת הרודפת ברעלה השחורה היא גם נרדפת. היא חייבת לצעוד הרחק על מנת שאלה שרודפים אחריה לא יצליחו למצוא אותה.
בסמוך לפנס הרחוב הבא היא רואה אישה עם שפתיים צבועות ואיפור עיניים שנמרח, ממתינה על מפתן דלת. כרכרה עם נהג מגיעה, נעצרת, וגבר במעיל כנפות ובצילינדר משי נוצץ יוצא ממנה. על אף שהאישה על מפתן הדלת לובשת גלימת ערב בעלת מחשוף נמוך שייתכן כי בעבר היתה שייכת לליידי מהשכבה המעמדית של אותו הג'נטלמן, האישה עטוית השחורים אינה מעריכה כי הג'נטלמן הגיע לכאן כדי לצאת לרקוד. היא רואה את עיניה התשושות של היצאנית, רדופות פחד, ללא כל קשר לגודל החיוך שנמתח על שפתיה המרוחות באדום. אחת כמוה נמצאה לאחרונה מתה כמה רחובות משם, גופה מבותר. המחפשת בשחור נמנעת ממבטה וממשיכה בדרכה.
איש לא מגולח שנשען ברפיון כנגד קיר קורץ לה. "גיברת, מה ת'וֹשָׂה כולך לבד? תְ'לֹא רוצה חֶברָה?" לו היה ג'נטלמן, לא היה מדבר אליה בטרם הוצג בפניה. היא מתעלמת ממנו ומחישה את צעדה. אסור לה לדבר עם אף אחד. היא לא שייכת לכאן. הידיעה הזאת אינה מטרידה אותה, שכן מעולם לא השתייכה לשום מקום. ובמובן מסוים, תמיד היתה לבד. אך לבה אינו חף מכאב בעודה סורקת את הצללים, שכן אין לה בית עתה, היא זרה בעיר הגדולה בעולם, ואין לה מושג היכן תניח את ראשה הלילה.
ואם ירצה האל והיא תחיה עד בוא הבוקר, תוכל רק לקוות למצוא את מי שאהבה, שאחריה היא מחפשת.
היא ממשיכה ופוסעת עמוק יותר ויותר אל בין הצללים ומשכנות העוני שלצד מספנות מזרח לונדון. לבד.
1 האזור שממזרח לחומות העיר לונדון הימי־ביניימית, מצפון לנהר התמזה. במהלך המאה התשע־עשרה, כשאוכלוסיית לונדון הלכה וגדלה, התרכזה באיסט־אנד אוכלוסייה גדולה של עניים ומהגרים, כך שהאזור נהפך לשם נרדף לעוני, צפיפות יתר, מחלות ופשע (כל ההערות הן משל המתרגמת).
