אנחנו לומדים בכיתה ה’. ה’3. בתחילת שנת הלימודים התגבשנו בחבורה קטנה, תמר ואני, אורית ואייל. יחד נקלענו להרפתקה גדולה וחשפנו תעלומה במרתף בית הספר. אפילו עזרנו למשטרה ללכוד חבורה של פושעים. הבוסית שלהם כונתה “הסינית”, ולגמרי לא באשמתנו היא הצליחה לברוח מהמשטרה. אחרי כמה חודשים היא צצה מחדש, חזרה לנקום בנו. בנו! היא עשתה זאת בצורה ערמומית וניצלה את הידידות שלנו עם ילד מכיתה ג’ ששמו מקס. ריחמנו על מקס וניסינו לעזור לו אחרי שגילינו שהוא סובל בבית. לא ידענו שאבא של מקס הקטן חבר בכנופיית הפושעים של הסינית, ודרך החברות שלנו עם מקס, היא הצליחה ללכוד אותנו. זה היה מאוד מפחיד, שיא הפחד, אבל הצלחנו להתגבר גם על זה. לא פעלנו לבד, עזר לנו בֶּנִי, אב הבית של בית הספר שעימו התיידדנו. עזר לנו גם דובי־דוברמן, הכלב הנאמן והחכם של תמר. כרגיל עזרה לנו גם המשטרה, ושוב, הכוחות המיוחדים של תמר.
הסינית נעצרה בפעם השנייה. הפעם, אין סיכוי שהיא תברח שוב. בבית הספר וגם בבית העניינים נרגעו והסערה שככה, כמו שכותבים בספרים. גם המבוגרים, ההורים והמורים, שכעסו מאוד על כך שהבאנו על עצמנו סכנה גדולה, נרגעו. אפילו אמא של אורית ויתרה על עונש הריתוק שנתנה לה, למרות שבהתחלה היא הודיעה לה שהיא מרותקת לכל החיים.
כולנו חזרנו לשגרה שלנו: לימודים, כדורגל, טיול ברחוב עם שני הכלבים, כל העניינים הרגילים. כבר כמה חודשים שאנחנו עסוקים רק בעניינים רגילים של ילדים רגילים ומבלי להרגיש, שנת הלימודים עומדת להסתיים. בקרוב נצא לחופשת הקיץ, לחופש הגדול, ונחזור לבית הספר בשנה הבאה כשאנחנו כבר בכיתה ו’. נהיה הכי גדולים בבית ספר, נהיה ו”ווניקים. כולנו המתנו בקוצר רוח לחופש הזה, רצינו לנסוע לטייל, לבלות מול משחקי מחשב, אולי קייטנה או חוג חדש, לישון מאוחר, ללכת לים, בקיצור לעשות כל מה שעושים בחופש, בקיץ, אחרי שנה מעייפת של לימודים והרפתקאות.
אני אוהב שגרה, אני אוהב את החופשים, אבל הייתה לי הרגשה שעם תמר השגרה לא יכולה להימשך. בוודאי שלא לזמן ארוך. הרגשתי עמוק בבטן שאחרי כמה חודשים של שקט, תמר כבר תגרום לחופש הגדול המתקרב, להיות חופש שיש בו הכול, חוץ משקט.
1.
בתחילת כיתה ה’ הגעתי לבית ספר חדש ופגשתי את תמר. היום אני יודע ולא מתבייש להגיד שהחברוּת עם תמר היא הדבר הכי טוב שקרה לי עד היום בחיים. תמר עברה לגור איתנו, עם המשפחה שלי. זה קרה אחרי שהיא גילתה לי את הסוד הכמוס שלה, שהיא גרה לבד. אמא שלה נפטרה, אבא שלה נסע לחוץ לארץ ועדיין לא חזר והיא נשארה לחיות עם הסבתא ההולנדית שלה. אבל גם הסבתא נסעה ולא חזרה. סיפור ארוך, שהיא שמרה בסוד ואני הייתי הראשון שהיא סיפרה לו. רק לי. סיפרה והשביעה אותי לא לספר לאף אדם, אבל נשברתי. סיפרתי לאמא שלי.
אמא שלי תכף ומייד יצאה לְמשימה, כמו שהיא אוהבת, ולא ויתרה עד שתמר עברה לגור איתנו והצטרפה למשפחה שלי. אפילו יצא, במקרה, שגם שם המשפחה שלה הוא שטיין, בדיוק כמו שלי.
אני נועם שטיין.
שנינו ישנים באותו חדר, במיטת קומתיים. היא במיטה העליונה ואני בתחתונה ומתחת למיטה שלי, על שטיח רך, ישנים שני הכלבים שלנו, ג’ינג’י הכלב שלי הזקן, ודובי־דוברמן, שהוא כלב צעיר, דוברמן ענק שתמר אימצה, או נכון יותר לומר, שאימץ אותה.
להורים שלי יש טקס לילי קבוע. בכל לילה, כשתמר ואני נשכבים לישון, ההורים מציצים בדלת כדי לאחל לנו לילה טוב ובעיקר כדי להשגיח שנכבה מכשירי טלפון. ברגע שהם מסיימים את הטקס שלהם, אנחנו ממתינים עשר דקות ומוודאים שהם רחוקים מהחדר. הם בדרך כלל מתיישבים בסלון או נכנסים למקלחת, אבל לפעמים מתעכבים במטבח אם אחד מהם עדיין רעב. ברגע שברור שהם עסוקים בענייניהם, מתחיל הטקס שלנו, הטקס שתמר ואני המצאנו. החלטנו שהטקס סודי, והוא יישאר סודי כי הוא רק של שנינו. על הטקס החלטנו מאותו לילה שהגיע מכתב ששלח אבא של תמר לדירה שבה היא גרה לפני שעברה אלינו. את המכתב מסרה אמא שלי לתמר. היה זה אות חיים ראשון מאבא שלה שנסע לחו”ל ונעלם לפני זמן רב. תמר ביקשה שאמא שלי תקריא את המכתב. היא לא רצתה לקרוא בו בעצמה.
ככה מתנהל הטקס הסודי הלילי שלנו:
דבר ראשון, תמר שולפת את המכתב ממעטפה שהיא שומרת מתחת למזרון. היא לא פותחת את המכתב ולא קוראת בו בעצמה. אנחנו משחזרים את התגובה שלה כשנודע לה בפעם הראשונה שהגיע המכתב. היא אומרת שככה זה עוזר לה להתמודד עם הצער שלה. כך בכל ערב. בטקס שלנו, אני מחליף תפקידים עם אמא שלי ומקריא את המכתב בקול רם. בכל פעם, כמו בפעם הראשונה, הרגל של תמר רועדת בהתרגשות ומרעידה את שתי הקומות של המיטה. המכתב מכניס אותה למתח עצום, וזה מובן לגמרי. כי זה מכתב מאבא שלה. כי אבא שלה נעלם לפני המון זמן. כי למרות שהיא חזקה וקשוחה ועצמאית ומסתירה את הרגשות שלה, היא מתגעגעת אליו. הטקס הקבוע גם עוזר לה לחשוב, כי המכתב לא הגיע סתם, ככה היא אומרת, המכתב הוא סימן שהיא צריכה לעשות משהו. מה לעשות? על זה היא צריכה לחשוב.
בכל ערב, אחרי שאני מקריא את המכתב, אני שואל אותה, “מה את חושבת? הוא חי?”
בכל ערב תמר נאנחת ומשיבה, “אני יודעת שהוא חי.”
לתמר פנים חיוורות, שיער חום, קצר, חלק, עם גל קטן מעל המצח. גם יש לה אף קצר ומעוגל שעליו כמה נמשים בהירים, ועיניים חומות כהות, שמתכווצות לכדי חריץ צר כאשר היא מתאפקת לא לבכות. היא אומרת שהיא מאמינה שהוא חי, מתאפקת לא לבכות והעיניים שלה מתכווצות. היא מקשיבה למכתב בישיבה וכשאני מסיים, היא נשכבת בשקט במיטה, על הגב, ואני שוב מספר לה מה כתוב במכתב, למרות ששנינו כבר זוכרים אותו בעל פה.
אבא של תמר מספר במכתב שהוא ישב בכלא. בכל פעם אני אומר בקול רם שאין לי מושג למה אומרים “ישב בכלא” ולא “עמד בכלא” או סתם “היה בכלא”, וזה מצחיק את תמר, אז גם זה הפך חלק מהטקס שלנו. תומס, האבא, לא סתם ישב באיזה כלא, אלא בכלא שנמצא במדינה בקצה העולם מבחינתי, בקטמנדו, שזו עיר הבירה של נפאל, שזו מדינה מצפון להודו, מדינה שהסיבה היחידה שמגיעים אליה היא כדי לטפס לאיזה הר. מובן שלא הייתי שם מעולם ואני לא מכיר אף אחד שהיה שם, אבל אני מצליח לדמיין את עצמי שם, מטפס להר האוורסט, צועד בשלג, תוקע דגל בראש ההר, מנצח את הסופות והקור והחמצן הדליל, כל הדברים שקראתי עליהם אחרי שהתחלנו עם הטקס שלנו. אני חושב שאבא של תמר לא טיפס לאוורסט, הוא עשה משהו שהכניס אותו לכלא, לא ידענו מה.
במכתב הוא כותב שהוא מתכנן לברוח משם, לעבור את הגבול דרומה להודו, ובעזרת חברים, או מכרים, או מישהו, לחזור לאירופה. לכן, כשאני מקריא את המכתב אני מספר את זה לתמר כאילו כל זה כבר קרה, כי זה ההיגיון שלנו, שהוא הצליח בתוכניות שלו, והרי למכתב לקח המון זמן להגיע. אנחנו משלימים בדמיון את הזמן שחלף בין המשלוח של המכתב ועד שהגיע אל תמר: תומס לא מתכנן לברוח, תומס כבר ברח, כבר הגיע לאירופה, כי על המעטפה יש גם חותמת של הדואר באמסטרדם, עיר הבירה של הולנד.
לפי החותמות על המעטפה ברור שהיא לא הגיעה בדרך ישירה אלא התגלגלה ממדינה למדינה. אף אחד לא יודע להסביר איך זה קרה. ההסבר ההגיוני היחיד שחשבנו עליו היה שהמכתב נשלח מנפאל, משום מה הוחזר, הסוהר שעזר לתומס לשלוח אותו ולאחר מכן גם עזר לו לברוח, שלח את המכתב שחזר לכתובת שתומס נתן לו בהולנד, ומהולנד מישהו (תומס? חבר של תומס? הסבתא שגם היא נסעה ולא חזרה עדיין? אין לנו תשובה) שלח אותו לתל אביב. על המעטפה הייתה גם חותמת של תאילנד, אבל לא הצלחנו לנחש שום ניחוש הגיוני איך ולמה המעטפה עברה דרך תאילנד. החלטנו להתעלם ממה שאין לו הסבר, עד שיהיה הסבר.
אחרי שאני מקריא בקול את המכתב וגם מספר שוב את מה שכתוב בו עם ההשלמות של מה שלא כתוב ואנחנו החלטנו שכבר קרה, תמר ואני מנהלים את אותה שיחה ממש, שחוזרת על עצמה בכל ערב:
“הֵי, תמר,” אני אומר לתמר אחרי שנותן לה לשתוק רגע.
“מה?” היא משיבה לי.
“אני רוצה לעזור לך למצוא את אבא שלך. וגם את סבתא.”
“תודה, נועם. אני לא יודעת אם נוכל לעשות משהו. זה לא בארץ, זה מסובך.”
“אחרי כל מה שעברנו את קוראת לזה מסובך? נמצא דרך. עזרנו לאחרים, היינו בסכנה אמיתית, הגיע הזמן לעזור לעצמנו.”
“אבל זה האבא שלי, נועם, למה לך להסתבך עם זה?”
“את אחותי,” אני תמיד אומר לה, כי זה ממש כך. המשפחה שלי אימצה אותה והיא גרה איתנו וכולנו אוהבים אותה, כאילו היא תמיד הייתה חלק מהמשפחה שלנו, “ואני אעזור לך, וזהו.”
הטקס מסתיים כשאני מחזיר לתמר את המעטפה עם המכתב, תמר מחביאה אותה מתחת למזרון, ושנינו נרדמים. לפעמים בדיוק באותו הרגע ג’ינג’י הזקן מפליץ, ואז אנחנו מתפוצצים מצחוק, כי אי אפשר שלא לצחוק, ורק אחרי הצחוק נרדמים.
ערב אחד, לקראת סיום כיתה ה’, בחודש יוני, שכבנו לישון. ההורים עשו את שלהם, אנחנו וידאנו שהם לא נמצאים ליד החדר שלנו והתכוננו לטקס הרגיל... אבל הפעם תמר לא שלפה את המעטפה מתחת למזרון.
מייד הבנתי שבאותו ערב משהו עומד להשתנות. תמר התיישבה במיטה העליונה, כפות הרגליים שלה נעו בעצבנות באוויר מעל לראש שלי.
דובי־דוברמן הרגיש שמשהו שונה מתרחש, נעמד, זקף אוזניים ומתח את הזנב. הוא תמיד מרגיש מה תמר מרגישה בלי שהיא תגיד מילה. אחרי דקה של שקט תמר אמרה מילה...
“בסדר.”
הבנתי את ה”בסדר” שלה.
“כבר יש לָךְ תוכנית,” אמרתי לה.
“לא ממש, אבל אני בטוחה בשני דברים.”
“שני דברים?”
“כן.”
“נו?”
“אתה תהיה שם, וגם יהיה שם מטוס.”
אנחנו לומדים בכיתה ה’. ה’3. בתחילת שנת הלימודים התגבשנו בחבורה קטנה, תמר ואני, אורית ואייל. יחד נקלענו להרפתקה גדולה וחשפנו תעלומה במרתף בית הספר. אפילו עזרנו למשטרה ללכוד חבורה של פושעים. הבוסית שלהם כונתה “הסינית”, ולגמרי לא באשמתנו היא הצליחה לברוח מהמשטרה. אחרי כמה חודשים היא צצה מחדש, חזרה לנקום בנו. בנו! היא עשתה זאת בצורה ערמומית וניצלה את הידידות שלנו עם ילד מכיתה ג’ ששמו מקס. ריחמנו על מקס וניסינו לעזור לו אחרי שגילינו שהוא סובל בבית. לא ידענו שאבא של מקס הקטן חבר בכנופיית הפושעים של הסינית, ודרך החברות שלנו עם מקס, היא הצליחה ללכוד אותנו. זה היה מאוד מפחיד, שיא הפחד, אבל הצלחנו להתגבר גם על זה. לא פעלנו לבד, עזר לנו בֶּנִי, אב הבית של בית הספר שעימו התיידדנו. עזר לנו גם דובי־דוברמן, הכלב הנאמן והחכם של תמר. כרגיל עזרה לנו גם המשטרה, ושוב, הכוחות המיוחדים של תמר.
הסינית נעצרה בפעם השנייה. הפעם, אין סיכוי שהיא תברח שוב. בבית הספר וגם בבית העניינים נרגעו והסערה שככה, כמו שכותבים בספרים. גם המבוגרים, ההורים והמורים, שכעסו מאוד על כך שהבאנו על עצמנו סכנה גדולה, נרגעו. אפילו אמא של אורית ויתרה על עונש הריתוק שנתנה לה, למרות שבהתחלה היא הודיעה לה שהיא מרותקת לכל החיים.
כולנו חזרנו לשגרה שלנו: לימודים, כדורגל, טיול ברחוב עם שני הכלבים, כל העניינים הרגילים. כבר כמה חודשים שאנחנו עסוקים רק בעניינים רגילים של ילדים רגילים ומבלי להרגיש, שנת הלימודים עומדת להסתיים. בקרוב נצא לחופשת הקיץ, לחופש הגדול, ונחזור לבית הספר בשנה הבאה כשאנחנו כבר בכיתה ו’. נהיה הכי גדולים בבית ספר, נהיה ו”ווניקים. כולנו המתנו בקוצר רוח לחופש הזה, רצינו לנסוע לטייל, לבלות מול משחקי מחשב, אולי קייטנה או חוג חדש, לישון מאוחר, ללכת לים, בקיצור לעשות כל מה שעושים בחופש, בקיץ, אחרי שנה מעייפת של לימודים והרפתקאות.
אני אוהב שגרה, אני אוהב את החופשים, אבל הייתה לי הרגשה שעם תמר השגרה לא יכולה להימשך. בוודאי שלא לזמן ארוך. הרגשתי עמוק בבטן שאחרי כמה חודשים של שקט, תמר כבר תגרום לחופש הגדול המתקרב, להיות חופש שיש בו הכול, חוץ משקט.
1.
בתחילת כיתה ה’ הגעתי לבית ספר חדש ופגשתי את תמר. היום אני יודע ולא מתבייש להגיד שהחברוּת עם תמר היא הדבר הכי טוב שקרה לי עד היום בחיים. תמר עברה לגור איתנו, עם המשפחה שלי. זה קרה אחרי שהיא גילתה לי את הסוד הכמוס שלה, שהיא גרה לבד. אמא שלה נפטרה, אבא שלה נסע לחוץ לארץ ועדיין לא חזר והיא נשארה לחיות עם הסבתא ההולנדית שלה. אבל גם הסבתא נסעה ולא חזרה. סיפור ארוך, שהיא שמרה בסוד ואני הייתי הראשון שהיא סיפרה לו. רק לי. סיפרה והשביעה אותי לא לספר לאף אדם, אבל נשברתי. סיפרתי לאמא שלי.
אמא שלי תכף ומייד יצאה לְמשימה, כמו שהיא אוהבת, ולא ויתרה עד שתמר עברה לגור איתנו והצטרפה למשפחה שלי. אפילו יצא, במקרה, שגם שם המשפחה שלה הוא שטיין, בדיוק כמו שלי.
אני נועם שטיין.
שנינו ישנים באותו חדר, במיטת קומתיים. היא במיטה העליונה ואני בתחתונה ומתחת למיטה שלי, על שטיח רך, ישנים שני הכלבים שלנו, ג’ינג’י הכלב שלי הזקן, ודובי־דוברמן, שהוא כלב צעיר, דוברמן ענק שתמר אימצה, או נכון יותר לומר, שאימץ אותה.
להורים שלי יש טקס לילי קבוע. בכל לילה, כשתמר ואני נשכבים לישון, ההורים מציצים בדלת כדי לאחל לנו לילה טוב ובעיקר כדי להשגיח שנכבה מכשירי טלפון. ברגע שהם מסיימים את הטקס שלהם, אנחנו ממתינים עשר דקות ומוודאים שהם רחוקים מהחדר. הם בדרך כלל מתיישבים בסלון או נכנסים למקלחת, אבל לפעמים מתעכבים במטבח אם אחד מהם עדיין רעב. ברגע שברור שהם עסוקים בענייניהם, מתחיל הטקס שלנו, הטקס שתמר ואני המצאנו. החלטנו שהטקס סודי, והוא יישאר סודי כי הוא רק של שנינו. על הטקס החלטנו מאותו לילה שהגיע מכתב ששלח אבא של תמר לדירה שבה היא גרה לפני שעברה אלינו. את המכתב מסרה אמא שלי לתמר. היה זה אות חיים ראשון מאבא שלה שנסע לחו”ל ונעלם לפני זמן רב. תמר ביקשה שאמא שלי תקריא את המכתב. היא לא רצתה לקרוא בו בעצמה.
ככה מתנהל הטקס הסודי הלילי שלנו:
דבר ראשון, תמר שולפת את המכתב ממעטפה שהיא שומרת מתחת למזרון. היא לא פותחת את המכתב ולא קוראת בו בעצמה. אנחנו משחזרים את התגובה שלה כשנודע לה בפעם הראשונה שהגיע המכתב. היא אומרת שככה זה עוזר לה להתמודד עם הצער שלה. כך בכל ערב. בטקס שלנו, אני מחליף תפקידים עם אמא שלי ומקריא את המכתב בקול רם. בכל פעם, כמו בפעם הראשונה, הרגל של תמר רועדת בהתרגשות ומרעידה את שתי הקומות של המיטה. המכתב מכניס אותה למתח עצום, וזה מובן לגמרי. כי זה מכתב מאבא שלה. כי אבא שלה נעלם לפני המון זמן. כי למרות שהיא חזקה וקשוחה ועצמאית ומסתירה את הרגשות שלה, היא מתגעגעת אליו. הטקס הקבוע גם עוזר לה לחשוב, כי המכתב לא הגיע סתם, ככה היא אומרת, המכתב הוא סימן שהיא צריכה לעשות משהו. מה לעשות? על זה היא צריכה לחשוב.
בכל ערב, אחרי שאני מקריא את המכתב, אני שואל אותה, “מה את חושבת? הוא חי?”
בכל ערב תמר נאנחת ומשיבה, “אני יודעת שהוא חי.”
לתמר פנים חיוורות, שיער חום, קצר, חלק, עם גל קטן מעל המצח. גם יש לה אף קצר ומעוגל שעליו כמה נמשים בהירים, ועיניים חומות כהות, שמתכווצות לכדי חריץ צר כאשר היא מתאפקת לא לבכות. היא אומרת שהיא מאמינה שהוא חי, מתאפקת לא לבכות והעיניים שלה מתכווצות. היא מקשיבה למכתב בישיבה וכשאני מסיים, היא נשכבת בשקט במיטה, על הגב, ואני שוב מספר לה מה כתוב במכתב, למרות ששנינו כבר זוכרים אותו בעל פה.
אבא של תמר מספר במכתב שהוא ישב בכלא. בכל פעם אני אומר בקול רם שאין לי מושג למה אומרים “ישב בכלא” ולא “עמד בכלא” או סתם “היה בכלא”, וזה מצחיק את תמר, אז גם זה הפך חלק מהטקס שלנו. תומס, האבא, לא סתם ישב באיזה כלא, אלא בכלא שנמצא במדינה בקצה העולם מבחינתי, בקטמנדו, שזו עיר הבירה של נפאל, שזו מדינה מצפון להודו, מדינה שהסיבה היחידה שמגיעים אליה היא כדי לטפס לאיזה הר. מובן שלא הייתי שם מעולם ואני לא מכיר אף אחד שהיה שם, אבל אני מצליח לדמיין את עצמי שם, מטפס להר האוורסט, צועד בשלג, תוקע דגל בראש ההר, מנצח את הסופות והקור והחמצן הדליל, כל הדברים שקראתי עליהם אחרי שהתחלנו עם הטקס שלנו. אני חושב שאבא של תמר לא טיפס לאוורסט, הוא עשה משהו שהכניס אותו לכלא, לא ידענו מה.
במכתב הוא כותב שהוא מתכנן לברוח משם, לעבור את הגבול דרומה להודו, ובעזרת חברים, או מכרים, או מישהו, לחזור לאירופה. לכן, כשאני מקריא את המכתב אני מספר את זה לתמר כאילו כל זה כבר קרה, כי זה ההיגיון שלנו, שהוא הצליח בתוכניות שלו, והרי למכתב לקח המון זמן להגיע. אנחנו משלימים בדמיון את הזמן שחלף בין המשלוח של המכתב ועד שהגיע אל תמר: תומס לא מתכנן לברוח, תומס כבר ברח, כבר הגיע לאירופה, כי על המעטפה יש גם חותמת של הדואר באמסטרדם, עיר הבירה של הולנד.
לפי החותמות על המעטפה ברור שהיא לא הגיעה בדרך ישירה אלא התגלגלה ממדינה למדינה. אף אחד לא יודע להסביר איך זה קרה. ההסבר ההגיוני היחיד שחשבנו עליו היה שהמכתב נשלח מנפאל, משום מה הוחזר, הסוהר שעזר לתומס לשלוח אותו ולאחר מכן גם עזר לו לברוח, שלח את המכתב שחזר לכתובת שתומס נתן לו בהולנד, ומהולנד מישהו (תומס? חבר של תומס? הסבתא שגם היא נסעה ולא חזרה עדיין? אין לנו תשובה) שלח אותו לתל אביב. על המעטפה הייתה גם חותמת של תאילנד, אבל לא הצלחנו לנחש שום ניחוש הגיוני איך ולמה המעטפה עברה דרך תאילנד. החלטנו להתעלם ממה שאין לו הסבר, עד שיהיה הסבר.
אחרי שאני מקריא בקול את המכתב וגם מספר שוב את מה שכתוב בו עם ההשלמות של מה שלא כתוב ואנחנו החלטנו שכבר קרה, תמר ואני מנהלים את אותה שיחה ממש, שחוזרת על עצמה בכל ערב:
“הֵי, תמר,” אני אומר לתמר אחרי שנותן לה לשתוק רגע.
“מה?” היא משיבה לי.
“אני רוצה לעזור לך למצוא את אבא שלך. וגם את סבתא.”
“תודה, נועם. אני לא יודעת אם נוכל לעשות משהו. זה לא בארץ, זה מסובך.”
“אחרי כל מה שעברנו את קוראת לזה מסובך? נמצא דרך. עזרנו לאחרים, היינו בסכנה אמיתית, הגיע הזמן לעזור לעצמנו.”
“אבל זה האבא שלי, נועם, למה לך להסתבך עם זה?”
“את אחותי,” אני תמיד אומר לה, כי זה ממש כך. המשפחה שלי אימצה אותה והיא גרה איתנו וכולנו אוהבים אותה, כאילו היא תמיד הייתה חלק מהמשפחה שלנו, “ואני אעזור לך, וזהו.”
הטקס מסתיים כשאני מחזיר לתמר את המעטפה עם המכתב, תמר מחביאה אותה מתחת למזרון, ושנינו נרדמים. לפעמים בדיוק באותו הרגע ג’ינג’י הזקן מפליץ, ואז אנחנו מתפוצצים מצחוק, כי אי אפשר שלא לצחוק, ורק אחרי הצחוק נרדמים.
ערב אחד, לקראת סיום כיתה ה’, בחודש יוני, שכבנו לישון. ההורים עשו את שלהם, אנחנו וידאנו שהם לא נמצאים ליד החדר שלנו והתכוננו לטקס הרגיל... אבל הפעם תמר לא שלפה את המעטפה מתחת למזרון.
מייד הבנתי שבאותו ערב משהו עומד להשתנות. תמר התיישבה במיטה העליונה, כפות הרגליים שלה נעו בעצבנות באוויר מעל לראש שלי.
דובי־דוברמן הרגיש שמשהו שונה מתרחש, נעמד, זקף אוזניים ומתח את הזנב. הוא תמיד מרגיש מה תמר מרגישה בלי שהיא תגיד מילה. אחרי דקה של שקט תמר אמרה מילה...
“בסדר.”
הבנתי את ה”בסדר” שלה.
“כבר יש לָךְ תוכנית,” אמרתי לה.
“לא ממש, אבל אני בטוחה בשני דברים.”
“שני דברים?”
“כן.”
“נו?”
“אתה תהיה שם, וגם יהיה שם מטוס.”
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
